משפט חוזר ועיכוב ביצוע

ב- רע"פ 3268/02 {סמיר מחמד ג'נאמה ו-2 אח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 1666 (2003)} הגישו המבקשים לבית-המשפט העליון בקשה לרשות ערעור מכוח הוראתה של תקנה 13 לתקנות בתי-משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, וזאת לאחר שהורשעו בבית-המשפט המחוזי. בהיפתח הדיון בבקשה טענו באי-כוחם של המבקשים, כי תקנה 13 לוקה בחוסר סמכות, באשר דינו של משפט חוזר המתקיים לפי בקשת נידון, כדין משפט חדש שמטרתו לברר מראשיתו את האישום המקורי שיוחס לנידון. לצורך זה מהווה בית-המשפט המחוזי ערכאה ראשונה לכל דבר ועניין, ועל-כן אסור היה להתנות את הערעור על פסק-דינו בקבלתה של רשות. השקפה זו אומצה על-ידי בית-המשפט העליון, אשר הכריז על בטלותה של תקנה 13 מעיקרה.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט א' לוי:

"בעקבות כך עותרים המבקשים לשוב ולבחון את בקשתם לעיכוב ביצועו של גזר-הדין, ואת בקשתם הם מבססים על אלה:

א. הקביעה שערעורם הוא בזכות, פותחת בפני המבקשים אפשרות לטעון את כל השגותיהם כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, מבלי שיידרשו להצטמצם לשאלה זו או אחרת בעלת חשיבות משפטית אשר נמצאה ראויה לבירור נוסף.

ב. מאז ניתנה ההחלטה לעכב את ביצוע העונש חלפו חודשים לא מעטים, והואיל ומדובר בערעור מורכב וייחודי, צפוי שיחלפו חודשים רבים נוספים עד למתן פסק-הדין בערעור.

ג. עורך-דין פלדמן חזר והדגיש את השקפתו לפיה סיכויי הערעור טובים, ולצורך זה הפנה לעיקרי הטיעון שהגיש בשם שולחיו.

ד. גם אם תישאר הרשעת המבקשים על כנה, עשויה להתקבל החלטה לקצוב את עונשם, ובעקבות כך הם יידרשו להשלים תקופת מאסר לא ארוכה. במצב זה יש לנהוג בהם בדרך בה נוהגים במי שנגזרה לו תקופת מאסר קצרה, וקיים חשש שעד למתן פסק-הדין בערעור הוא עתיד לשאת במלוא עונשו או בחלקו הארי, דבר שעלול לייתר את שמיעת הערעור.

בא-כוח המשיבה עתר לדחיית הבקשה, הואיל והוא סבור כי לא הוכח קיומו של שינוי כלשהו בנסיבות אשר מצדיק עיון מחדש בהחלטה המקורית.

דינה של הבקשה להידחות. השינוי היחיד שחל מאז החלטתי לדחות את בקשתם של המבקשים לעיכוב ביצוע העונש, הוא שנפסק כי ערעורם אינו מותנה בבקשת רשות הואיל וערעור בזכות הוא. אפשרות זו היתה לנגד עיני בעת שניתנה החלטתי המקורית, ולו סברתי כי סוגיית עיכוב העונש תחייב מחשבה נוספת אם תיפתח בפני המבקשים הדרך לטעון את ערעורם במלואו, הייתי מסייג את החלטתי וקובע כי המבקשים יוכלו לחדש את בקשתם לאחר שתינתן להם רשות זו. מנגד, לא חל שינוי כלשהו באותם טעמים שהיוו בשעתו בסיס להחלטתי לדחות את בקשתם של המבקשים, והכוונה לחומרת העבירות ונסיבות ביצוען, אורכה של תקופת המאסר, והתהיות שמטבע הדברים עולות בליבו של הדיין בשלב זה של ההליכים בשאלת סיכויי הערעור, לנוכח העובדה ששני מותבים של בית-המשפט המחוזי הכריעו את הכף לחובת המבקשים. לא נעלמה מעיני העובדה שהמבקשים התהלכו חופשי תקופת זמן לא מבוטלת, אך כפי שאמרתי בשעתו עובדת הרשעתם החוזרת מהווה שינוי מהותי, לו עלולות להיות השלכות במובן זה שהם ימלטו מאימת הדין.

