botox
הספריה המשפטית
עיכוב ביצוע במשפט הפלילי

הפרקים שבספר:

עיכוב ביצוע במשפט הפלילי לבקשת המדינה

לרוב בקשות לעיכוב ביצוע גזר-דין הינן באורח טבעי וברור פרי בקשתו של הנאשם שנגזר דינו. ואולם, קיימים מקרים, אם כי לא רבים שדווקא למדינה אינטרס לעכב את ביצועו של גזר-הדין. מקרים אלו יפורטו על ידינו בעין הפסיקה.

ב- בש"פ 4966/94, ע"פ 4588/94 {מדינת ישראל נ' פלוני (קטין), תק-על 94(3), 528 (1994)} המשיב נדון בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ל- 5 חודשי מאסר, תוך קביעה שהעונש ירוצה בעבודת שירות. המדובר בהרשעה בגין גרימת חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המדינה ערערה על גזר-דין זה בטוענה כי מן הדין היה להטיל על המשיב מאסר לריצוי בפועל. כמו-כן הגישה המדינה בקשה לדחות את ביצוע העונש האמור עד למתן ההכרעה בערעור שהוגש על ידה. זאת במטרה שלא לסכל מראש את סיכויי הצלחתה בערעור זה.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט ג' בך:

"הסניגור המלומד מתנגד לבקשה זו מהטעם שעיכוב כזה עלול להפריע להליכי שיקומו של המשיב.

2. בהתחשב בכל הנסיבות הנני מחליט כדלקמן:

א) נעתר אני לבקשת המדינה ומורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר של המשיב עד למתן פסק-הדין בערעור שהוגש על קולת העונש (ב- ע"פ 88/9445).

ב) בהתחשב בעובדה שהמדובר בערעור על גזר-דינו של בחור צעיר, יליד 1977, ולאור יתר נסיבות המקרה, מתבקשת המזכירות לקבוע את הערעור לשמיעה במועד המוקדם ביותר, ומכל מקום תוך 4 השבועות הקרובים.

ג) תזכיר עדכני של שירות המבחן אודות המשיב יובא בפני בית-המשפט כאשר יבוא לדון בערעור לגופו."

ב- בש"פ 4331/92 {מדינת ישראל נ' יואל בן מאיר אסולין, תק-על 92(3), 986 (1992)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע העונש ולהחשת הדיון ב- ת"פ 564/91 של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שניתן על-ידי כב' השופט א' סטרשנוב.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת ש' נתניהו:

"יש טעם, לכאורה, בטענת באת-כוח המדינה כי העונש שהוטל על המשיב הינו קל ואין לשלול סיכוי שערעור המדינה על קבלת העונש יתקבל.

המדינה מבקשת עיכוב ביצוע גזר-הדין של עבודת שירות שהוטל על המשיב בבית-משפט קמא. חששה הוא שעד לשמיעת הערעור יסיים המשיב את ריצוי עונשו ובית-המשפט לא יטה להחמיר בעונשו של מי ש-'כבר הציץ וראה את אור החירות' (כדבריו של המשנה לנשיא אלון ב- בש"פ 1691/92 מדינת ישראל נ' יורם ריבו, פ"ד מו(3), 332 (1992)).

מאותו טעם עצמו מתנגד הסנגור המלומד לבקשה.

ככלל לא נראה לי נימוק זה כמצדיק עיכוב ביצועו של גזר-דין. עמדתי על כך בהחלטתי ב- בש"פ 1494/92 (ע"פ 1497/92):

'חזקה על בית-המשפט שידע לגזור לנאשם המערער את העונש הראוי לו שיבטא את נורמות הענישה על-פי מטרותיהן ועל-פי נסיבות העבירה והעבריינים, נקי מכל השפעות בלתי-ענייניות.'

אך שונה המצב, לדעתי, כשמדובר בריצוי מאסר בדרך של עבודת שירות. הסברתי את נימוקי לכך ב- בש"פ 1494/92 ומאותו נימוק אני מחליטה להענות לבקשת המדינה.

אני מורה לכן על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המשיב בדרך של עבודת שירות, עד להחלטה בערעור.

הערעור הוא על העונש בלבד והמזכירות מתבקשת לקבלת תאריך מוקדם לדיון."

ב- בש"פ 1691/92 {מדינת ישראל נ' יורם ריבו, פ"ד מו(3), 332 (1992)} נדונה בקשת המדינה לעכב ביצוע גזר-דין על פיו הושתו על הנאשם שישה חודשים לריצוי בעבודות שירות.

בעניין זה נפסק מפי כב' המשנה לנשיא מ' אלון:

"1. מטעם המדינה שתי בקשות בפניי; שתיהן סובבות על גזר-דין שניתן נגד המשיב, ואשר עליו הגישה המדינה ערעור (ע"פ 1690/92).

2. הבקשה האחת היא להורות על עיכוב ביצוע ריצוי עונש המאסר בפועל שנגזר על המשיב, עד למתן פסק-דין בערעור שהוגש מטעם המדינה.

