עבירות מס הכנסה

ב- ע"פ 9082/02 {טובי שלום נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 2928 (2002)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין שניתן נגד המבקש על-ידי בית-משפט השלום בפסק-דין עליו הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, שטרם נדון. מדובר בעבירות שבוצעו על-ידי המבקש, עורך-דין במקצועו, שעניינן עבירות מס חמורות שנעברו במשך מספר שנים וכן עבירות של הדחה בחקירה ושל שיבוש הליכי משפט. המבקש נדון ל-3 שנות מאסר בפועל ולקנס כספי בסך 150,000 ש"ח.

בדחותה את הבקשה לעיכוב ביצוע, קובעת כב' השופטת שטרסברג-כהן:

"2. עיינתי בהכרעת דינו של בית-משפט השלום המחזיקה 117 עמודים ובגזר-הדין המחזיק 10 עמודים וכן בערעור שהוגש על פסק-הדין. פסק-הדין מושתת על חומר הראיות שהובא בפני בית-המשפט ועל התרשמות ומהימנות ונראה כי סיכויי הערעור אינם טובים דיים כדי להצדיק עיכוב הביצוע.

3. ראוי לציין כי שאלת עיכוב הביצוע נדונה בהרחבה ובפרוטרוט על-ידי בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ג' קרא). מהחלטתו עולה כי נסיבותיהם האישיות של העוררים נשקלו ונבחנו הן על-ידי בית-משפט השלום והן על ידו. השופט קמא בחן את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, את אורך תקופת המאסר, את טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, את עברו הפלילי של המבקש וכאמור, את נסיבותיו האישיות.

נראה לי כי כל השיקולים הרלוונטיים נשקלו כראוי על-ידי השופט קמא, ניתן להם המשקל הראוי ונעשה השקלול הנכון.

4. המבקש שאיננו עוד בחזקת חף מפשע ושהרשעתו בעבירות מס חמורות במשך תקופה ממושכת, בסכומים גבוהים, מצדיקה כעניין של תקנת הציבור ושל מדיניות ראויה, ריצוי המאסר עם גזירת-הדין. זאת ועוד המבקש הוא עורך-דין במקצועו, דבר המוסיף נופך מיוחד של חומרה לעבירות שביצע. תקופת המאסר איננה קצרה ולא נראה כי המבקש ירצה את מלוא התקופה קודם שישמע ערעורו.

אין חשש שאם יצליח בו, ירצה הוא את העונש לשווא.

5. לאור כל האמור ועל-אף שמצער לראות את המבקש בקלונו ולמרות בעיותיו האישיות, הרי שבאיזון הנכון, מקומו בבית-האסורים מרצה את העונש ומחזיר בדרך זו חלק מחובו לחברה כלפיה חטא.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 18.11.02 עד השעה 10:00 במזכירות בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו."

ב- דנ"פ 2888/01 {עומר כנען נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 139 (2001)} נדונה עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- רע"פ 4837/00 (כב' השופטים מ' חשין, ד' ביניש, י' אנגלרד) מיום 10.4.2001, בו נדחתה בקשת העותר לעיכוב ביצוע גזר-דין.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופט א' ברק:

"1. נסיבות המקרה, כפי שעולה מהחלטתו של בית-משפט זה, הן כי העותר הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות מירמה כהגדרתן בפקודת מס הכנסה ובעבירות זיוף ושימוש במסמך מזוייף בניגוד לחוק העונשין, במטרה לחמוק מתשלום מס אמת. בית-משפט השלום גזר (ביום 18.10.99) על העותר עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל. העותר ערער לבית-המשפט המחוזי. ערעורו נדחה (ביום 22.6.2000). לבקשת העותר, דחה בית-המשפט המחוזי את ביצוע העונש, עד ליום 12.7.2000. העותר פנה לבית-משפט זה בבקשה למתן רשות ערעור. במקביל ביקש עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להחלטה בבקשה. בקשת הערעור נעתרה. לגוף העניין, נדחתה (ביום 15.3.2001) הבקשה ליתן רשות ערעור. נקבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.4.2001.

2. ביום 10.4.2001, דחה בית-משפט זה (כב' השופטים מ' חשין, ד' ביניש, י' אנגלרד) את בקשת העותר לפיה יעוכב ביצוע גזר-הדין עד אשר יכריע בית-משפט זה בבקשתו, אותה היה עתיד להגיש, למשפט חוזר. בית-המשפט קבע, כי אין בראיות, עליהן נסמכת בקשת העותר למשפט חוזר, כדי להצדיק עיכוב ביצוע המאסר. בנסיבות העניין, בהן גזר-הדין הושת על העותר לפני כשנה וחצי, כאשר מדובר בראיות שאינן מהוות ראיות 'חדשות' עליהן לא ידע העותר בעת קיום ההליכים בבתי-המשפט בעניינו; וכן מקום בו נראה היה לבית-המשפט כי ראיות אלו אינן מצדיקות לכאורה משפט חוזר, בית-המשפט סבר כי לא יהיה זה ראוי להוסיף לדחות את ביצוע העונש.

