botox
הספריה המשפטית
עיכוב ביצוע במשפט הפלילי

הפרקים שבספר:

חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה, חבלה בנסיבות מחמירות

ב- ע"פ 8088/03 {גרשון טקשא נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 1461 (2003)} המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. משהורשע כך בדינו, נגזר עונשו של המבקש לשלוש שנות מאסר בפועל ולשנה וחצי מאסר על-תנאי. המבקש מערער על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין, וכן הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של המאסר בפועל עד לאחר שמיעת הערעור.

בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע קובע כב' השופט מ' חשין:

"קראתי את פסק-דינו של בית-משפט קמא ואת המסמכים האחרים שהונחו לפני - לרבות כתב הערעור של המבקש - והוספתי ושמעתי טיעונים מפי באי-כוח בעלי הדין.

עורך-הדין קבלר, בא-כוח המבקש, טען בפני טיעונים אלה ואחרים אשר יש בהם, לגרסתו, כדי לקעקע את תשתית פסק-הדין, ועל טיעונים אלה משתית הוא את בקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל. שמעתי את הטיעונים, והגם שטיעונים ראויים הם כי יישמעו בערעור - למיצער, לכאורה - לא נמצא לי כי יש בהם כדי להשמיט את הקרקע מתחת להכרעת-הדין או להצדיק עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל. אשר לגזר-הדין, העונש שהוטל על המבקש אינו חמור כדי כך שאורה על עיכוב ביצועו. המבקש נעץ סכין פעם ועוד בגופו של המתלונן, ואדם המבקש ליישב סכסוכים שיש לו עם זולתו באמצעות נעיצת סכין בגופו של הזולת, ראוי לו כי ישרת בבית-האסורים. אם כך על דרך הכלל, לא כל שכן שהמבקש הורשע כבר בעבר בעבירות אלימות, בהן גרימת חבלה גופנית, תקיפה כדי לגנוב, תקיפת עובד ציבור, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כפי שנקבע, ביום 18.9.03."

ב- ע"פ 11171/02 {ויליאם סרחאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(4), 976 (2002)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שגזר על המבקש, ביום 10.12.02, בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט י' דר, במסגרת ת"פ 175/02 וזאת עד למתן פסק-דין בערעור שהגיש המבקש.

במסגרת הרשעתו של המבקש בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה הוטלו עליו ביום 10.12.02 עונשי מאסר בפועל של 21 חודשים ומאסר על-תנאי לשנה לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו. לאחר מתן גזר-הדין ביקש בא-כוח המבקש כי ביצוע גזר-הדין יעוכב עד ליום 1.1.03 ובית-המשפט נעתר לבקשתו.

בית-המשפט נעתר לבקשה עקב הסכמת המדינה לבקשה.

ב- ע"פ 4590/98 {רועי שרעבי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 69 (1998)} המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' מודריק) בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין והושת עליו עונש של שנתיים וחצי מאסר מהן 15 חודשים לריצוי בפועל ובמניינם 15 ימי מעצר וכן מאסר על-תנאי. המבקש, הגיש ערעור על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין ובמסגרתו מבקש הוא דחיית ביצוע עונש המאסר.

בקבלה את הבקשה לעיכוב ביצוע קבעה כב' השופטת שטרסברג-כהן:

"2. לטענת הסניגור המלומד, סיכויו של המבקש בערעור טובים באשר על-פי חומר הראיות ועל-פי תיאור העובדות על-ידי בית-המשפט קמא, יש סיכוי כי טענתו בדבר הגנה עצמית תתקבל. עוד טוען הוא כי אם לא יעוכב ריצוי עונש המאסר, עלול, בסבירות גבוהה, להיווצר מצב שבו ירצה המבקש את מרבית או כל עונש המאסר בטרם נשמע ערעורו ונמצא הערעור מסוכל.

3. כעולה מהכרעת-הדין, התפתחה תיגרה בין צעיר בשם אופיר, שבהמשכה הצטרפו אליה חברים של אופיר, על רקע סירוב שומר של פאב שבבעלותו של המבקש, לאפשר את כניסתו של אופיר לפאב. התיגרה התפתחה בשלושה שלבים, כאשר הראשון היה בין אופיר לבין השומר; השני, בכניסה לשטח החניה של הפאב, שם הצטרפו החברים; והשלישי כאשר בין המבקש, בעל המקום, לבין אופיר החלו חילופי דברים שהתפתחו לתיגרה, שבסופה נדקר אופיר על-ידי המבקש באמצעות סכין ונחבל באורח קשה.

4. הסניגור הדגיש - ובצדק - את העובדה שאופיר וחבריו הם אלה שהגיעו אל הפאב של המבקש והחלו בתיגרות על רקע סירוב לאפשר לאופיר להיכנס לפאב ואילו הוא - המבקש - בעל המקום, שלא רצה לאפשר לאנשים בלתי-רצויים להיכנס לפאב שבבעלותו, ניסה למנוע זאת מהם ולהרחיקם. עוד עולה מהכרעת-הדין כי הסכין שבה נדקר אופיר, לא הובאה על-ידי המבקש למקום אלא שתוך כדי התיגרה הרים אותה המבקש מן הקרקע ודקר בה את אופיר.