לנוכח כל האמור אני מחליט לדחות את הבקשה."

ב- דנ"פ 2888/01 {עומר כנען נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 139 (2001)} נדונה עתירה לדיון נוסף ומשפט חוזר וכן בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"1. נסיבות המקרה, כפי שעולה מהחלטתו של בית-משפט זה, הן כי העותר הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות מירמה כהגדרתן בפקודת מס הכנסה ובעבירות זיוף ושימוש במסמך מזוייף בניגוד לחוק העונשין, במטרה לחמוק מתשלום מס אמת. בית-משפט השלום גזר (ביום 18.10.99) על העותר עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל. העותר ערער לבית-המשפט המחוזי. ערעורו נדחה (ביום 22.6.2000). לבקשת העותר, דחה בית-המשפט המחוזי את ביצוע העונש, עד ליום 12.7.2000. העותר פנה לבית-משפט זה בבקשה למתן רשות ערעור. במקביל ביקש עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להחלטה בבקשה. בקשת הערעור נעתרה. לגוף העניין, נדחתה (ביום 15.3.2001) הבקשה ליתן רשות ערעור. נקבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.4.2001.

2. ביום 10.4.2001, דחה בית-משפט זה (כב' השופטים מ' חשין, ד' ביניש, י' אנגלרד) את בקשת העותר לפיה יעוכב ביצוע גזר-הדין עד אשר יכריע בית-משפט זה בבקשתו, אותה היה עתיד להגיש, למשפט חוזר. בית-המשפט קבע, כי אין בראיות, עליהן נסמכת בקשת העותר למשפט חוזר, כדי להצדיק עיכוב ביצוע המאסר. בנסיבות העניין, בהן גזר-הדין הושת על העותר לפני כשנה וחצי, כאשר מדובר בראיות שאינן מהוות ראיות "חדשות" עליהן לא ידע העותר בעת קיום ההליכים בבתי-המשפט בעניינו; וכן מקום בו נראה היה לבית-המשפט כי ראיות אלו אינן מצדיקות לכאורה משפט חוזר, בית-המשפט סבר כי לא יהיה זה ראוי להוסיף לדחות את ביצוע העונש.

3. על החלטה זו הוגשה העתירה לקיום דיון נוסף. העותר טוען כי הקריטריונים לעיכוב ביצוע גזר-דין, כאשר מוגשת בקשה למשפט חוזר, הם סוגיה אשר חשיבותה וחידושה מחייבים עריכת דיון נוסף. לטענתו, אל לו לבית-המשפט, בבוחנו את עיכוב הביצוע, להתייחס לסיכוייה הלכאוריים של בקשתו למשפט חוזר. לפיכך, כך נטען, שגה בית-המשפט בבוחנו את טיב הראיות עליהן מתבססת הבקשה למשפט חוזר.

4. לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אין בהחלטת בית-המשפט בעניין עיכוב הביצוע משום קושי או חידוש במובן המצריך דיון נוסף כקבוע בסעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.

בקשת עיכוב ביצוע העונש נבחנה והוכרעה על-ידי בית-משפט זה, אשר קבע, תוך בחינת כלל נסיבות המקרה, כי לא יהיה זה ראוי להוסיף ולדחות את ביצוע העונש. כבר קבענו, בנסיבות אחרות, כי יכול בית-המשפט לשקול בהחלטתו על עיכוב ביצוע העונש, בין השיקולים השונים, גם את סיכויי בקשתו של העותר (השוו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241 (2000); בג"צ 3089/00 שמעון ביטון נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 767 (2000)). על-כן, בנסיבות העניין - ומבלי להביע עמדה באשר לבקשה אפשרית של העותר לקיומו של משפט חוזר או לסיכוייה - הרי שבעתירה זו אין אלא ניסיון לערעור נוסף על קביעתו ושיקול-דעתו של בית-משפט זה. וכפי שקבענו לא פעם, דיון נוסף איננו ערעור נוסף (ראו: דנ"פ 6914/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

על-כן, נחה דעתי כי דין העתירה, וכך גם בקשת עיכוב ביצוע עונש המאסר, להידחות."