3. על החלטה זו הוגשה העתירה לקיום דיון נוסף. העותר טוען כי הקריטריונים לעיכוב ביצוע גזר-דין, כאשר מוגשת בקשה למשפט חוזר, הם סוגיה אשר חשיבותה וחידושה מחייבים עריכת דיון נוסף. לטענתו, אל לו לבית-המשפט, בבוחנו את עיכוב הביצוע, להתייחס לסיכוייה הלכאוריים של בקשתו למשפט חוזר. לפיכך, כך נטען, שגה בית-המשפט בבוחנו את טיב הראיות עליהן מתבססת הבקשה למשפט חוזר.

4. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אין בהחלטת בית-המשפט בעניין עיכוב הביצוע משום קושי או חידוש במובן המצריך דיון נוסף כקבוע בסעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.

בקשת עיכוב ביצוע העונש נבחנה והוכרעה על-ידי בית-משפט זה, אשר קבע, תוך בחינת כלל נסיבות המקרה, כי לא יהיה זה ראוי להוסיף ולדחות את ביצוע העונש. כבר קבענו, בנסיבות אחרות, כי יכול בית-המשפט לשקול בהחלטתו על עיכוב ביצוע העונש, בין השיקולים השונים, גם את סיכויי בקשתו של העותר (השוו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241 (2000); בג"צ 3089/00 שמעון ביטון נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 767 (2000)). על-כן, בנסיבות העניין - ומבלי להביע עמדה באשר לבקשה אפשרית של העותר לקיומו של משפט חוזר או לסיכוייה - הרי שבעתירה זו אין אלא ניסיון לערעור נוסף על קביעתו ושיקול-דעתו של בית-משפט זה. וכפי שקבענו לא פעם, דיון נוסף איננו ערעור נוסף (ראו: דנ"פ 6914/99 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 301 (1999)).

על-כן, נחה דעתי כי דין העתירה, וכך גם בקשת עיכוב ביצוע עונש המאסר, להידחות."

ב- רע"פ 4837/00 {עומר כנען נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 313 (2001)} המבקש הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות מירמה כהגדרתן בפקודת מס הכנסה, ובעבירות זיוף ושימוש במסמך מזוייף בניגוד לחוק העונשין.

כל עבירות אלו שהמבקש הורשע בהן בוצעו במטרה לחמוק מתשלום מס אמת. הכרעת-הדין בבית-משפט השלום מחזיקה 34 עמודים, ובה מנתח בית-המשפט במפורט ובמדוקדק את הראיות שהובאו לפניו ואת הטעמים להרשעתו של המבקש בדין.

ההרשעה מיוסדת על הודעות שמסר המבקש לחוקרי מס הכנסה, על מסמכים שונים שהוצגו לפני בית-המשפט, על עדויות אחדות ועל שיקרי המבקש. בסופו של דיון גזר בית-משפט השלום על המבקש עונש בן שמונה חודשי מאסר בפועל וקנס כספי. גזר-דינו של בית-משפט השלום ניתן ביום 18.10.1999, אך לבקשת המבקש נידחה ביצועו.

המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי, הן על ההרשעה הן על גזר-הדין, וביום 22.6.2000 דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור.

המבקש ביקש פעם נוספת עיכוב ביצועו של עונש המאסר, ובית-המשפט המחוזי דחה את הביצוע עד ליום 12.7.2000.

המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור לבית-המשפט העליון, והוסיף וביקש כי ביצוע עונש המאסר יידחה שוב. בית-המשפט נעתר לבקשת העיכוב, והחליט ביום 11.7.2000 כי ביצוע עונש המאסר יידחה עד למתן החלטה בבקשה לרשות ערעור.

בעניין זה נפסק:

"ביום 4.10.2000 החליט כב' השופט אור כי בקשת הרשות לערעור תידון לפני מושב שלושה, אך בנושא אחד בלבד, והוא: 'האם ניתן היה להשתמש בהודאות שניתנו במסגרת חקירה במס הכנסה גם להרשעת המבקש בעבירות אחרות אשר אינן מנויות בפקודה אלא בחוק העונשין'.

ביום 15.3.2001 נידונה בקשתו של המבקש למתן רשות ערעור, ובית-המשפט החליט כי מסכים הוא להכרעתו ולהנמקותיו של בית-המשפט המחוזי. משהחליט כך, הוסיף בית-המשפט ודחה את בקשת הרשות לערער.

בית-המשפט קבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.4.2001.