וכך מנומקת בקשת המדינה:

'המשיב הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' כהן) ב- ת"פ 32/92 בעבירות של קשירת קשר לפשע, ניסיון לשוד מזויין, פציעה שלא כדין בנסיבות מחמירות והתפרצות.

בית-המשפט גזר על המשיב מאסר בפועל של 6 חודשים, אותם הוא אמור לרצות בעבודות שירות, וזאת נוסף על מאסר על-תנאי של שלוש שנים לתקופה של שלוש שנים שלא יעבור עבירה של פשע.

בתאריך 26.3.92 החליט בית-המשפט המחוזי לקבל את חוות-דעת הממונה על עבודות שירות ולהורות על ריצוי עונש המאסר שגזר על המשיב בדרך של עבודות שירות.

בא-כוח התביעה הודיע לבית-המשפט קמא כי בדעת הפרקליטות לערער על קולת העונש ולפיכך ביקש מבית-המשפט כי יורה על עיכוב הביצוע של עונש המאסר. בית-המשפט קמא סירב לבקשה והחליט כי ריצוי עבודת השירות יחל ביום 5.4.92.

המבקשת תטען כי ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות, עלול לסכל באופן ממשי את הערעור שהוגש מטעמה.

לפיכך, יתבקש בית-המשפט הנכבד להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות שנגזר על המשיב, ולהורות על קביעת הערעור לדיון בזמן קרוב ככל שניתן.'

המדינה, בערעור שהוגש מטעמה, ביקשה להחמיר באופן משמעותי בעונשו של המשיב, לרגל חומרת העבירה בה הורשע.

עם מתן גזר-הדין החליט בית-המשפט המחוזי על שחרורו של המשיב ממעצרו בערבות עצמית וצד ג' על סכום של 50,000 ש"ח, והפקדת דרכונו.

משהוגשה הבקשה בפני הוריתי על עיכוב ביצוע עבודת השירות עד לקיום הדיון בפני ומתן החלטה בו.

בבקשתה השניה מבקשת המדינה להחמיר עם המשיב בתנאי שחרורו בערבות, ולהורות על עיכוב יציאתו מן הארץ.

3. בקשה לעיכוב ביצוע המאסר, עד לשמיעת הערעור, מטעם המדינה, אינה שכיחה. בדרך-כלל מוגשת בקשה כזו מטעם מי שהורשע ודינו נגזר למאסר בפועל, והגיש ערעור על גזר-הדין, שמבקש הוא לדחות ביצועו מתוך תקוה שבערעור יבוטל העונש או תקופת המאסר תקוצר. מאחר שכך, ביקשתי מבאי-כוח בעלי הדין להשלים טיעוניהם בכתב לעניין בקשה כאמור המבוקשת מטעם המדינה. השלמות המשיב הגיעו אלי באיחור מה.

בהשלמת טיעוניה בקשה הגב' קהאן, באת-כוחה המלומדת של המדינה, להבחין בין סמכותו של בית-המשפט להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר, אשר אינה מוטלת - לטענתה - בספק, לבין אופן הפעלת שיקול-הדעת על-ידי בית-המשפט. לעניין אחרון זה טענה הגב' קאהן כי על בית-משפט לשקול, בין היתר, את סיכויי הערעור, מועד שמיעתו וההשפעה שתהא לריצוי עונש המאסר, או חלק הימנו, על שיקולי בית-משפט שלערעור. כן הצביעה על פסיקת בית-משפט זה בה נענה בית-המשפט לבקשת המדינה להורות על עיכוב ריצוי עונש מאסר שיבוצע בעבודות שירות (בש"פ 1494/92 מדינת ישראל נ' צוברי ואח', פ"ד מו(2), 632; בש"פ 935/92 מדינת ישראל נ' זועבי נאיף, תק-על 92(1), 1118 (1992)).

מר זילברברג, בא-כוחו המלומד של המשיב, מתנגד לבקשה. לטענתו אין מקום לחששה של המדינה כי מטרת הערעור תסוכל אם לא יעוכב ביצוע העונש, שכן מועד שמיעת הערעור נקבע ליום 21.5.92, ועד למועד זה לא יסיים המשיב את ריצוי עונשו. מר זילברברג גם הפנה לפסק-דין של בית-משפט זה (ע"פ 348/92 מדינת ישראל נ' יצחק ברדה ואח', תק-על 92(1), 945 (1992)), בו הוחמר עונשם של שני נאשמים שנידונו לשישה חודשי מאסר בעבודות שירות וכבר החלו לעבוד בעבודות השירות, אך ערעור המדינה התקבל ועונשם הוחמר לעשרים חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת עבודת השירות. כן טען כי סיכויי הערעור קלושים הם, וכי בנסיבות העניין יגרם עוול למרשו אם יעוכב ביצוע העונש.