5. העבירה בה הורשע המבקש ונסיבות ביצועה הן חמורות ביותר. הדקירות העמוקות שסבל אופיר ושבגינן הורשע המבקש, אינן נגרמו באקראי ועל-ידי נפנוף בסכין אלא שלטענת המבקש לא הוא פתח בתגרה ולא הוא זה שיזם אותה. הנפגע וקבוצת חבריו ניסו לכפות עצמם עליו ועל העסק שניהל, מבלי שהיתה להם זכות לעשות זאת ופתחו בתגרה שהלכה והסלימה. כמו-כן, טוען הוא כי הרים את הסכין ונפנף בה על-מנת להפחיד את אופיר וחבריו ולהרחיקם מן המקום כשהוא עצמו מכותר באופיר ובחבריו המרביצים לו וחובטים בו ומסכנים את שלומו ואת חייו באופן שהוא ראוי ליהנות מטענת הגנה העצמית. אין לשלול על-הסף כחסרות כל יסוד טענות אלה ויש ליתן הזדמנות להעלותן בערעור בין אם להכרעת-הדין ובין אם לעונש בטרם ירצה המבקשת את עונשו.

אכן, קיים חשש ממשי - בהתחשב בתקופת המאסר לה נדון המבקש - כי כאשר יגיע תורו של הערעור להישמע, ירצה המבקש את מלוא עונשו או את חלקו הגדול ואם יזכה בערעור, לא יועיל הוא לו.

6. אכן, ככלל, על נאשם המורשע בדין לרצות את העונש ללא דיחוי ואין הוא בחזקת חף מפשע. אי-ביצוע מיידי עלול לפגוע באמון הציבור במערכת, אולם זיכויו של נאשם בערעור לאחר שריצה עונש מאסר שהושת עליו, עלול לפגוע באמון הציבור במערכת, לא פחות. לשאלה זו נזדמן לי לתת דעתי במקרה אחר ומוצאת אני לחזור על הנאמר שם:

'לפנינו עימות בין אינטרסים שונים הראויים להגנה. מצד אחד, על הנאשם המורשע לשלם את מחיר מעשיו בגינם הורשע ולרצות את עונשו ללא דיחוי ועל המערכת המשפטית לדאוג שגזר-הדין יבוצע מיד. מצד אחר, על החברה לדאוג לכך שלא יירצה אדם עונש מאסר, לשווא, ושלא תישלל חירותו כאשר בסופו של הליך, עשוי הוא לצאת זכאי בדינו. לדידי, מוטב עיכוב ביצוע עונש מאסר לעשרה נאשמים שערעורם יידחה, מאשר ריצוי עונש מאסר על-ידי נאשם אחד, שבדיעבד יסתבר כי לא היה עליו לרצותו. עם-זאת, לא די בעצם הגשת הערעור כדי להביא לדחיית ביצוע עונש מאסר, שאם תאמר כן, יש לדחות ביצועו של כל עונש מאסר, ואינני סבורה שנכון לעשות כן. כדי למצוא את האיזון הנכון, עומדים לרשותנו כלים בעזרתם יימדדו וישקלו כל השיקולים הרלוונטיים וייערך השקלול הראוי ביניהם. יש לתת את הדעת על סיכויי הערעור, על משך הזמן העלול לעבור עד לשמיעת הערעור, על היחס בין משך זמן זה לבין תקופת המאסר, על סוג העבירה וחומרתה, על נסיבות ביצועה, על הסיכון הטמון בנאשם לשלום ולבטחון הציבור ופרטיו, על החשש להימלטותו של הנאשם מן הדין, על אישיותו של הנאשם, על עברו, על נסיבותיו האישיות וכיוצא באלה שיקולים והרשימה אינה סגורה.

הבעייתיות עליה הצבעתי לעיל, קיימת לא רק בשיטתנו, אלא בכל שיטה משפטית. בארצות-הברית למשל מוסדר הנושא בחקיקה פדראלית ומדינתית וכן בפסיקה. נקודת המוצא של הגישה הפדראלית היא, שאין לנאשם שהורשע זכות חוקתית להשתחרר בערבות עד לערעור. עם-זאת קובע החוק הפדראלי כי נתן לשחרר בערבות נאשם שהורשע ומגיש ערעור, אם אין נשקפת סכנה ממנו לאדם כלשהו או לציבור, אם הערעור איננו מוגש למטרת סחבת ודחיה לשמה: אם הערעור מעלה שאלה משפטית או עובדתית העלולה לגרום לביטול או לשינוי פסק-הדין או לקיצור תקופת המאסר באופן שאם לא ישוחרר הנאשם בערבות עד לערעור, עלול הוא לרצות מאסר, שבדיעבד הסתבר שלא היה עליו לרצותו (ראה: CSCA 18 Crimes and Criminal Procedure 3143 pp. 192). סקירה עדכנית של הפסיקה האמריקאית מלמדת כי ניתן לשחרר נאשם שהורשע והגיש ערעור על פסק-דין בהתאם לכללים ולסייגים מסויימים שנקבעו על-ידי בתי-המשפט. בסופו-של-דבר נתון שחרור הנאשם עד להכרעה בערעור, לשיקול-דעת בית-המשפט. עם-זאת, קיימים במספר מדינות סייגים סטטוטוריים לשחרור כאמור, המתייחסים בדרך-כלל, לעבירות חמורות של אלימות. השיקולים לשחרור בערבות הם, בין השאר: סיכויי הנאשם בערעור, והחשש שמא ירצה הוא את עונשו ולאחר-מכן יצא זכאי בערעור. השיקולים להימנעות משחרור הם: החשש להימלטות מן הדין והמסוכנות לציבור (ראה: ALR 4th 28, pp 227) (בש"פ 8574/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, תק-על 96(4), 61 (1996)).'

מכאן נחזור לענייננו.

7. אין לומר שהערעור הוגש רק כדי לדחות את הקץ ואין לומר שעל פני הערעור ניתן לראות כי הוא נדון לכישלון. בערכאה ראשונה המליץ שירות המבחן על הטלת מאסר שניתן להמירו בעבודות שירות. בית-המשפט לא קיבל המלצה זו והמבקש מתכוון להעלות מחדש בקשה כזו במסגרת הערעור על גזר-הדין במידה והערעור על ההרשעה ידחה.

