עיכוב ביצוע במשפט הפלילי
הפרקים שבספר:
- הקדמה מאת כב' השופט סלים ג'ובראן, שופט בית-המשפט העליון
- פתח דבר
- עיכוב ביצוע במשפט הפלילי - כללי - חקיקה
- הגישות השונות לעיכוב ביצוע בדין הפלילי
- עקרונות היסוד על-פי הלכת שוורץ - המפנה
- סדרי דין
- מבוא
- חומרת העבירה ומסוכנות
- נסיבות אישיות
- אורך תקופת המאסר
- סיכויי הערעור וטיב הערעור
- עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט
- ערעור על חומרת העונש
- עיכוב ביצוע והגשת בקשה לחנינה
- דיון נוסף ועיכוב ביצוע
- משפט חוזר ועיכוב ביצוע
- חלוף הזמן והיסוד ההרתעתי כשיקול בהחלטה לעיכוב ביצוע
- עיכוב ביצוע במשפט הפלילי על-פי מיון העבירות - מבוא
- אחזקת נשק ושיבוש הליכי משפט
- הרשעה בעבירת אינוס
- הרשעה בעבירה של בעילת קטינה
- גניבה בידי מורשה
- חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה, חבלה בנסיבות מחמירות
- תקיפה וחבלה גופנית נגד בן-זוג
- תקיפה ואיומים
- תקיפת שוטרים ובריחה
- שוחד
- שוחד וניירות ערך
- שוד מזויין, שוד וחבלה
- סחיטה ואיומים
- קבלת רכוש גנוב
- קבלת דבר במרמה
- פציעה
- עבירת נשק
- עבירות מרמה
- עבירות סמים
- סיוע להריגה
- סחר בבני-אדם
- מרמה והפרת אמונים
- מעשה מגונה
- עבירות מס ערך מוסף
- עבירות מס הכנסה
- חטיפה
- זנות וסרסרות
- זילות בית-משפט
- זיוף ורישום כוזב
- הריגה וגרם מוות ברשלנות
- הצתה
- רצח
- תעבורה
- עיכוב ביצוע במשפט הפלילי לבקשת המדינה
- שינוי תנאים שהיוו תנאי לעיכוב ביצוע
- עיכוב ביצוע כאשר הנאשם מרצה כבר את עונש המאסר
- עיכוב ביצוע ותסקיר
- עיכוב ביצועו של קנס
- עבודות שירות
- עיכוב ביצוע והפעלת מאסר על-תנאי
- נספחים - הלכת שוורץ (ספק-הדין במלואו)
- פסקי-דין מנחים עד פסק-דין
עיכוב ביצוע כאשר הנאשם מרצה כבר את עונש המאסר
מגמת בתי-המשפט כאשר הנאשם מרצה את עונשו הינה לא לעכב ביצוע העונש ובכך להביא לשחרורו. לדעתנו אין כל הגיון משפטי לעמדות אלה של בתי-המשפט. לדעתנו אין כל הבדל בין נאשם העומד בפני ערעור כאשר הינו משוחרר או כאשר הינו מרצה את עונשו. הרציו המונח ביסוד עיכוב ביצוע העונש אינו שונה לחלוטין. אכן הדברים נכונים באותם מקרים של מעצר עד תום הליכים כאשר מסוכנותו של הנאשם הינה ברורה, אולם מסוכנות זו היתה ללא ספק גם סיבה לדחיית בקשה לעיכוב ביצוע לו היה משוחרר.ב- רע"פ 8056/98 {סג"מ איתמר הילר נ' התובע הצבאי הראשי, תק-על 99(1), 1 (1999)} כנגד המבקש הוגש כתב אישום כנגד המבקש המייחס לו ארבע עבירות של מעשים מגונים לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ועבירה של התנהגות שאינה הולמת לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955.
בית-הדין הצבאי של מחוז שיפוט מטכ"ל הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו, וגזר עליו ארבעה חודשי מאסר של ריצוי בפועל אותם יוכל המבקש לרצות, אם יבקש, בדרך של עבודות שירות צבאיות בכפוף לחוות-דעתו של רמ"ד שיקום. כן נגזר עליו עונש של 18 חודשים מאסר על-תנאי, והורדתו לדרגת טוראי.
המבקש ערער לבית-הדין הצבאי לערעורים על הרשעתו, אך ערעורו נדחה.
ביום 20.12.98 הגיש המבקש לבית-משפט זה בקשה לרשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין הצבאי לערעורים, וכן בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דינו.
כב' הנשיא דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, משני טעמים: ראשית, המבקש לא הציג כל נימוק לעיכוב הביצוע מלבד הטענה כי סיכויי הערעור טובים. שנית, המבקש כבר החל בריצוי עבודות צבאיות ולא במאסר בפועל. יחד-עם-זאת, ראה כב' הנשיא לבקש את תגובת המשיב לעניין עיכוב המשך ביצוע העונש.
בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת ד' ביניש:
"לאחר שעיינתי בבקשת עיכוב הביצוע ובתגובת המשיב לבקשה זו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בהתחשב בכך שהמבקש נמצא בעיצומו של ריצוי העונש, לא ראיתי מקום לעיכוב המשך ביצוע גזר-הדין. אשר-על-כן, הבקשה נדחית."
ב- ע"פ 2243/98 {עופר ארד נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 971 (1998)} המערער הורשע, יחד עם נאשם אחר, בעבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. דינו נגזר לשתים-עשרה שנות מאסר וקנס כבד. הוא התחיל לרצות את עונש המאסר ביום 15.1.98. ביום 6.4.98 הגיש, יחד עם ערעור על ההרשעה (ולחלופין - על גזר-הדין), בקשה לעיכוב ביצוע של העונש.
בעניין זה נפסק מפי כב' השופט זמיר:
"הטענה העיקרית התומכת בבקשה זאת אומרת כך:
'המערער יטען שהטעויות של בית-המשפט לעניין אי-דחיית הדיון וביצוע חיקור-דין לעד מייקל והעובדה שבית-המשפט לא הסכים להפריד את הדיון בין הנאשמים, דבר שלא אפשר את מתן עדותה של סטלה במשפט הינן טעויות משפטיות כבדות משקל שגרמו לעיוות-דין למערער.'
המערער טוען כי יש לו סיכוי טוב שבית-המשפט העליון, בערעור, ישתכנע כי הטעויות של בית-המשפט המחוזי בניהול המשפט פגמו באופן מהותי באפשרות של המערער להתגונן בפני האישום ויראה בכך טעם מספיק לבטל את פסק-הדין ולהחזיר את התיק לדיון בפני בית-המשפט המחוזי. בסיכוי זה רואה המערער גם טעם מספיק לשחרר כעת את המערער מן המאסר, בדרך של עיכוב הביצוע של גזר-הדין, עד למתן פסק-הדין בערעור.
המשיבה מתנגדת לבקשה. היא טוענת כי לדעתה אין סיכוי ממשי לקבלת הערעור על יסוד טענות המערער. ראשית בית-המשפט המחוזי דן בטענות אלה ודחה אותן לגוף העניין. שנית, בית-המשפט המחוזי הכריע את הדין בעיקר על יסוד המהימנות שייחס לעדי התביעה. מעבר לכך היא מסתמכת על ההלכה המייחסת משקל רב, בבקשות לעיכוב הביצוע של עונש מאסר, לאורך תקופת המאסר. במקרה זה הוטל על המערער מאסר לתקופה ארוכה מאוד. אורך תקופת המאסר משפיע גם על החשש להימלטות מן הדין. כך הדבר במיוחד במקרה זה, שכן בידי המערער מצוי כסף רב, כתוצאה מן העבירות שביצע, והוא נשוי לתושבת דרום אפריקה.
אכן, על-פי ההלכה, אין זה מקרה ראוי לעיכוב הביצוע של עונש המאסר. איני רוצה להביע דעה על סיכוי המערער לזכות בערעור. מכל מקום, לדעתי, סיכוי זה, יהיה אשר יהיה, אינו גובר על יתר השיקולים, עליהם הצביעה המשיבה, נגד עיכוב הביצוע.
זאת ועוד. בפועל אין זה מקרה רגיל של עיכוב הביצוע, המיועד למנוע כניסה למאסר של נאשם שהיה חופשי עד כה, אלא בקשה להפסקת המאסר, בו המערער נתון כבר ארבעה חודשים, ויש בכך שיקול נוסף נגד היענות לבקשה. לפיכך החלטתי לדחות את הבקשה. עם-זאת אני מבקש מן המזכירות לפעול להקדמת הדיון בערעור עצמו ולקבוע אותו, בהתחשב בלוח המשפטים, במהלך שנה זאת."
ב- בש"פ 6337/94 {משה וולראוך נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 1400 (1994)} העורר הואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ב- תפ"ח 129/94, בעבירות חמורות כלפי מי שהיתה חברתו: ניסיון לרצח, שימוש ברעל מסוכן תוך סיכון חיי אדם ואיומים.
בסופו-של-דבר הוא זוכה מחמת הספק מן העבירה של ניסיון לרצח, והורשע בעבירה של חבלה חמורה (לפי סעיף 333 לחוק העונשין), שימוש ברעל מסוכן (לפי סעיף 336 לחוק זה) ואיומים (לפי סעיף 192 לחוק).
בגזר-הדין קבע בית-המשפט כי יש לראות את המעשים בהם הורשע העורר 'בחומרה רבה'. הוא ציין כי אמנם לא נגרם נזק גופני משמעותי ותמידי למי שהיתה חברתו. אולם, מן הצד השני, גם אם לא התכוון לגרום למותה, מעשיו עלולים היו להביא למותה, ומכל מקום היא היתה משוכנעת כי כוונתו היתה להורגה, ומבחינתה האירוע היה קשה.
בשל כך, ואף כי אין לעורר עבר פלילי, ראה בית-המשפט לנכון להטיל על העורר עונש של שש שנות מאסר בפועל.
העורר הגיש ערעור נגד ההרשעה בשימוש ברעל מסוכן (לפי סעיף 336 לחוק העונשין), ובעיקר נגד חומרת העונש. במקביל מבקש העורר לעכב את ביצוע העונש שהוטל עליו.
במקרה דנן, טען העורר כי הוא נתון במעצר זה שמונה חודשים, והמאסר שהושת עליו נחשב מיום שנעצר, וכי אין בכך כדי למנוע בעד בית-המשפט להורות על עיכוב הביצוע של העונש, כלומר, לקטוע את ריצוי המאסר עד שבית-משפט זה יתן פסק-דין בערעורו.
בעניין זה נפסק מפי כב' השופט י' זמיר:
"הטענה התומכת בבקשה זאת היא כי, לדעת באת-כוח העורר, יש סיכוי טוב שהערעור יתקבל והעונש יופחת לתקופת מאסר קצרה. אם העורר ישוחרר עכשיו מן המאסר, כך היא מקווה, יסתפק בית-המשפט בעונש שהוא ריצה עד כה. ואם לא ישוחרר עכשיו מן המאסר, הוא עלול בשל כך לשהות במאסר, עד שיוכרע ערעורו, תקופה ארוכה מן הראוי.
אולם בקשה זאת אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת בעניין זה. ההלכה קובעת כי משנגזר דינו של נאשם, שוב אין מעכבים את ריצוי עונשו בשל כך שהגיש ערעור. דרושים טעמים מיוחדים ונסיבות יוצאות דופן כדי לעכב את ביצוע העונש. לצורך זה אין די בטענה שקיים סיכוי טוב לזכות בערעור. צריך שיהיה עיוות בולט בפסק-הדין נגדו מערערים או סיכוי בולט לזכות בערעור על פסק-דין זה. קל וחומר כאשר הנאשם כבר החל לרצות את עונשו, ואין הוא מבקש להימנע מתחילת המאסר, אלא להפסיק את מירוץ המאסר. וכך הוא במקרה שלפנינו.
שמעתי את טענותיה של באת-כוח העורר נגד פסק-הדין ואת הערכתה לגבי הסיכוי לזכות בערעור. הטענה העיקרית שלה היא כי, לדעתה, בית-המשפט קמא לא הצליח להשתחרר מן הרושם של האישום בניסיון לרצח, אף כי העורר זוכה מאישום זה. לדעתה, אילו היה העורר מואשם מלכתחילה רק בחבלה חמורה, ודאי היה עונשו קל הרבה יותר. אולם, יהא משקל טענותיה של באת-כוח העורר אשר יהיה, לדעתי אין מקום לומר כי פסק-הדין לוקה בעיוות בולט או כי יש סיכוי בולט שבערעור יוחלט להקל בעונש עד כדי כך שהמשך המאסר, עד להכרעה בערעור, יגרום עוול לעורר.
בית-המשפט נוטה לא פעם לעכב ביצוע גזר-דין אם הוטל עונש לתקופה קצרה, ויש יסוד לחשוש שהנאשם ירצה את כל העונש, או את רובו, עד שתתקבל החלטה בערעורו. אך אין זה כך במקרה שלפנינו, שהרי העורר נדון למאסר ממושך. לפיכך החלטתי לדחות את הבקשה."