4. סמכותו של בית-המשפט להורות על דחיית מועד ביצוע העונש, יסודה בסעיף 87 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר זו לשונו:

'(א) נקבע מועד לביצועו של עונש, באחת מהוראות פרק זה או בבית-המשפט לפיה, רשאי בית-המשפט לדחות את הביצוע למועד אחר.'

(וראה עוד סעיפים 44, 51ג(א) ו- 66(א), באשר לסמכותו של בית-משפט לקבוע את מועד תחילת ריצוי העונש שגזר).

ולעניין אופן הפעלת שיקול-הדעת על-ידי בית-המשפט. הכלל הוא שריצוי העונש מתחיל עם מתן גזר-הדין (ב"ש 430/82, פ"ד לו(3), 106), ודחיית ביצוע העונש חריג הוא. כלל זה יסודו בכך שנאשם שהורשע בדינו - 'ההנחה חייבת להיות - כל עוד לא הוחלט אחרת בערעור - כי הוא אשם בעבירות שבהן הורשע, לפיכך אין משחררים אדם בערבות בשלב זה, אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל' (ב"ש 10/62 אהרון כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 534). ומהן נסיבות מיוחדות אלו?

לעניין זה נפסק, ביחס לבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל המוגשת מטעם מי שהעונש הושת עליו, כי בית-המשפט ישקול את חומרת העבירה בה הורשע הנאשם ונסיבותיה, את אורך תקופת המאסר - שהרי אם תקופה זו קצרה היא ונשיאת העונש תחל מיד ייתכן ועד בוא שעת שמיעת הערעור שוב לא יהא טעם לשומעו כי המערער כבר ישא בכל עונש המאסר או ברובו, ואם קיים סיכוי בולט שהמערער יזכה בדינו (ראה המ' 118/77 רכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2), 45; המ' 132/81 פיטוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 817).

5. האמור לעיל נפסק לעניין עיכוב ביצוע העונש המתבקש על-ידי מי שהעונש נגזר עליו. ומה הם השיקולים לעניין בקשה לעיכוב ביצוע העונש המוגשת מטעם המדינה? גם במקרה זה יש לשקול, בין היתר, את הנימוקים עליהם מתבסס הערעור וסיכויו, את מהות העבירה ונסיבותיה, ואת נסיבותיו האישיות של הנאשם. וקיימים שני גורמים נוספים שיש לשקלם בעת הגשת בקשה לעיכוב ביצוע מטעם המדינה, ושניהם יסודם בהתחשבות מיוחדת שאנו נוהגים כלפי האזרח דווקא, שהורשע בדין, וכל אחד משני הגורמים מטה הוא את כף המאזניים לכוון שונה. השיקול האחד יסודו בעינוי-הדין הנגרם לנאשם עת נדחה ביצוע עונשו. אמרנו על כך במקום אחר (ע"פ 188/77 ורטהיים נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 225, 237):

'המושג עינוי-הדין הוא בעל משמעות שלילית מובהקת, וכמה משמעויות לו במקורות המשפט העברי...

המשמעות האחת, הקלסית והידועה מכולן, היא בתחום המשפט הפלילי דווקא, ומשמעו עיכוב ביצוע גזר-הדין. דרך משל, כאשר חכמים סוברים, במקרה מסויים של מי שנידון למוות, שיש לבצע את גזר-הדין שלא בסמוך להוצאתו כדי שיתפרסם הדבר ברבים, אומר רבי יהודה: 'אין מעניין דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד' (סנהדרין, פרק יא, משנה ד; וכן מצוי ביטוי זה, במשמעות זו, במקורות רבים נוספים - ראה למשל סנהדרין, לה, א; סנהדרין, קיב, א; ערכין, ז, א). מבחינת משמעות זו יש משום עינוי-דין דווקא בעיכוב שלאחר גמר הדין, אך לא בהשהיה שבאה בטרם נגמר הדין: 'וכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי עינוי-דין, דכל שעה מצפה להצלה (= אולי יזוכה; אבל כשנגמר - כל היום מצפה למיתה והוי עינוי-דין, רש"י, סנהדרין, לה, א, ד"ה לידיינו).'

על-פי שיקול זה יכול ויטען הנאשם כי כל דחיה של ביצוע גזר-הדין, שלא לפי בקשתו ובניגוד לרצונו, יש בה משום עינוי-דינו.

שיקול אחר, שאף הוא במקורו יסודו בהתחשבות מיוחדת בנאשם, יכול ויהא בו לעניין הבקשה האמורה המוגשת מטעם המדינה, משום שיקול הפוך, להעתר לבקשת המדינה.