עתה מונחת לפנינו בקשתו של המבקש מיום 4.4.2001, והיא בקשה כי נוסיף ונעכב את ביצוע גזר-דין המאסר שהוטל עליו עד כי יוכרע בבקשה שהוא מגיש למשפט חוזר. בקשתו זו למשפט חוזר מסמיך המבקש לראיות שלא באו לפני בתי-המשפט עד כה, ולטענתו יש בהן באותן ראיות כדי להוכיח עיוות-דין שנגרם לו ועדויות שקר שניתנו מטעם עדי התביעה.

עיינו בראיות החדשות שהמבקש מבקש לסמוך עליהן, ונעיר בראשית כי ראיות אלו היו בידי המבקש לעת ההליכים שהיו בעניינו, חלקן לעת ההליכים שהיו לפני בית-משפט השלום וחלקן לעת ההליכים שהיו לפני בית-המשפט המחוזי. אין ראיה 'חדשה' אשר המבקש לא ידע עליה לעת ההליכים שהיו בבתי-המשפט בעניינו. אשר לגופן של הראיות, לא נתרשמנו כי יש בהן כדי להצדיק משפט חוזר, אלא שההחלטה בשאלה זו נתונה, כמובן, לנשיא בית-המשפט העליון. על צידנו שלנו נאמר, כי אין באותן ראיות כדי להצדיק עיכוב ביצועו של עונש המאסר. יתר-על-כן: גזר-דין המאסר הושת על המערער לפני כשנה וחצי, ובנסיבות העניין אין זה ראוי כי נוסיף ונדחה את ביצועו אך בשל אותן ראיות 'חדשות', כביכול.

המבקש מבקש עוד כי נוסיף ונדחה את ביצוע עונש המאסר בשל מצב בריאותו, ולעניין זה מצרף הוא כמה תעודות חתומות בידי רופאים. מסתבר שהמבקש לקה, ככל הנראה, בליבו, אך כפי שמעיד הוא על עצמו, מסרב הוא להתאשפז לביצועו של צינתור. גם לא שמענו מן המבקש כי ביני לביני אשפז עצמו לבית-חולים לביצועו של צינתור. גם מצב בריאותו של המבקש אינו מצדיק, איפוא, כי נדחה את ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל עליו.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו, כאמור בהחלטתנו שמיום 15.3.2001, וחזקה על שלטונות בית-הסוהר כי ידעו לטפל במבקש כראוי, ובהתאם לצורך ולעניין אף יאפשרו לו להתאשפז לביצועו של צינתור.

הבקשה נדחית."

ב- ע"פ 581/98 {משה גולדשטיין נ' מדינת ישראל, תק-על 98(1), 226 (1998)} המבקש הורשע בבית-משפט השלום, על-פי הודאתו, בעבירות של השמטת הכנסות והתחמקות מתשלום מס הכנסה ומע"מ. עונשו נגזר, בין השאר, ל- 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על חומרת העונש, ומועד תחילת ביצוע עונש המאסר נקבע ליום 1.2.98. בית-המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה בידי המבקש.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופט מ' חשין:

"המבקש לא אמר נואש, וביקש ארכה נוספת לתחילת ביצוע עונש המאסר. בית-המשפט העליון נעתר לבקשה, ובהחלטתו מיום 29.1.98 קבע כי תחילת ריצוי העונש תהיה ביום 22.3.98. בהחלטתו זו האחרונה הוסיף בית-המשפט וקבע כי נעתר הוא לבקשה 'מטעמים הומניים גרידא תוך ציון והדגשה כי מדובר בדחיה שלאחריה לא תינתנה עוד דחיות נוספות'. היום הוא יום 19.3.98, ובקשתו של העותר עתה היא כי אוסיף ואורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר - אשר תחילתו אמורה להיות ביום 22.3.98 - לחודשיים ימים נוספים, והכל תוך תקווה כי במהלך חודשיים אלה יזכה המבקש לחנינה מאת נשיא המדינה. המדינה מתנגדת לבקשה, בטוענה, בין השאר, כי הגשת בקשת חנינה לנשיא אין בה, כשהיא לעצמה, טעם לעיכוב ביצועו של גזר-דין מאסר (בש"פ 1835/93 קלווין, פ"ד מז(2), 101).

עיינתי בבקשה ובנספחותיה, ולא נמצא לי כי ראוי להוסיף ולעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש. כאמור בהחלטת בית-המשפט מיום 29.1.98, על המבקש להתייצב לריצוי עונשו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ביום ראשון 22.3.98, בשעה 10:00 בבוקר."

ב- רע"פ 1744/97 {סרוסי יעקב נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 809 (1997)} נדונה בקשה לדחיית עונש מאסר שהוטל על המבקש. המבקש הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בשורת עבירות על-פי סעיף 22(5) לפקודת מס הכנסה, יחד עם סעיף 224א לפקודה.