ב- בש"פ 8658/00 {זכריה אביבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1), 140 (2001)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שהוטל על המבקש, וזאת עד שתידון בקשתו למשפט חוזר.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"1. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטים גלעדי, אזולאי ועמר) הרשיע את המבקש בעבירת אינוס (לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; להלן: 'החוק') ובעבירה של מעשים מגונים לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק. נגזר עליו עונש של שש שנות מאסר, מהן ארבע לריצוי בפועל.

ביום 31.10.00 דחה בית-משפט זה (כב' השופטים ת' אור, ד' ביניש ו- י' אנגלרד) את ערעורו והורה כי המבקש יחל בריצוי עונשו ביום 3.12.00.

2. ביום 28.11.00 הגיש המבקש 'בקשה דחופה להארכת עיכוב ביצוע גזר-דין עד למתן החלטה בבקשה למשפט חוזר ובבקשה לדיון נוסף'. ביום 7.1.01 דחה כב' השופט מצא את עתירתו לדיון נוסף וביום 11.1.01 הורה כי המבקש יחל בריצוי עונשו ביום 17.1.01. המבקש הזדרז והגיש 'בקשה בהולה ודחופה לעיון חוזר בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין ובהחלטת בית-המשפט'. זאת משום שלטענתו, סיכויי הבקשה למשפט חוזר הם גבוהים, ובנסיבות העניין יש לעכב את תחילת ריצוי המאסר - על-מנת שלא ירצה עונש בו אין הוא חב.

3. על-פי תקנה 2(א) לתקנות בתי-משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957 (להלן: "התקנות"): 'בקשת הנידון תוגש תחילה ליועץ המשפטי לממשלה באמצעות פרקליט המחוז במחוז אשר בו הורשע הנידון'. הבקשה תומצא לנשיא בית-המשפט העליון תוך תשעים יום לאחר-מכן - בצירוף חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה (תקנות 2(ב) ו- 2(ג) לתקנות הנ"ל). כעולה מדברי המבקש הגיש את בקשתו למשפט חוזר ליועץ המשפטי לממשלה רק ביום 27.11.00 - וממילא טרם הובאה הבקשה בפני בהתאם להוראות התקנות. כך שבשלב זה אין בפני חוות-דעת מטעם היועץ המשפטי לממשלה.

4. כאמור, הבקשה למשפט חוזר טרם בשלה לדיון. אי-לכך, איני רואה מקום להידרש לגוף טענותיו של המבקש במסגרת בקשתו. דינו של המבקש נגזר לפני למעלה משישה חודשים. ערעורו נדחה לפני למעלה מחודשיים. בכך מיצה המבקש את ההליכים העומדים לרשותו של בעל דין. הליך המשפט החוזר הוא הליך חריג היוצא מגדרו של ההליך הפלילי וגובר, במקרים נדירים, על עקרונות הסופיות והוודאות שביסוד שיטתנו המשפטית (וראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529, 560, והאסמכתאות המוזכרות שם). אי-לכך, איני מוצא, בנסיבות העניין מקום להמשיך ולעכב את ביצוע עונשו של המבקש, כל זאת בשל טענות שמשקלן ומהותן טרם נבדקו כל צרכן. הבקשה נדחית, איפוא. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במועד שנקבע בהחלטת כב' השופט מצא מיום 11.1.01."

