עבירות מס ערך מוסף

ב- רע"פ 6252/03 {שאול זאבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 3207 (2003)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו נדחה ערעורו של המבקש על חומרת העונש שנגזר עליו בבית-המשפט השלום. וכן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"2. המבקש, העוסק בפחחות רכב, הורשע בבית-משפט השלום ברחובות, על-פי הודאתו, בעבירות על הוראת סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (בצירוף לסעיפים 67 ו- 88 של החוק), בגין אי-הגשת שמונה דו"חות תקופתיים במועד. משהרשיעו כך בדין, גזר בית-משפט השלום על המבקש עונש של שמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל ושמונה חודשי מאסר על-תנאי. כן הפעיל בית-המשפט עונש של שישה חודשי מאסר על-תנאי בחופף לעונש המאסר בפועל, והוסיף והורה על חילוט סכום ערבות בסך 7,500 ש"ח שהוטלה על המבקש בהרשעת המאסר על-תנאי (או חודשיים מאסר תחת עונש זה), והטיל עליו קנס כספי בסך 3,500 ש"ח או חודש מאסר תמורתו.

3. בית-המשפט קבע כי רואה הוא בחומרה רבה את העובדה שהמבקש זלזל במילוי חובתו כלפי רשויות המס, שעה שחרף הרשעותיו הקודמות בעבירות דומות - הרשעה בשנת 1993 בגין אי-הגשת 13 דו"חות תקופתיים והרשעה נוספת בשנת 2001 בגין אי-הגשת 12 דו"חות תקופתיים אחרים - חזר המבקש לסורו. בית-המשפט החליט עם-זאת שלא למצות עם המבקש את הדין, בשל נסיבותיו האישיות ובשל העובדה שהלה הודה בעובדות כתב האישום ואף הגיש מספר דו"חות עובר למתן גזר-הדין.

4. המבקש ערער על גזר-הדין לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בטוענו כי הודה בעבירות המיוחסות לו, ואף התחייב לשלם את הדו"חות, רק לאחר שהובטח לו על-ידי המשיבה כי אם ישלם את הדו"חות תבקש המשיבה מבית-המשפט שלא לגזור עליו עונש מאסר בפועל במצטבר להפעלת המאסר על-תנאי של ששת החודשים; וכי בכל מקרה תסכים המדינה - כך טוען המבקש - כי יוכל לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות. המבקש הוסיף וטען כי לאחר שהסדיר את חובו הוסר המחדל, וכי במקרים שכאלה גישת בתי-המשפט היא שיש לזקוף מעשה זה לזכותו, לקולה.

5. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, בקובעו כי בנסיבות העניין - לאמור: בשים-לב לעבירות החוזרות ונשנות ולמאסר המותנה שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש שלא הרתיעו מפני ביצוע חוזר של אותן עבירות - אין מקום להתערב בגזר-דינו של בית-משפט השלום. אשר ל-'הבטחה' אשר ניתנה למבקש מפי המשיבה, בית-המשפט ציין כי המשיבה הכחישה מכל וכל כי ניתנה מטעמה הבטחה כלשהי בבית-משפט השלום, ואכן לא נמצא כל זכר להבטחה שכזו בפרוטוקול.

לאור כל אלה דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש.

6. על פסק-דין זה בקשת רשות הערעור שלפנינו, בגידרה חוזר המבקש על טענותיו בבית-המשפט המחוזי כנגד חומרת העונש. בד-בבד עם הבקשה מבקש המבקש עיכוב ביצועו של עונש המאסר.

7. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בחומר שצורף לה ובבקשה לעיכוב ביצוע העונש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או אחרת המצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית לפי הכללים הנקוטים בידנו, דהיינו, אין היא מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה דיון בגלגול שלישי. טענות כנגד חומרת העונש או קולתו אף הן אינן מקימות - כשלעצמן - עילה לקיום דיון שכזה, אלא במקרים חריגים ומיוחדים, ועניינו של המבקש אין הוא בא בגדרי אותם מקרים חריגים ומיוחדים. ראו: רע"פ 1950/03 עזריה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 1814 (2003); רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 906 (1997); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 42 (1997), והאסמכתאות המובאות שם. המבקש עבר עבירות מס שעה שלחובתו עומדות הרשעות קודמות בעבירות דומות. הערכאות הקודמות שקלו את נסיבותיו האישיות, ולא מצאתי שהמבקש הצביע על טעם מיוחד להתערבותנו בשיקול-דעתן בגזירת העונש הראוי בנסיבות המקרה דנן.

8. אוסיף כי אף לגופו-של-עניין לא מצאתי כי שגגה יצאה מלפני בית-המשפט המחוזי, שעה שלא מצא להתערב בגזר-הדין שניתן על-ידי בית-משפט השלום.

9. סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי."

ב- רע"פ 2802/03 {אלי סדון ו- 2 אח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2731 (2003)} נדונה בקשה לעיכוב תשלום קנס. נקבע מפי כב' השופטת חיות:

"1. המבקשים הורשעו על-פי הודאתם בעבירות של אי-הגשת דוחו"ת תקופתיים ושל מסירת ידיעות לא נכונות בלא הסבר סביר, עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. ביום 8.10.02 נגזר דינם. על מבקש 1 נגזרו תשעה חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשי מאסר על-תנאי, וקנס בסך 100,000 ש"ח, או מאסר של 200 יום תמורתו. ערעורם של המבקשים לבית-המשפט המחוזי נדחה ביום 20.2.03, אך ביצוע עונש המאסר עוכב לבקשת מבקש 1 עד יום 16.3.03. מבקש 1 הגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע עונש המאסר בנימוק שדרוש לו פרק זמן של שישה חודשים לצורך גיוס סכום הקנס שהוטל עליו. בקשתו זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי ביום 12.3.03.

2. על החלטה זו ערער מבקש 1 לבית-משפט זה, אשר עיכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל על מבקש 1 עד למתן החלטה אחרת. המשיבה התנגדה לבקשה, אך דיון שהיה אמור להתקיים בעניין נדחה בהסכמה, ולא נקבע לו מועד חדש. כך קרה שעונש המאסר שהוטל על מבקש 1 עוכב בהחלטת ביניים, אך החלטה לגופה של הבקשה לעיכוב ביצוע טרם ניתנה עד עתה.

3. בינתיים הגישו המבקשים ביום 20.3.03 בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובקשה זו הועברה לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים, לאחר שנקבלה תגובת המשיבה.

4. עתה, מונחת בפניי בקשתו של מבקש 1 לעכב גם את תשלום הקנס שהוטל עליו, בטענה כי אם לא יעוכב גם ביצועו של עונש זה, יהיה על עליו לרצות את ימי המאסר שנקצבו חלף הקנס, משום שמצבו הכלכלי ירוד וידו אינה משגת לשלם את הקנס. המשיבה, מצדה, מתנגדת לבקשה. לדבריה, נוכח העברת הדיון בבקשת רשות הערעור להרכב של שלושה שופטים, ובהנחה שלא יחול שינוי במועד הדיון, אין היא מתנגדת אמנם לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אך לא כן באשר לתשלום הקנס.

המשיבה מדגישה את הכלל לפיו אין מעכבים ביצועו של תשלום קנס שהוטל במסגרת גזר-דין, ובייחוד כאשר העונש הוטל בשל השמטת הכנסות. המשיבה מוסיפה ומציינת כי החשש שהמבקש ייאלץ לרצות עונש מאסר חלף הקנס אין בו כדי להצדיק תוצאה שונה משום שעונש מאסר זה הוא אמצעי לאכיפת התשלום. לבסוף טוענת המשיבה כי בקשת רשות הערעור נסובה על חומרת העונש בלבד, וסיכוייה להתקבל - נמוכים.