8. המבקש הוא בן 28 ולו שתי הרשעות קודמות משנת 88 ו- 91. הוא לא היה נתון מעולם במאסר. בניכוי השליש ותקופת המעצר, נותרו לו לריצוי 8.5 חודשי מאסר. קיים חשש ממשי שאם לא יידחה ריצוי עונשו, ירצה הוא את כל העונש או מרביתו בטרם ישמע ערעורו ונמצא ערעורו, מסוכל.

9. לאור כל האמור לעיל, מקבלת אני את הבקשה ומורה על דחיית עונש המאסר עד למתן פסק-דין בערעור, בתנאים הבאים:

א. המבקש יפקיד ערבות בסך של 25,000 ש"ח בקופת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב וכן יחתום הוא על ערבות אישית וימציא ערבות צד ג' לשביעות רצון רשם בית-המשפט המחוזי, בסך של 50,000 ש"ח.

ב. המבקש יימנע מלעבוד בפאב שבבעלותו או בכל פאב אחר ויימנע מלהופיע בפאבים ובארים בכל שעות היום והלילה.

ג. המבקש יפקיד את דרכונו במזכירות בית-המשפט המחוזי תל-אביב ויינתן בזה נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ.

ד. המבקש יתייצב לערעורו עם קבלת זימון לכך.

ה. המבקש יתייצב במשטרה אחת לשבועיים בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו ביום ראשון בשבוע עד השעה 10:00.

ו. המבקש ימסור במזכירות בית-המשפט את כתובתו הקבועה בה הוא מתגורר ואת מספר הטלפון שלו.

ז. הפרת תנאי מתנאי הערבות תביא למאסרו המיידי, בנוסף לחלוט הפיקדון ולמימוש הערבויות.

תנאים אלו באים במקום תנאים שנקבעו בבית-משפט קמא, אם נקבעו כאלה."

ב- רע"פ 1282/98 {פרץ סלומון נ' מדינת ישראל, תק-על 98(1), 681 (1998)} המבקש הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב בתקיפת אשתו ובתו (עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). הוא נדון לשישה חודשי מאסר בפועל ולשנת מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים. המבקש טען בערעורו כי בית-המשפט לא התחשב בזמן שעבר ממועד ביצוע העבירה וכי היה עליו להטיל על המבקש עבודות שירות.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"בית-המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר מטעם שירותי הרווחה, מהתסקירים עלה שהאישה היתה במשך שנים קורבן לאלימות בעלה וכי בתקופה האחרונה חל שיפור ביחסי בני-הזוג. בית-המשפט השאיר את ההרשעה והעונש על כנם וקבע כי העונש אינו חמור במידה המצדיקה את התערבותו.

3. בבקשת רשות הערעור חוזר הנאשם ומבקש לבטל את עונש המאסר שהוטל עליו בהתבסס על הזמן שחלף מאז הרשעתו ועל השינוי לטובה שחל ביחסי בני-הזוג. המבקש מדגיש את חשיבות שיקום יחסי בני-הזוג ואת התנגדותה של האישה להטלת עונש מאסר על בעלה. במקביל, הגיש המבקש לבית-משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין. בקשה זו נענתה על-ידי כב' המשנה לנשיא ש' לוין.

4. המשיבה מתנגדת למתן רשות הערעור. בבסיס התנגדותה עומדת הטענה כי הבקשה, המתמקדת בערעור על חומרת העונש, אינה מעלה שאלה הראויה לדיון בערעור שני. בנוסף, מדגישה המשיבה את עברו האלים של המבקש כבעל וכאב מכה.

5. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הבקשה, המבוססת על נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אינה מעוררת שאלה הראויה להתברר בערכאה זו במסגרת ערעור שני ואינה מעלה שאלה בעלת השלכה חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מתחום הבקשה (וראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123). יתר-על-כן, בית-משפט זה חזר וקבע לא פעם, שלא תינתן רשות ערעור בבקשה שכל עניינה הוא בחומרת העונש שהוטל על המבקש (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1), 42 (1997)). גם לגופם של דברים לא מצאתי הצדקה להיענות לבקשה. בית-משפט השלום קבע את עונשו של המבקש תוך התייחסות לשיקולים הרלוונטים ולעברו של המבקש כגבר אלים. בית-המשפט המחוזי, לאחר שהוגשו לפניו תסקירי המבחן ותוך מודעות לשיפור ביחסי בני-הזוג, השאיר את גזר-הדין על כנו. אין מקום להתערבות בהחלטה זאת. בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא נדחה גם עיכוב ביצוע גזר-הדין. המבקש יתחיל בריצוי עונשו ביום ג', 21.4.98. על המבקש להתייצב במועד האמור במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לא יאוחר משעה 12:00."

ב- בש"פ 3707/03 {פלוני נ' פרקליטות המדינה, תק-על 2003(2), 1812 (2003)} העורר הואשם, בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, בעבירות של איומים ותקיפת בן-זוג. העבירות החמורות בוצעו כלפי מי שהיתה אשתו, והיא עתה גרושתו. כמו-כן, הואשם העורר בעבירה של היזק במזיד. ביום 8.10.2002 הורשע העורר בעבירות שיוחסו לו, לאחר שהודה בעובדות כתב האישום (הכרעת-הדין מפי כב' השופטת מ' דיסקין). לאחר שבית-המשפט שקל את הנסיבות לחומרא ולקולא, ובכלל זה את הנסיבות שתוארו בתסקיר מבחן שהוגש בעניינו של העורר, גזר בית-המשפט על המבקש עונש של 18 חודשי מאסר בפועל וכן 18 חודשי מאסר על-תנאי, והורה על עיכוב ביצוע העונש למשך 30 ימים.