ב- בג"צ 3089/00 {שמעון ביטון נ' א' ריבלין - שופט בית-המשפט, תק-על 2000(2), 767 (2000)} נדונה עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"1. העותר עתר למתן צו על-תנאי אשר יורה למשיב 1 (כב' השופט א' ריבלין) לנמק מדוע לא יבטל החלטתו מיום 23.4.00 אשר ניתנה בבית-המשפט העליון בתיק רע"פ 2259/00 בה דחה את בקשת העותר להמשיך ולעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו ב- ת"פ 684/94 וזאת עד לדיון בבקשתו למשפט חוזר. כן נתבקשה משיבה 2 לבוא ולנמק מדוע לא תימנע מלאכוף את ביצוע המאסר כאמור. העותר הגיש גם בקשה ובה ביקש כי יוצא צו עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו באותו הליך עד לדיון והחלטה בבקשתו לקיים משפט חוזר בעניינו.

2. נתנו דעתנו לנימוקי העתירה ולבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, ובאנו לכלל מסקנה כי דין העתירה והבקשה להידחות משאין הן מראות, על פניהן, עילה למתן הסעדים המבוקשים. זאת, הן מהטעם שאין בית-המשפט הגבוה לצדק בוחן החלטות שיפוטיות שניתנו בהליכים פליליים על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת והן מטעמים שלגופו-של-עניין.

3. העותר הורשע בבית-משפט השלום בעבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ח-1975 ונדון למאסר בפועל לתקופה של עשרים חודשים וכן למאסר על-תנאי ותשלום קנס. הוא ערער על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, וערעורו נדחה בעקבות כך. הוא פנה לבית-המשפט העליון בבקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ובתוך כך ביקש המשך עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו. בקשה זו נדחתה על-ידי כב' המשנה לנשיא ש' לוין ואז הודיע העותר כי הוא חוזר בו מבקשת רשות הערעור. לאחר-מכן, פנה העותר בבקשה נוספת לבית-המשפט העליון לעיכוב ביצוע גזר-הדין בטענה כי הגיש בקשה למשפט חוזר, וכי ראוי להמתין עד להכרעה בה, בטרם יחל בריצוי עונשו.

4. בהחלטתו, דחה המשיב 1 את הבקשה תוך שבחן לגופם של דברים את מכלול הנתונים הרלוונטיים לעניין. מסקנתו היתה כי:

'דין הבקשה להידחות. בקשתו של המבקש לעכב את ריצוי עונשו נבחנה והוכרעה כבר בבית-משפט זה, עוד בעת שבקשת רשות הערעור שהגיש היתה תלויה ועומדת: אין מקום לשוב ולדון בה עתה, מנימוקים שכבר נשמעו, ומשהמבקש עצמו חזר בו מבקשת רשות הערעור ופסק-הדין הפך להיות חלוט.'

5. עמדתו של המשיב 1 לגופם של דברים נכונה וראויה. העותר עצמו חזר בו מבקשת רשות הערעור שהגיש לבית-המשפט העליון; יתר-על-כן, סיכויי בקשת העותר למשפט חוזר לא נראו סבירים בעיני בית-המשפט, וזאת לאחר שנתן דעתו לטיעוני הצדדים בסוגיה זו. ממילא, מצא המשיב 1 כי אין מקום והצדקה לעיכוב ביצוע עונש המאסר ובדין החליט כך.

6. בעתירה שבפנינו חוזר העותר על עיקרי טענותיו שהעלה בהליך הקודם בפני המשיב 1 וזאת לאחר שמיצה הליך זה במלואו ובלא שנשתנו הנסיבות כלל ועיקר. משכך, דין העתירה והבקשה להידחות על-הסף, משאין הן מגלות עילה. העתירה והבקשה להמשך עיכוב ביצוע עונש המאסר נדחים, איפוא."