נוהג הוא בבית-המשפט כי אם הנאשם כבר סיים את ריצוי עונש המאסר שהושת עליו, או אף אם רק מתקרב לסיום תקופת המאסר שנגזרה לו, יש בכך כדי להשפיע, אם בהרבה ואם במעט, על שיקול-דעתו של בית-המשפט שלא להחמיר בעונש - על-אף שמן הראוי היה לעשות כך - וזאת משום שהנאשם כבר הציץ וראה את אור החירות, ואין זה מן הראוי, בשלב כגון זה, לחזור ולשלול את חירותו (ע"פ 94/88 מדינת ישראל נ' מור, פ"ד מד(1), 55). ודוק. נוהג זה נכון וטוב הוא, ומן הראוי שבית-המשפט ידבק בו; אך מאחר שכך, יכול ועניין יש למדינה, במקרים שנראים חמורים בעיניה במיוחד, המצדיקים הגשת ערעור מטעמה על קולת העונש, שלא להביא לכלל ריצוי העונש שהושת על הנאשם בטרם יישמע הערעור, ולמנוע יצירת מצב של נוהג זה במקרים חמורים ושאינם ראויים.

מכלול השיקולים האמורים עומדים בפני בית-המשפט בבואו לדון בבקשה, הלא שכיחה, של המדינה לעיכוב ביצוע העונש, כשלכל שיקול משקל משלו, הכל לפי מכלול נסיבות העניין.

6. משבאנו לכאן, נשוב למקרה שבפנינו. המשיב הורשע בביצוע מעשים חמורים ביותר. הוא ושני נאשמים נוספים קשרו קשר לשדוד זוג קשישים.

את השוד תכננו מראש ובקפידה, וארבו לקשישים בפתח ביתם. תחילה עלתה הקשישה לביתה והנאשמים התגנבו אחריה; אחד מהנאשמים האחרים דחף אותה, הפילה ארצה, היכה בראשה בפטיש ופצע אותה. משעלה הקשיש לביתו פתחו לו הנאשמים את הדלת ואותו נאשם הכה בפטיש בראשו ופצעו. לאחר כל אלה נמלטו הנאשמים מן המקום. מעשים אלו חמורים הם מאוד ומצדיקים - כשלעצמם - מאסר בפועל לתקופה ממושכת. ואכן, אחד מהנאשמים האחרים נידון ל- 7 שנות מאסר בפועל (הנאשם האחר היה עד מדינה). אך בשל חלקו של המשיב בעבירה - שהיה פסיבי לחלוטין - לעומת הנאשמים האחרים ובשל נסיבותיו האישיות, קבע השופט המלומד להשית עליו עונש של מאסר בפועל ל- 6 חודשים שיבוצע בדרך של עבודות שירות.

7. האיזון הראוי בין שיקולי הענישה השונים, יישקל בבוא העת על-ידי ערכאת הערעור. אין זה ראוי שאביע דעתי מבלי לשמוע את טענת באי-כוח בעלי הדין, וללא עיון ראוי בתיק ובכל החומר שבו, עיון שהוא מן הנמנע בשלב זה של דיון בבקשה לדחיית ביצוע העונש.

אך כמה טעמים עמדי להיענות לבקשת המדינה. על פני הדברים, מקום יש לערעור, ובשל הצורך באיזון בין שיקולי הענישה השונים הקיימים בנדון דידן, מן הראוי להימנע מלהביא את בית-המשפט שידון בערעור למצב שבו יראה עצמו נאלץ להביא חשבון גם את העובדה שבינתים, עד לשמיעת הערעור, כבר החל המשיב בריצוי עונשו. נסיבות העבירה, כאמור, קשות הן. מאידך, עינוי-הדין שיגרם למשיב אינו לעניין השהיית ביצוע עונש מאסר מאחורי סורג ובריח אלא השהיית ביצוע עבודות שירות, שלגביהן עינוי-הדין פחות הוא. עיכוב הביצוע אינו לתקופה ארוכה - כאמור שמיעת הערעור קבועה ליום 21.5.92 - ומאחר שערעור המדינה הוא על קולת העונש בלבד, יש להניח שהשמיעה ופסק-הדין יסתיימו במועד קרוב.

8. אשר-על-כל-אלה, אני מחליט להיענות לבקשת המדינה ומורה על עיכוב תחילת ביצוע עבודות השירות על-ידי המשיב עד לאחר שמיעת הערעור ביום 21.5.92 ומתן החלטה בו.

9. ובאשר לבקשה להחמרת תנאי השחרור בערבות. באת-כוח המדינה בקשה לחייב את המשיב גם בהפקדה במזומנים, או מתן ערבות בנקאית, על הסכום של 10,000 ש"ח.

בא-כוח המשיב ביקש שלא להחמיר בתנאי הערובה, משום שאין למשיב כל אפשרות להפקיד מזומנים או ערבות בנקאית. הוא נשוי לאישה הגרה בהולנד, והגיע ארצה לרגל חתונה במשפחה, ועתה גר הוא עם אמו ומשפחתו בארץ. מר זילברברג הסכים שתאסר יציאת מרשו מן הארץ.

בנסיבות העניין, אני דוחה את בקשת המדינה להפקדת מזומנים, או ערבות בנקאית, על הסכום של 10,000 ש"ח. הערבות העצמית ושל צד ג נשארת בתוקפה. אני מורה על עיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ."