בית-המשפט גזר עליו שבעה חודשי מאסר בפועל, חמישה-עשר חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו ותשלום קנס בסך 50,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתו. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו. ביום 14.4.97 דחה בית-המשפט את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידו והורה, כי המבקש יתייצב לרצות את עונשו ביום 97'. לאחר מתן החלטה זו הגיש המבקש בקשה לדחיית מועד ריצוי מאסרו. בהסכמת המשיבה, הורה בית-המשפט העליון (כב' השופט חשין) על דחיית ביצוע המאסר עד ליום 97'.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"כעת שב המבקש ופונה בבקשה לדחיית ביצוע עונש מאסרו, עד למתן החלטה בבקשת החנינה שהגיש לנשיא המדינה. בבקשתו הוא טוען, כי ביום 97', היום שנקבע כמועד תחילת ריצוי מאסרו, אושפז עקב הרעה ממשית במצבו הרפואי, כי מצבו הבריאותי והנפשי קשה וכי נשקפת סכנה לחייו אם יושם במאסר.

המשיבה מתנגדת לבקשה זו וטוענת, כי מצבו הרפואי של המבקש היה ידוע לבתי-המשפט שדנו בעניינו וכי המרכז הרפואי של שירות בתי-הסוהר ערוך להתמודד עם תחלואיו השונים של המבקש.

לאחר שעיינתי במסמכים שבפני הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

הדיון המשפטי בעניינו של המבקש הסתיים זה מכבר. מצבו הבריאותי הובא לידיעת הערכאות שדנו בעניינו ואף שימש עילה להקלה של ממש בגזירת-דינו. עם-זאת, לא הובא בפני הערכאות כל מידע רפואי המצדיק את שחרורו המלא של המבקש מריצוי עונש מאסר. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 97, חזקה על שירות בתי-הסוהר שיתנו את הטיפול ההולם למבקש. למותר לציין, כי אם יסתבר, כי חלה הרעה במצבו של המבקש יתן שירות בתי-הסוהר את דעתו גם להרעה זו ולמשמעויותיה הטיפוליות. באשר לבקשת החנינה שהגיש המבקש, בקשה שהוגשה רק ב- 29.5.97, כחודש וחצי לאחר דחיית בקשת רשות הערעור, מדיניותו של בית-משפט זה היא, כי בקשת חנינה אינה עניין לבית-משפט זה וכי הגשתה לא תצדיק, בדרך-כלל, את דחיית ביצועו של עונש שהוטל בפסק-דין חלוט (וראה בש"א 2435/95 גדעון לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 95(2), 130, 135 (1995)).

הבקשה נדחית. עיכוב הביצוע הארעי בטל. המבקש יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום א', 97', עד השעה 10:00, במזכירות המחלקה הפלילית של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו."

ב- בש"פ 2498/92 {ישראל בן-חיים מור נ' מדינת ישראל, תק-על 92(2), 1417 (1992)} המבקש הורשע בבית-משפט קמא בעבירות שונות לפי פקודת מס הכנסה: שלוש הרשעות בעבירות של השמטת הכנסה במזיד, בכוונה להתחמק מתשלום מס ותוך שימוש במירמה, עורמה ותחבולה; שתי הרשעות בעבירות של השמטת הכנסה כאמור, ובמתן תשובות כוזבות לשאלות שנשאל על-ידי פקיד השומה; ועוד שבע עבירות שעניינן ניהול פינקסים כוזבים, השמדת מסמכים ועוד.

הכרעת-הדין הינה ארוכה ומפורטת, ועל כל העבירות שהמבקש הורשע בהן נדון ל- 18 חודשיי מאסר בפועל, 12 חודשיי מאסר על-תנאי ותשלום קנס בסך 100,000 ש"ח. המבקש עתר לבית-משפט קמא לדחיית ביצועו של גזר-הדין (אשר ניתן ביום 18.3.92), אך השופט לא נעתר לבקשתו אלא כדי 7 ימים בלבד, וקבע כי על המבקש להתייצב, איפוא, לתחילת ריצוי עונשו ביום 25.5.92.

המבקש הגיש ערעור על פסק-דינו וגזר-דינו של בית-משפט קמא ובקשה לעיכוב ביצוע.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"המבקש העלה בפניי טענות מטענות שונות, שעיקרן ערעור על מימצאים שקבע בית-משפט קמא, אך לא עלה בידו לשכנעני כי הכרעת-הדין לוקה בפגם חמור שיצדיק עיכוב ביצוע העונש. ניתנת אמת להיאמר שטיעוניו של המבקש לא עלו אף כדי טיעונים הראויים להישמע בערעור, ולו בשל כלליותם וסתמיותם. כך, למשל, טוען המבקש כי בית-המשפט פגע בכלל החסיון החל על מסמכים שבידי עורך-דין, אך לא זו בלבד שלא טרח להצביע על עילה המקימה טענת חסיון (דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לעורך-דין ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח: סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 וסעיף 48 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971), אלא שלא מצאתי כי המבקש העלה טענה זו באופן מפורש ומפורט בפניי בית-משפט קמא. ביקשתי, וחזרתי וביקשתי מן המבקש, כי יואיל להצביע על מקום כלשהו בפרוטוקול בו העלה טענה של חסיון וביקש את החלטת בית-המשפט באותה טענה, אך כל מראיי המקומות שעלה בידו להפנותני אליהם אין עניינם אלא טיעונים כלליים באשר לעוול שאנשיי מס הכנסה עשו למבקש, לטענתו. לא מצאתי בשום מקום טיעון ספציפי - לגבי מסמך ספציפי או לגבי עדות מסויימת - ובנסיבות אלו אין בטענת החסיון ולא כלום.