ב- דנ"פ 3301/97 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 26 (1997)} נדונה עתירה לדיון נוסף על פסק-דינו של בית-המשפט העליון, שניתן על-ידי כב' השופטים ג' בך, א' מצא ו- י' קדמי, ולחלופין לקיום משפט חוזר.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט הנשיא א' ברק:

"בפניי 'עתירה לדיון נוסף ולחלופין לקיום משפט חוזר'.

1. כנגד העותר הוגש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בפני כב' השופט א' סטרשנוב) כתב אישום המייחס לו שתי עבירות אינוס (עבירות על סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, להלן: "החוק"), שתי עבירות מעשה מגונה (עבירה על סעיף 348(א) בצירוף 345(א)(1) לחוק), תקיפה סתם (עבירה על סעיף 379 לחוק) ואיומים (עבירה על סעיף 192 לחוק). כל העבירות המיוחסות לעותר בוצעו, לפי האמור בכתב האישום, כלפי רעייתו של העותר, עמה היה העותר שרוי בסכסוך מתמשך. במהלך משפטו של העותר, בזמן חקירתה הנגדית של רעיית העותר על-ידי בא-כוח העותר הופסק הדיון והצדדים קיימו שיחות ביניהן, חלקן בלשכת השופט. עם סיום ההפסקה נרשמו הדברים הבאים בפרוטוקול:

'התובע: ברצוני להודיע לבית-המשפט כי הגענו להסדר לפיו ישונה כתב האישום כך שהוראת החיקוק השלישית באישום הראשון והשניה באישום השני (אינוס) תימחק. הנאשם יודה בכתב האישום המתוקן, יורשע בו. חברי מבקש לצרף שני תיקים - האחד של בית-משפט שלום והשני תיק משטרתי (ת"פ 3759/94 אליו צורף פ"א 1762/93 - שעניינו תקיפה חבלנית). בתיקים אלה הנאשם הודה, הורשע על-ידי השופט נויטל וטרם נשמעו הטיעונים לעונש וגזר- הדין. הצדדים יעתרו לתסקיר שירות מבחן אודות הנאשם. הדחיה תהיה לצורך הסדרת ההליך האזרחי בין הנאשם למתלוננת. לאחר-מכן, התביעה תעתור למאסר בפועל הולם בגין העבירות בהן הודה הנאשם, וחברי יעתור לעונש פחות מכך.

עורך-דין לנדשטיין: אני מאשר את פרטי העסקה אליה הגענו. אני מבקש לצרף את התיקים עליהם דיבר התובע. אני מאשר שצו ההרחקה כנגד הנאשם, האוסר עליו להיכנס לעיר הרצליה, עומד בעינו, זולת התרה של כניסת הנאשם פעם אחת לביתו לשם נטילת חפצים שלו.

הנאשם: אני מאשר את דברי סניגורי, מודה באשמה בכתב האישום המתוקן ויודע שבית-משפט יגזור עלי עונש.'

באותו מעמד ניתנה הכרעת-דין והעותר הורשע באותן עבירות שבכתב האישום המתוקן. הדיון בגזר-הדין נדחה למועד מאוחר יותר, על-מנת לאפשר את קבלתו של תסקיר מעודכן משירות המבחן למבוגרים. בדיון שהתקיים עובר למתן גזר-הדין ביקש התובע להטיל על העותר 'עונש מאסר בפועל הולם וכן מאסר על-תנאי'. ואילו מפי בא-כוח העותר נרשם בפרוטוקול הדיון:

'אנחנו הבנו מהתביעה שהיא תסתפק בעונש של שישה חודשי מאסר ואילו אנו נוכל לטעון לעבודות שירות. נאמר שבית-המשפט אינו כבול בהסדר הטיעון... אני מקווה שהמקום שאליו הנאשם הולך אינו נקבע על-ידי בית-המשפט לפני שהוא שומע טיעונים. מאידך, אני מסיק שאדוני לא גמר בדעתו ואני סמוך ובטוח שאני יכול לטעון בקו פתוח.'