ב- בש"פ 1494/92 {מדינת ישראל נ' אלי בן משה צוברי ו- 5 אח', פ"ד מו(2), 632 (1992)} נדונה בקשת המדינה לעיכוב ביצוע של גזר-דין של ריצוי מאסר בעבודת שירות.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת ש' נתניהו:

"1. המשיבים הורשעו כולם בעבירה של האזנת סתר אסורה, על-פי סעיף 2(א) לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979. המשיב הראשון הורשע גם בעבירה של השמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 והמשיבים 1, 3, 4 ו- 5 הורשעו גם בעבירה של הצבה והתקנה של מכשירים לצורך האזנת סתר שלא כדין, לפי סעיף 2(ג) לחוק האזנת סתר. נגזרו להם עונשי מאסר של חודשים ספורים לריצוי בעבודות שירות, עונשי מאסר על-תנאי וקנסות.

המדינה ערערה על קולת העונש והיא מבקשת לעכב את ביצוע עונשי המאסר שריצויים בעבודת שירות ולהורות על עיכוב יציאתם של המשיבים מן הארץ, עד לשמיעת הערעור. משיב מס' 6 מבקש לדחות את תשלום הקנס שהוטל עליו, עד להחלטה בערעור.

2. נראה לכאורה כי לערעורה של המדינה יש סיכוי להתקבל, ביחוד לאור הרקע לעבירת האזנת הסתר, שבוצעה (כפי שנאמר בפסק-הדין של הערכאה הראשונה) כלפי עיתונאי במילוי תפקידו, וזאת במטרה לחשוף את מקורות המידע שלו לפרסום כתבות בנושא שלגביו התנהלה אז חקירה משטרתית. חומרה יתירה נודעת לעבירה בשל כך שהאזנת הסתר נועדה לשרת את הנחקרים ולשבש את הליכי החקירה. על כך יש להוסיף כי המדובר במה שכונה כ-'פרשת דרעי' שבה קשורים אנשים בעלי מעמד ציבורי והעבירה בוצעה על-פי הזמנתו של המשיב הראשון, שהנסיבות מלמדות על קשר שלו עם הנחקרים באותה פרשה. הפרשה קבלה פרסום רב בעיתונות והמשיבים האחרים בהאזינם לשיחות ידעו במה מדובר.

עיכוב הביצוע

3. בקשת המדינה לעכב את ביצוע עונשי המאסר שריצויים בעבודות שירות מנומקת בכך שהעונש 'עשוי להשתנות הן על-פי טיבו והן על-פי משכו' אם יתקבל ערעורה וכי ריצויו לפני שמיעת הערעור יסכל באופן ממשי את מטרת הערעור. לגישתה של עורכת-דין גב' בן אור שטענה למדינה, מן הראוי שבית-המשפט שלערעור יוכל להחליט בשאלת העונש ההולם בסוגיה זו ובנסיבות אלה, כשהוא משוחרר מהשיקול שעונש המאסר שהוטל כבר רוצה.

על-אף שהסנגורים המלומדים הצהירו כי יגישו ערעור על ההרשעה, מתנגדים הם לעיכוב הביצוע של עונשי המאסר הקצרים, שיש להניח במידה רבה של סבירות, שריצויים יסתיים לפני מתן פסק-דין בערעור. לגישתם, זכותו היא של נאשם שהורשע לרצות את עונשו מיד ולא לחיות בצפיה.

והיה וערעוריהם של המשיבים על ההרשעה ידחו וערעורה של המדינה על קולת העונשים יתקבל, לא יהיה בעובדה שהעונשים כבר רוצו כדי לשמש מניעה להטלת עונשים כבדים יותר.

הועלתה על-ידי הסניגורית המלומדת של המשיב הראשון גם טענה כי מאחר ובקשת המדינה כבר הועלתה בפני בית-משפט קמא ונדחתה, אין היא יכולה לפנות שנית לבית-משפט זה, אלא עליה להגיש ערר על החלטת בית-משפט קמא.

4. הטענה הדיונית הזו אינה מקובלת עלי. זכות הערר אינה חוסמת את הדרך לפנות בבקשה חדשה. דרך זו פתוחה על-פי סעיף 220 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.

השאלה אינה שאלה של סמכות אלא של שיקול-דעת. הכלל הוא שיש לרצות את העונש עם מתן גזר-הדין. החריג הוא עיכוב ביצועו. אף כי בדרך-כלל הנאשם שהורשע הוא, ולא התביעה, מעוניין בעיכוב. ניתן להבין, ויש לכבד את רצונו להתחיל לרצות את עונשו מיד. פחות ניתן להבין מדוע נאשם המערער על הרשעתו מעוניין בכך.