העורר הגיש ערעור, לבית-המשפט המחוזי, ובו השיג על חומרת העונש שהושת עליו. כמו-כן, עתר המבקש לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' שהם) דחה, ביום 3.4.2003, את הבקשה לעיכוב ביצוע, ואת נימוקיו פירט בהחלטה מיום 27.4.2003. בית-המשפט ציין, כי "גם אם תיאות ערכאת הערעור להקל במידת מה בעונשו של המבקש, אין חשש כי הלה ירצה את מלוא תקופת המאסר, או אף את חלקה הגדול, טרם הדיון בערעור". בשולי החלטתו, הוסיף וכתב בית-המשפט המחוזי כי הינו "ממליץ כי הדיון בערעור יקבע בהקדם האפשרי".

בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע קבע בית-המשפט:

"3. כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני, בו שב העורר ומבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעורו, התלוי ועומד בבית-המשפט המחוזי. בא-כוח העורר מדגיש, כי העורר היה עד עתה משוחרר, וכי הן בית-משפט השלום והן בית-המשפט המחוזי עיכבו את ביצוע העונש לתקופות קצובות. לדעתו, קיים חשש כי עד לשמיעת הערעור ולהכרעה בו, יספיק העורר לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו - כולו או חלק גדול ממנו - ובכך יתייתר הערעור. בא-כוח העורר מציין, כי על-אף שהערעור הוגש לבית-המשפט המחוזי עוד בתאריך 20.3.2003, טרם נקבע מועד לדיון בו. עוד טוען בא-כוח העורר, כי העונש שהוטל על העורר חמור יתר-על-המידה, וסוטה מרמת הענישה המקובלת בעבירות כגון אלה שבהן הורשע.

באת-כוח המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע העונש.

4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בתסקיר המבחן שנערך לגבי העורר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

המעשים בגינם הורשע העורר הם מעשי אלימות חמורים, שהופנו כלפי אשתו דאז.

בגין מעשים אלו, נדון העורר לתקופת מאסר לא קצרה והמערער אינו משיג בערעורו על עצם הרשעתו, אלא רק על חומרת העונש. בכגון דא, גוברת הנטיה שלא לעכב את ביצוע העונש, שהרי במקרה כזה, 'ההרשעה עצמה - הפרכת חזקת החפות - היא חלוטה, ולא מתקיים אותו פוטנציאל להשבתה על כנה בערעור' (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241 (2000) וכן ע"פ 5853/02 פלוני נ' פרקליטות המדינה, תק-על 2002(3), 620 (2002)).

גזר-הדין של בית-משפט השלום מנומק כדבעי, ומביא בחשבון גם את נסיבותיו האישיות של המבקש ואת האמור בתסקיר המבחן בעניינו - שאינו חיובי ביותר ואינו בא בהמלצה טיפולית. בנסיבות אלה, נראה כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו כי סיכויי הערעור אינם מן המשופרים וכי אף אם ימצא בית-המשפט שלערעור להפחית במידת מה מן העונש שהושת, אין חשש כי העורר ימצה את מאסרו בטרם יישמע הערעור. טעם זה מצדיק אף הוא את דחיית הערר (לעניין אמות-המידה הנקוטות בבקשות לעיכוב ביצוע עונש, ראו פרשת שוורץ הנ"ל).

יחד-עם-זאת, אין להתעלם מכך שערעורו של העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי לפני כחודשיים, והחלטת בית-המשפט המחוזי בעניין עיכוב ביצוע המאסר - הכוללת, כאמור, המלצה לקבוע את מועד הדיון בערעור בהקדם האפשרי - ניתנה לפני למעלה משלושה שבועות. על-אף-זאת, המועד לדיון בערעור טרם נקבע.

ראוי, איפוא, להחיש את קביעת המועד ולקובעו ללא דיחוי נוסף, על-מנת לאפשר לעורר למצות את זכות הערעור העומדת לו."

ב- ע"פ 2743/02 {תיתי רביע נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 10 (2002)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין שהוטל על המבקש עד להכרעה בערעורו.

באותו עניין נגזר על המבקש עונש מאסר בפועל בן 24 חודשים, לאחר שהורשע על-פי הודאתו בסדרה של מעשים, ביחד עם אחרים, שעניינם שני מעשי תקיפה בנסיבות מחמירות ומעשה אחד של סיוע לשוד בנסיבות מחמירות בחבורה ובאמצעות סכין.

בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע, קבע בית-המשפט כדלקמן:

"3. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים באתי לידי מסקנה כי לא מתקיימים במקרה זה תנאים מיוחדים המצדיקים עיכוב ביצוע כמבוקש. נקודת המוצא היא כי דרך-כלל יוחל בריצוי העונש מיד לאחר מתן גזר-הדין אלא אם כנגד הכלל עומדים שיקולים מיוחדים המצדיקים חריגה ממנו.

בעניין זה, סיכויי הערעור אינם טובים. מדובר בהרשעה על-סמך הודאתו של הנאשם. העונש נגזר עליו בהתייחס לחומרה הרבה של מעשיו אינו כבד כל עיקר, והסיכוי כי בית-המשפט של ערעור יתערב בעונש זה להקלתו אינו טוב.

גם תסקיר מעצר שהוגש בעניינו של המבקש אינו חיובי.