בית-המשפט גזר על העותר ארבע שנות מאסר, מהן שנתיים בפועל. בגזר-דינו ציין בית-המשפט:

'יאמר מיד, כי אם השתמע מדברי הסניגור המלומד בסיכומיו לעונש כי הבין מפי בא-כוח התביעה עורך-דין א' שוורץ כי היא תסתפק בעונש של שישה חודשי מאסר בלבד הרי לא רק שדברים אלה נדחו מיד ובתוקף על-ידי התובע בדיון היום אלא שאף אין להם כל בסיס בפרוטוקול הדיונים מהישיבה הקודמת, כפי שצוטט לעיל.'

לאחר גזר-הדין הגיש העותר בקשה לתיקון הפרוטוקול, כך שישקף את הדברים שנאמרו, לטענתו בלשכת השופט, עובר להודעה לפרוטוקול על הסדר הטיעון (העותר לא פרט בבקשתו מהם הדברים שנאמרו, לטענתו, באותו אירוע אלא ביקש, כי יינתן לצדדים להביא את ראיותיהם בעניין זה). בית-המשפט דחה את בקשת התיקון, בלא שנדרש לתגובת המשיבה, באמרו:

'תוכן הדברים שנאמרו בלשכה לפני כארבעה חודשים אינו זכור לי במדוייק. סביר להניח כי הוחלפו דברים באשר להסדר הטיעון, כפי שהם באו לידי ביטוי מפורש, מיד בתום ההפסקה, בדברי התובע לפרוטוקול שאושרו על-ידי הסניגור.'

2. העותר ערער על הכרעת-הדין וגזר-הדין. הוא הגיש גם בקשה לבית-משפט זה לתיקון הפרוטוקול של בית-המשפט המחוזי ולהבאת ראיות לעניין זה. על-פי הנטען בבקשה, הודיע בית-המשפט קמא לצדדים, שעה שנועדו בלשכתו, כי לא ירשיע את העותר באונס וחיווה דעתו, כי יש להגיע לפתרון מוסכם. עוד נטען, כי לאחר דברים אלה, ובעקבות התייעצות של בא-כוח המאשימה עם פרקליטת המחוז הודיע הראשון, כי התביעה תבקש מאסר בפועל של שישה חודשים, כך שהעותר יוכל לבקש, כי העונש ירוצה בעבודות שירות, וכי השופט סיכם ברוח זו את הסדר הטיעון ו-'רמז' לבא-כוחו של העותר על כך שהעונש שיוטל ירוצה בעבודות שירות. בקשתו נדחתה על-ידי המותב שדן בעניינו (כב' השופטים בך, מצא וקדמי) תוך ציון, כי 'הנימוקים להחלטה זו יכללו בבוא העת בפסק-דיננו'.

בפסק-הדין בערעור קבע בית-המשפט, כי טענות העותר נסתרות על-ידי האמור בפרוטוקול (כפי שצוטט לעיל) ועל-ידי הערות בית-המשפט המחוזי. עוד קבע בית-המשפט, כי לא מצא ממש 'בטענות בדבר התערבותו הפעילה כביכול של השופט המחוזי, אשר השפיעה, כנטען, על החלטת הנאשם להסכים לעסקת הטיעון'.

לעניין זה סקר בית-המשפט את הפסיקה הנוגעת למעורבות בית-המשפט בעסקות טיעון ולתוצאותיה וציין: 'מהאמור עולה, כי לו היה המערער במקרה שלפנינו מוכיח עובדתית את טענתו באשר ל- 'רמז' שנתן השופט בעניין נטייתו להקל בעונש, הרי שהיה מקום לשקול לבטל את הכרעת-הדין ולהחזיר את התיק לערכאה הראשונה לשם שמיעת הראיות בדרך הרגילה'. לפיכך דחה בית-המשפט העליון קו טיעון זה. בית-המשפט לא מצא גם מקום להתערב בעונש שנגזר על העותר.