טענה נוספת שבפי המבקש היא זו, שלמרות דרישתו לא קיבל מאת אנשי מס הכנסה חומר חקירה שלעניין. והנה, לא זו בלבד שבית-המשפט קובע בהחלטה שעשה כי כל חומר הראיות נימסר לעיון המבקש, אלא שאף לא עלה בידיי המבקש להפנותני אל כל מראה מקום בפרוטוקול שבו העלה התנגדות לראיה כלשהי אך באשר לא נימסרה לעיונו כנדרש בחוק: חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, סעיף 74 וסעיף 77.

המבקש העלה עוד טענות - כגון זו שאנשיי מס הכנסה הפכו סכסוך אזרחי לסכסוך פלילי, שלא כדין - אך לא מצאתי בכל אלו ולא כלום.

המבקש אומר כי תומך הוא בהוריו הזקנים, ניצולי שואה, וכי הוא היחיד המטפל בהם. כן הוסיף ואמר כי אביו לקה בשבץ מוחי, אשר-על-כן ראוי לדחות את ביצוע גזר-הדין.

עורך-דין יובל שדמי, בא-כוח המדינה, הסכים בטיעוניו כי עונשו של המבקש נוטה לחומרה, ויחד אם זאת הוסיף וטען כי בית-משפט שלערעור אין זה ראוי כי יתערב בגזר-הדין. לדעתו אין גזר-הדין בתורת שכזה מצדיק עיכוב ביצוע. עורך-דין שדמי הוסיף עם-זאת ואמר, בהגינותו כי רבה, שהמבקש ראוי לדחיית ביצוע גזר-הדין לתקופה של כחודשיים ימים כדי שיוכל להסדיר ענייניו וענייני הוריו קודם שיתחיל בביצוע עונשו. ואמנם, בנקודה זו של עיכוב ביצוע לתקופה קצובה החמיר שופט בית-המשפט קמא עם המבקש - שעה שנתן בידו שבעה ימים בלבד לתחילת ביצוע העונש - ושלא כיתר טענותיו של המבקש. רואה אני טעם והצדק לארכה מוגבלת.

אשר-על-כן אני מחליט לעכב את ביצוע גזר-הדין של המאסר עד ליום 25.7.92 ועד בכלל, ובאותו יום יתייצב המערער לריצוי עונשו במשטרת צפת, בשעה 10:00. עיכוב ביצוע גזר-הדין מותנה בקיומם של תנאים מוקדמים אלה:

1. תעוכב יציאתו של המבקש מן הארץ;

2. המבקש יפקיד דרכונו בידי המשטרה. לטענת המבקש מופקד דרכונו כבר עתה בידי שלטונות המס, ואם אמנם כן הוא, כי אז ישאר הדרכון באותו מקום;

3. המבקש יחתום על ערבות עצמית בסך של 25,000 ש"ח וערבות זו תיתמך בערבות צד ג' על אותו הסכום, להנחת-דעתו של רשם בית-המשפט המחוזי בנצרת או שופט של אותו בית-המשפט.

קיום התנאים האמורים בסעיפים 2 ו-3 לעיל יעשה עד ליום 27.5.92 ועד בכלל."

ב- בש"פ 1241/90 {רחמים דנוך נ' מדינת ישראל, תק-על 90(2), 219 (1990)} המבקש הורשע בשני אישומים שעניינם השמטת הכנסה מן הדו"ח שהגיש, בניגוד לסעיף 220(ו) לפקודת מס הכנסה ובאישום אחד של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה וכן הכנת פנקסי חשבונות כוזבים, הכל בניגוד לסעיפים 220(ז) ו- 220(4) לפקודה. שמטת ההכנסות התייחסה לשתי שנים: 1983-1982. האישום השלישי התייחס לשנת 1984. בגזר-הדין שניתן ביום 7.3.90 נדון המבקש למאסר לתקופה של שמונה-עשר חודשים מהם תשעה לריצוי בפועל.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט שאול אלוני:

"בפניי בקשה לעכב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור שהוגש על-ידי המבקש לבית-משפט זה (זאת לאחר עיכוב חלקי שניתן על-ידי שופט קמא).

2. הערעור מכוון אמנם גם כנגד הרשעת המבקש, אך נראה מתוכן שבעיקרו הריהו על גזר-הדין האמור.