כנגד האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של גזר-הדין אין עומדים שיקולים כבדי משקל שכנגד המטים את הכף אל עבר עיכוב ביצוע העונש, וזאת גם אם נציין כי המבקש הוא בחור צעיר בן 22 וחסר עבר פלילי. העובדה כי היה משוחרר במהלך המשפט אף היא אינה בעלת משקל מיוחד במכלול נסיבות העניין.

לאור זאת, על המבקש להתחיל בריצוי עונש המאסר, ובקשתו לעיכוב ביצוע גזר-הדין נדחית.

המבקש יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 14.4.02 בשעה 12:00 בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב."

ב- ע"פ 2040/99 {אליאס זהראן ו- 2 אח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 5 (1999)} המבקש הראשון הורשע בשידול לחבלה בכוונה מחמירה, ושני המבקשים האחרים הורשעו בחבלה בכוונה מחמירה. המדובר ביריות מכלי נשק חם - רובים - כלפי אחרים, על רקע סכסוך גבול. כתוצאה מיריות אלה נפצעו שלושה. אחד מהם נפגע קשות בחלקי גוף פנימיים, והאחרים נפגעו גם הם. השלושה נזקקו לאישפוז בבית-חולים. בגין העבירות כאמור, אשר המבקשים הודו בביצוען, נדונו המבקשים לארבע שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל. הוגש על-ידי המבקשים ערעור על חומרת העונש, ובבקשה זו מבקשים הם לעכב את ביצוע גזר-דין המאסר אותו החלו לרצות ביום 18.3.99.

בית-המשפט דחה את הבקשה בסברו כי אינו רואה הצדקה בנסיבות המקרה לחרוג מהכלל על פיו אין הגשת ערעור מצדיקה עיכוב ביצוע גזר-הדין.

ב- ע"פ 5938/98 {משה פורטל ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 1051 (1998)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דינו של המבקש. המבקש הואשם והורשע בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379 ו- 382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בדחותו את הבקשה קובע בית-המשפט מפי כב' השופט אנגלרד:

"בית-המשפט קמא קבע כי המבקש ואחיו (הוא נאשם מס' 1 ב- ת"פ 615/97), תקפו אחד, יוסי חלפון, בנסיבות מחמירות על רקע דרישה לתשלום דמי חסות בשוק מגדל העמק. משזה לא הסכים לשלם את דמי החסות היכו אותו הנאשמים, תוך שנאשם מס' 1 אף דוקר אותו בסכין. עוד קבע בית-המשפט קמא כי המבקש ואחיו הם אנשים אלימים המפילים את חיתתם על בעלי דוכנים בשוק במגדל העמק. עוד ציין בית-המשפט כי הנאשמים לא הביעו סליחה וחרטה וכן כי עברם אינו נקי.

זאת ועוד, ב- ת"פ 6339/97 בבית-משפט השלום בנצרת, נידון המבקש למאסר של ארבעה חודשים על-תנאי למשך שלוש שנים, ואילו את העבירה נשואת ערעור זה ביצע המבקש יומיים בלבד לאחר שהורשע ב- ת"פ 6339/97 האמור. בית-המשפט קמא סבר כי גם עובדה זו מלמדת על יחסו של הנאשם לחוק ולמערכת המשפט.

לאחר הרשעתו בדין, גזר בית-המשפט קמא על המבקש עונש מאסר בפועל של תשעה חודשים וכן הפעיל לגביו את עונש המאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו לאחר הרשעתו ב- ת"פ 6339/97, כך שבסך הכל נגזרו על המבקש שלושה-עשר חודשי מאסר בפועל. המבקש ערער על חומרת העונש וכן הגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

בא-כוח המבקש טען בפני כי יש לעכב את ביצוע עונש המאסר מן הסיבות הבאות:

(א) הסיכוי להצלחת ערעורו של המבקש גדול ביותר. לטענתו, מדובר בעבירה קלה מאוד שבגינה לא היה מקום להטיל על המבקש עונש מאסר כה כבד.

(ב) החלטה שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר עשוי לסכל את מטרת הערעור. תקופת המאסר שנגזרה על המבקש הינה קצרה יחסית, ולכן, עשוי להיווצר מצב שבו יסיים המבקש את ריצוי העונש בטרם יידון ערעורו.

דעתי היא כי דין הבקשה להידחות. כפי שציינה השופטת ד"ר נאוה אפל-דנון בהחלטתה לדחות את בקשת עיכוב הביצוע של גזר-הדין 'הכלל הוא שעונש, בעיקר עונש מאסר יש לבצע מיד...'. לא השתכנעתי כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות סטיה מכלל זה. כאמור, המבקש הורשע בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות על רקע הניסיון להשתלט באמצעים אלימים על השוק במגדל העמק ולגבות מן הסוחרים בו דמי חסות. זאת ועוד, המבקש ביצע את העבירה שעה שמאסר על-תנאי היה תלוי מעל ראשו.

אי-לכך, אני דוחה את הבקשה ומורה על ביצוע גזר-הדין ב- ת"פ 615/97, על-פי החלטתו של בית-המשפט קמא.

המזכירות מתבקשת לקבוע את הדיון בערעור עד ליום 30.11.98."

ב- בש"פ 6877/95, ע"פ 6878/95 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 95(3), 960 (1995)} המבקש נדון בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב לעונש, הכולל שנתיים מאסר בפועל, בגין עבירות של ביצוע מעשים מגונים כלפי אשתו ותקיפתה. נקבע כי ריצוי העונש יתחיל היום, ה- 10.11.95. הוא הגיש ערעור לבית-משפט זה, הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין, ומבקש עתה לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל עד למתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט נעתר לבקשה בקבעו:

"בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, לרבות הבקשה שהוגשה על-ידי הסניגוריה לתיקון הפרוטוקול בפני בית-משפט קמא, המתייחס למשא-ומתן שהתנהל בפני השופט בדבר השגת עסקת טיעון (נקודה סבוכה, שבית-משפט זה, בהרכב מלא, יצטרך להכריע בה), ולרבות הראיות המצויות בתיק בדבר טיפולים שונים שעל המבקש לעמוד בהם במישור הבריאותי, הן הפיזי הן הנפשי, הגעתי למסקנה, כי מן הדין להיעתר לבקשה.