5. דין הבקשה להידחות. בניגוד לעונש מאסר, שריצויו אינו הפיך, קנס ששולם ניתן להשיב, אם יוחלט על ביטולו המלא או החלקי ומכאן הכלל כי אין מקום לעכב תשלומו של קנס שנגזר. העובדה כי אין בידי מבקש 1 לשלם את הקנס וכי יהיה עליו לרצות את עונש המאסר שנקצב חלף הקנס, עשויה להשליך על מערך השיקולים שיש לשקול לעניין עיכוב ביצועו של תשלום קנס (ראו בעניין זה ע"פ 1467/01 ג'אזי ווזווד נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 885 (2001)); אולם, במסגרת האיזון שיש לערוך בין הצורך למצות את הדין ללא דיחוי עם מי שהורשע, לבין החשש מריצוי עונש שווא, נראה לי כי במקרה הנדון יש להעדיף את האינטרס הציבורי שבתשלום הקנס ללא דיחוי. בהקשר זה ראוי לזכור כי המבקש "נהנה" מעיכוב עונש המאסר שנגזר עליו, גם לאחר שמיצה ללא הצלחה את זכות הערעור בפני בית-המשפט המחוזי. יתר-על-כן, בקשת רשות הערעור שהגיש מבקש 1 עניינה - חומרת העונש בלבד. בסוגיה זו, ועל אחת כמה וכמה בשאלת גובה הקנס בעבירות שעניינן העלמת מס, ניתן להעריך, בזהירות הראויה, כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור, לפחות בכל הנוגע לקנס, אינם מן הגבוהים, וגם בכך יש משום נימוק התומך במסקנה כי דין בקשת העיכוב להידחות.

אשר-על-כן, הבקשה לעיכוב ביצוע עונש הקנס נדחית. בהסכמת המשיבה, יעמוד על כנו עיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן החלטה אחרת."

ב- ב"ש (חי') 3709/02 {גל עמוס נ' מדינת ישראל - מע"מ עכו, תק-מח 2002(2), 12779 (2002)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין שניתן בבית-משפט השלום בקריות (סגן הנשיא כב' השופט מגן), ב- ת"פ 3759/01, ולפיו הושת על הנאשם, בין היתר, מאסר בפועל לתקופה של שמונה חודשים, הכולל ארבעה חודשים של הפעלת מאסר על-תנאי, שהופעל במצטבר.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט ר' ג'רג'ורה:

"2. בא-כוח המבקש הגיש ערעור על גזר-הדין. לטענתו, יש סיכוי שיצליח בערעור מאחר וגזר-הדין שהוטל הינו כה חמור, כה כבד, ואינו מתחשב בנסיבותיו האישיות, גילו של המבקש, בן כ- 60, ומצב בריאותו הקשה. עוד טען הסניגור שלא מקובל להטיל עונש מאסר בפועל מאחר והעבירות שבהן הורשע המבקש הן העבירות של אחריות קפידה בהתאם להוראות סעיף 22(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עוד הוסיף הסניגור וטען שהערעור קבוע לשמיעה ביום 2.10.02, ועד אז יעברו כחודשיים וחצי, ובמידה והערעור יתקבל, יוצא שהמבקש ישב במאסר ללא כל הצדקה. למעשה, הוסיף וטען הסניגור, שכל הדוחות בינתיים הוגשו וכל הכסף שולם, אם כי בעניין תשלום החוב קיימת מחלוקת בין בא-כוח המבקש באת-כוח המשיבה הטוענת כי לא כל החוב שולם, אלא המבקש נשאר חייב סכום של 50,000 ש"ח.

3. באת-כוח המשיבה מתנגדת לבקשה, טוענת כי אין כל יסוד לבקשה, אין סיכויים למבקש להצליח בערעורו, ואף הציגה בפניי החלטתו של כב' השופט רזי בבית-משפט זה, שניתנה בתיק ב"ש 3613/01 (ע"פ 2477/01), וכן החלטתו של כב' השופט גינת, שניתנה ב- ב"ש 2831/02 (ע"פ 2411/02) ביום 19.5.02, וכן ב"ש 3219/02 (ע"פ 2411/02), לפיהן נדחו בקשות המערערים שם לעיכוב ביצוע גזרי-הדין.