אמת צריכה להאמר, גישתם של שני הצדדים נובעת מההשפעה שתהיה לריצויו של העונש, לסברתם, על החלטת בית-המשפט. המדינה חוששת, והמשיבים מקווים, שסיום ריצויו של העונש, או חלקו המירבי, עד לשמיעת הערעור, יפעל על בית-המשפט כך שימנע מהחמירו, גם אם אחרת יהיה בדעה כי הערעור על קולתו במקומו.

ככלל, לא נראה לי נימוק זה כמצדיק עיכוב ביצועו של גזר-דין, יש בו משום התיימרות לעסוק "בפסיכולוגיה"של בית-המשפט. חזקה על בית-המשפט כי ידע לגזור לנאשם המערער את העונש הראוי לו שיבטא את נורמות הענישה על-פי מטרותיהן ועל-פי נסיבות העבירה והעבריין, נקי מכל השפעות בלתי-ענייניות.

אך שונה המצב כשמדובר בריצוי מאסר בדרך של עבודת שירות. כאמור בסעיף 51ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, רק אם 'בית-משפט שגזר על אדם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על שישה חודשים, רשאי (הוא) להחליט שהנדון ישא את עונש המאסר, כולו או חלקו, בעבודת שירות...'.

אם יהיה בית-משפט שלערעור בדעה כי העונש הראוי למשיבים עולה על שישה חודשים, כי אז תהיה לכך השלכה על הסמכות להורות על ריצויו בעבודת שירות. אם לא יעוכב ביצועו של גזר-הדין ימצא שהמשיבים ריצו עונש שלא ניתן היה להטיל עליהם.

מטעם זה אני נענית לבקשת המדינה ומצווה על עיבוב ביצוע עונשי המאסר בדרך עבודת שירות, עד להחלטה בערעור.

עיכוב יציאה מן הארץ

אין טענה של חשש כי מי מהמשיבים יעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת. חששה של המדינה הוא מפני העדרות זמנית של מי מהמשיבים. בשל ריבוי משיבים די גם בהעדרות קצרה במועד שייקבע לערעור, כדי לסכל את שמיעתו.

לבקשה זו מתנגדים רק באי-כוחם המלומדת של משיבים מס' 4 ו- 6. משיב מס' 4 כבר הודיע שבדעתו לצאת לתקופה קצרה. לבקשתו בוטל צו עיכוב יציאה שהוצא נגדו בשעתו על-ידי בית-משפט קמא חרף התנגדות המדינה. שוכנעתי כי כדי לאפשר ניהול יעיל של הערעור יש להבטיח את נוכחותם של כל המשיבים בארץ. לשם כך הנני מחייבת אותם להפקיד את דרכוניהם במזכירות בית-משפט קמא ולתת ערבודת עצמית וערבות צד ג' לשביעות רצון רשם בית-המשפט קמא, המשיב הראשון בסך 30,000 ש"ח וכל אחד מהמשיבים האחרים בסך 10,000 ש"ח, להבטחת הופעתם לדיון בערעור. אם לא ימלאו אחרי הוראה זו יעצרו עד שיקיימה, או עד למתן פסק-דין בערעור, בהתאם למוקדם.

רשמתי את הודעתה של עורכת-דין גב' בן-אור כי תהיה נכונות מצד המדינה להתיר יציאתם הזמנית של המשיבים מהארץ, על-פי בקשה, ובלבד שלא יהיה זה במועדים שייקבעו לבירור הערעור.

בקשת המשיב מס' 6

לא מצאתי עילה שתצדיק עיכוב תשלום יתרת הקנס, בסך 2,000 ש"ח, שעל משיב מס' 6 לשלמה לפי גזר-הדין. אני דוחה את בקשתו."

הנה-כי-כן למדים אנו כי בדרך-כלל בקשות מטעם המדינה לעיכוב ביצוע הינן רק כאשר העונש הינו קל לגישתה של המדינה ובדעתה לערער על קולת העונש.

ב- ע"פ 3685/04 {רונן יעקב נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 23 (2004)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. בית-המשפט בהרכב של שלושה שופטים, כב' השופט א' גרוניס, כב' השופטת מ' נאור וכב' השופטת א' חיות עיכבו את ביצועו של עונש המאסר עד לאחר החג. יצויין, כי באת-כוח המדינה נתנה הסכמתה לעיכובו של עונש המאסר כאמור.

ב- ע"פ 10314/05 {מדינת ישראל נ' גבארין עלא ואח', תק-על 2005(4), 1972 (2005)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות שהוטלו על המשיבים וזאת לתקופה של 6 חודשים. המשיבים במקרה זה, הורשעו על-פי הודאתם בעבירות של חטיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות.

המדינה ערערה לבית-המשפט העליון על קולת עונשם של המשיבים, תוך שהיא מבקשת להמיר את עונש המאסר בעבודות השירות בעונש של מאסר בפועל. מנגד, בא-כוחם של המשיבים טוען כי סיכויי הערעור קלושים וכי העונש שניתן למשיבים עומד ברמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה ועל-כן יש לדחות את הערעור ובעקבותיו אף את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות.