אשר-על-כן הנני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש עד למתן פסק-הדין בערעור.

תנאי השחרור בערובה בהם משוחרר המבקש עד היום, יישארו בתוקפם.

למען הזהירות אוסיף, כתנאי לשחרור בערובה, שאסור על המבקש לעזוב את שטח מדינת ישראל עד למתן פסק-דין בערעור. אם יש בידו דרכון, הרי עליו להפקידו במזכירות בית-משפט זה.

מזכירות בית-המשפט מתבקשת לקבוע מועד מוקדם לשמיעת הערעור לגופו, ולא יאוחר מסוף השנה האזרחית הנוכחית. שמיעתו תדרוש זמן של כשעתיים."

ב- ע"פ 10761/05 {ניסים חצבני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (2005)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע של עונש המאסר שהוטל על המבקש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. במקרה דנן, בית-המשפט הרשיע את המבקש בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בצוותא. בית-המשפט השית על המבקש עונש מאסר למשך שנתיים וקנס כספי. ערעורו של המבקש כנגד הכרעת-הדין וגזר-הדין.

המבקש טוען בערעורו כי בית-המשפט המחוזי התעלם מהמלצות תסקיר שירות המבחן לפיו יש להטיל על המבקש שירות לתועלת הציבור שכן, עונש מאסר ייפגע בשיקומו של המבקש ויקטע כל סיכויי לחזרתו של המבקש לחיים תקינים ונורמטיבים.

מנגד, המדינה טענה כי המדובר בערעור סרק שסיכוייו קלושים.

בקבלו את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר קובע כב' השופט א' רובינשטיין כדלקמן:

"ד. לאחר העיון, ולא בלב קל, החלטתי להיעתר לבקשה. לא בלב קל, שכן בדרך-כלל ניתן עיכוב ביצוע כשהמדובר בתקופות מאסר קצרות יותר, ולכך גם אין המדינה מתנגדת על-פי רוב. ואולם, מה שהכריע את הכף היה עברו הנקי ואורח חייו הנורמטיבי של המבקש, שלהערכת שירות המבחן, ואני מקווה כי כך הוא 'הסתבכותו זו הינה חריגה למהלך חייו'. המבקש קיים עד הנה אורח-חיים מסודר של עבודה ומשפחה, והביע בפני שירות המבחן חרטה על מעשהו. גם אם לא נתקבלה בבית-המשפט קמא הצעת שירות המבחן באשר לעונש של שירות לתועלת הציבור (תוך המלצה נגד מאסר ולוא בעבודות שירות), ראה גם בית-המשפט את האירוע כחריג בחייו של הנאשם ואת נסיבותיו האישיות כמקלות, אלא שלא מצא על-פי הפסיקה ונוכח התוצאה החמורה שנגרמה למתלונן, מקום שלא להטיל עונש מאסר. באשר לאמות המדינה שנקבעו ב- ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241 (2000) (מפי כב' השופטת בייניש, 282-277), אמנם העבירה חמורה; ואשר לסיכויי הערעור, הערעור באשר להרשעה מסב עצמו על טענות עובדתיות בעיקרן על המשתמע מכך, ואילו עונש המאסר יישקל מטבע הדברים על רקע מדיניות הענישה מזה והנסיבות האישיות מזה. אך כאמור, עברו ונסיבותיו האישיות של המבקש מטים את הכף במקרה דנא לעבר מתן האפשרות למצות את ההליך הערעורי בטרם ירצה עונשו, ואני מורה, איפוא, על עיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור."

ב- ע"פ 10469/05 {סעיד פארס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (2005)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש בבית-המשפט המחוזי בחיפה. במקרה זה, המבקש הורשע בעבירות של פציעה, חבלה בנסיבות מחמירות, נשיאה, הובלה והחזקת נשק ותחמושת שלא כדין, איום והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו והחזקת נכס חשוד כגנוב. בית-המשפט המחוזי השית על המבקש עונש של 48 חודשי מאסר אשר מתוכן 36 חודשים לריצוי מאסר בפועל והיתרה על-תנאי.

המבקש טען בערעורו כי סיכויי ערעורו טובים מאוד שכן קיים מחדל חקירתי אשר נזקף לחובת התביעה, המדינה. עוד טען בא-כוחו של המבקש כי נתוניו האישיים של המבקש מצדיקים את עיכובו של ביצוע עונש המאסר שכן, מדובר באדם בעל עבר נקי מהרשעות, שלא היה עצור במהלך משפטו, לאחר ששוחרר על-ידי בית-המשפט המחוזי בתנאים מכבידים. כמו-כן, התנהגותו של המבקש במהלך המשפט היתה ללא דופי.

מנגד, המדינה טענה כי סיכויי הערעור קלושים ביותר.