באת-כוח המשיבה הדגישה גם את התנהגותו של המבקש בבית-משפט השלום והעובדה שהוא עדיין חייב כסף למע"מ.

4. עיינתי בהחלטות שהוצגו בפניי ושקלתי בכובד ראש את טענותיה של באת-כוח המבקשת. נראה לי שהנסיבות בשלושת התיקים שהוצגו בפניי שונות מהנסיבות בתיק הנדון. לא רק זאת, אלא אינני סבור שבמסגרת בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין, ניתן לשקול את התנהגותו של הנאשם בבית-המשפט קמא או מידת הזלזול שהוא הפגין כלפי בית-המשפט וביצוע החוק. התנהגות זו תישקל על-ידי בית-המשפט הדן בערעור אשר יחליט אם יש מקום לשנות את גזר-הדין.

השיקולים המנחים את בית-המשפט הבא לעכב ביצוע גזר-דין פורטו בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1640 (2000). אמנם נכון הוא שבין השיקולים שפורטו באותו פסק-דין, בערעור על חומרת העונש, הנטיה היא שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר. דובר שם על "נטיה", ללמדך שלא בכל מקרה שיש ערעור על חומרת העונש לא ניתן לעכב את ביצוע גזר-הדין. סבורני שכל עניין נדון לפי נסיבותיו.

5. לאחר ששקלתי את כל הטענות שהעלו באי-כוח הצדדים בפניי, לרבות הרשעה קודמת של המבקש בעבירות מע"מ, הגעתי למסקנה שמן הראוי הוא לעכב את ביצוע גזר-הדין עד למתן פסק-דין סופי בערעור, וזאת בעיקר משני נימוקים: האחד, תקופת המאסר הקצרה שנגזרה על המבקש, לעומת המועד שבו נקבע הערעור לשמיעה, 2.10.02, והשני הוא שהמבקש בסופו-של-דבר הגיש את כל הדוחות שנתבקשו ממנו. בנסיבות כגון אלה, נוהג בית-המשפט לא לשלוח נאשם למאסר בפועל.

6. באת-כוח המשיבה ביקשה שאם בית-המשפט יחליט על עיכוב ביצוע גזר-הדין, יפקיד המבקש ערבות בנקאית כספית להבטחת התייצבותו לריצוי העונש, במידה ובית-המשפט ידחה את הבקשה. בא-כוח המבקש הסביר, שאין אפשרות להפקיד ערבות כספית, אלא הוא מוכן להמציא ערבות צד ג', ואכן ערבות כזו, על סך 30,000 ש"ח, הופקדה ביום 11.7.02. עוד לפני כן, וכתנאי לעיכוב ביצוע גזר-הדין, החליט בית-המשפט ביום 11.7.02, שהמבקש יחתום על התחייבות אישית וימציא ערבות צד ג' על סך 30,000 ש"ח כל אחד, ואכן המבקש המציא ערבויות אלה. בנסיבות אלה, לא נראה לי כי יש מקום לחייב את המבקש בערבויות נוספות או בהפקדה כספית נוספת.

7. סוף דבר אני מקבל את הבקשה ומורה לעכב את ביצוע גזר-הדין שניתן ב- ת"פ 3579/01 ביום 10.7.02 עד למתן פסק-דין בערעור."

ב- בג"צ 3089/00 {שמעון ביטון נ' א' ריבלין - שופט בית-המשפט, תק-על 2000(2), 767 (2000)} העותר עתר למתן צו על-תנאי אשר יורה למשיב 1 (כב' השופט א' ריבלין) לנמק מדוע לא יבטל החלטתו מיום 23.4.00 אשר ניתנה בבית-המשפט העליון בתיק רע"פ 2259/00 בה דחה את בקשת העותר להמשיך ולעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו ב- ת"פ 684/94 וזאת עד לדיון בבקשתו למשפט חוזר. כמו-כן נתבקשה משיבה 2 לבוא ולנמק מדוע לא תימנע מלאכוף את ביצוע המאסר כאמור. העותר הגיש גם בקשה ובה ביקש כי יוצא צו עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו באותו הליך עד לדיון והחלטה בבקשתו לקיים משפט חוזר בעניינו.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"2. נתנו דעתנו לנימוקי העתירה ולבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, ובאנו לכלל מסקנה כי דין העתירה והבקשה להידחות משאין הן מראות, על פניהן, עילה למתן הסעדים המבוקשים. זאת, הן מהטעם שאין בית-המשפט הגבוה לצדק בוחן החלטות שיפוטיות שניתנו בהליכים פליליים על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת והן מטעמים שלגופו-של-עניין.