המבקש שם את הדגש בנימוקי הערעור הן על עברו הנקי, הן על היקף ההשמטות הקטן יחסית, ובעיקר על הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד שנגזר דינו.

3. טענה זו של המבקש על דבר הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד לגזירת דינו (ואף בין הגשת כתב האישום - בשנת 1985 - וסיום ההליך) - עשויה, לכאורה, ליפול על אזניים קשובות, עת ישמע ערעורו של המבקש. כבר נאמר לא אחת כי 'עינוי-דין כגון זה יש בו כדי להשפיע במידה ניכרת על העונש, המושת על הנאשם, עד כדי הימנעות מהטלת מאסר בפועל' (ע"פ 795,786/84 הלוי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2), 714).

שיקול זה חשוב ביותר בעת שנבחנת בקשה לעיכוב ביצוע העונש שכן 'גם זו הלכה פסוקה, כי יש שביצוע המאסר יעוכב, כאשר קיים סיכוי בולט לעין, שהמערער יזכה בערעורו' (המ' 132/81 פיטוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 817).

4. סבור אני כי נוכח שיקול זה יש מקום להענות לבקשה, מה עוד שתקופת המאסר הקצרה - יחסית, שנגזרה למבקש, אף היא תומכת במסקנה זו. לפיכך אני נעתר לבקשה ומורה על עיכוב ביצוע גזר-הדין עד להכרעה בערעורו של המבקש."

ב- בש"פ 310/89 {אלי סלבין נ' מדינת ישראל, תק-על 89(2), 481 (1989)} על המבקש נגזרו שנתיים מאסר, מהן תשעה חודשים בפועל ויתרם על-תנאי, וכן קנס בסכום של 10,000 ש"ח. מדובר בעבירות חמורות על מס הכנסה. זמן קצר לפני כן נדון על עבירות בענייני מע"מ, ושם נגזרו לו, בין היתר, שישה חודשי מאסר, שירצה אותם בדרך של עבודות שירות.

המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט מ' אלון:

"הכלל הוא, כי לשם עיכוב ביצוע גזר-דין יש להוכיח כי קיים סיכוי בולט לזכות בערעור. הערעור בנדון דנן הוא על חומרת העונש בלבד. כמו-כן, בקשה לעיכוב המאסר נענית כאשר מדובר בתקופה קצרה, וקיים חשש שמא ירצה המבקש את עונשו בטרם יישמע הערעור.

לאור האמור, איני רואה כל הצדקה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בנסיבות המקרה שבפנינו. ביקשתי ממר שמריהו כהן, המזכיר הראשי של בית-המשפט העליון, לקבוע תאריך מוקדם לשמיעת הערעור - שהוא כאמור על חומרת העונש בלבד ושמיעתו דורשת זמן קצר - ונאמר לי כי הערעור יישמע תוך חודש ימים מהיום.

הבקשה נדחית."

ב- ע"פ 256/03 {אברהם דיאמנט ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 163 (2003)} המערערים הורשעו בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בשורה של עבירות על פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), שעניינן השמטת הכנסה על-ידי אי-רישום סכומי כסף שקיבלו המערערים. בנוסף הורשע המערער 1 בעבירה של הדחה בחקירה, לאחר שנקבע כי הניע את אחד הלקוחות למסור עדות שקר לשלטונות המס, והוטל עליו עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 50,000 ש"ח. על המערערת 2 הוטל קנס בסך 5,000 ש"ח. לבקשת המערערים, עוכב ביצוע גזר-הדין עד לתאריך 24.11.02, בכפיפות להפקדת ערבויות.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"המערערים הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור על פסק-הדין, וביקשו כי בית-המשפט יורה על המשך עיכוב ביצוע גזר-הדין עד להכרעה בערעור. בהחלטתו בבקשה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי נסיבות המקרה מצדיקות חריגה מן הכלל, לפיו ביצועו של פסק-דין יעוכב רק במקרים חריגים, שכן, במקרה זה, אחד האישומים בהם הורשע המערער 1, הינו אישום שהתביעה נסוגה ממנו במהלך סיכומיה, ולמרות זאת, החליט בית-משפט השלום להרשיעו בעבירות אישום זה; כפועל יוצא מגריעתה לכאורה של עבירה זו מן ההרשעה הכוללת, נופלת גם ההרשעה בעבירה של ההדחה בחקירה, הקשורה לעסקה נשוא ההרשעה.

משכך, קבע בית-המשפט המחוזי, יש מקום לעיכוב תחילת ריצוי עונש המאסר עד להכרעה בערעור, בכפיפות לערבויות שקבע בית-משפט השלום.

מכאן הערעור שבפניי, בגדרו טענו המערערים בעיקר כי 'הכרעת-הדין המרשיעה של בית-משפט השלום היא כולה עיוות אחד בולט וזועק', וכי מן הראוי שהכרעת-דין כזו לא תטיל כל סנקציה - אף לא לשעה אחת - על המערערים. על-כן, לטענתם, יש לעכב את ביצועו של גזר-הדין ללא שום תנאים, ולהורות כי הערבויות שנתנו המערערים יושבו להם לאלתר. המערערים הוסיפו, כי הבקשה שהפנו לבית-המשפט המחוזי היתה לעכב את ביצועו של גזר-הדין בכללותו, ולא רק את עונש המאסר בפועל.

יש לדחות את טענות המערערים. נוכח הבעייתיות העולה לכאורה מהכרעת-הדין של בית-משפט השלום, הורה בית-המשפט המחוזי לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל. ואולם, הכרעת-הדין - הכוללת, מלבד שתי ההרשעות אליהן התייחס בית-המשפט המחוזי בהחלטתו, את הרשעת המערערים בשורה של עבירות מס נוספות - עודנה עומדת בעינה. משכך, לא מצאתי, במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, כי טענות המערערים לעניין עיכוב יתר רכיבי גזר-הדין ותנאי הערבות מצדיקות התערבות בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הערעור נדחה."

ב- רע"פ 2226/02 {מעייני רפאל נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 2444 (2002)} הוגש כנגד המבקש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת"פ 6959/98) שייחס לו עבירות מס שונות. המבקש הורשע על-פי הודעתו בחמש עבירות של מסירת ידיעה לא נכונה בלא הסבר סביר מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, וכן בשש עבירות של אי-הגשת דוחות במועד תוך כוונה להתחמק מתשלום מס.

על המבקש נגזרו ביום 16.3.2001 שמונה חודשי מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על-תנאי וקנס של 7,500 ש"ח. ערעורו של המבקש לבית-המשפט המחוזי (ע"פ 70470/01) נדחה (ביום 19.2.2002). גם בקשת רשות הערעור שהגיש לבית-משפט זה (רע"פ 2226/02) נדחתה (ביום 9.4.2002), ונקבע כי עליו להתייצב לריצוי עונשו ביום 15.4.2002.

בדחותו את בקשת העיכוב, חרף כך שנסמכה על סיבות רפואיות, קובע כב' השופט א' ברק:

"2. המבקש הגיש בקשה לדחיית ביצוע עונש מאסר למשך תקופה של 60 יום (להלן: הבקשה הראשונה). נימוקיו לבקשה היו שניים. הראשון, מחלת סכרת קשה כתוצאה ממנה מאבד המבקש את השיניים בפיו. בשל כך החל המבקש בטיפול מיוחד לעקירת שיניים והתקנת שיניים תותבות, שבעטיו הוא זקוק לאוכל מיוחד, נוזלי ורך.

טיפול זה החל עוד שלושה חודשים טרם להגשת הבקשה. המבקש הביע חשש שלא יוכל לקבל את האוכל הדרוש לו בבית-הסוהר. לבקשה צורף אישור רופא לפיו הטיפול אמור להסתיים תוך כחודשיים ימים. הנימוק השני היה חוזה עבודה אותו התחייב העסק בבעלות המבקש לבצע עד יום 5.6.2002 ואשר לא היה ניתן לביצוע בהעדר המבקש. לאור הסכמתה של המשיבה הוחלט (ביום 15.4.2002) על דחיית ביצוע עונש המאסר עד ליום 16.6.2002, בכפוף להפקדת ערבון או ערבות בנקאית מצד המבקש.

3. בפניי מונחת כעת בקשה שניה לדחיית ביצוע עונש המאסר, הפעם לתקופה של 90 יום (להלן: הבקשה השניה). המבקש חוזר ומצביע בבקשתו זו על שני גורמים בעטיים יש לדחות את ביצוע עונש המאסר. הראשון, טיפול השתלת השיניים.

לטענתו, הערכת הרופא כפי שפורטה בבקשה הראשונה נתבדתה, מפני שהתברר שמצבו הרפואי מחייב הפסקות של 15 יום לפחות בין עקירה אחת לשניה. הוא מוסיף, כי הערכת הרופא היא שהטיפול הראשוני בלסת העליונה בלבד יארך 90 יום נוספים. הגורם השני הוא חשש לבריאותו בשל אי-קבלת האוכל הנוזלי המתאים לתזונתו בין כותלי בית-הסוהר. המבקש מוסיף, כי מאחר ואינו מסוכן לציבור אין סכנה בעיכוב ביצוע נוסף. המשיבה מצדה מתנגדת לבקשה. לטענתה המבקש לא ביסס את טענותיו די צורכן על-מנת שניתן יהיה בעטיין לדחות את ביצוע העונש בתקופה נוספת. לטענתה, באישור הרפואי המצורף מציין הרופא כי הטיפול יארך 'לפחות בין כ- 4-3 חודשים', ועל-פי הידוע לה הטיפול יכול להימשך גם כשנה. היות וכך, ולאור יתר העובדות המצויינות בבקשה, יש לקבל החלטה עקרונית האם יש לדחות את ביצוע העונש עד לאחר סיום הטיפול. המשיבה מוסיפה, כי האישור הרפואי המצורף אינו יכול להוות אסמכתא למצבו הנטען של המבקש. זאת שכן מדובר באישור שהוצא על-ידי רופא שאינו רופא מומחה, וזאת באותו יום בו הוגשה הבקשה. מן הראוי כי בקשה מסוג זה תגובה על-ידי רופא המתמחה בבעיות בהן לוקה לטענתו המבקש. כמו-כן, אין הבקשה מגובה במסמכים רפואיים אותנטיים (כגון תוצאות בדיקות וכיו"ב).