בדחותה את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר קובעת כב' השופטת ע' ארבל כדלקמן:

"...במקרה דנן טענתו המרכזית של המבקש נוגעת לממצאים אובייקטיבים שאין בנסיבות העניין מניעה שערכאת הערעור תתערב לגביהם. עם-זאת, ומבלי לקבוע לגופו-של-עניין, אני סבורה, לאחר בחינת החומר שהובא בפניי, כי לא יהיה בטענה זו כדי להשפיע על תוצאות הערעור. הכרעת-דינו המנומקת והמפורטת של בית-המשפט המחוזי סומכת את הרשעתו על עדויותיהם של המתלונן, חבריו של המבקש לרכב ועדי ראיה אשר נכחו באקראי בזירת האירוע. בית-המשפט המחוזי התייחס גם לטענתו של המבקש באשר למחדלה של התביעה בהקשר זה ושיקלל אותה במסגרת האיזון שביצע. לדברי בית-המשפט המחוזי, הוכח בפניו שהמתלונן נפגע כתוצאה מהירי אשר בוצע על-ידי המבקש 'גם אם מדובר בפגיעה כתוצאה מנתז או ריקושט של הקליע או של אבן מהכביש' (עמ' 27 לפסק-הדין). לפיכך, נראה כי הסיכוי שהעדרה של הראיה הפורנזית בעניין זה יטה את הכף לעבר זיכויו של המבקש היא נמוכה.

משהורשע הנאשם פוקעת חזקת החפות העומדת לו לכל אורך ההליך הפלילי נגדו. המבקש הורשע בשורה של עבירות חמורות הנושאות אופי עברייני מובהק ונגזר עליו עונש חמור של שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל. כאמור הכלל הוא שעונשו של אדם יבוצע מיד, ואילו החריג - עיכוב ביצועו. כמו-כן לא מצאתי בנסיבותיו האישיות של המבקש הצדקה לעיכוב ביצוע העונש שנגזר עליו. המשיב היה משוחרר מזה זמן רב מאז ביצוע העבירות, ומשקבע בית-המשפט בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת את אשמתו וגזר את דינו לעונש חמור, אני סבורה שבנסיבות המקרה גובר האינטרס שירצה עונשו כבר עתה ולא יידחה עד לאחר סיום הליך הערעור בעניינו."

ב- ע"פ 9828/05 {יצחק גואטה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 761 (2005)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש בבית-המשפט המחוזי בחיפה. המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות והחזקת אגרופן וסכין שלא כדין. בית-המשפט המחוזי השית על המבקש עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי וכן קנס כספי. ערעורו של המבקש מופנה כנגד חומרתו של העונש.

המבקש טוען בבקשתו כי העונש הראוי איננו עונש של מאסר, אלא, עבודות שירות בלבד. עוד מפרט המבקש את נסיבותיו האישיות הקשות, חרטה כנה.

המדינה מתנגדת לבקשה לעיכוב ביצוע של עונש המאסר שכן לגרסתה אין סיכוי כי עונש המאסר יומר בעונש של עבודות שירות.

בקבלה את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר קובעת כב' השופטת מ' נאור כדלקמן:

"4. מבלי לקבוע מסמרות לגבי סיכויי הערעור, נראה לי כי זהו מקרה מתאים לעיכוב ביצוע, ובלבד שהערבויות יוחמרו כפי שאפרט. מבחינת הלכת שוורץ מדובר בתקופה גבולית, למבקש אין הרשעות קודמות, הוא לא היה במאסר עד כה, המתלונן סלח לו וישנן עוד נסיבות אישיות שהתסקיר מונה ולא אפרט אותן כאן.

5. אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר ובלבד שלא יאוחר מיום 31.10.2005 יפקיד המבקש ערבות בנקאית או במזומן של 15,000 ש"ח להבטחת התייצבותו. אם לא תופקד הערבות, יתייצב המבקש לריצוי עונשו..."

ב- ע"פ 3982/05 {סאפי טבאש נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (2005)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש בבית-המשפט המחוזי בחיפה. המבקש הורשע בעבירת שוד בנסיבות מחמירות ובעבירת התקיפה. בית-המשפט המחוזי השית על המבקש עונש מאסר בפועל בן שנתיים ומאסר על-תנאי. ערעורו של המבקש מופנה כנגד חומרת העונש.

המבקש טוען בבקשתו לעיכוב ביצוע של עונש המאסר כי הוא התייצב לכל הדיונים, המבקש צפוי להינשא בקרוב ולשם כך נטל הלוואות כספיות, וכי מתסקירי שירות המבחן עולה כי מדובר באדם יצרני ונורמטיבי, אשר המעשה בו הודה הוא בבחינת כשל חד-פעמי, וחלקו במעשים נשואי כתב האישום, קטן מחלקו של הנאשם הנוסף בפרשה. בנוסף, המבקש טוען כי סיכויי הערעור טובים וכי קיים סיכוי טוב שעונש המאסר בפועל יומר בעונש אחר שיותיר את המבקש מחוץ לכלא.

בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע קובע כב' השופט א' רובינשטיין כדלקמן:

"ה. לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. ככלל, כשהמדובר בערעור על חומרת העונש, בתקופת מאסר שאינה קצרה, ייטה בית-המשפט שלערעור שלא לעכב את הביצוע (ע"פ 111/99א' שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241, 280-276 (2000), השופטת בייניש). ועוד, המשוכה שמבקש המערער לחלוף על פניה, קרי, להמיר את עונש המאסר בפועל בן שנתיים שנגזר עליו בעבודות שירות של שישה חודשים, היא משוכה גבוהה, שלא קל יהא לו לעברה.

ו. אין בידי להיעתר לבקשה. עם-זאת תתבקש המזכירות לקבוע את הערעור - שעניינו גזר-דין - לשמיעה בתוך שלושת החודשים הקרובים. כן יתבקש שירות בתי-הסוהר להביא בחשבון את האמור בתסקיר שירות המבחן, כך שלכשישובץ המבקש בבית-הסוהר, יושם-לב לרקעו האישי באופן שהחברה בה יימצא לא תהא גורם לדרדורו; התקווה היא שהמעשה בו הורשע יהא בחינת כשל שלא יישנה."