כב' השופטת ע' ארבל בדחותה את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות קובעת כדלקמן:

"5. במסגרת איזון בין השיקולים השונים ישנה משמעות בין היתר לחשש מפגיעה באפקטיביות הערעור אלמלא יעוכב ביצוע העונש והמשיבים ירצו עד ההחלטה בערעור את עונשם או חלק ניכר ממנו. מנגד עשוי להיות משקל שונה לרצונם של המשיבים להביא לסיום הפרשה ולזכותם לתכנן את המשך חייהם, כמו גם לאינטרס הכולל לענישת העבריינים סמוך למועד ביצוע העבירה (ראו ע"פ 4037/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם), ניתנה ביום 17.5.05). במסגרת השיקולים השונים ברי כי קיים משקל רב לסיכויי הערעור להתקבל, למהות העבירה ונסיבותיה, כמו גם לנסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו בש"פ 1691/92 מדינת ישראל נ' ריבו, פ"ד מו(3), 332 (1992)).

באשר לסיכויי הערעור, אין בכוונתי להביע דעה לעניין הערעור גופו, אך רק אציין כי גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי נותן דעתו למכלול השיקולים הרלוונטיים לצורך קביעת העונש. מדובר בעבירות חמורות, ומסכימה אני כי הטעות בזיהוי אינה מפחיתה מחומרתן, אם כי מרגע שהתבררה הופסקה האלימות והמתלונן שוחרר לנפשו. עם-זאת ישנם שיקולים העומדים מנגד, כגון עברם הנקי של המשיבים, ההתנצלות בפני המתלונן ופיצויו, המעצר בו ישבו במשך 5 חודשים, והמלצת תסקיר שירות המבחן כי המשיבים ירצו עונשם בעבודות שירות.

מעבר לכך, בענייננו שלנו ישנם שיקולים נוספים, והם בסופו-של-דבר, יחד עם הנימוקים שהוזכרו, המכריעים ומצדיקים לטעמי את דחיית הבקשה. ראשית, כפי שציין בית-המשפט המחוזי בגזר-דינו, במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים התבקש תסקיר מבחן לעניין אופי העונש ומידתו. בקשה זו, שכפי שציין בית-המשפט קמא חריגה היא בניסוחה, יצרה בוודאי ציפיה אצל המשיבים לתמיכת המדינה בעמדת שירות המבחן אם ימליץ על עבודות שירות (למרות שיודגש כי במסגרת ההסדר צויין במפורש כי התביעה אינה מחוייבת להמלצת שירות המבחן). כבר אמרתי בהזדמנות קודמת כי:

'השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו והשיקולים והאינטרסים שעל בית-המשפט לשקול לצורך החלטתו לא בהכרח זהים וחופפים הם... גם אם כטענת הסנגור נוצרה ציפיה אצל העורר בעקבות ההחלטה על קבלת תסקיר ונוכח המלצת שירות המבחן, אין בהמלצה כדי לחייב את בית-המשפט.' (בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, ניתנה ביום 29.6.05)

עם-זאת, בענייננו בית-המשפט המחוזי קיבל את המלצת שירות המבחן ופרט בהרחבה את השיקולים לאמץ את ההמלצה שעמדה בבסיסו של הסדר הטיעון. מציפיה זו אין להתעלם, וגם אם אינה מחייבת ואינה מהווה 'הבטחה' לנאשם, לא ניתן ולא יהא זה נכון להתעלם ממנה. כך למשל נאמר על-ידי בית-משפט זה (כב' השופטת בייניש) על התחשבות בית-המשפט בציפיותיו של הנאשם בבוחנו הסדר טיעון:

'לכל אלה יש להוסיף כי שיקול משמעותי שעל בית-המשפט להביא בחשבון בטרם יכריע אם לקבל או לדחות הסדר טיעון, הן ציפיותיו של הנאשם. נאשם אשר הודה על-סמך הסדר טיעון, ויתר על זכותו לניהול הליך, ויתר על הזכות לחקור את עדי התביעה, ואף ויתר על הסיכוי לזיכוי. אמנם, מבחינה משפטית צרופה, ההסכם בינו לבין התביעה הוא הסכם למאמץ מצד התביעה ולא הסכם לתוצאה... אין ספק שהנאשם מפתח ציפיה לכך שהתביעה תשכנע את בית-המשפט בצדקת טיעוניה. שיקול זה הוא בוודאי שיקול משפיע, שעל בית-המשפט לשקול בטרם דחיית הסדר טיעון.'
(ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577)

יתרה מכך, וזה לטעמי השיקול המכריע בענייננו - המשיבים כבר החלו בריצוי עבודות השירות ביום 1.11.05, וסביר להניח כי עשו לשם כך הכנות בחייהם. הפסקת ריצוי העונש בשלב זה והתחלתו שוב במועד מאוחר יותר יכול ותפגע פגיעה נוספת במשיבים בעיקר בהתחשב בכך שבית-המשפט המחוזי נענה לבקשת המדינה ועיכב את ביצוע העונש ב- 25 ימים על-מנת שהמדינה תוכל להגיש ערעור על גזר-הדין. המבקשת לא ניצלה זמן זה והגישה את הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע ביום האחרון לתום המועד להגשת הערעור, וזאת יומיים לאחר שהחלו המשיבים לבצע את עבודות השירות שנגזרו עליהם. במכלול כל השיקולים שהוזכרו מצטרף שיקול זה לאחרים המטים בסופו של יום את כף המשוואה לטובת אינטרס המשיבים..."