3. העותר הורשע בבית-משפט השלום בעבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 ונדון למאסר בפועל לתקופה של עשרים חודשים וכן למאסר על-תנאי ותשלום קנס. הוא ערער על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, וערעורו נדחה בעקבות כך. הוא פנה לבית-המשפט העליון בבקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ובתוך כך ביקש המשך עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו. בקשה זו נדחתה על-ידי כב' המשנה לנשיא ש' לוין ואז הודיע העותר כי הוא חוזר בו מבקשת רשות הערעור. לאחר-מכן פנה העותר בבקשה נוספת לבית-המשפט העליון לעיכוב ביצוע גזר-הדין בטענה כי הגיש בקשה למשפט חוזר, וכי ראוי להמתין עד להכרעה בה, בטרם יחל בריצוי עונשו.

4. בהחלטתו, דחה המשיב 1 את הבקשה תוך שבחן לגופם של דברים את מכלול הנתונים הרלוונטיים לעניין. מסקנתו היתה כי:

'דין הבקשה להידחות. בקשתו של המבקש לעכב את ריצוי עונשו נבחנה והוכרעה כבר בבית-משפט זה, עוד בעת שבקשת רשות הערעור שהגיש היתה תלויה ועומדת: אין מקום לשוב ולדון בה עתה, מנימוקים שכבר נשמעו, ומשהמבקש עצמו חזר בו מבקשת רשות הערעור ופסק-הדין הפך להיות חלוט.'

5. עמדתו של המשיב 1 לגופם של דברים נכונה וראויה. העותר עצמו חזר בו מבקשת רשות הערעור שהגיש לבית-המשפט העליון; יתר-על-כן, סיכויי בקשת העותר למשפט חוזר לא נראו סבירים בעיני בית-המשפט, וזאת לאחר שנתן דעתו לטיעוני הצדדים בסוגיה זו. ממילא, מצא המשיב 1 כי אין מקום והצדקה לעיכוב ביצוע עונש המאסר ובדין החליט כך.

6. בעתירה שבפנינו חוזר העותר על עיקרי טענותיו שהעלה בהליך הקודם בפני המשיב 1 וזאת לאחר שמיצה הליך זה במלואו ובלא שנשתנו הנסיבות כלל ועיקר. משכך, דין העתירה והבקשה להידחות על-הסף, משאין הן מגלות עילה. העתירה והבקשה להמשך עיכוב ביצוע עונש המאסר נדחים, איפוא."

ב- ע"פ 9914/04 {עישאן עבד אלח'אלק נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 231 (2004)} נדון ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה אשר דחה את בקשתו של המערער לעכב את ביצוע של גזר-הדין שהושת עליו וזאת עד להכרעה סופית בערעור שהגיש. המערער הורשע בבית-משפט השלום בקריות, על-פי הודאתו, בעבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. בית-משפט השלום השית על המערער 12 חודשי מאסר בפועל ו- 9 חודשי מאסר על-תנאי וכן קנס כספי.

ערעורו של המערער מופנה כנגד חומרת העונש שהוטל עליו. לטענת המערער סיכויי ערעורו להתקבל וזאת נוכח עברו הנקי וכי יש ליתן לו פרק זמן נוסף על-מנת לארגן את הקנס הכספי שהוטל עליו. מנגד, המדינה טוענת כי סיכויי הערעור קלושים, שכן, מדובר בענישה מקובלת בעבירות מסוג שהורשע המערער. עוד טוענת המדינה, כי לאחר שהמערער הורשע קיים חשש סביר כי יימלט מתחילת ריצוי עונשו וזאת נוכח צווי ההבאה שהוצאו על-מנת להבטיח את התייצבותו של המערער בהליכים שנתקיימו בעניינו בבית-המשפט השלום.