ב- ע"פ 9069/04 {יוסי וחאתם אבו עאידה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 76 (2004)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על-ידי בית-המשפט המחוזי בבאר שבע. המבקשים הורשעו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות ותקיפה.

המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור גבוהים, זאת משום שלא היה מקום ליתן אמון בעדויות המתלוננים. בנוסף, לשני המבקשים אין עבר פלילי וזאת למעט הרשעה בעבירת תעבורה הנזקפת לחובתו של המבקש מס' 2 וכי המבקש 2 הינו עובד ציבור שריצוי המאסר עשוי להביא לפיטוריו ומצב בריאותו של המבקש 1 לקוי. עוד טוענים המבקשים כי בהתחשב בתקופה המאסר שנותרה לריצוי, דחיית הבקשה תביא לכך שהמבקשים ירצו חלק ניכר מעונשם קודם למתן פסק-הדין, דבר שיגרום להם לנזק בלתי-הפיך אם יתקבל ערעורם.

בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר קובע כב' השופט י' עדיאל כדלקמן:

"...על-פי אמות-המידה הנוהגות בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר כפי שנקבעו בפסיקה (ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241 (2000)), אין מקום לעכב את ביצוע העונש במקרה הנוכחי.

מדובר בעבירות אלימות חמורות שהאינטרס הציבורי תומך בביצוע מיידי של גזר-הדין שהושת על מבצעיהן. המבקשים אמנם היו משוחררים עד למתן גזר-הדין, אך כל אותה העת עמדה לזכותם חזקת החפות, חזקה שלאחר הרשעתם אינה עומדת להם עוד.

אשר לסיכויי הערעור, אסתפק בכך שאציין, בכל הזהירות המתחייבת מהערכת סיכויי הערעור בשלב זה, שהכרעת-הדין המבוססת על קביעות שבעובדה, שהסיכוי כי ערכאת הערעור תתערב בהן אינו מצדיק את עיכוב הביצוע. מעבר לכך, מדובר בתקופת מאסר לא קצרה, מה ששולל את החשש שהמבקשים ירצו את העונש כולו, או חלק ניכר ממנו, קודם שמיעת הערעור.

השיקולים העיקריים התומכים בעיכוב הביצוע נעוצים בהעדר עבר פלילי של המבקשים, ובמצבו הרפואי הנטען של המבקש 1. אולם, באיזון הכולל אני סבור שמשקלם של השיקולים התומכים בביצוע מיידי של גזר-הדין גובר על השיקולים בזכות דחייתו.

התוצאה היא שהבקשה נדחית."

ב- ע"פ 12028/04 {עוקבה ושאחי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 279 (2005)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שהוטל על המבקש בבית-המשפט המחוזי. המבקש במקרה דנן, הורשע על-פי הודאתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בית-המשפט המחוזי השית על המבקש עונש מאסר של 36 חודשי מאסר אשר מתוכם 20 חודשים מאסר בפועל והיתרה על-תנאי וכן פיצוי כספי.

המבקש עותר בערעורו להקלה בעונשו.

בקבלה את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר קובעת כב' השופטת א' חיות כדלקמן:

"...העבירה בה הורשע המערער אינה מן הקלות. יחד-עם-זאת, אני סבורה כי יש מקום להיענות לבקשה במקרה זה נוכח גילו הצעיר של המערער (19 שנים), עברו הנקי, החרטה הכנה שהביע, משך תקופת המאסר שנגזרה עליו והפיצוי שהציע מרצונו למתלונן בהליך הגישור שהתקיים בתיק זה.

אני מורה, איפוא, על עיכוב ביצועו של עונש המאסר עד להכרעה בערעור..."

ב- ע"פ 8914/04 {שאדי אבו טפלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 319 (2004)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הוטל על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בעבירה של החזקת סכין שלא כדין. בית-המשפט המחוזי השית על המבקש 3.5 שנים מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. המבקש הגיש לבית-המשפט העליון ערעור אשר מופנה הן להכרעת-הדין והן לגזר-הדין.

המבקש טוען בבקשתו לעיכוב ביצוע שלעונש המאסר כי התייצב לכל דיוני בית-המשפט, לא סיכן את הציבור במשך כל התנהלות משפטו. כמו-כן, המבקש טוען בערעורו כי סיכוייו טובים.

בדחותה את הבקשה לעיכוב ביצוע של עונש המאסר קובעת כב' השופטת מ' נאור כדלקמן:

"5. עיינתי בהכרעת-הדין המפורטת, ואיני שותפה להערכה שסיכויי הערעור גבוהים הם, זאת על-אף טעותו של המתלונן בזיהוי של האח. ישנן ראיות נוספות, רבות עוצמה, הקושרות את המשיב לאירוע. הרקע לאירוע היה התקלות מילולית בין המתלונן לסיון, חברתו של המבקש. סיון עצמה מסרה שקבעה עם המשיב בפאב. המשיב התכחש לכל הכרות עמה. והעיקר: הודעתה במשטרה (ת/50) של דיאנה (פסקאות 10-7 לפסק-הדין), קושרת את המשיב במישרין לאירוע. בית-המשפט העדיף את הודעתה במשטרה על עדותה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. איני מקבלת את הטענה שלכל היותר שיקר המבקש בהכחשת נוכחות, ואין נפקא מינה, מבחינת ההרשעה, שלא הוכח שהמבקש היה זה שדקר במו ידיו.

6. מדובר במעשה אלימות חמור, ללא סיבה של ממש. תקופת המאסר אינה קצרה. בנסיבות אלה אין מקום להיעתר לבקשה. ניתן לטפל במבקש ובמצבו הבריאותי גם במאסר..."