3. בעתירה שבפניי מעלה העותר שלוש טענות עיקריות:

- לטענתו סטה בית-המשפט העליון מן התקדימים שצויינו על ידו בכל הנוגע למעורבות בית-משפט בהסדר טיעון (ובפרט ע"פ 5518/91 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מו(3), 525). לחלופין הוא טוען, כי נגרם לו עיוות-דין, שכן לא ניתן לו להוכיח את טענתו בדבר חילופי הדברים בלשכת השופט.

- עוד טוען העותר, כי עתירתו מעלה את השאלה המהותית מה דינם של חילופי דברים המתנהלים בלשכת שופט - האם הם חלק מן הפרוטוקול אם לאו והאם חלה עליהם הוראת סעיף 134 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 ('במשפט פלילי ינוהל פרוטוקול שישקף את כל הנאמר והמתרחש בו והנוגע למשפט').

- כמו-כן מעורר העותר את השאלה כיצד ניתן להגיש ראיות נוספות בערעור פלילי: האם יש לצרפן לבקשה להבאת ראיות נוספות או שמא יש להימנע מהצגתן בפני בית-המשפט כל עוד לא ניתנה החלטה המתירה את הצגתן.

בשולי דבריו מעורר העותר את השאלה מהם סדרי הדיון כאשר מעורר עותר טענות שמקצתן מצדיקות קיום דיון נוסף ומקצתן מצדיקות קיום משפט חוזר.

4. המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף. לטענת המדינה, כבודם של התקדימים המשפטיים ושל הטענות המשפטיות שמעלה העותר במקומו מונח, אולם עתירתו נכשלת עוד בשלב העובדתי, שכן מפרוטוקול הדיון שנערך בבית-המשפט קמא עולה, כי העותר לא העלה בשום שלב שהוא עובר למתן גזר-הדין טענה בדבר מעורבות השופט בהסדר הטיעון ובדבר תוכנו של אותו הסדר. המדינה מוסיפה וטוענת, כי לפיכך צדק בית-המשפט העליון בדחותו את טענותיו העובדתיות של העותר וכי אין מקום לקיים דיון נוסף בטענות אלו.

5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות.

העתירה לקיום דיון נוסף אינה מגלה כל עילה מן העילות המנויות בסעיף 30 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. פסק-הדין נשוא העתירה אינו עומד בסתירה להלכה קודמת של בית-משפט זה ואינו קובע הלכה חדשה, קשה או חשובה. בבסיס פסק-דינו של בית-משפט זה עמדה ההחלטה לדחות את גרסתו העובדתית של העותר, גרסה שאימוצה הוא תנאי הכרחי לדיון בסוגיות המשפטיות שמעלה העותר. בית-המשפט העליון נימק את דחיית הבקשה והצביע על הסתירות הרבות בין גרסתו המאוחרת של העותר לבין הדברים שנרשמו בפרוטוקול הדיון מפי העותר ומפי בא-כוחו עובר למתן גזר-הדין בעניינו. מסקנתו העובדתית של בית-המשפט היא מבוססת כדבעי, ומכל מקום אין הדיון הנוסף מיועד לשמש ערכאת ערעור על ממצאים עובדתיים.

באשר לכותרתה החלופית של של עתירת העותר, היינו עתירה לקיום משפט חוזר - אם חפץ העותר בקיום משפט חוזר עליו לפעול בהתאם להוראות תקנות בתי-משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957.

העתירה נדחית. ממילא בטל גם צו עיכוב ביצוע שניתן על ידי ביום 97'...

בשולי הדברים יצויין, כי העותר ביקש, כי הדיון בעתירה יתקיים במעמד הצדדים. לאחר ששקלתי את הבקשה החלטתי שלא להיעתר לה. הכלל הוא, כי עתירות לדיון נוסף אינן נשמעות במעמד הצדדים (תקנה 10 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984). העותר לא הצביע על סיבה של ממש שיש בה כדי להצדיק חריגה מכלל זה בעניינו."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

משפט חוזר ועיכוב ביצוע