botox
הספריה המשפטית
עיכוב ביצוע במשפט הפלילי

הפרקים שבספר:

חטיפה

ב- בש"פ 5024/92 {אברהם נחמיאס נ' מדינת ישראל, תק-על 92(3), 2199 (1992)} המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' שטרוזמן) בעבירות של חטיפה, סחיטה באיומים והיזק בזדון, ונדון לשנה מאסר, מחציתה בפועל ומחציתה על-תנאי. כן הפעיל בית-משפט קמא שני מאסרים על-תנאי שהוטלו על המבקש: האחד ב- ת"פ (שלום-ת"א) 7263/86 לתקופה של שישה חודשים, והאחר ב- ת"פ (שלום ת"א) 6127/88 לתקופה של שנים-עשר חודשים.

תקופת ששת החודשים אמורה להיות בחופף ותקופת 12 החודשים במצטבר למאסר שהוטל על המבקש בעניין הנוכחי. עד דרך זה, נדון המבקש למאסר בפועל של שמונה-עשר חודשים. המבקש הגיש ערעור על פסק-הדין ועל גזר-הדין וכן בקשה לעכב את ביצוע עונש המאסר עד לאחר שמיעת הערעור.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"בא-כוחו המלומד של המבקש, עורך-דין ירון דוד, העלה לפניי כמה וכמה טעמים לתמיכה בבקשתו, ואדון באלה אחד לאחד. אשכול הטענות הראשון עניינו בזיהויו של המבקש כמי שהיה שותף לעבירות בהן הורשע. עורך-דין דוד הפליא למצוא עוד ועוד פגמים במסדר זיהוי התמונות בו זיהה המתלונן את המבקש, ולטענתו ראויים אותם פגמים שיביאו לדחיית עונש המאסר שהוטל על המבקש. הלכה קבועה ונטועה היא שלא הרי דינו של מי שהורשע בדין כהרי דינו של מי שאך עומד לדין, שבמקרה הראשון חייב גזר-הדין לבוא אל ביצועו לאלתר, והנטל הוא על מי שדינו נגזר להראות כי נתקיימו בעניינו נסיבות "יוצאות מגדר הרגיל" או "נסיבות מיוחדות", או כי נגרם לו 'עיוות בולט', או כי יש לו 'סיכוי בולט לעין' לזכות בערעורו, כאשר על סיכוייו לזכות בערעור ניתן ללמוד מפסק-הדין עצמו ללא צורך להיכנס לניתוח מדוקדק של העובדות (ראה לאחרונה בש"פ 4976/92). עיינתי בטרוניותיו של עורך-דין דוד כלפי מסדר הזיהוי שערכה המשטרה, והגעתי לכלל מסקנה כי גם אם ראויות טענותיו להישמע בערעור, הנה אין בהן, אף לא במשקלן המצטבר, כדי לקיים אחרי הנדרש לצורך עיכוב ביצועו של גזר-דין. גורל דומה מזומן לשתי טענות נוספות שהעלה עורך-דין דוד. הטענה האחת היא באשר לסיכון שהמבקש ירצה את מרבית עונשו עד אשר יישמע הערעור. בשים-לב לעובדה שעל המבקש לרצות 18 חודשי מאסר, אין יסוד לחשש זה. הוא הדין באשר לטענה על דבר שני המאסרים על-תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד המבקש שלטענת בא-כוחו לא היה ראוי כלל לחלטם, כל אחד מטעמו הוא. מכל מקום, בשים-לב להחלטתי הסופית ניטל טעמם של שני נימוקים אלה, כפי שנראה עוד להלן.

מבין כל טענותיו של עורך-דין דוד נתרשמתי במיוחד מטענה אחת, והיא, שעונשו של המבקש נגזר ואילו לעניין שני העבריינים העיקריים באותו אירוע עצמו, דינם אמנם הוכרע והם נמצאו אשמים, אך מתן גזר-הדין נדחה עד לחודש אפריל 1993. וכל כך למה, אלא שנאשמים אלה, לדבריי בית-משפט קמא, חל מהפך בחייהם ואפשר אף נגמלו מהסמים שהיו מכורים להם; ואם אמת דברים שאמרו, כי אז - כך אומר בית-משפט קמא - ראוי הוא שעונשם יותאם לשיקום עתידם. מטעם זה ראה בית-משפט קמא לדחות עד לחודש אפריל 1993 - ואפשר לתאריך מוקדם מכך, כפי שיקבע בית-המשפט - את מתן גזר-דינם. התוצאה המתבקשת מכל דברים אלה הינה, כי שני העבריינים העיקריים מהלכים להם חופשי באין מפריע, ואילו המבקש שלפניי - והוא אליבא דכולי עלמא זוטר במעשה העבירה - עליו דווקא נגזר להתחיל ריצוי עונש המאסר.