4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. את שלל טענותיו הרפואיות מעגן המבקש במסמך בחתימת ד"ר צלר, רפואה כללית ופנימית. מסמך זה קובע כי:

'לאור מצבו הרפואי החמור, המשך הטיפול בנ"ל חייב להתבצע בזהירות ובאיטיות על-מנת להצליח בטיפולים ולא לגרום לנזק. וזאת בגלל מחלת הלב ורמות סוכר הגבוהות כמו-כן יתר לחץ דם. הטיפול ימשך לפחות בין כ- 4-3 חודשים.'

אכן, אין די במסמך זה כדי לבסס את הטענות הנטענות בבקשה שלפנינו. המסמך מנוסח בלשון כללית ביותר, אינו חתום על-ידי רופא מומחה ואינו מלווה בכל מסמך רפואי אותנטי נוסף המעיד נאמנה על מצבו הרפואי של המבקש. בנוסף, הרופא החתום על המסמך אינו הרופא המומחה למחלות פה ולסת המבצע את הטיפול במבקש, ואשר הוא זה היכול להעיד באופן הטוב ביותר על מצבו הבריאותי של המבקש. כמו-כן אין המסמך אומר דבר לגבי סוגיית המזון הנוזלי לו זקוק המבקש לטענתו. לא זו בלבד, אלא שאין כל זכר והסבר במסמך לטענת המבקש לפיה התברר כעת כי הטיפול יארך זמן רב באופן משמעותי מן ההערכה הראשונה, ואין כל ודאות כי היה ונענה לבקשה זו לא תוגש בקשה שלישית ורביעית לאחריה. עוד יצויין כי אף בבקשה הראשונה היה זה ד"ר צלר שהגיש את האישור הרפואי בו נאמר כי הטיפול אמור להסתיים תוך כחודשיים ימים.

5. גם שיקולי המדיניות מורים אותנו כי אין זה מן הראוי לעכב עוד את ביצוע עונש המאסר, המעוכב כבר מזה 15 חודשים. ככלל, מועד ביצועו של עונש מאסר שהטיל בית-המשפט הוא מיד עם מתן גזר-הדין, אם לא קבע בית-המשפט אחרת (ראו: ד"נ 16/85 הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 449, 454; ע"פ 608/81 סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1), 477, 493-492). האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר נשען, בין היתר, על הצורך לקיים פעילות אפקטיבית של מערכות אכיפת החוק תוך שמירה על אמון הציבור בהן. עמדה על כך השופטת ביניש באומרה:

'עיכוב ביצוע גזר-הדין עלול לגרום לכך שיעבור פרק זמן ממושך בין מועד גזירת- הדין לבין מועד ריצוי העונש, ובמהלכו יימצא אדם שהורשע בדין חופשי להלך בין הבריות. בכך יש כדי לפגוע באפקטיביות של הענישה הפלילית, 'שכן ככל שמתרחק והולך הזמן מאז שבוצעה או נתגלתה עבירה פלונית ועד שהעבריין הורשע בה, מתמעט גם כוח השפעתו המרתיע של העונש, שהלה נתחייב בו, על אחרים העלולים להיות עבריינים כמותו' (ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241, 268 (2000)).'

דברים אלו, שנאמרו ביחס לעיכוב ביצוע עונש מאסר של אדם שהורשע, וערעורו תלוי ועומד, יפים מכוח קל וחומר לעניין אדם שהורשע בפסק-דין חלוט.

6. בנסיבות העניין משוכנע אני כי המבקש יוכל להמשיך ולעבור את הטיפול לו הוא נזקק גם בין כותלי הכלא, וכי רשויות בית-הסוהר יעשו כל שביכולתן על-מנת להבטיח את הטיפול הרפואי הנאות במערער ואת אספקת המזון לו הוא זקוק בעטיה של מחלתו. דין הבקשה להידחות. המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר שהוטל עליו, בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו ביום 3.7.2002 עד השעה 11:00.

מסקנתי זו מייתרת ממילא את הצורך לדון בבקשת המשיבה להגשת תגובה מתוקנת לבקשה לעיכוב ביצוע, ובהתנגדותו של המבקש לבקשה זו."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עבירות מס הכנסה