בדחותה את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר קובעת כב' השופטת ד' בייניש כדלקמן:

"דין הערעור להידחות שכן אין הוא מגלה עילה המצדיקה את עיכוב ביצוע העונש. המערער הורשע, על-פי הודאתו, בביצוע עבירות מס חמורות. מדובר בערעור על חומרת העונש ולא על עצם ההרשעה, אשר הכלל בעניינו הוא שאין בו כדי לעכב את ביצוע עונש המאסר. גם אם ישנו סיכוי כי עונשו של המערער יופחת בערעור, אין הנסיבות מצדיקות את עיכוב ביצוע העונש, בהתחשב בכך שהמבקש כבר החל לרצות את עונשו, באורך תקופת המאסר שנגזרה על המערער וכן בחשש שמא המערער לא יתייצב למשפטו ויימלט מן הדין. יצויין כי משפטו של המערער נדחה מספר פעמים בכדי לאפשר לו להסדיר את חובו, אך המערער בחר שלא לעשות כן ובית-משפט השלום העריך כי יתרת החוב לא תוסדר נוכח התרשמותו כי המערער אינו אמין ואינו מקיים את הבטחותיו. אוסיף עוד כי מן הראוי היה שבא-כוחו של המערער יסכים להקדמת מועד שמיעת הערעור נוכח טענתו כי חלוף הזמן עלול לסכל את סיכויי הערעור. מכל מקום, גם עתה ראוי כי מזכירות בית-המשפט המחוזי תקדים את שמיעת הערעור לפני המועד שנקבע לו ביומן בית-המשפט, וזאת בהתחשב בעובדה שהמבקש מרצה כבר את עונשו..."

ב- ע"פ 9842/04 {אליהו גושקס נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 1059 (2004)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב אשר דחה את בקשתו של המערער לעכב את ביצוע גזר-הדין שהשית עליו בית-המשפט השלום בפתח תקוה. במקרה דנן, המערער הורשע ביחד עם שתי חברות שאותן ניהל בעבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 כגון אי-הגשת דו"חות במועד, הגשת דו"חות ללא צירוף התשלום הנובע מהם, הגשת דו"חות תקופתיים הכוללים ידיעות לא נכונות ללא הסבר סביר ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, אי-עשיית המוטל לעניין רישום דו"ח וניכוי מס תשומות מבלי שיש לגביו מסמך.

בית-המשפט השלום השית על המערער וחברותיו אשר בניהולו את העונשים הבאים: על כל אחת מהחברות נגזר קנס בסך 1,000 ש"ח, בהתחשב בכך שהן אינן פעילות. על המערער נגזרו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 70,000 ש"ח, או שנת מאסר תמורתם. כמו-כן הופעל מאסר מותנה בן שלושה חודשים במצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו.

בדחותו את הערעור קובע כב' השופט י' עדיאל כדלקמן:

"3. המערער והחברות הגישו ערעור על גזר-הדין בלבד בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בד-בבד עם הגשת הערעור, ביקשו המערער והחברות מבית-המשפט המחוזי לעכב את ביצוע גזר-הדין עד להכרעה בערעור. בית-המשפט המחוזי (השופטת נ' אהד) דחה את הבקשה, בנימוקים הבאים: מדובר בפרשה חמורה המשתרעת על פני כחמש שנים; תקופת המאסר שהושתה על המערער הינה ארוכה, שכן הוא מרצה שנת מאסר נוספת בגין אי-תשלום הקנס; ספק אם תינתן למערער הקלה משמעותית בעונשו; התנהגותו של המערער לא תרמה ליעילות הדיונים ולהבאת עניינו לסיום בדרך המהירה והקלה. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי.