ב- ע"פ 3195/05 {מדינת ישראל נ' יקותיאל זיני, פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (2005)} נדונה בקשת המדינה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שבו נדון המשיב ל- 6 חודשי מאסר בפועל אשר אותן ירצה בעבודות שירות שהוטל על המשיב בבית-המשפט המחוזי. המשיב הורשע בבית-המשפט המחוזי בעבירות של סחיטה באיומים, היזק בזדון ובעבירה של בניה ללא היתר. בית-המשפט המחוזי זיכה את המשיב בעבירת סחיטה בכוח.

במקרה דנן, המדינה ערערה על קולת העונש ועל-כן מבקשת היא לעכב את ביצועו של עונש המאסר בעבודות שירות.

בקבלה את הבקשה לעיכוב עונש המאסר בעבודות שירות קובעת כב' השופטת ע' ארבל כדלקמן:

"4. ככלל, עיכוב ביצוע גזר-דינו של בית-המשפט מתבקש על-ידי נאשם שהורשע בדין ואילו במקרה דנן, התהפכו היוצרות והמאשימה היא זו המבקשת את עיכוב ביצועו של גזר-הדין (ראו: ע"פ 1971/98 מדינת ישראל נ' יואב מירו, פ"ד נב(5), 145). בבואו להכריע בעניין זה, על בית-המשפט לשקול את סיכויי הערעור, מהות העבירה ונסיבותיה ונסיבותיו האישיות של המורשע. כמו-כן, ייתן בית-המשפט דעתו לעינוי הדין העלול להיגרם לנאשם כתוצאה מדחיית ריצוי העונש ולעובדה, כי ריצוי מיידי של העונש שהושת על הנאשם עלול לייתר את שמיעת הערעור בעניינו (בש"פ 1691/92 מדינת ישראל נ' יורם ריבו, פ"ד מו(3), 332, 336-335 (1992)).

במקרה דנן, מכלול השיקולים מביא להטיית הכף לכיוון עיכוב ביצועו של גזר-הדין שנגזר על המשיב. אין חולק כי התנהגותו של המשיב ראויה לגינוי. המשיב הרס במו ידיו את בית המתלונן, וזאת משום שזה סירב לבקשתו לבצע שינויים כאלו ואחרים במבנה. קשה להשלים עם מעשיו של אדם שנטל כלי הנדסי והחריב ביתו של אחר, בין אם מדובר בדירת מגוריו של המתלונן ובין אם מדובר בנכס העומד להשכרה כטענת בא-כוח המשיב. עמדתו של המשיב, לפיה 'אם יש בעיה באמצע הדרך, מורידים אותה' ראויה לגינוי והוקעה מן השורש. השימוש בכוחניות, איומים והפחדה, כפי שבאו לידי ביטוי בהתנהגות המשיב, ראוי שייבחנו ויישקלו במסגרת הדיון על העונש על-ידי ערכאת הערעור הצפויה לדון בעניינו.

מתוך גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי עולה שהעונש הקל שנגזר על המשיב תוצאתו, במידה רבה, טמונה בכך שהמשיב רכש את ביתו של המתלונן במחיר העולה על מחיר השוק הריאלי שלו. אכן, בכך יש כדי לסיים את המחלוקת בין הצדדים, כפי שהעיד עורך-דינו של המתלונן בפני בית-המשפט, אולם בבסיס אכיפת הדין הפלילי שיקולים הנוגעים לכלל הציבור, מעבר לאלו הנוגעים לקורבן עצמו. סיכויי הערעור שהגישה המבקשת אינם קלושים כלל ועיקר וסבורני כי בנסיבות המקרה דנן, בהן הכרעה בבקשה עשויה לכבול במידת מה את שיקול-דעתו של בית-המשפט בבואו להכריע בערעור, קיימת הצדקה לעכב את ביצוע ריצוי עבודות השירות. אמנם, כמיהתו של המשיב לרצות את העונש שנגזר עליו ולהותיר מאחור את הפרשה העגומה ברורה ונהירה. עם-זאת, לטעמי האינטרס הציבורי להורות על עיכוב הביצוע גובר, בנסיבות המקרה, על אינטרס המשיב לרצות את עונשו לאלתר.

לנוכח האמור, הנני מורה על עיכוב ביצוע גזר-הדין עד למתן פסק-דינו של בית-משפט זה בערעור."