טענה זו על דבר יחס בלתי-שווה לעבריינים העיקריים ולמבקש טרדה את מנוחתי לא מעט. אכן, דינם של העבריינים העיקריים ייגזר בבוא היום, ואולם קשה להימנע מהתרשמות כי מראית פניי הדברים אינה נקיה כפי שהיה ראוי כי תהיה. בהרשיע בית-משפט כמה נאשמים בתיק אחד, יש וראוי כי עונשם ייגזר בהמשך אחד, או, למיצער, בתוך תקופה קצרה ביותר; והנה נמצא לנו, בענייננו, כי אמורה לחלוף תקופה של חצי שנה בין גזר-דין לגזר-דין, ומראית פניי הצדק עלולה להיפגם. כיצד זה ששני העבריינים העיקריים מהלכים להם חופשי על מקלם בשוק ואילו זוטר בעבריינים נשלח אל בית-האסורים?

לעניין מעצרם של נאשמים עד גמר ההליכים, קבעו בתי-המשפט הלכה שעניינה אי-אפליה בין נאשם לנאשם (ראה לאחרונה בש"פ 4799/92), והרי הגיונה של הלכה זו נלמד מאליו. האם יחול אותו דין אף לעניינו של נאשם שנגזר דינו? לדעתי התשובה היא בשלילה, והרי מי שנגזר דינו יוכל להעלות טענותיו כולן בערעור, כאשר הנחת היסוד היא שבית-משפט קמא לא עוד יוכל להידרש לעניינו באשר מלאכתו נסתיימה. אינני שולל אפשרות כי בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל יידחה ביצוע גזר-דין בנסיבות כאלו שתארנו, אך מקרים אלה יהיו נדירים ביותר וענייננו אינו מסוג אלה. בא-כוח המדינה, עורך-דין דה-הרטוך, מוסיף וטוען כי בכל מקרה עומדת המדינה לבקש שינוי החלטתו של בית-משפט קמא, ואם אכן ייעתר בית-משפט קמא לבקשה - ולא אביע דעתי על הבקשה לגופה - כי אז תישמט ממילא הקרקע מתחת לטיעונו זה של המבקש בדבר הפלייתו לרעה.

מסקנה הנדרשת מתוך דברים שאמרתי אינה משביעת רצון, והחלטתי כפי שהחלטתי כמעט כאנוס על-פי הדיבור. ואולם, בשים-לב לכל הנסיבות כולן, סבורני כי יש וראוי לראות את עניינו של המבקש כמי שדינו נגזר למאסר לתקופה קצרה, והוא לשמיעת ערעורו בהקדם.

אני מבקש, איפוא, ממזכירות בית-המשפט, כי תורה על שמיעת הערעור בהקדם, ולא יאוחר מסוף חודש ינואר 1993."

ב- בש"פ 3370/90 {חאתם חאמד נ' מדינת ישראל, תק-על 90(3), 172 (1990)} המבקש הועמד לדין בבית-המשפט המחוזי בנצרת, ביחד עם אחיו ראיד, בעבירות של ניסיון לרצח, של ניסיון לחטיפה ושל גרימת חבלה חמורה. הנאשמים זוכו מהעבירות של ניסיון לרצח וניסיון לחטיפה, אך הורשעו בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1), בצירוף סעיף 26(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המבקש נדון בגין העבירה בה הורשע לעונש מאסר בפועל של 4 שנים. הוא הגיש ערעור לבית-משפט זה הן על הכרעת-הדין, ולחלופין על גזר-הדין, וכן מבקש עיכוב ביצועו של עונש המאסר האמור עד למתן פסק-הדין בערעור.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט ג' בך:

"הסניגור המלומד, עורך-דין ד' יפתח, טוען, שלמרשו סיכויים טובים מאוד לזכות בערעור ולצאת זכאי בדינו, או לפחות להשיג הפחתה ניכרת בעונש שהוטל עליו. הודע לצדדים, כי הערעור יישמע רק בחודש מרץ 1991; משמע שהמבקש עשוי לרצות חלק ניכר מהעונש שהוטל עליו, ובכך עלול להיגרם לו עיוות-דין.