4. המערער מעלה טענות רבות בדבר הדרך בה נוהל משפטו בפני בית-משפט השלום. כך הוא טוען, כי נגרם לו עיוות-דין חמור מאחר שלא ניתנה לו שהות מספקת להכנת טיעוניו לעונש וכן לא ניתנה לו הזדמנות לומר את דברו אחרון טרם מתן גזר-הדין. סיכויי הערעור טובים, לפי הטענה, גם משום שגזר-הדין חורג בחומרתו ממתחם הענישה המקובל בעבירות מס בנסיבות דומות, ובשל כך שבית-משפט השלום לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער, בכלל זה, מצב בריאותו הירוד. לעניין חומרת העבירות טוען המערער, כי יש לתת את הדעת לכך שאלו בוצעו כיוון שהמערער נרדף על-ידי נושיו, ולא מתוך כוונת זדון לרמות את שלטונות המס. בעניין המסוכנות, טוען המערער, שאין כל סיכוי כי ישוב לסורו ויבצע עבירות מס נוספות, שכן הוא חדל מכל פעילות עסקית. מבחינת משך תקופת המאסר, נטען, יש לראות את עונש המאסר כעומד על 21 חודשים בלבד ולא לכלול בו, לצורך שיקולי עיכוב הביצוע, את שנת המאסר בגין אי-תשלום הקנס. זאת, משום שבית-משפט השלום לא קבע מועד לתשלום הקנס. בנסיבות אלו, נטען, מדובר בתקופה קצרה ודחיית הבקשה תביא לסיכול הערעור.

5. המשיבה טוענת, שכיום המערער יושב במאסר בגין אי-תשלום הקנס, ולעניין הקנס כלל לא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע, וממילא אין עילה לעכב את עונש המאסר שאותו מרצה המערער כיום. בקשר לטענות המערער בדבר הפגיעה בזכויותיו, טוענת המשיבה, כי למערער ניתנה שהות מספקת להיערך לטיעונים לעונש, ובית-המשפט קמא התייחס לכל הטענות שהעלה בעניין זה. אין עילה לעכב את הביצוע, טוענת המשיבה, גם משום שהערעור נסב על חומרת העונש בלבד ומדובר בתקופת מאסר לא קצרה. כמו-כן, טוענת המשיבה שהמערער אחראי להתמשכות ההליכים במשפטו, בין השאר בכך שנעדר מישיבות בית-המשפט ואף ניסה לצאת מן הארץ באמצעות דרכון מזוייף. על-כן, אין לתת בו אמון שיתייצב לדיונים בערעורו. בנסיבות אלה, סבורה המשיבה, המערער לא הרים את הנטל הכבד המוטל על מי שמבקש לעכב את ביצוע גזר-הדין לאחר שכבר החל לרצות את עונשו.

6. על-פי אמות-המידה הנוהגות בעניין עיכוב ביצוע עונשי מאסר, כפי שנקבעו בפסיקה (ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241 (2000)), אין מקום לעכב את ביצוע העונש במקרה הנוכחי.

הכלל, כידוע, הוא שאת העונש יש לרצות בסמוך לאחר מתן גזר-הדין וחזקת החפות אשר עמדה למערער במהלך משפטו, שמנעה את מעצרו כל אותה העת, אינה עומדת לזכותו עוד כיום, לאחר הרשעתו. בעניין שלפנינו, הערעור נסב על חומרת העונש בלבד, ובמקרים מסוג זה הנטיה היא שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר. כמו-כן, תקופת המאסר שהוטלה על המערער הינה תקופה משמעותית, אשר בתוספת עם 12 חודשי המאסר בגין אי-תשלום הקנס, עומדת על 33 חודשי מאסר. מכאן, שאף אם קיים סיכוי מה להפחתת העונש, ולא אחווה על כך דעה, הדבר אינו מצדיק את עיכוב הביצוע. מקובלת עלי, כמו-כן, הערכתן של הערכאות הקודמות, שבמקרה זה קיים גם חשש שהמערער לא יתייצב, אם ישוחרר, לשמיעת ערעורו, או לריצוי עונשו..."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עבירות מס ערך מוסף