2. בדקתי במיוחד את טענותיו של הסניגור המכוונות להביא לזיכויו של המבקש, שכן בעיקר במקרה כזה עלול להיגרם למבקש עוול עקב כליאתו הממושכת.

נוכל לתמצת את טענתו המרכזית של עורך-דין יפתח כך:

אין חולקים, כי קרבן העבירה (להלן המתלונן) נפצע על-ידי אחיו של המבקש, ראיד, באמצעות סכין לחיתוך טפטים, שנשלף על-ידי האח תוך כדי דין-ודברים. לטענת בא-כוח המבקש, לא הובאה כל ראיה על כך, שהמבקש היה מודע לכך, כי אחיו נושא עמו סכין כאמור, או שתוכנן על-ידי האחים לתקוף את המתלונן פיסית. הוא מוסיף וטוען, כי לא נקבע בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי כל מימצא, אשר ממנו עולה שהמבקש לקח חלק במעשה אלים כלשהו כנגד המתלונן. באת-הכוח המלומדת של המדינה הסתמכה בתשובתה על הודעתה של אחות המתלונן, דליה אמזלג, במשטרה, שהועדפה על-ידי בית-המשפט על גרסתה בבית-המשפט (על-פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות), ושבה מופיע תיאור על השתתפותו הפעילה של המבקש במעשי האלימות כלפי המתלונן. על כך הגיב עורך-דין יפתח בטענה, כי בית-המשפט לא אימץ את כל האמור בתוכן אותה הודעה של העדה, כי אם סמך את ידו רק על אותו חלק ממנה, בו קובעת העדה את זהותם של שני הנאשמים בתור האנשים שהיו מעורבים בפרשה הנדונה.

אילו אכן זה היה המצב, כלומר אילו היה עולה מפסק-הדין, שאין הוא מכיל מימצא הקושר את המבקש לביצוע מעשה האלימות כלפי המתלונן, הרי ייתכן מאוד והיה המקרה נכנס לקטיגוריה של המקרים המצדיקים עיכוב ביצוע של עונש מאסר, מהטעם שסיכויי המבקש לזכות בערעורו נראים טובים ומאוד סבירים.

אלא שעיון בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מלמד, כי טענה אחרונה זו של הסניגוריה אינה נראית לכאורה כה איתנה, שכן נאמר בפסק-הדין, בין היתר, כך:

'...ניתן לומר, ללא כל היסוס שדבריה של דליה אמזלג שנאמרו בהזדמנות הראשונה, מיד לאחר האירוע, בהודעתה הראשונה במשטרה (ת/16), אכן משקפים העובדות כפי שהתרחשו. הוא הדין באשר לזיהוי הנאשמים וזיהויו של ראיד כמי שדקר את עדנאן (המתלונן - ג' ב').'

משמע, שבית-המשפט קיבל כמהימנים לא רק את דברי ההודעה של העדה המתייחסים לזיהוי הנאשמים, כי אם גם את תיאורי העדה בדבר עצם ההתרחשויות. לכאורה קשה, איפוא, להשתכנע, כי מסקנתו של בית-המשפט, כי יש למצוא את המבקש אשם, בעזרת הוראת סעיף 26(4) לחוק העונשין, הינה מחוסרת בסיס.

3. עם-זאת הושמעו על-ידי הסניגור המלומד נימוקים נוספים, העשויים להוביל, אם יתקבלו, לפחות להקלת עונשו של מרשו. גם מבחינה זו נראה, כי דחיית שמיעתו של הערעור עד חודש מרץ 1991, היינו ליותר מעוד שבעה חודשים, מהווה הכבדה רבה. בירור במזכירות בית-המשפט העלה, כי ניתן להקדים את שמיעת הערעור, ולקובעו ליום 23.10.90, ואכן הוחלט, כי הערעור יישמע במועד זה.

4. בהתחשב בכל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה."