סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• הקדמה מאת כב' השופט סלים ג'ובראן, שופט בית-המשפט העליון
• פתח דבר
• עיכוב ביצוע במשפט הפלילי - כללי - חקיקה
• הגישות השונות לעיכוב ביצוע בדין הפלילי
• עקרונות היסוד על-פי הלכת שוורץ - המפנה
• סדרי דין
• מבוא
• חומרת העבירה ומסוכנות
• נסיבות אישיות
• אורך תקופת המאסר
• סיכויי הערעור וטיב הערעור
• עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט
• ערעור על חומרת העונש
• עיכוב ביצוע והגשת בקשה לחנינה
• דיון נוסף ועיכוב ביצוע
• משפט חוזר ועיכוב ביצוע
• חלוף הזמן והיסוד ההרתעתי כשיקול בהחלטה לעיכוב ביצוע
• עיכוב ביצוע במשפט הפלילי על-פי מיון העבירות - מבוא
• אחזקת נשק ושיבוש הליכי משפט
• הרשעה בעבירת אינוס
• הרשעה בעבירה של בעילת קטינה
• גניבה בידי מורשה
• חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה, חבלה בנסיבות מחמירות
• תקיפה וחבלה גופנית נגד בן-זוג
• תקיפה ואיומים
• תקיפת שוטרים ובריחה
• שוחד
• שוחד וניירות ערך
• שוד מזויין, שוד וחבלה
• סחיטה ואיומים
• קבלת רכוש גנוב
• קבלת דבר במרמה
• פציעה
• עבירת נשק
• עבירות מרמה
• עבירות סמים
• סיוע להריגה
• סחר בבני-אדם
• מרמה והפרת אמונים
• מעשה מגונה
• עבירות מס ערך מוסף
• עבירות מס הכנסה
• חטיפה
• זנות וסרסרות
• זילות בית-משפט
• זיוף ורישום כוזב
• הריגה וגרם מוות ברשלנות
• הצתה
• רצח
• תעבורה
• עיכוב ביצוע במשפט הפלילי לבקשת המדינה
• שינוי תנאים שהיוו תנאי לעיכוב ביצוע
• עיכוב ביצוע כאשר הנאשם מרצה כבר את עונש המאסר
• עיכוב ביצוע ותסקיר
• עיכוב ביצועו של קנס
• עבודות שירות
• עיכוב ביצוע והפעלת מאסר על-תנאי
• נספחים - הלכת שוורץ (ספק-הדין במלואו)
• פסקי-דין מנחים עד פסק-דין

פסקי-דין מנחים עד פסק-דין

1. המ' 156/79 אליעזר בן דוד קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2), 62 (1979)

"המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים ר' לוין, י' גלעדי, נ' בר) בעבירה לפי סעיף 345 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונידון למאסר בפועל של שנתיים וחצי מיום גזר-הדין. על החלטה זו ערער המבקש לפני בית-משפט זה (ע"פ 147/79) ובמקביל פנה לבית-משפט קמא בבקשה לשחררו בערבות עד להחלטה בערעורו. בקשתו נדחתה, ומכאן הערר שלפניי.

2. מעשה העבירה שבגינו הורשע המבקש הוא אינוס. בהתאם לפסק-דינו של בית-משפט קמא הכיר המבקש את המתלוננת זמן קצר לפני ביצוע העבירה. ביום ביצוע העבירה בילו השניים יחד, אך בשלב מסויים 'גבר עליו יצרו ונכזבה תוחלתו להשיג מבוקשו. או אז גמלה בליבו הכוונה להגיע לסיפוקו ויהי מה, ובדברי כחש הוביל את המתלוננת לשדה שומם בחשכת הלילה, סטר על לחיה, איים על חייה, והשיג את שביקש, את גופה'. המבקש הודה בבית-משפט קמא בקיום יחסי מין עם המתלוננת, אך לטענתו נעשה הדבר בהסכמה. בית-המשפט לא האמין לדברי המבקש, והעדיף את דברי המתלוננת, למרות סתירות מסויימות שנמצאו בהם. בית-משפט קמא מצא סיוע לדברי המתלוננת בהתנהגותה חמש או שש שעות לאחר המקרה, כשנפגשה עם חברתה ובהתנהגותה לאחר-מכן.

3. בבקשתו לשחרור בערובה עד לשמיעת הערעור, מציין בא-כוח המבקש, עורך-דין ש' רוזנבוים, כי למבקש סיכוי טוב לזכות בערעור, בעיקר לאור טענתו כי אין סיוע כנדרש על-פי ההלכה לגרסתה של המתלוננת. כמו-כן צויין, כי המבקש היה משוחרר בערובה עד לגמר משפטו, ואין כל חשש שלא יתייצב לריצוי המשך מאסרו אם ידחה ערעורו. לבסוף, צויין כי המבקש נשוי ואב לשני ילדים קטנים. עסקו הוא בייבוא וייצור לייצוא של דברי הלבשה, והנזק שייגרם לו אם ייעצר לא יהיה ניתן לתיקון גם אם ערעורו יתקבל על-ידי בית-המשפט העליון. עמדתה של פרקליטות המדינה היתה, כי נוכח חומרת העבירה ואורך תקופת המאסר שהוטלה על המבקש, היא מתנגדת לבקשה.

4. כידוע, קיים שוני מהותי בין דיני השחרור בערובה לאחר הגשת כתב האישום, אך בטרם הורשע הנאשם, לבין דיני השחרור בערובה לאחר שהנאשם הורשע. לפני ההרשעה, הנאשם הוא בחזקת זכאי, ועל-כן יש לשחררו בערובה, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות שלא לשחררו, כגון חשש השפעה על עדים, חומרת העבירה, חשש הימלטות מאימת הדין וכיוצא בהם נימוקים, אשר נטל הוכחתם מוטל על התביעה הכללית. לעומת זאת, לאחר ההרשעה, 'ההנחה חייבת להיות - כל עוד לא הוחלט אחרת בערעור - כי הוא אשם בעבירות שבהן הורשע, ולפיכך אין משחררים אדם בערבות בשלב זה, אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל' (דברי מ"מ הנשיא (אגרנט) ב- ב"ש 10/62 אהרון כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 534, 535, בעמ' 535, וכן המ' 52/50 מוחמד עבד אלקדר מטארי נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד(1), 414, 416; פ"ע ח 263, בעמ' 416; המ' 118/79 רכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2), 45). המבחן הנזכר של "נסיבות יוצאות מגדר הרגיל" מטבעו אינו מאפשר הגדרה והכללה, והרי הוא מחייב במהותו גישה פרגמטית. יחד-עם-זאת, כשם שלעניין מעצר עד תום ההליכים התפתחה פסיקה עניפה באשר ל- "עילות מעצר", הרי אף התפתחה פסיקה באשר ל- "עילות שחרור". עם-זאת יש להדגיש, כי החלטת בית-המשפט צריכה להתבסס על ניתוח מכלול עובדותיו של המקרה שלפניו, תוך שהוא לוקח בחשבון, בין השאר, את 'חומרת העבירה שבגינה נשפט המבקש ועליה נידון, אורך תקופת המאסר שנגזרה עליו, הנימוקים אשר עליהם מבוסס ערעורו והסיכויים שערעורו יתקבל וההרשעה תבוטל' (דברי מ"מ הנשיא (חשין) ב- ב"ש 24/55 שלמה פורת (פרלברגר) נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ט(1), 673; פ"ע יט 145).

5. בעניין שלפני טוען בא-כוח המבקש, עורך-דין ש' רוזנבוים, כי מתקיימת "עילת השחרור", כי "למבקש סיכוי טוב לזכות בערעור" וזאת בעיקר לאור טענתו כי נעדר הסיוע הנדרש בעבירות מין. כשלעצמי, נראה לי כי "עילת שחרור" כזו כלל אינה קיימת. אילו התקיימה עילה כאמור, היה על השופט הדן בבקשה לבחון באופן יסודי את פרטי המקרה, תוך בחינה מדוקדקת של העובדות והראיות. דבר זה אין לדרוש בשלב הבחינה של בקשת השחרור (ראה ב"ש 60/53 אחמד סעיד אל שייך נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ז(2), 902; פ"ע יג 392, בעמ' 393). נראה לי, כי על המבקש להצביע על "עיוות בולט" - כלשונו של הנשיא (זמורה) ב- המ' 52/50, הנזכרת, או על "סיכוי בולט" כלשונו של השופט אלון ב- המ' 118/79 (טרם פורסם) כאשר על אלה ניתן ללמוד מעיון בפסק-הדין עצמו, בלא שיהיה צורך להיכנס לניתוח מדוקדק של העובדות (ראה ליבאי דיני מעצר ושחרור (1978), 223). זאת ועוד: בחינה זו חייבת להיעשות על הרקע הכולל של המקרה שלפני השופט, הלוקח בחשבון, בין השאר, את חומרת העבירה ואת הסכנה לציבור. בשוותי מבחן זה לנגד עיני - ומבלי להביע כל עמדה לגופו של ערעור ולגופו של סיכויי המבקש בו - ברור הוא כי המקרה שלפנינו אינו מקיים מבחן זה. אין זה למשל מקרה, שבו פסק בית-משפט דלמטה על-פי הוראת חוק שבוטלה, ואין עוררין על בטלותה. במקרה שלפנינו מבקש בא-כוח המבקש, הלכה למעשה, כי אכנס לגופו-של-עניין, ואבחון אם העובדות שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא - תוך שהוא מעדיף עדות אחת על רעותה - יש בהן כדי להוות סיוע מספיק בעיני הדין, שכן רק כך אוכל להשתכנע כי אין סיוע כאמור, ואוכל להגיע למסקנה כי קיים "עיוות בולט" בפסק-דין דלמטה באופן שיש "סיכוי בולט" למבקש בערעורו. כאמור, דבר זה לא מן הראוי שיעשה בשלב של בקשה לשחרור בערבות של נאשם שהורשע בדינו.

6. שאר טענותיו של בא-כוח המבקש אין בהן ממש. עצם העובדה שהמבקש היה משוחרר בערובה עד לגמר משפטו אינה מהווה 'עילת שחרור' (ראה ב"ש 10/62), הוא הדין במצבו המשפחתי של המבקש ובמצב עסקיו.

סיכומו של דבר: בלקחי בחשבון את כל נסיבותיו של המקרה שלפני, דהיינו, את חומרת העבירה, את העונש שהוטל על המבקש, ואת סיכויו בערעור, ברור כי במקרה שלפני אינן מתקימות אותן "נסיבות יוצאות מגדר הרגיל" המשמשות עילה לשחרורו ממעצר של המבקש, שהורשע כדינו בבית-משפט דלמטה.

אני דוחה את הבקשה.

ניתן היום, ג' אדר תשל"ט (2.3.1979)."


2. ע"פ 125/74, 152 מירום ו- 2 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 57 (1975)

נפסק מפי כב' השופט ויתקון:

"אלה שני ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי, אחד מטעם "מירום' חברה למסחר בינלאומי בע"מ ומנהלה אברהם שמאי, ואחד מטעם מנהל אחר של החברה, נסים שרבני. החברה הורשעה בשלוש עבירות לפי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), התשכ"ג-1963, ונגזר עליה קנס של 50,000 ל"י. שמאי הורשע באותן עבירות ובנוסף לכך גם בעבירות לפי הסעיפים 7 ו-9 לאותו חוק והוא נידון לשתי שנות מאסר בפועל ולקנס של 50,000 ל"י. שרבני הורשע באותן עבירות שבהן הורשעה החברה ואף הוא נידון לשתי שנות מאסר בפועל ולקנס של 50,000 ל"י.

העבירות היו, בעיקרן, אלה שפורטו באישומים 1, 2 ו- 3 שבכתב האישום. החברה עסקה ביצוא מוצרי צמר והיתה זכאית, בתור שכזו, להחזרים ולתמריצי יצוא. נמצא שבאמצעות מנהליה שמאי ושרבני הגישה החברה למשרד המסחר והתעשיה מסמכים שהעידו כביכול על יצוא מוצרים במחירים גבוהים, שעה שלמעשה שוגרו המוצרים לחוץ-לארץ במחירים הרבה יותר קטנים. את ההפרש במטבע זר סיפקה החברה לעצמה בדרך השוק השחור. כך השיגה במרמה החזרים ותמריצים בסכומים ניכרים, שלא היתה זכאית לקבל מהמדינה. בנוסף לכך הורשע המערער שמאי בכך שבשני מקרים שידל במרמה אדם אחר לעשות מסמכים כוזבים. אף עבירות אלו באו להקל על ביצוע העבירות העיקריות.

הדבר שבו משתנה המשפט הזה מכל המשפטים שנתקלתי בהם עד כה הוא שעד שנתן השופט את פסק-דינו עברו שנתיים ושמונה חודשים מאז שקיבל מכל הצדדים את סיכומיהם בכתב. דבר זה שימש לסניגורים המלומדים עילה להיאחז בה ולטעון שיש לבטל את הכרעת-הדין או, לחלופין, להמתיק את ענשם של המערערים שמאי ושרבני ולא לשלחם למאסר בפועל. ואמנם, זוהי השאלה העיקרית שעלינו להשיב עליה בערעור זה. אך בטרם אגיע לכך, ברצוני לדון ביתר הטענות, שהעלה לפנינו מר מרינסקי, בשם החברה ובשם המערער שמאי.

טענות אלו רובן בתחום הממצאים העובדתיים, ואין צריך לומר שבכאלה אין דרכנו להתערב. פסק-דינו של השופט המלומד משתרע על 85 עמודים ובהם ניתוח קפדני ומדוייק של כל פרט ופרט, של כל מסמך ושל כל העדויות. אין צורך ואין גם מקום לחזור ולהרצות על כל אלה, אם ברצוננו להיות נאמנים לכלל שלא בידינו הסמכות לבדוק את העובדות מחדש. כאן לא היה חולק על הפער העצום בין מחירי המוצרים, כפי שהצהירו עליהם המערערים בפני הרשות כדי להשיג ממנה החזרים ותמריצים בהתאם למחירים אלה, לבין המחירים שרשמו בחשבונות ששיגרו לקונים בחוץ-לארץ. שרבני הודה במעשה המרמה שהיה כאן, ואילו החברה ושמאי טענו לגבי המשלוחים שבאישומים 1 ו- 2, שהמחירים המוצהרים היו מחירי אמת, בעוד שהמחירים שבחשבונות היו מחירים בדויים, ושרשמו אותם רק לפי בקשת הקונים, אשר זממו לרמות בדרך זו את שלטונות המכס שבארצם. תירוץ זה לא נתקבל, לא רק בגלל עדותו המפלילה של שרבני (שמעמדו בכך כמעמד עד מדינה), אלא בעיקר נוכח תשובותיו המתחמקות והסרבניות של שמאי עצמו בחקירתו במשטרה וכן בגלל כל החומר האובייקטיבי הרב שנתגלה מתוך המסמכים. גם טענתו של שמאי לגבי המשלוח שבאישום השלישי נמצא מופרך.

בין כל טענותיו של מר מרינסקי בקשר להרשעה גופא היתה רק אחת המעוררת שאלה משפטית. טענה זו מתייחסת לעבירות שבאישומים 6 ו- 7. כאמור, כדי לבצע את מעשי המרמה כלפי המדינה היה צורך להראות שאמנם נתקבל בישראל מטבע זר באותם סכומים שהוצהר עליהם כעל מחירי המוצרים שנמכרו ויוצאו לחוץ-לארץ. הסכומים הושגו בשוק השחור, אם בארץ ואם בחוץ-לארץ, אך כדי להשיג מטבע זר בדרך זו, היה צורך "לשחרר" כספים מהמפעל, וזאת עשו על-ידי רישום פעולות פיקטיביות. לשם כך פנה שמאי למנהל החשבונות של חברת תבור (הקשורה עם החברה המערערת), מר הס, ושידל אותו להכין ולחתום על מסמכים שתכנם היה כוזב, ומשהשיג ממנו מסמכים כאלה השתמש בהם כמתוכנן.

לטענת מר מרינסקי אין בכך משום עבירה, וזאת משני טעמים. ראשית, החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) הולך בעקבות החוק הקודם והחוק האנגלי ומבדיל בין מסמך מזוייף לבין מסמך כוזב. "זיוף", כפי שהוגדר בסעיף 1 לחוק, מבוצע באחת משלוש הדרכים המתוארות שם ובכולן יסוד מיסודות העבירה הוא שהמסמך מתחזה להיות מה שאיננו. על המסמך לשקר על עצמו כדי להיות מזוייף. וטענתו השניה של מר מרינסקי היתה כי אי-אפשר היה לשדל את הס במרמה, במשמעות הסעיף 9 לחוק, כיוון שהס עצמו היה בסוד הקשר ליצור מסמכים המעידים על פעולות שלא היו ולא נבראו.

שתי הטענות הללו אינן מבוססות. המסמכים ששמאי הגיש, הפיץ או השתמש בהם, כאמור בסעיף 5 לחוק, נוצרו כתוצאה מכך ששידל את הס במרמה לעשותם או לחתום עליהם, ולפי הסעיף 9 לאותו חוק 'דינו (של משדל במרמה) כדין מזייף ודין המסמך כדין מסמך מזוייף'. כאן הרחיב המחוקק במילים פשוטות וברורות את גדר המונח "מסמך מזוייף" וכלל בו גם מסמכים, שלפי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק לא היו בגדר מסמכים מזוייפים דווקא, אלא היו בגדר מסמכים כוזבים בלבד. המילים "דינו כדין" או כיוצא בכך מילים כגון "רואים אותו כאילו", הרי הן מקובלות בטכניקה החקיקתית ולפיהן מצווים אנו להחיל על דבר פלוני דין שנקבע לדבר אלמוני. זה פשוטן של המילים ויש אף הגיון ברור שכן מסמך שלא בא לעולם אלא כתוצאה ממרמה, אפשר לומר עליו שהוא נחזה כמסמך שעושהו לא רומה.

ומה בדבר הטענה שהס לא שודל במרמה לעשות את המסמכים, כיוון שהוא עצמו ידע שהם אינם משקפים פעולות אמיתיות? השאלה היא, מה הניע את הס לעשות מסמכים כאלה, והתשובה היא - כך ברור מהראיות - שהוא רומה בדבר מטרתן. נאמר לו שיש צורך 'לשחרר' כספים כדי לשלמם למלווים, שאין לגלות את זהותם. היתה זו טענה עובדתית, ששמאי ידע עליה שאינה אמת, ובטענה זו רימה את הס ושידל אותו לעשות את המסמכים. אין נפקא מינה שהס ידע שהמסמכים כוזבים; העיקר הוא שעשה אותם כתוצאה ממרמה. בדין הורשע, איפוא, שמאי בעבירות לפי הסעיפים 7 ו- 9 לחוק האמור.

ועכשיו לעניין ההשהיה במתן פסק-הדין. כאן צריך לציין שהמערערים מתלוננים לא רק על הזמן הרב שעבר מתום שמיעת המשפט ועד למתן הכרעת-הדין אלא גם על 'הסחבת' שחלה בניהול העניין כולו. מאז ביצוע העבירה הראשונה שבה נמצאו אשמים עברו עד היום כמעט עשר שנים. העבירות בוצעו בתקופה שבין דצמבר 1965 עד אפריל 1967. כתב האישום הוגש בספטמבר 1968. בית-המשפט החל בשמיעת עדויות ביום 1.2.70 ושמע את עד ההגנה האחרון ביום 1.12.70. נקבעו (ונדחו ושוב נקבעו) תאריכים לסיכומים בעל-פה, אך בסוף הוסכם על הגשת סיכומים בכתב, ועד שהוגשו הסיכומים האחרונים הגיע יום 14.7.71 וביום זה נדחה העניין לעיון. פסק-הדין ניתן ביום 24.3.74, דהיינו, כעבור למעלה מ- 32 חודשים.

לדעתי, רק ההשהיה האחרונה צריכה להעסיק אותנו בערעור זה. אין דעתי נוחה מכל השהיה בהליכים משפטיים שניתן היה למנעה, אך כאן צריך לדייק ולא לדבר בסגנון של הכללות. אין אני בטוח מתי נתגלו העבירות, ומכל מקום, עבירות כאלו, שבוצעו על-ידי מספר נאשמים ושנושאן בתחום הכלכלי, חקירתן מצריכה לפעמים הרבה זמן. מאידך יש להצטער על כך שעברו 17 חודשים מהגשת כתב האישום עד לתחילת שמיעת העדים, אך אין אני יודע, אם אפשר היה למצוא שופט שהיה פנוי לבירור משפט כה מסובך. היו גם פניות מצד הפרקליטים שביקשו דחיות של מועדים שנקבעו. המשפט עצמו התנהל ביעילות סבירה, ורק שלב הסיכומים בכתב התמשך זמן ארוך מדי, אף זאת לנוחותם של הסניגורים. אילו היה עניין "הסחבת" מתמצה בכך, לא הייתי אומר שיש למערערים עילה לתרעומת. אך אפילו בהתחשב בנושא המסובך ובעבודה המרובה שהושקעה בה, הכרעת-הדין התמהמהה מעל ומעבר לכל מידה סבירה.

השאלה היא, מה היא התוצאה הנובעת מאותו איחור. האם אין לנו אלא להתריע עליו (כפי שעשינו בעבר פעמים אין ספור) ולהביע את תקוותנו שמקרה זה, שאין לו אח ורע בתולדות המשפט בארץ, יישאר מקרה יוצא-דופן ובודד? או שמא חייבים אנו, כערכאת ערעור, לבטל את הכרעת-הדין או לשנות את גזר-הדין כפי שביקשו מאתנו, לחלופין, הסניגורים המלומדים? הבה נראה מה אומר החוק.

תשומת-ליבנו הופנתה לשתי הוראות שבחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965, הלא הם הסעיפים 115 ו- 164. הראשון אינו עניין לכאן, שכן רציפות המשפט, המצווה עלינו בסעיף זה, מתייחסת לגביית הראיות, אשר משהוחל בה ימשיך בה בית-המשפט 'ברציפות יום יום עד גמירא', משמע, עד גמר גביית הראיות, אך הסעיף השני, סעיף 164, קובע מפורשות כי 'בתום בירור האשמה יחליט בית-המשפט בהחלטה מנומקת בכתב (להלן: הכרעת-הדין) על זיכוי הנאשם, או, אם מצא אותו אשם, על הרשעתו...' וכו'. הדיבור 'בתום בירור האשמה', אין ספק שכוונתו לזמן התכוף לתום הבירור, והסעיף שאחריו - הוא הסעיף 165 - אף הגבלה זמנית למתן הנימוקים משתמעת ממנו מכללא. שם נאמר: 'על-אף האמור בסעיף 164, אם הודיע בית-המשפט על זיכוי הנאשם, רשאי הוא - (1) לפרט נימוקיו מיד או תוך שלושים יום מיום ההודעה...' וכו'. מכלל הן אתה שומע לאו. במקרה של זיכוי מותר לבית-המשפט ליתן את נימוקיו תוך שלושים יום מיום ההודעה על הזיכוי. מכאן שההודעה על הזיכוי צריכה להינתן מיד; קל וחומר שבמקרה של הרשעה גם ההחלטה וגם הנימוקים צריכים להינתן מיד בתום בירור האשמה. ודאי לא התכוון המחוקק להרשות לבית-המשפט להשהות לכמה חודשים את מתן החלטתו על זיכויו או על הרשעתו של הנאשם ויחד-עם-זאת להתיר לו - במקרה של זיכוי בלבד - 30 ימים נוספים למתן נימוקיו.

אם כי שאיפתו של החוק ברורה די צרכה, נמצא שאין כל סנקציה בצידה. הדיבור 'בתום בירור האשמה' הוא סתמי ואינו קובע שכעבור זמן קצוב תפוג סמכותו של בית-המשפט לתת פסק-דין בכלל. ואמנם, קשה להקציב לבית-המשפט מועד כזה, כי הזמן הדרוש לו לשקלא וטריא ולהכנת נימוקיו עלול להשתנות ממקרה למקרה. ברוב המקרים הייתי דורש משופט מנוסה שיידע להחליט וליתן את נימוקיו מיד אחרי ששמע את סיכומי הפרקליטים; הרי כך מתנהל משפט פלילי בכל ארץ שבה נחרץ הדין על-ידי שופט יחד עם חבר מושבעים. לכל היותר עשוי ניסוח הנימוקים להיות עניין של כמה ימים. אך אין להתכחש לכך שיש משפטים, שבמשך ניהולם נשמעו הרבה ראיות והוגשו מאות או אפילו אלפי מסמכים ורובם פנים להם לכאן ולכאן, כך שהזמן הסביר הדרוש לעריכת העובדות ולהערכתן, להסקת המסקנות ולהעלאת כל אלה על הכתב יכול להיות הרבה יותר מ- "כמה ימים". ויש שהמשפט מעלה שאלות משפטיות כבדות הצריכות עיון ולפעמים אף מחקר. אין תימה, איפוא, שהמחוקק נמנע מלקבוע מסמרות בכגון דא, וגם אני אינני מוכן לקבוע, אם תקופה של חודש ימים, חודשיים או שלושה חודשים נראית בעיני סבירה. הדבר תלוי יותר מדי בסוג המשפט ובאישיותו של השופט האינדיבידואלי היושב לדין.

סנקציה - בצורת ביטול אוטומטי של פסק-דין שניתן לאחר שעבר זמן סביר לנתינתו - לא מצאנו ואף לא ציפינו למצוא בחוק. אך עדיין נשאלת השאלה, אם לא מן המידה הוא, ex debito justitiae, לבטל את ההרשעה במקרה קיצוני כמו זה שלפנינו. לא הייתי דוחה אפשרות זו מניה וביה ולא הייתי נרתע ממנה כמדבר מופרך מעיקרו, שכן כבר למודי ניסיון אנו שבהטפה לא סגי ושללא סנקציה ממשית לא נתקן את המעוות. נזכור גם שבזמן האחרון היה לפני בית-המשפט העליון שבארצות-הברית מקרה - Strunk v. United States, (7) - שבו בוטלה הרשעה, כיוון שנפגמה זכותו של הנאשם ל- speedy trial, שהיא, אמנם, זכות המעוגנת שם בחוקה עצמה (ראה התיקון השישי). אך אינני סבור שיש מקום לקבוע - בדרך הפסיקה - כלל נוקשה שפסק-דין שניתן שלא תוך זמן סביר דינו שיבוטל בערעור. אינני סבור כך, ולו אך מן הטעם שהזכרתי כבר לעיל, ש- "סבירות" הזמן הדרוש לכתיבת פסק-דין הרי היא מן הדברים שאין להם שיעור.

בצדק טען, איפוא, בא-כוח המדינה לפנינו שכדי להביא לידי ביטול ההרשעה לא די בכך להראות שעבר זמן בלתי-סביר מאז תום בירור האשמה ועד למתן הכרעת-הדין, אלא שעל הטוען גם לטעון ולהראות שהיה באותו איחור כדי לעוות את דין הנאשמים. ואמנם, זאת היתה טענת הסניגורים שלפנינו, והם הסתמכו על פסק-הדין שניתן לא מכבר בבית-משפט זה "בעניין ג'בור נ' סעד", ע"א 322/74 כמאל ג'בור נ' פואד חסן סעד, פ"ד כט(1), 223. שם בוטל פסק-דין במשפט אזרחי והדין הוחזר לבית-המשפט המחוזי לשמיעה מחדש בפני הרכב אחר, כיוון שהשופט נתן את פסק-דינו באיחור של 27 חודשים לאחר גמר הגשת סיכומי הצדדים בכתב וכשלוש שנים לאחר שמיעת עדותו של המשיב, שעל מהימנותו ביסס את החלטתו. אמר השופט ברנזון דברים כדרבנות: 'יסוד מוסד בשיטת המשפט שלנו הוא, שעניין המהימנות של העדים נתון כולו בידי בית-המשפט היושב לדין ומתרשם מהופעתם ומאופן מסירת עדותם. גם השופט הטוב והמבחין ביותר אינו אלא בשר ודם, ומטבעו של אדם שככל שירחק הזמן עלולים דברים שהתרחשו לעיניו בעבר להשתבש או להיטשטש בזכרונו. לא כל שכן התרשמות בלבד מעד בעמדו על דוכן העדים, וזאת בהביאנו בחשבון שהשופט יושב יום-יום במשפטים וקהל גדול ומגוון של עדים עובר בסך על פניו והוא צריך להתרשם מכל אחד בנפרד ולשמור בזכרונו את ההתרשמות הזאת'. לטענת הסניגורים, אף לענייננו כך. אף כאן - כך טענו - מבוסס פסק-הדין על מהימנותם של עדים, דהיינו המערער שרבני (במידה שהוא העיד נגד יתר הנאשמים) והעד טורנהיים. על-כן סבורים הם שיש לבטל את ההרשעות, אלא שבעוד שבמשפט אזרחי לא היה מנוס מלהחזיר את הדין לשמיעה חדשה (שאם לא כן יימצא התובע מקופח), כאן מן המידה הוא לזכות את המערערים.

אין לקבל טענה זו. עברתי על פסק-הדין נשוא הערעור שלפנינו ולא נראה לי כי הוא מבוסס בעיקרו על מידת המהימנות שייחס השופט לעדים. בעיקר מושתת פסק-הדין על מסמכים, על הגיון הדברים ועל הרושם השלילי שנתקבל מהודעותיו של שמאי במשטרה. אילו היה אמת בסיפור שבו ביקש הלה לתרץ את הפער העצום שבין המחירים המוצהרים לפני השלטון לבין המחירים הרשומים בחשבונות שנשלחו ללקוחות, היה עליו לתת את מלוא ההסבר הזה לחוקריו, אך שם מילא פיו מים והשיב על שאלות, שאינו רוצה לענות עליהן או שאינו זוכר. משל למה הדבר דומה? לאליבי, שלא הוסבר מיד בהזדמנות הראשונה. ואשר לעדויותיהם של שרבני וטורנהיים, שאמנם מצאו אמון בעיני השופט, נדמה לי שיש הבדל בין מקרה של סכסוך בין שני יריבים שכל אחד מהם מעיד את אשר לטובתו, לבין המקרה שלפנינו שבו נתנו שני עדים עדות המעמידה את עצמם באור שלילי. עדות כזאת ממילא חשודה, אך ספק בעיני, אם רשמה עלול להיטשטש או להתבלבל עם רשמן של עדויות אחרות, שהשופט שומע במשך הזמן שבו השהה את מתן פסק-דינו. סבורני, איפוא, שאין כאן מקום לאותם חששות שהניעו את בית-המשפט לבטל את פסק-הדין בעניין ג'בור, ושבמקרה שלפנינו לא היתה ההשהיה עלולה לקפח את המערערים או להשפיע על חריצת דינם. על-כן אין מקום לביטול ההרשעה.

אם כך, עלינו לדון בטענתם החלופית של הסניגורים שבנסיבות העניין לא מן המידה היה לגזור על המערערים שמאי ושרבני ענשי מאסר בפועל. לדעתי, טענה זו בדין יסודה, ונימוקי עמי.

כאן עלי להקדים מספר מילים על חומרת ההשהיה שהיתה במקרה שלפנינו. שוב מצטמצם אני להשהיה שהיתה במתן פסק-הדין, כי יהיו אשר יהיו הסיבות הגורמות להשהיות אחרות (שהן, לדאבוננו, חזון נפרץ בשפיטה הישראלית), השהיה במתן פסק-דין הרי היא תקלה שכולה בשליטת השופט למנעה. איני סבור שאפשר 'להכריח' שופט להקדיש את זמנו למשפטים אחרים, שעה שהוא זקוק לאותו זמן לגמירת משפט קודם. ההשהיה היתה ארוכה ביותר, והעיקר, היא קרתה בסוג של משפטים הרגיש ביותר לגבי מחדל כזה. כאן בדיני נפשות עסקינן, ואם כי גם בדיני ממונות יש משפטים כגון תביעות למזונות או לפיצויים עקב תאונות דרכים, שעוול משווע הוא לעכב את התובע מלבוא על סיפוקו, הרי במשפט פלילי לא זו בלבד שההשהיה מסכלת את מטרותיו, אלא שהיא עלולה להסב סבל בל-יתואר לנאשם. ואף כאן אפשר אולי להבחין ולומר שלא הרי חומרת ההשהיה כשמדובר בעבריין מועד, איש אלים או איש 'העולם התחתון' (שקרוב לוודאי שהוא בלאו הכי נתון במעצר) כהרי החומרה כאשר המדובר באדם שעבר עבירה כלכלית, שאף היא אמנם מן החמורות והמסוכנות ביותר, אך יש לו סיכוי - אחרי נשיאת ענשו - לשקם את עצמו ולחזור (הוא ומשפחתו) לחיים נורמליים. כזה הוא המקרה שלפנינו. אין לי הסבר, מדוע דווקא במקרה זה נתענה הדין, ולא אנסה לחפש הסבר, כי מבחינת הנאשמים אין בזה נחמה. הם ידעו שעליהם ליתן את הדין, אך במשך 32 חודשים היו מחכים יום-יום להזמנה לשמוע, מה גורלם, וההזמנה בוששה לבוא.

יש תקדימים למכביר שבהם ראו בתי-המשפט בהשהיה שחלה במתן פסק-הדין שיקול להמתקת העונש. גם השהיות אחרות שחלו בהליכי המשפט ולא באשמת הנאשם עצמו שימשו נימוק לקולה. כך, למשל, נמנע בית-משפט זה "בעניין דויטש נ' היועץ המשפטי", ע"פ 1/52 שמואל דויטש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח(1) 456, 472; פי"ם טו(1) 208, 472, מלאשר עונש מאסר והמיר אותו לקנס, כיוון שחל איחור של למעלה מ- 20 חודש בהעברת התיק מבית-המשפט המחוזי לבית-המשפט העליון לצורך שמיעת הערעור. הנימוק להקלת העונש היה 'שההרשעות והעונש הצפוי תלויים מעל לראשו של המערער הזה למעלה מ- 4 שנים' (כולל את כל התקופה מאז ביצוע העבירה).

אך יש גם פסקי-דין שבהם התריע בית-המשפט במיוחד על ההשהיה שחלה במתן פסק-דין. "בעניין חריזי נ' היועץ המשפטי", ע"פ 118/54 אברהם חריזי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח(2), 1537; פי"ם יז 274, השהה בית-המשפט המחוזי את מתן פסק-דינו לתקופה של 5 חודשים ובשל כך (בין היתר) הומר המאסר לקנס. "בעניין גנצקי נ' היועץ המשפטי", ע"פ 29/53 יוסף גנצקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ז(2), 1015; פי"ם יד 49, אמר בית-המשפט:

'...כאן קרה דבר מוזר ומתמיה: פרשת העדויות וסיכומי הטענות הסתיימו ב- 8.8.52, ופסק-הדין לא ניתן אלא ב- 30.1.53, כלומר, לאחר עבור תקופה של קרוב לשישה חודשים. לדעתנו אין צידוק להשהיה יתירה ומיותרת זו. אין הדבר דומה למקרה שבו נמשכים הדיונים עת רבה, או שהמשפט עצמו מוגש זמן רב לאחר עשיית העבירה או גמר החקירות. אלה הן סיבות השהיה שבדרך-כלל אין להתגבר עליהן בתנאי ימינו. אולם מה צידוק יש לכך שפסק-דין במשפט פלילי ניתן למעלה מ- 170 יום לאחר תום כל שלבי התביעה והחקירה? ואין זה פגם פורמלי בלבד. התקופה שבין גמר המשפט ליום חריצת-הדין קשה היא לנאשם ביותר. בתקופת ביניים זו הוא מרחף בין התקווה לבין הפחד, ואי-בטיחות זו כשלעצמה עונש כבד הוא לו. מפני סיבה זו בלבד נראה לנו שיש להמתיק את הדין.'

אל נכון הדגיש כאן בית-המשפט את עיקר החומרה שבהשהיית מתן פסק-הדין. בעקבות תקדים זה הומתק גם הדין "בעניין כוגן נ' היועץ המשפטי", ע"פ 272/58 שמעון כוגן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג(1), 215; פי"ם לז 241.

ודאי יש גם פסקי-דין אחרים, ובא-כוח המדינה הפנה את תשומת-ליבנו "לעניין עזרא נ' מדינת ישראל", ע"פ 568/72 כרמל עזרא, ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1), 806, 810. שם (בעמ' 810) אמר השופט ברנזון (כאחד משופטי הרוב):

'התמשכותם של המשפטים, שהיא לצערנו על-אף הכל תופעה נפוצה למדי בבתי-המשפט שלנו, אינה יכולה כשלעצמה לשמש עילה לאי-הטלת עונש מאסר שהעבריין ראוי לו מבחינות אחרות. יש חשיבות מסויימת לזמן העובר, כאשר הנאשם לא חזר בזמן זה לסורו ולא חטא עוד. דבר זה יכול לשמש שיקול להקלה בעונש, ואנו התחשבנו בו בהמתקת דינם של המערערים, אבל לא עד כדי לבטל כליל את ענשי המאסר שמבחינות אחרות הם ראויים לו.'

עם-זאת הסכימו גם שופטי הרוב להפחית את ענשי המאסר באופן ניכר, ואין גם לשכוח שכאן לא היתה ההשהיה כה חמורה כמו במקרה שלפנינו.

אך נניח לאסמכתאות ונחזור למקרה שלפנינו. בעצם, גם בא-כוח המדינה לא כפר בכך שהשהיה במתן פסק-דין עשויה לשמש עילה להמתקת הדין, אך הוא טען שהשיקול הזה כבר ניתן לו מלוא משקלו כאשר גזר בית-המשפט המחוזי על המערערים ענשי מאסר לשנתיים, שעה שלפי חומרת עבירותיהם היו ראויים לענשי מאסר של לא פחות מחמש שנים. המתקה נוספת עד כדי ביטול ענשי המאסר כליל - כך הוסיף בא-כוח המדינה וטען - פירושה התעלמות מהשיקול הציבורי הדורש הטלת ענשי מאסר ממשיים על עבירות כאלו. שקלתי טענה זו בכובד ראש, אך בסופו-של-דבר הגעתי למסקנה שהשיקול המביא אותנו לידי ביטול ענשי המאסר הוא עדיף על כל שיקול אחר.

אילו עמדו לפנינו רק אותם שיקולים ציבוריים, שעליהם עמד לפנינו בא-כוח המדינה מזה והשיקולים הקשורים לאישיות העבריין מזה, הייתי אומר ללא היסוס שהשיקולים הציבוריים מכריעים את הכף. אין הדבר כה קל ופשוט, כפי שהציבור נוטה להאמין, שכן בתחום זה של עבירות 'כלכליות' המדובר על-פי רוב בעבריינים שאין להם עבר פלילי ואינם פושעים מועדים, הם בגיל העמידה ובעלי משפחות ויש להם רצון וסיכוי לשקם את עצמם, כך שפרט לשיקול ההרתעה הנראה לי מפוקפק ביותר קשה לראות טעם בכליאתם. אך אין ספק בדבר: שיקולים אישיים אלה חייבים לסגת בפני השיקול הציבורי. אך כבר ראינו שבכל זאת מתחשבים אנו בצורת ניהול המשפט, שבו הועמד העבריין, ואם נמצא הוא פגום, הרי זה משפיע על מידת העונש. וכל כך למה? כיוון שאף כאן פועל שיקול ציבורי והוא חשוב מכל שיקול ציבורי אחר. חלקי עם אלה הרואים את תפקידו הראשוני של בית-המשפט בשמירה על זכויות הנאשם. הציבור זכאי לתבוע עבריינים לדין ולהיפרע מהם, אך הוא חייב להם משפט הוגן. "ויקו למשפט..." נאמר גם על נאשם, תהא אשר תהיה חומרת עבירתו. את חובתו לקיים משפט הוגן ממלא הציבור באמצעות שופטיו ופרקליטיו. אלה הם שליחיו. אם נכשלו הללו במילוי שליחותם, נמצאים מאזני הצדק מעורערים וצידוק הענישה לוקה.

כאן חיכו הנאשמים 32 חודשים לפסק-דינם והסבל שנגרם להם - הן מבחינת המתח הנפשי והן מבחינת דחיית זכותם לשאת בענשם ולפתוח דף חדש בחייהם - כמוהו כעונש שאינו כתוב בשום חוק. כשלון זה שבהליך המשפטי היה כה חמור, שלדעתי אין עוד מקום לדרוש את כליאת המערערים. ושוב, לא באתי לקבוע מסמרות. יש מקרים שבהם היו העבירות כה חמורות והעבריין כה מסוכן לציבור שעל-אף כל פגם בניהול משפטו אין מנוס מכליאתו. אך המקרה שלפנינו אינו מקרה כזה. כאן סבורני שאחרי העוול שנעשה למערערים על-ידי השהיית חריצת-דינם זכאים הם שלא יישלחו - באיחור כזה - למאסר. בכך סוכלה אמנם במידה רבה מטרת הבאתם לדין ועל זה יש להצטער, אך אולי מכאן מקום לתקווה שהמקרה יישאר מקרה בודד ויוצא-דופן בתולדות המשפט בישראל.

מטעמים אלה מסכים אני שיהא העונש כפי שקבעו חברי הנכבד, הנשיא."


נפסק מפי כב' הנשיא אגרנט:

"הנני מצטרף לפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט ויתקון. רצוני רק להוסיף הערות אחדות בקשר לעובדה, שהשופט המלומד השהה את חריצת-הדין בעניין דנא, במשך שנתיים ושמונה חודשים מאז שהוגשו לו סיכומיהם של כל הצדדים.

1. אין צריך להדגיש שמגמתו הכללית של המחוקק בחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) היתה להבטיח שהמשפט הפלילי יתנהל מתחילתו ועד סופו בקצב סביר, כלומר בקצב אשר בנתון לנסיבות לא יתארך יתר על המידה ויחד-עם-זאת לא יגרום עיוות-דין, אם לנאשם ואם לציבור. בלשון בית-המשפט העליון של ארצות-הברית בעניין, U.S. v. Ewell (86 Supreme Court Reporter) 773, 776 (8):

...'the ordinary procedures for criminal prosecution are designed to move at a deliberate pace. A requirement of unreason- able speed would have... deleterious effect both upon the rights of the accused and upon the ability of society to protect itself.'

המגמה הנ"ל משתקפת בהוראת סעיף 115 לחוק, הקובעת כי משהוחל בגביית הראיות, ימשיך בית-המשפט 'ברציפות יום יום עד גמירא' זולת אם קיימים טעמים שבגללם "אין כל אפשרות לנהוג כך". אמנם הוראה זו אשר למרבה הצער אין מקיימים אותה, הלכה למעשה, בהרבה משפטים פליליים אם לא ברובם, חלה על השלב של בירור המשפט, ואילו בנוגע להוצאת הכרעת-הדין חלות ההוראות הבאות בסעיפים 164 ו- 165. כתוב בסעיף הראשון: 'בתום בירור האשמה יחליט בית-המשפט בהחלטה המנומקת... על זיכוי הנאשם, או... על הרשעתו'; בסעיף השני נאמר, שאם 'זיכה בית-המשפט את הנאשם, רשאי הוא, על-אף האמור בסעיף 164, לתת את נימוקיו תוך שלושים יום מיום קריאת הכרעת-הדין'. כאשר קוראים את שתי ההוראות הללו יחדיו, כי אז מן ההכרח להסיק - אם רוצים אנו לייחס למחוקק עקביות באשר למגמתו הנזכרת - שעל בית-המשפט להתאמץ ולחרוץ את דינו של הנאשם, לשבט או לחסד, אם לא מיד לאחר שנסתיים בירור המשפט (השמעת הראיות והסיכומים), מכל מקום בזמן סמוך לכך, ככל האפשר. בהקשר זה יצויין, כי הדיבור 'בתום בירור האשמה', הנזכר בסעיף 164, אין כוונתו שהכרעת-הדין צריכה להינתן בכל מקרה, ממש ברגע שנסתיים השלב האמור; השווה את הדיבור 'כתום קריאת גזר-הדין' הנזכר בסעיף 178. אמנם כך צריכה להיות השאיפה במשפט רגיל, שאינו מסובך ביותר. יתר-על-כן, מקום שמיד עם סיום השלב של גביית הראיות ושמיעת טענות הסיכום, או בזמן סמוך לכך, גמר בית-המשפט את דעתו לזכות את הנאשם אך דרוש לו זמן, בשל אופי המטריה של המשפט, כדי להעלות את נימוקיו על הכתב, הרשות נתונה לו - כך נובע מהוראת סעיף 165 - להודיע תיכף על הכרעת-הזיכוי, ובלבד שיתן את נימוקיו בכתב תוך 30 יום מההודעה על הכרעת-הדין הזה. גם האפשרות הזאת, אשר החוק מקנה בידי בית-המשפט ושמטרתה למנוע עינוי-דין מיותר לנאשם, מלמדת על שאיפת המחוקק להבטיח, במידה האפשר, את אי-השהיית חריצת-הדין.

מאידך גיסא, הכל יודעים שלעתים באים לפני בתי-המשפט עניינים פליליים, המכילים בקרבם - בשל מהות העסקות הפליליות שיוחסו לנאשם או לנאשמים, ריבוי העדויות בעל-פה ובכתב והיקפן הגדול - מטריה עובדתית סבוכה ומסובכת ושאף השאלות המשפטיות המתעוררות בהם יכול שהן נכבדות וקשות, כך שלבית-המשפט דרוש זמן מספיק כדי ללמוד ולסנן את החומר העובדתי ולשקול אותו כראוי, להעמיק חקר באותן שאלות משפטיות, לקבוע את ממצאיו העובדתיים והמשפטיים ולנסח את הנמקתם. כאשר מדובר בעניין שכזה, מן הנמנע שתתמלא השאיפה בדבר חריצת-הדין - בין לזיכוי ובין להרשעה - מיד עם תום הבירור או בזמן סמוך לכך, כי אם יש לייחס למחוקק את הכוונה שהמגמה של מניעת עינוי-דין לנאשם תפנה כאן את מקומה לזו של הקניית האפשרות המלאה בידי בית-המשפט להוציא דין צדק, שהיא מגמה עדיפה. במילים אחרות, המחוקק התכוון - וזו המשמעות שיש לתת להוראתו בסעיף 164 לחוק - כי בסוג עניינים זה יעמוד לרשות בית-המשפט, לצורך מתן הכרעת-הדין, משך זמן המתחשב די הצורך בגורמים הנזכרים או באלו מהם, ובלבד שלא יחרוג מתחום הסבירות בנסיבות העניין. ברור, שאין לקבוע מסמרות מראש בנוגע לאורך הזמן האמור באשר הוא עשוי להשתנות, בהתאם לנסיבות, מעניין לעניין ויכול שאורך זה יהיה לפעמים כמה חודשים, כפי שביאר השופט ויתקון.

לסוג העניינים האחרון שייך זה שלפנינו. די בקריאת פסק-דינו המפורט והמנומק היטב של השופט המלומד - פסק-דין שהוא זהיר וממצה כאחד והינהו מלאכת מחשבת, המעידה על היגיעה הגדולה שיגע לשם הוצאתו - כדי להיווכח באפיין המורכב של העסקות הכספיות הפליליות שהיה עליו לדון ולהכריע בהן, כפי שהן משתקפות הן בעדויות שהושמעו בפניו והמשתרעות על 380 עמודים בקירוב, והן בחומר התעודתי המופלג שהוגש לו והמכיל מאות מסמכים. בעיני ברור, שכדי להשתלט על המטריה הסבוכה והמקיפה הזאת ולהעריכה כראוי, להסיק את המסקנות המתחייבות ממנה ולנסח את הנמקתן כדבעי, היה דרוש להשקיע עבודה מרוכזת ומאומצת של חודשים אחדים. גם חזקה על השופט שהשכיל לבצע את עצם המלאכה הזאת בתוך פרק זמן שכזה. תמוה הוא איפוא, שמשך התקופה, שהפריד בין סיום בירור המשפט למתן הכרעת-הדין, היה לא פחות מ- 32 חודשים, דבר שלכל הדעות חורג מתחום הסבירות ואשר, כפי שאמרו הפרקליטים, אין לו תקדים בארץ. התמיהה הנ"ל קיימת גם משום שמדובר בשופט מוכשר, חרוץ ויעיל, הידוע כמי שמכלכל את מלאכת השיפוט, המוטלת עליו, שלא באיטיות ויחד-עם-זאת נוטל חלק נכבד בהרמת עול העבודה הכבד, הרובץ על חבר השופטים בבית-המשפט שהוא מכהן בו. אין זה אלא שתקלת ההשהיה היתרה, שחלה בנתינת הכרעת הדין הנדונה, סיבתה היתה נעוצה בסדר העדיפויות המוטעה, לפיו נהג השופט במובן זה, שהתפנה כל הזמן לשמיעת תיקים אחרים ומתן פסקי-דין בהם, ואילו את המשימה של הוצאת הכרעת-הדין בעניין דנא הוא הניח בינתיים בצד וכך קרה שעבר הזמן הרב האמור עד שבא למלא את המשימה הזאת. הנה-כי-כן, בבואו להתנצל, בסוף הכרעת-הדין, 'על האיחור הבלתי-רגיל שחל אצלי בנתינתה', הוא ראה להסבירו בכך, 'שמפאת הכובד העצום של התיק הזה העדפתי וחזרתי והעדפתי להתפנות לתיקים מאוחרים על פניו... כשמלאני סוף סוף ליבי להתפנות אליו, תפסני לחודשים ארוכים...'.

ההערה הראשונה, שרצוני להעיר בקשר לפרשה הזאת ושאליה חתרתי בדברי הקודמים, היא: כאשר נקלע שופט למצב שבו גמר לשמוע תיק פלילי רציני, בעל ממדים עצומים, שומה עליו לתאם עם נשיא בית-המשפט, בו הוא מכהן, שיהיה פטור מלשמוע תיקים אחרים במשך זמן מתאים, כך שיהיה בידו להקדיש את זמנו ולרכז את מרצו לסיום התיק 'העבה' האמור. שאם לא תאמר כן, עלול דיחוי המשימה הזאת למשך זמן רב לגרום נזק בל יתוקן, אם לנאשם ואם למדינה, ואף לשניהם גם יחד, כפי שיתבהר להלן.

2. נשאלת השאלה, מה צריכה להיות ההשלכה הנובעת מהאיחור הגדול מאוד, שחל בנתינת הכרעת-הדין? האם ההשלכה צריכה להיות שיש לבטל את ההרשעה וממילא את גזר-הדין, שזו טענתם הראשית של פרקליטי המערערים; או שמא ההשלכה היא, שיש להמתיק את גזר-הדין של המערערים מס' 2 ומס' 3 (המערערת מס' 1 היא חברה) במובן זה, שיהיו פטורים כליל מעונש המאסר בפועל לשתי שנים, שהוטל עליהם (בנוסף לקנסות בסך 50,000 ל"י כל אחד או שנת מאסר תמורתם), שזו טענתם החלופית?

בנוגע לטענה הראשית האמורה, נימק אותה מר מרינסקי, בא-כוח המערערים מס' 1 ומס' 2 - ולנימוקיו אלה הצטרף מר כספי, בא-כוח המערער מס' 3 - כך:

(1) מאז ביצוע העבירות, שבהן הורשעו המערערים, ועד לקריאת הכרעת-הדין עברה תקופה של 8-7 שנים. כיצד? העבירות נשוא האישומים מס' 1 ומס' 2 בוצעו בדצמבר 1965; העבירה, נשוא האישום מס' 3, בוצעה שנה לאחר-מכן והעבירות, נשוא האישומים מס' 6 ומס' 7, בוצעו בין מרס 1967 לאפריל 1967. הכרעת-הדין ניתנה ביום 24.3.74. גם אם נתחיל את הספירה מהזמן שבו נתגלו העבירות והמשטרה החלה לחקור בהן - ואפילו אם נקודת מוצאנו צריכה להיות התאריך שבו הוגש כתב האישום (17.9.68) - גם אז יוצא שמדובר בתקופה ארוכה מאוד (כשש שנים) בה סבלו המערערים מס' 2 ומס' 3 כל העת הזאת מעינוי-דין ואימת-הדין, דבר אשר כשלעצמו מצדיק לבטל את ההרשעה וגזר-הדין לגביהם וכתוצאה מכך, גם לגבי המערערת מס' 1. הא ראיה, שתקופת ההתיישנות, שקבע החוק (סעיף 7(א)(2)) בגין עבירת פשע, שדינה אינו מיתה או מאסר עולם, הוא עשר שנים בלבד, מיום ביצועה והעבירות הנדונות כאן גוררות עונש מאסר מירבי של חמש שנים.

יצויין, כי בקשר לנימוק האמור, אין הסניגורים באים בטרוניה על המשטרה או פרקליטות המדינה בשל הזמן שעבר עד שמרשיהם הועמדו למשפט ואכן, גם לא יכלו לעשות כן, בשים-לב לכך, שמדובר בעבירות שקשה לגלותן ואשר דבר חקירתן ואיסוף הראיות המפלילות לגביהן דורשים זמן ניכר. גם אין הסניגורים מתאוננים על עצם הזמן שארך בירור המשפט, שכן הם מודים בפה מלא שהשופט המלומד ניהל אותו, בנסיבות העניין, בקצב משביע רצון וביעילות רבה (במידה שחלו דחיות בעניין זה, הרי יש לזקפן, באורח חלקי, על חשבון הסניגוריה - ראה החלטת השופט בעמ' 21-15 לפרוטוקול). אולם, טענתם היא, שמבחינת עינוי-הדין שנגרם למרשיהם, תובעת שורת ההגיון שלא לחלק בין אורך התקופה שעברה למן הגשת כתב האישום ועד לסיום בירור המשפט - ותהא הסיבה לכך, מה שתהיה - לבין האיחור שחל בנתינת הכרעת-הדין, אשר הוא, על-כל-פנים, היה בלתי-סביר במידה רבתית.

(2) עד כאן הנימוק הראשון לטענה שההרשעה דינה להתבטל. הנימוק השני, שנתן לה מר מרינסקי, הוא: האדם המואשם בעבירה פלילית זכאי למשפט הוגן וזכות זו נפגעת כאשר חלף זמן ניכר בין שמיעת העדויות לנתינת הכרעת-הדין, נוכח השיכחה או 'ההיטשטשות', שחלו בינתיים אצל השופט באשר לדרך בה התרשם מהעדים ודבריהם בעת שהעידו בפניו, כך שמן הנמנע שהיה בכוחו להוציא דין צדק בנדון. אפילו אם קיימת רק אפשרות רצינית - להבדיל מקיום ודאות גמורה - בנוגע לעניין זה, די בכך כדי להצביע על הפרת זכותו האמורה של הנאשם ואף מדבר זה מתחייב ביטול התוצאה המרשיעה, שאליה הגיע השופט בנסיבות שכאלה. כזהו המקרה שלפנינו.

טרם שאבוא לדון בשני הנימוקים האמורים, רצוני לעשות כאן אתנחתא, כדי להתייחס ליוריספרודנציה האמריקנית בסוגיה זו. שמא נוכל להיעזר בה, במידה כלשהי, לצורך ענייננו. כוונתי בזה לפסיקת בתי-המשפט הפדרליים בדבר משמעותה, הלכה למעשה, של הערובה שהוענקה מכוח התיקון השישי של חוקת ארצות-הברית לכל אדם שהוגש נגדו משפט פלילי, דהיינו שהוא זכאי שיהיה זה "משפט מהיר" (to a speedy right trial). כפי שראינו (פסקה 1 דלעיל) הערובה הזאת נתפרשה שם כזכות למשפט המתנהל "בקצב שקול" (at a deliberate pace) המתחשב, בהתאם לנסיבות, באינטרסים של הנאשם והציבור גם יחד. באשר לאינטרסים של הראשון, אשר הערובה הנזכרת באה להגן עליהם, קובעת הפסיקה הנ"ל שהם מסתכמים בשלוש המטרות הבאות: (1) למנוע את כליאתו הממושכת היתרה של הנאשם לפני ובזמן בירור משפטו; (2) למנוע ממנו, ככל האפשר, את הסבל הנפשי הכרוך בחרדה הגדולה שהוא חרד לגורלו בזמן ש- "חרב דמוקלס" מרחפת עליו, ואת רגשי הבושה, המקננים בליבו עקב היותו מואשם בפומבי בעבירה פלילית; (3) להבטיח לו משפט הוגן (fair trial), דבר הטומן בחובו, בין השאר, את מניעת סיכול האפשרויות העשויות לעמוד לרשותו כדי שיוכל להתגונן כדבעי כלפי האישום המיוחס לו. בנוגע לכל שלושת האינטרסים הללו, ראה: (1) עניין, Ewell, (8) הנ"ל (שם, עמ' 2); (776) חוות-דעתו הנפרדת של השופט Brennan בעניין Dickey v. Florida (3) (90A Supreme Court Reporter 1564, 1570-1, (9) הרשימה שנתפרסמה ב- Stanford Law Review, כרך 20, עמ' 476, 481 (להלן הרשימה הראשונה); (4) המאמר של אמסטרדם באותו כתב-עת, כרך 27, עמ' 525, 531-2 (להלן: "מאמר אמסטרדם").

יש לציין, שהרקע העובדתי לעיקר הפסיקה ואמריקנית בסוגיה זו סובב לרוב סחור הדיחויים היתרים שחלו בשלב שבין מעצר הנאשם או הגשת כתב האישום נגדו לבין הזמן שבו התחיל התהליך של גביית הראיות. ישנם מקרים מעטים, שבהם נדונו דיחויים שחלו בין נתינת הכרעת-הדין לגזירת העונש (Pollard v. U.S., [10)). לעומת זאת, לא נדונו מקרים של דיחויים בשלב שבו החל בירור המשפט (גביית הראיות) והסתיים בנתינת הכרעת-הדין. יש להבין שבמקום ההוא לא קיימת בעיה מיוחדת של דיחויים כאלה, כנראה בגלל שיטת ניהול המשפט הפלילי בפני חבר מושבעים, הנהוגה שם, דבר המצריך שהתהליך של גביית הראיות יתקיים ברציפות עד גמירא ושהכרעת-הדין תינתן בזמן סמוך מאוד לסיום הבירור. הנה-כי-כן, בחוות-דעתו הנזכרת (שם, (9), עמ' 1572) אומר השופט Brennan:

'I have found no cases dealing with delay during the trial.'

ההשהיה, שעליה מדובר בענייננו, חלה, כאמור, דווקא בשלב שבו נסתיימו כבר גביית הראיות ושמיעת טענות הסיכום ונותרה רק נתינת הכרעת-הדין, שזהו שלב אשר בארצות-הברית רואים אותו כחלק מה- trial. אולם, מצאתי לנכון להזכיר את שלושת האינטרסים של הנאשם, אשר הערובה החוקתית הנזכרת באה, לפי הפסיקה האמריקנית, להגן עליהם, הואיל וכוחם יפה, בנתון לשינויים המתחייבים מהעניין, לגבי כל השלבים שהוזכרו לעיל, ומפני שהמגמה להבטיח לנאשם שמשפטו הפלילי יתנהל בקצב סביר, שאין בו כדי לגרום לו או לציבור עיוות-דין, הינה גם שאיפתו של המחוקק הישראלי, כפי שנתבאר בפתח דברי. בהקשר זה יצויין, שבפסיקה האמריקנית נשתרשה ההלכה (לפחות עד למשפט Strunk, (7) שהוזכר על-ידי השופט ויתקון ושעליו עוד ידובר), לפיה זכותו של הנאשם "למשפט מהיר" יש לראותה אך כ- "זכות יחסית":

'The with delays and depends upon circumstances. It secures sistent to a defendant. It does not preclude the rights of public rights... right of a speedy trial is necessarily relative. it is con justice.'

(משפט, Ewell, (8), שם, 776)

אולם מטרתי העיקרית, בהצביעי לעיל על אותם שלושת האינטרסים, היתה להבהיר שחשוב מאוד להבחין ביניהם, כדי שיהיה אפשר לבחון את מידת השלכתה, אם בכלל, של הפרת האינטרס האחד או האחר, עקב הדיחוי הבלתי-סביר הנדון, על המקרה הקונקרטי, העומד לדיון; כאשר צויין במאמרו של אמסטרדם (שם, 537-8):

'If it is at once admitted that the sixth amendment protects against at least three separate sorts of harm to the criminal de- fendant when it guarantees him a speedy trial, then it seems ap- parent that a given delay, in the context of a particular prose- cution, may infringe upon one of the defendant's interests but not the others, and may violate the sixth amendment for one purpose but not for all purposes. '

למשל, בענייננו נוכל להסיח את דעתנו מהשלכתו האפשרית של האינטרס הראשון - אי-כליאתו הממושכת של הנאשם בזמן שמשפטו תלוי ועומד - על ההשהיה שחלה בנתינת הכרעת-הדין. האינטרס הזה הוסדר בהוראות הכלולות בסימן ב' לפרק ג' לחוק והמאפשרות את שחרורו של אדם חשוד או עצור בערובה לפי שיקול-דעתו של בית-המשפט, כשם שהוסדר שחרורו המלא של אדם הנתון במעצר ממנו, באין נגדו אישום או משפט או באין פסק-דין לגביו, וזמן המעצר התמשך מעבר לתקופות הנזכרות בסעיפים 46 47, ו- 48 שבסימן ג' לפרק ג' לחוק. והלוא המערערים מס' 2 ומס' 3 היו משוחררים בערובה במשך כל הזמן בו התנהל המשפט ועד היום הזה.

לאחר הקדמה זו ובשים-לב לשני האינטרסים האחרים, העומדים מאחורי זכותו של הנאשם שמשפטו יתנהל בקצב סביר, הבה ואדון בטענתם הראשית של הסניגורים, לפיה חייבת ההרשעה להתבטל בשל ההשהיה שחלה בנתינת הכרעת-הדין. כזכור, מבוסס נימוקם הראשון לכך על עניין הסבל הנפשי הרב, שהיה כרוך בעינוי-הדין שנגרם למרשיהם בשל התמשכותה היתרה והבלתי-סבירה של ההשהיה האמורה, וזאת בהתחשב בתקופה הארוכה שעברה למן הגשת כתב האישום ועד שיסתיים בירור המשפט. המדובר הוא, איפוא, בהפרת האינטרס של נאשם, שיימנע ממנו עינוי-דין מיותר, להבדיל מהפרת האינטרס שלו לזכות במשפט הוגן, שזוהי הפרה שעליה מבוסס הנימוק השני של הסניגורים לביטול ההרשעה.

אשר לנימוק הראשון, אין בידי להסכים שעניין גרימת הסבל הנפשי האמור למערערים, עקב הדיחוי הנדון, מחייב את ההשלכה המרחיקה לכת, אשר הסניגורים טוענים לה. שאלה אחרת, בה אדון בקשר לטענתם החלופית של הסניגורים, היא, אם אותו עניין חייב להשפיע על מידת העונש. אין בידי להסכים להשלכה הנזכרת הואיל ולדעתי, אין לה הצדקה, לא מבחינה משפטית טהורה ולא מבחינה עקרונית-ציבורית. מבחינה משפטית - משום שדווקא אם מתחשבים, כפי שביקש מר מרינסקי, בשיטת המחוקק לקבוע תקופות התיישנות לפי סוגי העבירות, אשר בתוכן בלבד, רשאית המדינה לתבוע את מבצעיהן לדין פלילי, משמע שהיא זכאית לכך, שכל משפט פלילי, אשר הוגש בתוך תקופת ההתיישנות הרלוונטית, יתברר עד תומו, כך שאם הוכחה אשמתו של הנאשם בעבירה שיוחסה לו, מן ההכרח להרשיעו בה ולהענישו עליה. מבחינה משפטית זו ברור, איפוא, כי מן הנמנע שהכרעת-הדין, לפיה הורשע הנאשם, תתבטל עקב הדיחוי הבלתי-סביר, שחל בנתינתה, או בגלל הסחבת שהיתה כרוכה בניהול המשפט, יהיו הסיבות לכך מה שיהיו.

מבחינה עקרונית-ציבורית יש לומר, כי גורם ייסורי הנפש, שהיו למערערים מחמת איידיעת הגורל הצפוי להם, במשך הזמן הארוך שחיכו לחריצת-דינם, ואשר אין להקל ראש לגביו, אינו שקול כנגד הנזק הגדול, אשר הסבו עבירותיהם החמורות למשק המדיוה והלוא ביטול הרשעתם לאחר שהוכחו אותן עבירות ואשמת המערערים בהן אינה מוטלת עוד בספק, משמעותו תהיה לשלול מאת החברה את היכולת להגן על עצמה כנגד פשעים שכאלה או דומיהם בדרכים שהמשפט הפלילי מאפשר לה. על כגון דא כתב מחבר הרשימה הראשונה בכתב-העת סטנפורד (שם, כרך 20, 498):

'The danger that guilty men will be unconditionlaly released into society is a spectre that cannot lightly be dismissed. Society is justified in seeking some assurance that its legitimate interest in bringing the guilty to justice is not unduly subverted.'

וכן ראה דבריו של אמסטרדם במאמרו בכתב-העת הנ"ל (כרך 27, עמ' 536):

'Obviously, if a criminal prosecution is sufficiently well found- ed to be instituted, it should usually proceed to disposition on the merits rather that abort through procedural deficiencies.'

כמו-כן דבריו בעמ' 537:

'But where undue delay occurs during the court phase and not entail the likelihood of prejudicing the defendant in his does dismissal seems wholly inappropriate defense.'

יש לציין, כי בעבר היתה גישת בתי-המשפט האמריקניים שלא להתחשב, הלכה למעשה, בהפרת האינטרס של מניעת עינוי-דין מיותר לנאשם כסיבה המספקת כדי להצדיק את ביטול ההרשעה, להבדיל מהפרת האינטרס שלו לזכות במשפט הוגן. כתוב ברשימה הראשונה שבכתב-העת סטנפורד (שם, 481-2):

'The fact that an mdividual may have suffered anxiety is treated by the courts as a relatively minor consideration. Few courts would hold that the right to a speedy trial had been vioif this were the only harm present in a case... Thus, as a lated rule, the critical harm in most speedy-trial cases is pre- general to the individual's ability to refute the charges brought judice him against.'

לכאורה חל מפנה בגישה זו בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין Strunk v. U.S., (7). בעניין זה היה דיחוי של עשרה חודשים, שחל בין הגשת כתב האישום ותחילת המשפט, כאשר במשך כל הזמן הזה היה הנאשם עצור. בבואו לבטל את ההרשעה, הסתמך בית-המשפט על הודאתו הגורפת של בא-כוח המדינה, כי עקב הדיחוי האמור נפגעה זכותו החוקתית של הנאשם למשפט מהיר. במאמרו הנזכר מותח אמסטרדם ביקורת חריפה על פסק-הדין, באמרו שבית-המשפט העליון התייחס לזכות האמורה כאילו היתה זו זכות שאינה ניתנת להפרדה לפי האינטרסים השונים שהיא באה להגן עליהם, ושלא הבחין באינטרס המיוחד שהופר על-ידי הדיחוי שחל באותו עניין (שם, 537). בסוף מאמרו רומז המחבר כי בית-המשפט ראה להפעיל את הסנקציה הדרסטית האמורה רק כדי לשים קץ לתופעת הדיחויים מהסוג הנדון. אין בדעתי להיכנס כאן לעובי הקורה של תוצאת פסק-הדין הזה והנמקתו, והנני מזכיר אותו רק כדי לציין שלא התעלמתי ממנו אך שאין בידי - מהטעמים שבגללם דחיתי את נימוקם הראשון של הסניגורים לביטול ההרשעה בענייננו - ללכת בעקבותיו.

3. גם הנימוק השני, בו נימקו הסניגורים את טענתם שההרשעה לא תוכל לעמוד, דינו להידחות. כפי שצויין, נימוק זה הוא, שמרשיהם לא זכו למשפט הוגן (הפרת האינטרס השלישי), הואיל ומן ההכרח להסיק שבגלל הזמן הרב, שעבר מאז שמיעת העדויות ועד לנתינת הכרעת-הדין, נשכח בינתיים מהשופט או ניטשטש בזכרונו הרושם שקיבל מהעדים ודבריהם בעת שהעידו בפניו ולפיכך לא היה לאל ידו להעריך את עדויותיהם כראוי ולסמוך על דבריהם של עדי המדינה את התוצאה המרשיעה. לשם דחיית הטענה הזאת, הריני מסתפק בטעמיו של חברי, השופט ויתקון, אשר קיצורם הוא: הכרעת-הדין מבוססת בעיקר על מסמכים; על ההגיון שבדברים; על הרושם השלילי שנתקבל מההודעות המתחמקות שמסר המערער שמאי במשטרה; על העדויות המפלילות של המערער שרבני והעד טורנהיים, בהן העמידו עצמם באור שלילי, כך שאין להעלות על הדעת שחלו אצל השופט, לעניין הרושם שקיבל מדבריהם 'שיכחה' או 'היטשטשות'. אפשר אולי להוסיף, כי אפיין המיוחד במינו של העסקות הפליליות, שעליהן העידו השניים, גם הוא תרם ל-'הנצחת' הרושם האמור.

לשם חיזוק המסקנה הנ"ל, ניתן להיעזר, על-פי גזירה שווה, בדבריו של בית-המשפט לערעורים הפדרלי בעניין U.S. V. (376 F. 2d. 761, 763) Tyrnan (11). בעניין זה נטען על-ידי הנאשם כי עקב הדיחויים הרבים שחלו עד שהתחיל בירור משפטו, מן הנמנע היה, שעדי הקטיגוריה יכלו עוד לזכור כראוי את העסקות הפליליות, שהם באו להעיד עליהן. בית-המשפט דחה את הטענה הזאת, באמרו:

'...we observe that the nature of the Government's proof in support of the several counts of the indictment is not of the nature that is blurred, obscured, dissipated or destroyed by the passage of time involved in this case. The transactions involving individual witnesses are generally unique in their experience, and where documentary evidence is accepted, it, by its very nature, retains its reliability.'

4. נותר לי לנמק את הצטרפותי - לא בלי התלבטות מסויימת - לדעה שיש לקבל את הטענה החלופית של הסניגורים: שנוכח ההשהיה הגדולה, שחלה בנתינת הכרעת-הדין, אין זה מוצדק שהמערערים שמאי ושרבני יהיו חייבים לרצות היום עונש מאסר בפועל במשך תקופה כלשהי. כפי שהוזכר, נימוקם לכך מושתת על עניין עינוי-הדין שנגרם למרשיהם כאשר חיכו כל הזמן הזה לחריצת-דינם, מה עוד שקדם לכך המצב של אי-הוודאות בנוגע לגורלם, שבו היו נתונים במשך השנים הארוכות, שבהן נמשך בירור המשפט. על הטענה הזאת השיב בא-כוח המדינה, מר ברנזון, כי בגזר-הדין לא התעלם השופט המלומד מהעניין האמור והתחשב בו כגורם מקל. ראיה לדבר: בעוד שכל אחת מחמש העבירות, שבהן הורשעו המערערים הנ"ל, גוררת עונש מאסר מירבי של חמש שנים, הרי הסתפק השופט בתקופת מאסר כוללת של שתי שנים בלבד. ואמנם בגזר-הדין אמר השופט מפורשות שאינו יכול להתעלם מהמשקל הכבד של גורם הזמן שחלף עד לנתינת הכרעת-הדין כגורם שהוא לטובת הנאשמים ושהיה בלתי-תלוי בהם. מאידך גיסא, מצא שאסור 'לפטור אותם בלא כלום', וזאת משום ש-'השימוש לרעה בתמריצים והטבות למיניהן שהמדינה מחלקת אותם לפעמים ביד רחבה הוא חזיון לא "בלתי-נפרץ" ומפני ש- "עבירות כאלו לא קל לגלות''. על-כן, לאחר שערך את המאזן "בין הבעד לבין הנגד", קבע השופט את מידת העונש כפי שקבעה.

אכן, כפי שהודגש לעיל, הסבל והיסורים הנפשיים, אשר מן ההכרח להסיק שהיו מנת חלקם של המערערים מס' 2 ומס' 3 בחודשים הארוכים שבהם חיכו לדעת מה יהיה בגורלם - ולעניין זה מצטמצם גם אני לתקופה הזאת בלבד - אין להקל ראש לגביהם ומשקלם מהווה נסיבה מקלה. גם סביר להסיק, כי במידה שהכרעת-דינם בוששה לבוא, כך הוארך יותר הזמן שבו יוכלו המערערים להתחיל לשקם את עצמם, אם מבחינה כלכלית ואם מבחינה חברתית. אף-על-פי-כן, קרוב לוודאי שבגלל השיקולים הללו לבדם, לא הייתי רואה את עצמי בן-חורין להתערב בעונש המאסר בפועל שגזר השופט על שני המערערים, וזאת בשים-לב לחומרת העבירות הנדונות והיקפו הכספי הגדול של הנזק שהן גרמו למדינה. אם בכל זאת, הגעתי למסקנה הפוכה בנדון, כי אז הסיבה לכך היא, שלאותם השיקולים מתווסף שיקול אחר, שהוא המכריע בעיני.

השיקול הזה הוא: כאשר מדובר בביצוע עבירות בעלות אופי חמור, כי אז המטרה העונשית הראשונית, שיש להתחשב בה על-פי הרגיל ובהעדר נסיבות מיוחדות המחייבות מסקנה אחרת, היא זו של "הרתעה". כידוע, למטרה זו שני היבטים, אשר אחד מהם הוא שהעונש חייב להיות כזה העשוי להשפיע על האדם שנמצא אשם בעבירה הנדונה שהוא עצמו לא יחזור לסורו; ואילו ההיבט האחר, משמעותו, שהעונש חייב להשפיע גם על אלה שהם עבריינים בכוח, לבל ילכו בדרכו הנלוזה של הראשון. סבור אני, כי מבחינת המטרה האמורה, על שני היבטיה, אין כמעט תועלת בשליחתם של שני המערערים למאסר. אשר להיבט הראשון, יש לשים-לב שמדובר באנשים בגיל העמידה (אחד מהם הוא בן 50 שנה והשני בן 59); שניהם בעלי משפחה וזולת העבירות הנדונות עברם הוא נקי. נוכח נסיבות אלו, יש להעריך שלא קיימת היום סכנה רצינית של סטייתם בעתיד מדרך הישר. לפיכך, כדי שמטרת ההרתעה האינדיבידואלית תבוא כאן על סיפוקה, די, לדעתי, לחייבם, תחת בעונש המאסר בפועל לשתי שנים, במאסר על-תנאי לאותה תקופה, ואילו ענשי הקנס, שהוטלו עליהם, בסך 50,000 ל"י כל אחד (או שנת מאסר תמורתו) יעמדו בעינם.

אשר לבחינתה האחרת של המטרה הענשית האמורה - זו של 'למען ישמעו וייראו' - יש לפקפק בתועלתה במקרה הנוכחי, וזאת בהתחשב במרחק הזמן הרב, שהפריד בין ביצוע העבירות הנדונות (בשנים 1967-1965) ונתינת הכרעת-הדין וגזר-הדין (24.3.74). הדבר הוא כך, הואיל וככל שמתרחק והולך הזמן מאז שבוצעה או נתגלתה עבירה פלונית ועד שהעבריין הורשע בה, מתמעט גם כוח השפעתו המרתיעה של העונש, שהלה נתחייב בו, על אחרים העלולים להיות עבריינים כמותו. ראה על נושא זה את הדברים שכתב בזמנו Jeremy Bentham בספרו התיאוריה של החקיקה (הוצאת Odger לשנת 1931, עמ' 326):

'...it is desirable that punishment should follow offence as closely as possible for its impression upon the minds of men is weakened by distance...'

(הדברים מובאים מתוך הרשימה בכתב-העת Columbia Law Review, כרך 57, עמ' 847, הערת שוליים 1; עיין גם בפסק-הדין בעניין Barker v. Wingo (12) . 92A Supreme Court Reporter 2182, 2187, note 10, כמו-כן דבריו ברוח זו של השופט ברננן בעניין, Dickey v. Florida, (9) הנ"ל (שם, עמ' 1571).

'The public is concerned with the effective prosecution of criminal cases, both to restrain those guilty of crime and to leter those contemplating it... And the greater the lapse of time between commission of an offense and the conviction of the of- fender, thc less the deterrent value of his conviction.'

וכן דבריו הדומים של השופט הפדרלי האיזורי Feinberg בעניין, Ex Rel .U.s . Solomon v. Mancusi, (13) (412) F. 2d. 88, 39).

'The surest way to dilute the deterrent effect of the criminal is to delay its enforcement unduly. The responsibility for the law enforcement should be placed where it belongs. on the swift of the government whose job it is to bring it about, the agencies and the courts prosecutors.'

כל הדברים הללו, יש בהם כדי להראות שלפחות במקרה הנוכחי, בו מדובר בעבירות בעלות אופי כלכלי גרידא, נפקותה של המטרה להרתיע אחרים מלבצען מוטלת - בשל סיבת "ריחוק הזמן" - בספק רב (מכאן גם יוצא כי לא רק לנאשם, אלא גם לציבור בכללותו, האינטרס שהמשפט הפלילי יתנהל עד תומו בקצב סביר). יודגש כאן ויוטעם, שאין להקיש מהמסקנה הזאת לגבי עבירות אחרות, שהן בעלות אופי נתעב - כגון עבירות אלימות חמורות, עבירות נגד בטחון המדינה וכיוצא בפשעים כאלה, המסכנים את שלום הציבור, ואשר לגביהן אין להימנע, חרף קיום הסיבה הנזכרת, מהטלת ענשי מאסר מרתיעים על מבצעיהן.

סוף דבר, אם מתחשבים בכוחם המצטבר של השיקול האחרון והשיקולים המקילים, שהוזכרו למעלה מן העניין, אין מנוס מהמסקנה שיש לפטור את המערערים שמאי ושרבני מעונש המאסר בפועל, שבו חוייבו, ולהמירו במאסר על-תנאי לשתי שנים, ואילו ענשי הקנס (או התחליף של שנת מאסר אחת למקרה שלא ישולם) יעמדו בעינם. התנאי הנ"ל הוא, שהמערערים הללו לא יעברו, תוך שתי שנים מהיום, עבירה מהעבירות הנזכרות בחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), התשכ"ג-1963.

השופט מני: אני מסכים.

לפיכך הוחלט לדחות את הערעורים על ההרשעה ולקבל את הערעורים של המערערים שמאי ושרבני על גזר-הדין במובן זה, שעונש המאסר בפועל, שבו חוייבו, יומר במאסר על-תנאי לשתי שנים. התנאי הוא שהמערערים לא יעברו, תוך שתי שנים מהיום, עבירה מהעבירות הנזכרות בחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), התשכ"ג-1963. ענשי הקנס (או התחליף של שנת מאסר אחת למקרה שלא ישולם הקנס על-ידי אחד מהם) יעמדו בעינם.

הערעור של החברה המערערת על גזר-הדין נדחה.

ניתן היום, ו' בתשרי תשל"ו (11.9.1975)."



3. ב"ש 528/88, ע"פ 466/88 ד"ר אלפרד סוסאן נ' מדינת ישראל, תק-על 88(3), 149 (1988)

נפסק מפי כב' השופט ג' בך:

"1. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירת אינוס ונידון ביום 17.7.88 לשנתיים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על-תנאי. המבקש הינו רופא שיניים במקצועו, וההרשעה מתייחסת לאינוס של פצינטית במרפאת השיניים שלו בכפר תרשיחא ביום 21.3.86.

המבקש הגיש ערעור על פסק-הדין ומבקש כעת כי ביצוע עונש המאסר בפועל יידחה עד למתן פסק-הדין בערעור. יצויין, כי המבקש היה משוחרר בערובה לפני מתן פסק-הדין, ובית-המשפט המחוזי עיכב את תחילת ריצוי המאסר עד יום 5.9.88 בכדי לאפשר למבקש להגיש את ערעורו ולהביא את בקשתו הנוכחית בפני בית-משפט זה.

2. בהנמקת התנגדותה לבקשה עמדה באת-הכוח המלומדת של המדינה בצדק על כך שהמבקש הורשע בעבירה חמורה ושנדון למאסר ממושך. כמו-כן הסתמכה על הכלל הקובע, כי נאשם שהורשע בדין, ושלגביו אינה קיימת, איפוא, יותר ההנחה של חפות מפשע, ירצה את עונשו לאלתר, בהעדר נסיבות מיוחדות, אפילו הגיש ערעור על פסק-הדין.

3. עם-זאת החלטתי, לא בלי לבטים, להעתר לבקשה זו. הגעתי למסקנה זאת בעיקר על-סמך התרשמותי, כי טיעוני הסניגוריה בערעור מעלים שאלות רציניות מאוד, וכי סיכויי הנאשם להצליח בערעור רחוקים מלהיראות מבוטלים. נציגת המדינה גורסת, כי אין לשחרר נאשם שהורשע בערובה עד למתן פסק-הדין בערעורו, אפילו אם משתכנע בית-המשפט שסיכוייו לזכות בערעור הם טובים, וישנה לטענתה הצדקה להחליט על עיכוב ביצוע העונש רק אם הסניגוריה יכולה להצביע על 'עיוות בולט' בפסק-הדין של הערכאה הראשונה. בטענה זו התבססה הפרקליטה המלומדת על ההחלטות ב- המ' 156/79 (ע"פ 147/79) אליעזר בן דוד קובי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2), 62, 64, וב- המ' 52/50 מטארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד(1), 414, 416. כשלעצמי סבורני, שאם סיכויי הנאשם לזכות בערעורו נראים לכאורה טובים, ואם בהתחשב בכל יתר הנסיבות, כגון עברו הפלילי של הנאשם והסכנה הצפויה ממנו לציבור, אינה קיימת סיבה מיוחדת לכליאתו המידית, אזי רשאי בית-המשפט לשקול באופן אוהד את שחרורו בערובה עד לערעור.

4. במקרה דנן יש ליחס משקל ניכר לעובדה, שפסק-הדין המרשיע ניתן ברוב דעות בלבד (של השופטים פיזם ואריאל), כאשר יושב-ראש ההרכב בבית-משפט קמא, השופט כרמי, חיווה את דעתו, בפסק-דין מיעוט, כי מן הדין ליהנות את המבקש מהספק ולזכותו. אמנם מקובלת עלי ההלכה, שהעובדה, שפסק-הדין המרשיע ניתן בערכאה הקודמת ברוב דעות בלבד, אינה מהווה כשלעצמה עילה מספקת לדחיית ביצוע גזר-הדין (ראה המ' 132/81 שמעון פיטוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 817). אולם התרשמתי מתוך עיון בפסק-הדין ושמיעת הטיעונים, כי מתעוררות במקרה זה תמיהות מרובות, שלאורן מן הצדק הוא לאפשר למבקש להישאר משוחרר בערובה עד לשמיעת ערעורו. אינני יכול גם להתעלם מכך, שהמדובר באדם בעל עבר נקי לחלוטין, שאינה צפויה לכאורה סכנה ממנו באם ביצוע גזר-דינו יעוכב. מצד שני קיים הסיכון, שבאם ייעצר לאלתר, ובאם יזכה לאחר-מכן בערעורו, תוצאה אשר כאמור אינה נראית בלתי-סבירה, הרי ירצה חלק ניכר מעונש אשר יתברר לאחר- מכן כי הטלתו לא היתה מוצדקת. לדעתי ישנו גם הבדל לעניין החלטה כגון דא בין נאשם שהיה משוחרר בערבות כל הזמן לפניי מתן פסק-הדין, בערכאה הראשונה לבין נאשם, שהיה נתון במעצר עד תום ההליכים ושמבקש עתה, לאחר הרשעתו בדין, לשחררו מהמעצר עד לשמיעת הערעור (ב- ע"פ 466/88).

5. אשר-על-כן מחליט אני לקבל את הבקשה במובן זה, שביצוע עונש המאסר בפועל יעוכב עד למתן פסק-הדין בערעור, בתנאים הבאים:

א. במקום הערבות, המופקדת מטעמו עתה, על המבקש להפקיד ערבות במזומן בסך 20,000 ש"ח. וכן ערבות בטוחה של צד ג', להנחת-דעתו של רשם בית-המשפט המחוזי או רשם בית-משפט זה, על אותו סכום.

ב. אסור למבקש לעזוב את שטח מדינת ישראל עד למתן פסק-הדין הסופי בערעורו. אם יש בידו דרכון, עליו להפקידו במזכירות בית-המשפט.

ג. על המבקש להתייצב כל יום בתחנת המשטרה בתרשיחא.

ניתנה היום, כ' באלול תשמ"ח (2.9.88), בנוכחות באי-כוח הצדדים."


4. בש"פ 3360/91 אחמד אבו ראס ו- 3 אח' נ' מדינת ישראל, תק-על 91(2), 423 (1991)

נפסק מפי כב' השופט ד' לוין:

"1. ארבעת המבקשים הורשעו בדרגה הראשונה בפציעה בנסיבות מחמירות עבירה לפי סעיפים 384 ו- 385 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והצתת רכבם של המתלוננים עבירה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק הנ"ל.

דינם נגזר לשישה-עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל ולתשלום קנס לסך 6000 ש"ח וכן מאסר על-תנאי.

גזר-הדין ניתן ביום 15.7.91 אולם המבקשים לא התחילו לרצות את עונשם שכן בית-המשפט עיכב את תחילת ריצוי העונש, למקרה ויוגש ערעור עד יום 29.7.91 שעה 10:00.

2. על כך הוגש ערעור והוא מופנה הן כלפי עצם ההרשעה והן כנגד מידת העונש. ככל שהערעור מופנה כנגד ההרשעה יש בו השגות וביקורת על הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הדרגה הראשונה ובמיוחד כנגד הקביעה שהמבקשים לקחו חלק במעשה התפרעות חמור שבמהלכו ביצעו את המעשים שהורשעו בביצועם.

ככל שמדובר לעניין העונש הטענה היא כי מדובר באנשים בעלי עבר נקי, ושנעשתה סולחה בין משפחת המבקשים ומשפחת המתלוננים וכן בכך שלא נעשתה הבחנה בין המבקשים השונים לעניין העונש.

3. המדיניות המקובלת עלינו היא כי משהורשעו נאשמים בדין ונגזר דינם למאסר, החורג מתקופה קצרה במיוחד כגון עד שישה חודשי מאסר יחלו הנאשמים שנשפטו לרצות את עונשם. נקודת המוצא היא שחזקה עלינו שמי שהורשע על-ידי הדרגה הראשונה אינו עוד בחזקת חף מפשע ועליו לתת את הדין על מעשיו. עיכוב שלא לצורך ושאינו מתחייב מטעמים מיוחדים פוגם בהיבט ההרתעתי שבעונש. וכלל זה ראוי לו שיחול גם במקרה דנן.

4. טוענים הסנגורים בשם המבקשים, כי קיים סיכוי טוב שהערעור לעניין ההרשעה יתקבל ואם כך הדבר, יתברר שהמבקשים ריצו עונש על לא עוול בכפם.

אינני צריך בשלב הזה להביע דעה עד כמה יש יסוד לטענה הזו, די אם רק אומר שיהא על המבקשים להתגבר על משוכה גבוהה בדרך לזיכוי, שהרי מדובר במקרה דנן בקביעות עובדתיות החלטיות בדבר חלקם של המבקשים במעשה, על-פי הראיות שהוצגו לפניו הדרגה הראשונה וההתרשמות של השופט שם מהראיות.

לעניין העונש לא אביע דעה שכן לכאורה יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן. אילו לא ניתן היה לקבוע מועד לשמיעת הדיון כעבור תקופה ארוכה, כי אז מקום היה לשקול, חרף האמור לעיל, עיכוב ביצוע גזר-הדין של המאסר כי לפי חשובי הסנגורים, בהנחה שינוכה שליש ממאסרם, יהיה עליהם לרצות תשעה וחצי חודשי מאסר.

מסתבר כי ניתן לקבוע את הערעור לשמיעה לא יאוחר מאשר בתחילת חודש אוקטובר שנה זו וזאת גם בהנחה שמשך הטעון בערעור זה יהיה כשעה וחצי.

אשר-על-כן הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין נדחית, המבקשים יתחילו לרצות את עונשם ביום 5.8.91, ויהא עליהם להתייצב עד שעה 10:00 בתחנת המשטרה בנצרת. הערבויות שניתנו ישארו בתוקפם לצורך זה.

המזכירות תקבע את הערעור לשמיעה על-פי מה שצינתי לעיל.

ניתנה היום, יח' באב תשנ"א (29.7.91)."


5. בש"פ 5719/93 דב בן מנדל פורמן נ' מדינת ישראל, תק-על 93(3), 1048 (1993)

נפסק מפי כב' השופט ג' בך:

"1. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעבירה של אינוס על-פי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונדון ל- 18 חודשי מאסר בפועל, בהפחתת 20 ימי מעצרו, ול- 30 חודשי מאסר על-תנאי.

המבקש הגיש ערעור על פסק-דין זה, הן על הכרעת-הדין והן, לחלופין, על גזר-הדין, והוא מבקש כעת להשתחרר בערובה עד למתן פסק-הדין בערעור, תוך מתן צו לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל.

על-פי החלטת בית-המשפט המחוזי חייב היה המבקש להתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 27.10.93.

2. אחרי שמיעת טיעוניהם של באי-הכוח המלומדים של הצדדים החלטתי להעתר לבקשה, וזאת בעיקר על-סמך השיקולים הבאים:

א) נימוקי הערעור של הסניגוריה כנגד הכרעת-הדין כוללים טיעונים רציניים, המסתמכים בעיקר על המימצאים של השופט קמא בהנמקת גזר-דינו של המבקש, ואשר סיכויי קבלתם אינם נראים לכאורה מבוטלים.

ב) עברו של המבקש והדו"ח הפסיכולוגי שהוגש לגביו אינם מצביעים על אדם המהווה סכנה לציבור אם ימשיך בינתיים להיות משוחרר בערובה.

ג) הנסיבות האישיות והמשפחתיות המיוחדות שהובאו לתשומת-ליבי על-ידי הסניגור המלומד, תומכות בבבקשה.

ד) קיים סיכון של ממש, שאם ייאסר המבקש לאלתר, אזי יירצה חלק ניכר מעונש המאסר שהוטל עליו לפני מתן פסק-הדין בערעור, כך שמעשית יישלל ממנו הסיכוי ליהנות מפרי ערעורו, אם אכן יתקבלו טיעוניו.

3. אשר-על-כן הנני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש בבית-המשפטי המחוזי בתל-אביב ב- תפ"ח 203/92, עד למתן פסק-הדין בבית-משפט זה ב- ע"פ 5718/93.

המבקש יוכל בינתיים להמשיך להיות משוחרר בערובה בתנאים בהם היה משוחרר עד כה. יש לחדש לשם כך, תוך 3 ימים, את תוקף הערבויות שהופקדו. כמו-כן מוסף התנאי, שאסור על המבקש לעזוב את שטח מדינת ישראל עד למתן פסק-הדין בערעור. אם יש בידו דרכון, עליו להפקידו במזכירות בית-המשפט.

ניתנה היום, ט' בחשוון תשנ"ד (24.10.93), בנוכחות המבקש ובאי-כוח הצדדים."


6. בש"פ 2599/94, ע"פ 2598/94 חיים דנינו נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1691 (1994)

נפסק מפי כב' השופט י' זמיר:

"המבקש הורשע על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות אחדות, ובהן גם הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, והוטל עליו עונש מאסר של שש שנים, מהן ארבע שנים לריצוי בפועל, ונוסף לכך תשלום פיצוי לעזבון המנוח. הוא הגיש ערעור לבית-משפט זה על ההרשעה, ולחלופין - על חומרת העונש. עכשיו הוא מבקש שריצוי עונש המאסר אשר הוטל עליו ידחה עד שיוכרע דינו בערעור.

ההלכה בעניין עיכוב הביצוע של עונש מאסר גובשה בשכבר הימים. היא סוכמה בצורה בהירה ב- המ' 156/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2), 62. ועדיין נוהגים על פיה. עיקרי ההלכה, בקיצור נמרץ, הם אלה:

א) הכלל קובע כי אדם שנגזר דינו למאסר חייב להתחיל בריצוי העונש באופן מידי. אין מעכבים ביצוע של עונש מאסר אלא 'בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל' או אם קיימות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות דחיה.

ב) הנסיבות המיוחדות שיש בהן כדי להצדיק עיכוב הביצוע הן, בדרך-כלל, אלה: עבירה שאינה חמורה; תקופת מאסר קצרה; סיכוי לקבלת הערעור. לעניין הסיכוי שהערעור יתקבל, צריך שבפסק-הדין המרשיע יהיה עיוות בולט, או שיהיה סיכוי בולט לזכות בערעור. לצורך זה אין מקום לבדוק באופן מפורט ומדוקדק את העובדות והטעמים עליהם מתבסס פסק-הדין. צריך שהדברים יהיו בולטים לעין על פני הפסק.

ג) בדרך-כלל, העובדה שהמבקש היה משוחרר בערובה עד שנגזר דינו, שאין הוא מהווה סכנה רצינית לשלום הציבור, שמצבו המשפחתי או העסקי קשה, כל אלה אין בהם כדי להצדיק עיכוב הביצוע.

כיצד, אם כן, יש להחליט בנסיבות של מקרה זה על רקע הלכה זאת? הנסיבות החשובות של מקרה זה, כפי שנקבעו בפסק-הדין, הן אלה. המבקש נהג במשאית, לפני כשנה, בכביש העולה ממעלה אדומים לירושלים. בראס אל עמוד נרגמה המשאית באבנים ונגרם לה נזק. המבקש יצא מן המשאית, כשהוא נושא את אקדחו, ירד מן הכביש במדרגות המובילות אל שביל, ושם ירה מאקדחו בכיוון של בית מסויים. מן היריות נפגע ומת אדם שניצב בפתח הבית.

המבקש חולק על ממצאים עובדתיים ועל מסקנות משפטיות שנקבעו בפסק-הדין דלמטה. עם-זאת ברור כי העבירה בה הורשע חמורה. עונש המאסר שנגזר עליו אינו קצר נוסף לכך, לאחר שקראתי את הכרעת-הדין ואת הודעת הערעור, וגם שמעתי את בא-כוח המבקש, איני יכול לומר כי קיים בפסק-הדין עיוות בולט. אף איני יכול לומר כי יש למערער, לפי דעתי, סיכוי בולט לזכות בערעור, בדרגה שתצדיק את שחרורו בערובה.

אמנם אין למבקש עבר פלילי של ממש; אני מוכן להניח כי שחרורו לא יהווה סכנה לציבור; ונראה כי המאסר יפגע בו באופן קשה. אך, לפי ההלכה, אין באלה כדי לגבור על יתר השיקולים וליצור נסיבות יוצאות מגדר הרגיל המצדיקות עיכוב הביצוע.

כל שאני רואה לנכון, על רקע הנסיבות המדברות בזכות המבקש, הוא להמליץ כי ערעורו ישמע בהקדם, ככל שהדבר מתאפשר בהתחשב בעניינים אחרים התלויים ועומדים בבית-משפט זה.

לפיכך החלטתי לדחות את הבקשה.

ניתנה היום, ח' בסיון התשנ"ד (18.5.94)."


7. בש"פ 6689/94 אלברט אטיאס נ' מדינת ישראל, תק-על 94(4), 289 (1994)

נפסק מפי כב' השופט צ' טל:

"בהסכמת באי-כוח הצדדים אוחדה בקשה 6689/94 עם בקשה 6691/94 והדיון בשתי הבקשות נערך כאחד.

המבקשים נידונו ביום 1 לנובמבר 94' בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגין עבירה שבוצעה ביום 28 בינואר 92' לתקופות מאסר שונות. על המבקש מס' 1 נגזרו 40 חודשי מאסר שמחציתן בפועל ומחציתן על-תנאי. על המבקש מס' 2 נגזרו 60 חודשי מאסר שמחציתן בפועל ומחציתן על-תנאי. בית-משפט קמא נעתר לבקשת באי-כוח המבקשים ודחה את ביצוע גזרי-הדין עד ליום 8 בדצמבר 94'.

באי-כוח המבקשים, שהגישו הודעות ערעור על פסק-הדין לבית-משפט זה, מבקשים דחיית ביצוע גזר-הדין עד למתן פסק-דין בערעוריהם.

עיקר נימוקי המבקשים הוא סיכוייהם לזכיה, איש איש בערעורו.

המבקשים הורשעו בעבירה על סעיף 402(ב) לחוק העונשין. שלושים טון זרעי תפוחי אדמה נגנבו ממחסן קירור, השומר נמצא כבול ושער הכניסה היה פרוץ. בגוף פסק-הדין צויין שאין ראיה מהימנה למעורבות ישירה של המבקשים באלימות שהופעלה על השומר ובשימוש בכוח לפריצת השער. אלא שבית-משפט קמא מצא שהמבקשים היו שותפים לקשר שקשרו 'עם אחר או אחרים לבצע את גניבת 30 טון הזרעים מבית-הקירור פרדסיה והשתתפו בפועל בהוצאת הרכוש הזה מידי בעליו וגניבתו'. לכן מצא בית-משפט קמא שהמבקשים אחראים גם למעשה השוד שנעשה בקידום מטרת הקשר, והמבקשים הורשעו בעבירת השוד, עבירה על סעיף 402(ב), לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מכוח סעיף 26(2) בו.

2. עיינתי בנימוקי הערעורים ושמעתי את באי-כוח המבקשים ונראה לי שיש להיעתר לבקשה.

המבקשים היו משוחררים בערבות במשך כל מהלך משפטם, שארך - לאו דווקא באשמתם - יותר משנתיים. הם עדיין משוחררים כך גם כיום. אין נשקפת מהם סכנה לציבור, שכן מגזר-הדין עולה שאורח חייהם של המבקשים אינו עברייני וגם אין להם רישום פלילי כלשהו.

אשר לסיכויי הערעורים, יש בהם נימוקים הראויים להישמע.

בנסיבות אלה, החשש לעוול שייגרם למבקשים אם יחלו בריצוי עונשם ולבסוף יזוכו, מכריע בעיני את השיקול של תחילת ריצוי מידי בסמוך להרשעה (ב"ש 528/88 ד"ר אלפרד סוסאן נ' מדינת ישראל).

אשר-על-כן נראה לי לנכון לעכב את ביצוע גזרי-דין המאסר שהוטלו על המבקשים עד למתן פסק-דין בערעוריהם.

הערבויות שנתנו המבקשים לשם דחיית ביצוע גזר-דינם וצווי עיכוב היציאה מן הארץ - יעמדו בעינם.

ניתנה היום, ד' בטבת תשנ"ה (7 בדצמבר 1994)."


8. בש"פ 6877/93 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 93(4), 141 (1993)

נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת י' הכט) בעבירות של מעשה מגונה בכפיה כהגדרתו בסעיף 348(א) במצורף לסעיף 345(א)(1) ו- (3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונדון לעונש של שלוש וחצי שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים מאסר בפועל ושישה חודשים מאסר על-תנאי. הוגש ערעור על פסק-הדין ועל גזר-הדין, והבקשה שלפני היא לעיכוב ביצועו של גזר-הדין ולשחרורו של המבקש בערובה.

בא-כוחו המלומד של המבקש, עורך-דין א' חדד, שוטט בשבילי פסק-הדין, והוסיף וקצר ראיות להוכיח ולהיווכח כי נפלה שגגה בפסק-דינו של בית-משפט קמא - לא אך שגגה אחת, אלא שגגות אחדות - ועל יסוד אלו ביקש כי אורה על עיכוב ביצועו של גזר-הדין.

שמעתי בקשב את טענותיו של עורך-דין חדד, אך חוששני כי נתחלפו לו טיעונים של ערעור בטיעונים לעניין עיכוב ביצועו של פסק-דין. לא אחלוק על כך כי אפשר יש בפיו של עורך-דין חדד טענות הראויות להישמע בערעור, אך אנו, בהליכי עיכוב ביצוע מצויים אנו כיום, ולא שמעתי מפיו של עורך-דין חדד טענה כדי נתינתו של צו עיכוב ביצוע. והרי הלכה מכבר היא, כי לעניין עיכוב ביצועו של פסק-דין חייב מבקש להראות כי נתקיימו בעניינו נסיבות מיוחדות במינן, כי מחזיק הוא בסיכויים בולטים לעין לזכות בערעורו, וכל כיוצא באלו נוסחאות כלליות שעיקרן העמדת כלל ויוצא בצידו: מי שנגזר דינו חייב לשאת בעונש, ועליו הנטל - ונטל מיוחד הוא - לשכנע את בית-המשפט כי יש ונכון לסטות מאותו כלל (ראה, למשל, בש"פ 4976/92 ו- בש"פ 5024/92). המבקש לא עמד בנטל זה המוטל על שכמו.

מוסיף עורך-דין חדד וטוען כי מצב בריאותו של המבקש רע מכל רע, וכי יש חשש שמצבו יורע וילך בבית-האסורים. טענה זו לאו טענה היא. אם חולה הוא המבקש, כי אז יזכה בטיפול הראוי לחולה המצוי בבית-האסורים, ואם חלילה יורע מצבו וילך, כי אז ניתן יהיה לטפל בו בדרכים אחרות, למשל, כהוראת סעיף 49(ד) לחוק העונשין.

כללם של דברים: לא ראיתי הצדק להיעתר לבקשה לעיכוב ביצועו של גזר-הדין, ואני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ז' בטבת תשנ"ד (21.12.93)."


9. בש"פ 4331/96, ע"פ 4330/96 מרדכי אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 635 (1996)

נפסק מפי כב' השופט ד' בך:

"1. זוהי בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין של ריצוי עונש מאסר בפועל.

המבקש נדון בבית-המשפט המחוזי בחיפה ל- 18 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשי מאסר על-תנאי בגין עבירות של אי-מניעת פשע, סיוע לאחר מעשה לעבירה שהיא פשע, השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט.

העבירות בוצעו על רקע של הטרדות מיניות שבוצעו כלפי אשת המבקש, מצד שני גברים. לאחד מאותם גברים נגרמה חבלה חמורה על-ידי נאשם נוסף באותו כתב אישום, והמבקש ידע על כך ולא נקט באמצעים למניעת אותו פשע.

ואילו האדם השני שלטענת האישה קיים עימה מגע מיני שלא כדין, נרצח על-ידי הנאשם האחר. אותו נאשם קשר בעניין זה קשר עם אשת המבקש לביצוע מעשה פשע, היינו גרימת חבלה חמורה, ואשת המבקש ביחד עם המבקש סייעו לאותו נאשם לאחר ביצוע הרצח בהשמדת ראיות ושיבוש מהלכי משפט.

האישה נדונה ל- 7 שנים מאסר, מהן 5 שנים מאסר בפועל. המבקש הגיש ערעור על גזר-הדין לבית-משפט זה, ומבקש עתה להשתחרר בערובה עד למתן פסק-הדין בערעור.

2. מצאתי ממש בבקשה זו, וזאת בהסתמך על השיקולים והעובדות כדלקמן:

א) המבקש הינו נכה צה"ל, בעל נכות של 86%.

ב) המבקש זקוק לטיפול פיזיותרפי רצוף.

ג) חלקו בביצוע אותן עבירות לא היה דומיננטי, דבר הנובע גם מעצם נכותו.

ד) לבני-הזוג ילדה בת 4, ולאור העובדה שאשת המבקש החלה עתה בריצוי עונש מאסר ממושך, ייפול עול הטיפול בילדה על המבקש.

ה) אין למבקש עבר פלילי.

ו) הרקע הטראגי של ביצוע העבירות, היינו ההתנכלות המינית באשתו של המבקש, חייב אף הוא להילקח בחשבון.

ז) המבקש לא היה מצוי במעצר לפני מתן פסק-הדין.

ח) ערעורו של המבקש מופנה כנגד מידת העונש בלבד, והוא יבקש הקלת עונש אשר תאפשר לו ריצוי המאסר בעבודת שירות.

דחיית בקשתו הנוכחית, משמעה מניעת סיכוי לזכות לפירות ערעורו, אם אכן יזכה בו.

ט) בעבר הובעה לפעמים הדעה, על-ידי הרכבים שונים של בית-משפט זה, כי מן הדין לקבל בקשה לדחיית ביצוע עונש מאסר משמעותי רק אם קיימים סיכויים כמעט ודאיים לקבלת הערעור.

כשלעצמי לא דגלתי בגישה זו. לשיטתי מספיק בדרך-כלל, שהנאשם מצביע על סיכויים של ממש לזכיה בערעורו, ושבית-המשפט ישתכנע, כי אין בנמצא סיבות מיוחדות המצדיקות ומחייבות ריצוי העונש לאלתר (ויצויין כי חומר עבירה קיצוני או עונש מאסר מאוד ארוך עשויים לשמש סיבות כאלה) בכדי לאפשר למערער לשהות מחוץ לבית-הכלא עד לבירור ערעורו. נראה לי כי גישה זו גם תואמת את רוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

3. אשר-על-כן מחליט אני לקבל את הבקשה ומורה על דחיית ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש בבית-המשפט המחוזי בחיפה ב- ת"פ 107/95. ריצוי אותו עונש נדחה עד למתן פסק-הדין בערעור שהוגש לבית-משפט זה ב- ע"פ 4330/96.

תנאי השחרור בערובה, בהם משוחרר המבקש כעת, יישארו בעינם.

4. מאחר שהמדובר בערעור על גזר-הדין בלבד מתבקשת המזכירות לקבוע מועד מוקדם ככל שניתן לשמיעת ערעור זה. יצויין, כי ערעור זה מתייחס גם לאשת המבקש, אך גם היא מערערת על מידת העונש בלבד.

ניתנה היום, י' בתמוז תשנ"ו (27.6.96), בנוכחות המבקש ובאי-כוח הצדדים."


10. בש"פ 8574/96, ע"פ 8573/96 מרדכי מרקדו נ' מדינת ישראל, תק-על 96(4), 61 (1996)

נפסק מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"1. זוהי בקשה לדחיית ריצוי עונש מאסר ותשלום קנס. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בקשירת קשר לביצוע פשע, בלקיחת שוחד, בתרמית בקשר לניירות ערך, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובמרמה והפרת אמונים בתאגיד. כל העבירות קשורות בניירות ערך - 'הרצת מניות'. המבקש נדון למאסר של ארבע שנים מתוכן שנתיים בפועל ושנתיים על-תנאי ולקנס כספי בסך 300,000 ש"ח או 8 חודשי מאסר תמורתו, לתשלום ב- 2 תשלומים האחד ב- 1.5.97 השני לא יאוחר מ- 1.11.97. המבקש הגיש ערעור על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין ובקשה לדחיית ביצוע העונש עד לברור הערעור.

2. הבקשה לדחיית ביצוע העונש נסמכת על שניים: האחד, סיכויי הערעור הטובים; השני, הסיכון הממשי כי המבקש יירצה את מלוא או את מרבית עונשו בטרם יישמע ערעורו, באופן שאם יתקבל ערעורו באופן מלא או חלקי, עלול להיגרם לו נזק בלתי-הדיר.

באת-כוח המשיבה מתנגדת לדחיית ביצוע העונש. לטענתה, פסק-הדין מושתת על יסודות איתנים, הן מן הבחינה העובדתית והן מן הבחינה המשפטית וסיכויי הערעור קלושים. היא מבקשת לאמץ את ההנקוט בידי בית-משפט זה מימים ימימה והוא, כי עונש יש לרצות מיד לאחר השתתו ואילו דחיית הביצוע הוא חריג שאין לו הצדקה בענייננו, לאור מוצקותו של פסק-הדין, חומרתן של העבירות שבוצעו, הסיכויים הקלושים לערעור והפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט אם מי שהורשע כאמור, ימשיך להתהלך חופשי לאחר הרשעתו.

המאסר

3. אכן, כלל מקובל עלינו מימים ימימה הוא, כי על נאשם שהורשע, לרצות את עונשו מיד עם השתתו. הטעמים לכלל זה יפים וטובים הם, הן במישור הפרטני ובמיוחד במישור הציבורי. אדם שהורשע והושת עליו עונש אינו עוד בבחינת חף מפשע ועצם הגשת ערעור על ידו אינה הופכת את הקערה על פיה ואינה נותנת בידי המערער זכות קנויה לדחיית ריצוי העונש. כל עוד לא נקבע אחרת בערעור, נחשב המורשע אשם בדינו ועליו לשלם את מחיר מעשיו. עם-זאת, אין פסק-הדין המרשיע מהווה סוף פסוק.

החוק נתן בידי הנאשם המורשע בדין, זכות ערעור, שאם ינצלה, יעמדו הרשעתו והעונש שהוטל עליו, בביקורת של ערכאה גבוהה יותר ורק לאחר ברור הערעור יאמר בית-המשפט את דברו הסופי.

4. לפנינו עימות בין אינטרסים שונים הראויים להגנה. מצד אחד, על הנאשם המורשע לשלם את מחיר מעשיו בגינם הורשע ולרצות את עונשו ללא דחוי ועל המערכת המשפטית לדאוג שגזר-הדין יבוצע מיד. מצד אחר, על החברה לדאוג לכך שלא יירצה אדם עונש מאסר, לשווא, ושלא תישלל חירותו כאשר בסופו של הליך, עשוי הוא לצאת זכאי בדינו.

לדידי, מוטב עיכוב ביצוע עונש מאסר לעשרה נאשמים שערעורם יידחה, מאשר ריצוי עונש מאסר על-ידי נאשם אחד, שבדיעבד יסתבר כי לא היה עליו לרצותו. עם-זאת, לא די בעצם הגשת הערעור כדי להביא לדחיית ביצוע עונש מאסר, שאם תאמר כן, יש לדחות ביצועו של כל עונש מאסר, ואינני סבורה שנכון לעשות כן.

כדי למצוא את האיזון הנכון, עומדים לרשותנו כלים בעזרתם יימדדו וישקלו כל השיקולים הרלוונטיים וייערך השקלול הראוי ביניהם. יש לתת את הדעת על סיכויי הערעור, על משך הזמן העלול לעבור עד לשמיעת הערעור, על היחס בין משך זמן זה לבין תקופת המאסר, על סוג העבירה וחומרתה, על נסיבות ביצועה, על הסיכון הטמון בנאשם לשלום ולבטחון הציבור ופרטיו, על החשש להימלטותו של הנאשם מן הדין, על אישיותו של הנאשם, על עברו, על נסיבותיו האישיות וכיוצא באלה שיקולים והרשימה אינה סגורה.

הבעייתיות עליה הצבעתי לעיל, קיימת לא רק בשיטתנו, אלא בכל שיטה משפטית. בארצות-הברית למשל מוסדר הנושא בחקיקה פדראלית ומדינתית וכן בפסיקה. נקודת המוצא של הגישה הפדרלית היא, שאין לנאשם שהורשע זכות חוקתית להשתחרר בערבות עד לערעור.

עם-זאת קובע החוק הפדראלי כי נתן לשחרר בערבות נאשם שהורשע ומגיש ערעור, אם אין נשקפת סכנה ממנו לאדם כלשהו או לציבור, אם הערעור איננו מוגש למטרת סחבת ודחיה לשמה: אם הערעור מעלה שאלה משפטית או עובדתית העלולה לגרום לביטול או לשינוי פסק-הדין או לקיצור תקופת המאסר באופן שאם לא ישוחרר הנאשם בערבות עד לערעור, עלול הוא לרצות מאסר, שבדיעבד הסתבר שלא היה עליו לרצותו. (ראה: pp. 192 USCA 18 Crimes and Criminal Procedure 314). סקירה עדכנית של הפסיקה האמריקאית מלמדת כי ניתן לשחרר נאשם שהורשע והגיש ערעור על פסק-דין בהתאם לכללים ולסייגים מסויימים שנקבעו על-ידי בתי-המשפט. בסופו-של-דבר נתון שחרור הנאשם עד להכרעה בערעורו, לשיקול-דעת בית-המשפט. עם-זאת קיימים במספר מדינות סייגים סטטוטוריים לשחרור כאמור, המתייחסים בדרך-כלל, לעבירות חמורות של אלימות. השיקולים לשחרור בערבות הם, בין השאר: סיכויי הנאשם בערעור, והחשש שמא ירצה הוא את עונשו ולאחר-מכן יצא זכאי בערעור. השיקולים להימנעות משחרור הם: החשש להימלטות מן הדין והמסוכנות לציבור (ראה: ALR 4th 28, pp. 227).

מכאן נחזור לענייננו. נראה לי שהאיזון בין השיקולים השונים, מטה את הכף לזכות המבקש מהטעמים הבאים:

א. הערעור לפי תכנו, לא הוגש רק כדי לדחות את הקץ. אשר להערכת סיכויי הערעור, יש ועל פני הערעור ניתן לראות כי נידון הוא לכשלון או להצלחה. אלה הם המקרים הקלים המצויים בשני קצות הקשת. ביניהם, מגוון רחב של מקרים, בהם, ללא שמיעת הערעור במלואו לגופו, קשה לאמוד את סיכוייו. למבקש השגות רבות הן נגד העובדות שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, והן נגד המסקנות שהוסקו על ידו מן העובדות שקבע.

כמו-כן משיג הוא על הפרשנות שניתנה על-ידי בית-המשפט להוראות החוקים הרלוונטיים והחלתם על העובדות, כשהטענה היא, שגם אם המעשים שיוחסו למבקש נעשו על ידו, אין הם מהווים את העבירות שיוחסו לו ושבהן הורשע. כמו-כן מערער הוא על חומרת העונש.

ב. על-פי הטענה, על המבקש לרצות, לאחר ניכוי התקופות המקובלות בניכוי, 15 חודשי מאסר. לפי מצב ההמתנה לשמיעת ערעור כיום, תחלוף תקופה זו כולה או מרביתה לפני שהערעור יישמע. באופן כזה, אם יזכה הוא בערעורו בין אם על ההרשעה ובין אם על העונש, עלול הדבר לקרות לאחר שריצה את כל או מרבית תקופת המאסר, אותו לא היה עליו לרצות מלכתחילה. פגיעה כזו, אם תתרחש, קשה היא ובלתי-הדירה. אין דרך חזרה ממנה ואין פיצוי שיוכל לפצות על כך. מדיניות הפרקליטות היא להסכים לדחיה כאשר המאסר הוא לתקופה קצרה. השאלה אם התקופה קצרה היא אם לאו, היא במידה רבה פונקציה של משך ההמתנה לשמיעת הערעור, וזו, לצערנו, איננה קצרה.

ג. העבירות שהן ללא ספק חמורות ביותר, אינן עבירות של אלימות. אלה הן עבירות כלכליות שנעברו ב- 1994. המבקש לא היה במעצר במהלך ההליכים ולא נטען כי היה בכך כדי לסכן את ניהול המשפט, או לפגוע בו, או כדי לסכן את הציבור, או מי מפרטיו.

לכך מתווספות נסיבות אישיות ומשפחתיות קשות של המבקש שיש להתחשב בהן, ושאף כי אין בהן כדי לגרוע מחומרת העבירות שבהן הורשע, אין דחיית המאסר יוצרת סיכון של חזרה עליהן (לעניין דחיית מועד תחילת ריצוי עונש מאסר עד שמיעת הערעור, במקרים של 'עבירות כלכליות', ראה בש"פ 90, ע"פ 752/90 שמואל ברזל נ' מדינת ישראל, תק-על 90(1), 259 (1990); בש"פ 5110/95, בש"פ 5112/95 ניסים אביעוז ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 95(3), 165 (1995)).

ד. טוענת באת-כוח המשיבה כי דחיית ריצוי העונש עלולה לגרום לאבדן אמון הציבור במערכת, כאשר נאשם שהורשע בדין ונדון למאסר יתהלך חופשי בחוצות.

אין להקל ראש בטעון זה, אולם נראה לי, כי אם נאשם כזה יצא זכאי לאחר שריצה עונש מאסר שהושת עליו, תהיה הפגיעה באמון הציבור במערכת, גדולה לאין ערוך.

קנס

5. האמור לעיל ביחס למאסר, אינו יפה לעניין הקנס, שאם ישולם, ניתן יהיה להחזירו אם יהיה צורך בכך. המבקש ביקש לדחות גם את תשלום הקנס. על-פי הטענה אין לנאשם אפשרות לגייס את הקנס הגבוה לשם תשלומו במועדים שנקבעו ובוודאי שלא יוכל לעשות זאת, אם ריצוי עונש המאסר לא ידחה. מאחר ואני בדעה כי יש לדחות את ריצוי המאסר, נשמט חלק מהבסיס לטעון האמור.

הבקשה לדחיית תשלום הקנס, נדחית בזה.

6. סוף דבר, אני מחליטה על דחיית מועד ריצוי עונש המאסר עד לאחר הכרעה בערעורו של המבקש. מאחר ואין בפני תנאי הערובה שהוטלו על המבקש בבית-משפט קמא, אם הוטלו כאלה אני מתנה את דחיית ריצוי המאסר בתנאים הבאים:

1. הפקדת דרכון או דרכונים של המבקש במזכירות בית-המשפט המחוזי.

2. הימנעות מלעבוד בכל הקשור בענייני בנקאות וניירות ערך ובטיפול בניירות ערך ובכספי ציבור בין במוסדות ציבוריים ובין במוסדות פרטיים.

3. התייצבות אחד לחודש באחד לכל חודש (אם חל שבת או חג, ביום הראשון שלאחר-מכן), בתחנת משטרה הקרובה למקום מגוריו.

4. ערבות עצמית וערבות צד ג' להבטחת התייצבות לשמיעת הערעור ולהבטחת מילוי כל התנאים הנ"ל, בסך של 100,000 ש"ח.

7. הפרת תנאי כלשהו מהתנאים הנ"ל תביא לתחילת ריצוי מיידי של עונש המאסר.

ניתנה היום, י"ב בטבת תשנ"ז (22.12.96)."


11. ע"פ 4590/98 רועי שרעבי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 69 (1998)

נפסק מפי כב' השופטת ט' שטרסרג-כהן:

"1. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' מודריק) בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין והושת עליו עונש של שנתיים וחצי מאסר מהן 15 חודשים לריצוי בפועל ובמניינם 15 ימי מעצר וכן מאסר על-תנאי. המבקש, הגיש ערעור על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין ובמסגרתו מבקש הוא דחיית ביצוע עונש המאסר.

2. לטענת הסניגור המלומד, סיכויו של המבקש בערעור טובים באשר על-פי חומר הראיות ועל-פי תיאור העובדות על-ידי בית-המשפט קמא, יש סיכוי כי טענתו בדבר הגנה עצמית תתקבל. עוד טוען הוא כי אם לא יעוכב ריצוי עונש המאסר, עלול, בסבירות גבוהה, להיווצר מצב שבו ירצה המבקש את מרבית או כל עונש המאסר בטרם נשמע ערעורו ונמצא הערעור מסוכל.

3. כעולה מהכרעת-הדין, התפתחה תיגרה בין צעיר בשם אופיר, שבהמשכה הצטרפו אליה חברים של אופיר, על רקע סירוב שומר של פאב שבבעלותו של המבקש, לאפשר את כניסתו של אופיר לפאב. התיגרה התפתחה בשלושה שלבים, כאשר הראשון היה בין אופיר לבין השומר; השני, בכניסה לשטח החניה של הפאב, שם הצטרפו החברים; והשלישי כאשר בין המבקש, בעל המקום, לבין אופיר החלו חילופי דברים שהתפתחו לתיגרה, שבסופה נדקר אופיר על-ידי המבקש באמצעות סכין ונחבל באורח קשה.

4. הסניגור הדגיש - ובצדק - את העובדה שאופיר וחבריו הם אלה שהגיעו אל הפאב של המבקש והחלו בתיגרות על רקע סירוב לאפשר לאופיר להיכנס לפאב ואילו הוא - המבקש - בעל המקום, שלא רצה לאפשר לאנשים בלתי-רצויים להיכנס לפאב שבבעלותו, ניסה למנוע זאת מהם ולהרחיקם. עוד עולה מהכרעת-הדין כי הסכין שבה נדקר אופיר, לא הובאה על-ידי המבקש למקום אלא שתוך כדי התיגרה הרים אותה המבקש מן הקרקע ודקר בה את אופיר.

5. העבירה בה הורשע המבקש ונסיבות ביצועה הן חמורות ביותר. הדקירות העמוקות שסבל אופיר ושבגינן הורשע המבקש, אינן נגרמו באקראי ועל-ידי נפנוף בסכין אלא שלטענת המבקש לא הוא פתח בתגרה ולא הוא זה שיזם אותה. הנפגע וקבוצת חבריו ניסו לכפות עצמם עליו ועל העסק שניהל, מבלי שהיתה להם זכות לעשות זאת ופתחו בתגרה שהלכה והסלימה. כמו-כן טוען הוא כי הרים את הסכין ונפנף בה על-מנת להפחיד את אופיר וחבריו ולהרחיקם מן המקום כשהוא עצמו מכותר באופיר ובחבריו המרביצים לו וחובטים בו ומסכנים את שלומו ואת חייו באופן שהוא ראוי ליהנות מטענת הגנה העצמית. אין לשלול על-הסף כחסרות כל יסוד טענות אלה ויש ליתן הזדמנות להעלותן בערעור בין אם להכרעת-הדין ובין אם לעונש בטרם ירצה המבקשת את עונשו.

אכן, קיים חשש ממשי - בהתחשב בתקופת המאסר לה נדון המבקש - כי כאשר יגיע תורו של הערעור להישמע, ירצה המבקש את מלוא עונשו או את חלקו הגדול ואם יזכה בערעור, לא יועיל הוא לו.

6. אכן, ככלל, על נאשם המורשע בדין לרצות את העונש ללא דיחוי ואין הוא בחזקת חף מפשע. אי-ביצוע מיידי עלול לפגוע באמון הציבור במערכת, אולם זיכויו של נאשם בערעור לאחר שריצה עונש מאסר שהושת עליו, עלול לפגוע באמון הציבור במערכת, לא פחות. לשאלה זו נזדמן לי לתת דעתי במקרה אחר ומוצאת אני לחזור על הנאמר שם:

'לפנינו עמות בין אינטרסים שונים הראויים להגנה. מצד אחד, על הנאשם המורשע לשלם את מחיר מעשיו בגינם הורשע ולרצות את עונשו ללא דחוי ועל המערכת המשפטית לדאוג שגזר-הדין יבוצע מיד. מצד אחר, על החברה לדאוג לכך שלא יירצה אדם עונש מאסר, לשווא, ושלא תישלל חירותו כאשר בסופו של הליך, עשוי הוא לצאת זכאי בדינו. לדידי, מוטב עיכוב ביצוע עונש מאסר לעשה נאשמים שערעורם יידחה, מאשר ריצוי עונש מאסר על-ידי נאשם אחד, שבדיעבד יסתבר כי לא היה עליו לרצותו. עם-זאת, לא די בעצם הגשת הערעור כדי להביא לדחיית ביצוע עונש מאסר, שאם תאמר כן, יש לדחות ביצועו של כל עונש מאסר, ואינני סבורה שנכון לעשות כן. כדי למצוא את האיזון הנכון, עומדים לרשותנו כלים בעזרתם יימדדו וישקלו כל השיקולים הרלוונטיים וייערך השקלול הראוי ביניהם. יש לתת את הדעת על סיכויי הערעור, על משך הזמן העלול לעבור עד לשמיעת הערעור, על היחס בין משך זמן זה לבין תקופת המאסר, על סוג העבירה וחומרתה, על נסיבות ביצועה, על הסיכון הטמון בנאשם לשלום ולבטחון הציבור ופרטיו, על החשש להימלטותו של הנאשם מן הדין, על אישיותו של הנאשם, על עברו, על נסיבותיו האישיות וכיוצא באלה שיקולים והרשימה אינה סגורה.

הבעייתיות עליה הצבעתי לעיל, קיימת לא רק בשיטתנו, אלא בכל שיטה משפטית. בארצות-הברית למשל מוסדר הנושא בחקיקה פדראלית ומדינתית וכן בפסיקה. נקודת המוצא של הגישה הפדרלית היא, שאין לנאשם שהורשע זכות חוקתית להשתחרר בערבות עד לערעור. עם-זאת קובע החוק הפדראלי כי נתן לשחרר בערבות נאשם שהורשע ומגיש ערעור, אם אין נשקפת סכנה ממנו לאדם כלשהו או לציבור, אם הערעור איננו מוגש למטרת סחבת ודחיה לשמה: אם הערעור מעלה שאלה משפטית או עובדתית העלולה לגרום לביטול או לשינוי פסק-הדין או לקיצור תקופת המאסר באופן שאם לא ישוחרר הנאשם בערבות עד לערעור, עלול הוא לרצות מאסר, שבדיעבד הסתבר שלא היה עליו לרצותו (ראה: CSCA 18 Crimes and Criminal Procedure 3143 pp. 192). סקירה עדכנית של הפסיקה האמריקאית מלמדת כי ניתן לשחרר נאשם שהורשע והגיש ערעור על פסק-דין בהתאם לכללים ולסייגים מסויימים שנקבעו על-ידי בתי-המשפט. בסופו-של-דבר נתון שחרור הנאשם עד להכרעה בערעור, לשיקול-דעת בית-המשפט. עם-זאת קיימים במספר מדינות סייגים סטטוטוריים לשחרור כאמור, המתייחסים בדרך-כלל, לעבירות חמורות של אלימות. השיקולים לשחרור בערבות הם, בין השאר: סיכויי הנאשם בערעור, והחשש שמא ירצה הוא את עונשו ולאחר-מכן יצא זכאי בערעור. השיקולים להימנעות משחרור הם: החשש להימלטות מן הדין והמסוכנות לציבור (ראה: 227 ALR 4th 28, pp). (בש"פ 8574/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, תק-על 96(4), 61 (1996)).'

מכאן נחזור לענייננו.

7. אין לומר שהערעור הוגש רק כדי לדחות את הקץ ואין לומר שעל פני הערעור ניתן לראות כי הוא נדון לכישלון. בערכאה ראשונה המליץ שירות המבחן על הטלת מאסר שניתן להמירו בעבודות שירות. בית-המשפט לא קיבל המלצה זו והמבקש מתכוון להעלות מחדש בקשה כזו במסגרת הערעור על גזר-הדין במידה והערעור על ההרשעה ידחה.

8. המבקש הוא בן 28 ולו שתי הרשעות קודמות משנת 88 ו- 91. הוא לא היה נתון מעולם במאסר. בניכוי השליש ותקופת המעצר, נותרו לו לריצוי 8.5 חודשי מאסר. קיים חשש ממשי שאם לא יידחה ריצוי עונשו, ירצה הוא את כל העונש או מרביתו בטרם ישמע ערעורו ונמצא ערעורו, מסוכל.

9. לאור כל האמור לעיל, מקבלת אני את הבקשה ומורה על דחיית עונש המאסר עד למתן פסק-דין בערעור, בתנאים הבאים:

א. המבקש יפקיד ערבות בסך של 25,000 ש"ח בקופת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב וכן יחתום הוא על ערבות אישית וימציא ערבות צד ג' לשביעות רצון רשם בית-המשפט המחוזי, בסך של 50,000 ש"ח.

ב. המבקש יימנע מלעבוד בפאב שבבעלותו או בכל פאב אחר וימנע מלהופיע בפאבים ובארים בכל שעות היום והלילה.

ג. המבקש יפקיד את דרכונו במזכירות בית-המשפט המחוזי תל-אביב וינתן בזה נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ.

ד. המבקש יתייצב לערעורו עם קבלת זימון לכך.

ה. המבקש יתייצב במשטרה אחת לשבועיים בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו ביום ראשון בשבוע עד השעה 10:00.

ו. המבקש ימסור במזכירות בית-המשפט את כתובתו הקבועה בה הוא מתגורר ואת מספר הטלפון שלו.

ז. הפרת תנאי מתנאי הערבות תביא למאסרו המיידי, בנוסף לחלוט הפיקדון ולמימוש הערבויות.

תנאים אלו באים במקום תנאים שנקבעו בבית-משפט קמא, אם נקבעו כאלה.

ניתנה היום, כ"ט בתמוז תשנ"ח (23.7.98)."


12. ע"פ 7068/98 יוסף חכמי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3), 582 (1998)

נפסק מפי כב' השופט מ' אילן:

"המבקש יוסף מ' חכמי, וחברה שבשליטתו, חכמי נדל"ן בע"מ, הורשעו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 2.9.98 בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע ומתן שוחד.

ביום 4.10.98 נגזר דינם של המבקשים. על המבקש מס' 1 הושתו העונשים הבאים:

בגין העבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות -

שש שנות מאסר, מתוכן 4 לביצוע בפועל ושתיים על-תנאי. וכן קנס בסך שלושה מיליון ש"ח או שנתיים וחצי מאסר תמורתם.

בגין העבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה - שנת מאסר לריצוי בפועל.

בגין העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע - שנת מאסר בפועל.

בגין העבירה של מתן שוחד, שנת מאסר על-תנאי וקנס בסך 50,000 ש"ח או חצי שנת מאסר תמורתו. על המבקש 2 הושת קנס בסך שני מיליון ש"ח.

המבקשים ערערו הן על ההרשעה והן על חומרת העונשים שהושתו עליהם.

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע העונש עד למתן פסק-דין בערעור.

המבקשים טוענים שסיכויי הערעור טובים. העתק הודעת הערעור הוגשה יחד עם הבקשה ויש בה טענות משפטיות רבות. בקשר לעונשים נטען שלא היה תקדים שאדם נדון למאסר בפועל בגין עבירות כלכליות ובוודאי שלא זמן כה רב לאחר ביצוע העבירות, כאשר מאז ועד עתה אין רבב על שמו וגם לפני אותן עבירות עברו נקי לגמרי.

מדובר במעשים שבוצעו החל משנת 1986 וכלה במאי 1990. החקירה בוודאי ארכה זמן מסויים. כתב האישום הוגש באוגוסט 1992 ומרגע שהחלה שמיעת הראיות ארך המשפט שלוש שנים. הצטברו 6,000 עמודי פרוטוקול. הכרעת-הדין לבדה משתרעת על פני 393 עמודים וגזר-הדין על 19 עמודים נוספים. הודעת הערעור משתרעת על פני 18 עמודים.

מקובל עלינו כי לצורך השיקול אם להורות על דחיית ביצוע עונש, צריך להתחשב, בין היתר, בסיכויי הערעור, אולם יהיה זה יומרני מצדי אם אומר שאני יכול אחרי עיון שטחי ומרפרף להעריך סיכויי ערעור בתיק עב כרס שכזה כשמדובר בפסק-דין יסודי המשתרע על מאות עמודים, ובהודעת ערעור שהיא ארוכה ויסודית.

יתכן שבתיק הדן בפרשה עובדתית אחת קצרה, שבו הושמעו מספר קטן של עדים, ניתן לחוות דעה על סיכויי הערעור מקריאה מהירה של פרוטוקול העדות, פסק-הדין והודעת הערעור. גם במקרה שכזה אינני חושב שהשופט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע העונש צריך לכתוב חוות-דעת על סיכויי הערעור. השופט הזה אינו שופט רביעי המצטרף להרכב הדן בערעור. בשלב הזה די בכך שנחה דעתו של השופט הדן בעיכוב ביצוע העונש, שהאמור בהודעת הערעור אינם דברים מופרכים שאפשר לבטלם מניה וביה, אלא טענות שראוי לשמוע ולשקול אותן.

במקרה דנן, מדובר במסכת מורכבת ומסובכת. המערערים נמצאו אשמים בכך שהונו את מרכז ההשקעות על-ידי מצג שווא בדבר השקעות שהשקיע ב-'מפעל מאושר' וזאת על-ידי הצגת חוזים כוזבים או חוזים עם 'איש קש', או חוזים של עבודות שבוצעו לכאורה על-ידי קבלן בעוד שלמעשה בוצעו על-ידי עובדי היזם וכך יצא שמרכז ההשקעות מימן את מלוא ההשקעה האמיתית בפרוייקט, הגם שהוא אמור לממן פחות מ- 50%.

בערעור נטען, בין היתר, שכל מה שעשו המערערים היה גלוי וידוע למרכז ההשקעות ולכן לא תיתכן מרמה. עוד משיגים על הקביעה של בית-משפט קמא שהחוזים שהוצגו כחוזים בין היזם לבין הקבלן הם חוזים עם "איש קש". עוד נטען כי "אין זה בלתי-סביר" לראות את המלאכה העצמאית שהושקעה על-ידי היזם כחליפה לפעולה נשכרת.

אלו הן רק מקצת מן הטענות.

ברור שכדי להעריך טענות מסוג זה צריך ללמוד לימוד יסודי את ששת אלפי עמודי הפרוטוקול, לעיין בעשרות מוצגים וללמוד את הכרעת-הדין המכילה 393 עמודים.

מובן שדבר זה לא יעשה בשלב הנוכחי. די לי בכך שאני קובע שאינני יכול לומר מניה וביה שטענות הערעור כולן מופרכות על פניהן. לצורך בקשה זו אפשר לומר שהמבקשים יצאו ידי חובתם להראות שיש סיכוי לערעור.

מכאן אני בא לדון בעניינים שקל יותר להכריע בהם בשלב זה.

בא-כוח המערערים מצביעים על כך שבית-משפט קמא טעה בכך שהשית על המבקש מס' 1 עונש של שש שנות מאסר בשביל העבירה של מרמה בנסיבות חמורות כאשר העונש המירבי הקבוע בחוק הוא חמש שנים בלבד.

אין מחלוקת כי שגה בית-המשפט קמא בעניין העונש שהושת על המבקש מס' 1 בעבירה של מרמה בנסיבות חמורות. די לעיין בסיפא של סעיף 415 לחוק העונשין. בא-כוח המערערים טוען שלאור העובדה שהעונש חורג מן הקבוע בחוק, גזר-הדין בטל ומבוטל, כך שממילא אין להפעילו. בא-כוח המערערים, עורך-דין רובין, סבור שתקנתו של עניין זה, אם ההרשעה תעמוד בעינה לאחר הדיון בערעור, הוא בהחזרת התיק לבית-משפט קמא כדי שיגזור את העונש מחדש.

עדיין נותרה שנת מאסר בפועל שנגזרה בגין העבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה עוד שנה בשביל קשירת קשר, דהיינו נותרו שתי שנות מאסר שלגביהן הסנגור אינו טוען שאלו נגועות בחריגה מסמכות, אלא שגם לגבי שתי שנים אלו יש לו טענות. אשר לעבירת הקשר סבור הסניגור שעבירה זאת נבלעת בעבירה המוגמרת ולא היה מקום לגזור בשבילה עונש נפרד. לכל היותר אפשר לגזור עליה עונש חופף.

אשר לעבירת הניסיון סבור הסנגור שלא היה מקום לגזור עונש בעד עבירת הניסיון מפני שהניסיון נבלע בתוך העבירה המוגברת.

עונש החורג מן הקבוע בחוק:

הסנגור הפנה תשומת-ליבי לפסק-דינו של בית-משפט זה ב- בג"צ 243/80 ארקדי מדז'ינסקי נ' בית-הדין הצבאי ואח', פ"ד לה(1), 67, בו נפסק מפי כב' השופט ברק (כתוארו אז) כי במקום שהוטל עונש שאין לבית-המשפט סמכות להטילו, גזר-הדין בטל ומבוטל.

השופט ברק נותן באותו פסק-דין (פסקה 3 בעמ' 71) דוגמה דומה למקרה שלנו וקובע כי במקום שבית-המשפט מוסמך לגזור שלש שנות מאסר והוא גזר חמש, כל העונש בטל, ואי-אפשר להפריד ולומר ששלוש השנים ניתנו בסמכות ואילו השתיים הנותרות בטלות כי ניתנו בחוסר סמכות. השופט ברק גם מזכיר לתמיכה בדעה זו את פסק-הדין האנגלי R. v. Willesden Justices 1948 1 K.B 397, אולם הוא גם מזכיר את העובדה שארצות-הברית יש שפוסקים להיפך.

(ראה American Jurisprudence 2d. 228 39).

השאלה התעוררה שוב ב- ע"פ 866/95 אהרון סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 793. אמנם שם השאלה העיקרית היתה חוסר סמכות עניינית של בית-המשפט המחוזי לדון בעבירות שיוחסו לנאשם, אך דרך אגב נדונה גם השאלה של ענישה תוך חריגה מן הקבוע בחוק. בעניין זה נחלקו שלושת השופטים שישבו בדין - השופטים א' מצא, א' גולדברג ו- י' זמיר. השופט מצא הביע דעה כי:

'אף חריגה מסמכות הענישה, הנתונה לבית-המשפט המוסמך, לא תמיד תהא ניתנת לתיקון ויש שתחייב מסקנה שגזר-הדין כולו בטל ומבוטל.'

ואילו השופט א' גולדברג היה בדעה כי סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965, מאפשר תיקון גזר-דין הלוקה בחריגה כזאת במסגרת הערעור והסתמך, בין היתר, גם על פסיקת בית-המשפט העליון ב- בג"צ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד לה(1), 239, 246 ו- ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 539, 550. ואילו השופט י' זמיר בהתייחסו ל- בג"צ 243/80 הנ"ל אמר את הדברים הבאים:

'האמנם מתחייבת מפסק-דין זה המסקנה שחריגה מסמכות הענישה של בית-משפט מובילה, ללא סייג וללא חריג, למסקנה שגזר-הדין בטל ומבוטל ואינו ניתן לתיקון? הנה כך אמר השופט ברק בפסק-דין זה (עמ' 76):

'מושג הבטלות אינו אלא תווית, אשר הכתוב עליה משקף את המצוי בכלי עצמו. על-כן ניתן לדבר על בטלות מוחלטת ועל בטלות יחסית. יש והבטלות משמעותה... כי הפסק 'לא שרירין ולא קיימין', ויש והבטלות משמעותה כי הפסק 'לא שרירין אך קיימין', ויש והפגם מתרפא והפסק שריר וקיים. המעבר ממצב למצב אינו מעשה כישוף אלכימי, אלא מעבר הבא להבטיח את מטרתו של הדין'.'

בסופו-של-דבר השופטים לא הכריעו בשאלה והשאירוה בצריך עיון, משום שלצורך פסק-הדין לא היו צריכים להכריע בה.

עם כל הצניעות והענווה, אם צריך הייתי להכניס ראשי בין 'הרים' אלו, הייתי מצטרף לדעת השופט גולדברג שהעניין ניתן לתיקון בערעור, בסייג זה שלא מדובר במקרה שהעונש שנגזר הוא שונה במהותו מהעונש הקבוע בחוק. אם למשל נקבע לעבירה מסויימת קנס בלבד ובית-המשפט הטיל במקום זה מאסר הייתי אומר שגזר-הדין בטל ומבוטל. כן אני סבור שהעונש בטל ומבוטל במקרה הדומה ל- בג"צ 243/80 הנ"ל שבו קצין שיפוט גזר עונש שלא היה מוסמך לגזור. אני סבור שמה שנפסק ב- בג"צ 243/80 הנ"ל חל בכל מקום שהעונש הוא לא מסוג העונש שניתן לגזור בעד עבירה מסויימת או שהוא מחוץ לתחום סמכותו של בית-המשפט או בית-הדין שגזר אותו, במקרה כזה גזר-הדין הוא אפס מעשה. אך במקום שהעונש הקבוע הוא מאסר שבית-המשפט מוסמך לגזור אותו אלא שבית-המשפט חרג מן העונש המירבי המותר בחוק הייתי בודק את העניין לגופו. אם היה חשש שהעונש כולו מושפע מכך שהשופט חשב בטעות שתקרת הענישה גבוהה ממה שהיא באמת, הייתי מבטל את גזר-הדין על-מנת שייגזר עונש חדש, בין על-ידי הערכאה הראשונה ובין על-ידי ערכאת הערעור. אך במקרים שברור מתוך גזר-הדין שהעונש אינו מושפע משיקול מוטעה כזה, הייתי מקיים את גזר-הדין בגבולות התקרה הקבועה בחוק (כפי שהמצב בארצות-הברית; ראה American Jurisprudence 2d. 288 39). גם באנגליה עצמה אינני בטוח שהדין הוא בטלות של גזר-הדין בכל מקרה. המקרה של R. v. Willesden justices היה מקרה של צו ברור המכוון לשופטי שלום לא מקצועיים, והנימוק היה שהם חרגו מסמכותם המוגבלת. לכן בוטלה, מלבד העונש, גם ההרשעה. התוצאה היתה כפי שהיתה רק משום שהעניין הובא לבית-המשפט הגבוה על דרך צו ברור (certiorari) הלורד גודרד אומר שם בעמ' 399:

'If it appears that a man has had a penalty imposed upon him which the law does not permit him to suffer, that makes the conviction bad and the applicant is entitled to his order of certiorari. It would, perhaps, be a good thing if the law were altered by legislation, and power were given to this court on a certiorari to substitute for the penalty which was in fact imposed a penalty which could lawfully have been imposed or, to order the case to go back to the magistrates to consider what the proper penalty should be. But, unlike the court of Criminal Appeal, we have no such power. That court is given express power under its statute to substitute one conviction for another if it thinks the conviction ought to have been for another offence; or if it thinks that an excessive penalty, or a wrong penalty, has been imposed, it can substitute a proper penalty as it did in Rex v. Hobson (I). As the law stands, however, we have no such power to amend the conviction. Accordingly, the certiorari must go, and the conviction must be quashed.'

עינינו הרואות שהנימוק היה שבית-המשפט הגבוה אינו בית-משפט לערעורים ובמסגרת עתירה לצו ברור אי-אפשר לתקן את גזר-הדין. בית-משפט זה הוא ערכאת ערעור ולנו יש סמכות לתת אותו גזר-דין שהערכאה הראשונה היתה מוסמכת לתת במקום גזר-הדין השגוי. זאת לאור דברי סעיף 213(3) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.

בית-משפט זה נוהג להשתמש בסמכות האמורה ולתקן גזרי-דין שחורגים מן העונש הקבוע בחוק, בכל עת שהדבר נדרש (ראה למשל ע"פ 735/80 אברהם (בבר) כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 94, 100).

הנה-כי-כן בטלותו של גזר-הדין לא היתה צריכה להוות נימוק לדחיית ביצוע גזר-הדין.

טענה נוספת נגד גזר-הדין היא, שהעונש של עבירת הקשר ועבירת הניסיון היו צריכים להיבלע בעונש של העבירה המוגמרת. טענה זאת אין לה משקל ברגע שטוענים שהעונש בעד העבירה המוגמרת בטל. אבל אפילו אם גורסים כמותי שהעונש איננו בטל, הרי שדבר זה ניתן לתיקון בערעור, שבוודאי יתקיים לפני תום תקופת המאסר בעד העבירה המוגמרת. אשר לנושא הניסיון אם הבינותי נכון לא מדובר בניסיון לאותם המקרים שלגביהם הורשע המערער בעבירה המוגמרת, אלא בניסיון לעתיד לבוא, דהיינו למקרים שהמערער החל בביצועם לפני "שהתפוצצה" הפרשה והם לא הושלמו בגלל שהפרשה "התפוצצה". במקרה כזה הניסיון לא נבלע בעבירה המוגמרת.

מכל מקום, מבחינת הטענות כלפי חומרת גזר-הדין, בוודאי שיש בפי המערער טענות שראויות להישמע, ואשר יהיה צורך לשקול אותן בכובד ראש.

כאמור, לצורך השיקול אם לדחות את ביצוע העונש אם לאו, לוקחים בחשבון את סיכויי הערעור. אלא שזה אינו השיקול היחיד.

באת-כוח המדינה הגישה תיק עם שורה של אסמכתאות, לפיהן עצם הגשת ערעור, ולו גם ערעור שאינו חסר סיכוי מניה וביה, אינה נימוק לדחיית ביצוע גזר-הדין: החל מפסק-הדין ב- ע"פ 184/70 מדינת ישראל נ' אברהם גולדנברג, פ"ד כד(1), 503 וכלה בפסקי-דין משנות ה- 90'.

ב- בש"פ 6877/93 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 93(4), 141 (1993) נאמר מפי כב' השופט חשין:

'לא אחלוק על כך כי אפשר יש בפיו של עורך-דין חדד טענות הראויות להישמע בערעור, אך אנו, בהליכי עיכוב ביצוע מצויים אנו כיום, ולא שמעתי מפיו של עורך-דין חדד טענה כדי נתינתו של צו עיכוב ביצוע. והרי הלכה מכבר היא, כי לעניין עיכוב ביצועו של פסק-דין חייב מבקש להראות כי נתקיימו בעניינו נסיבות מיוחדות במינן, כי מחזיק הוא בסיכויים בולטים לעין לזכות בערעורו, וכל כיוצא באלו נוסחאות כלליות שעיקרן העמדת כלל ויוצא בצידו:

מי שנגזר דינו חייב לשאת בעונש, ועליו הנטל - ונטל מיוחד הוא - לשכנע את בית-המשפט כי יש ונכון לסטות מאותו כלל (ראה, למשל, בש"פ 4976/92 ו- בש"פ 5024/92). המבקש לא עמד בנטל זה המוטל על שכמו.'

ב- בש"פ 8574/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, תק-על 96(4), 61 (1996), נאמר מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן:

'אכן, כלל מקובל עלינו מימים ימימה הוא, כי על נאשם שהורשע, לרצות את עונשו מיד עם השתתו. הטעמים לכלל זה יפים וטובים הם, הן במישור הפרטני ובמיוחד במישור הציבורי. אדם שהורשע והושת עליו עונש אינו עוד בבחינת חף מפשע ועצם הגשת ערעור על ידו אינה הופכת את הקערה על פיה ואינה נותנת בידי המערער זכות קנויה לדחיית ריצוי העונש. כל עוד לא נקבע אחרת בערעור, נחשב המורשע אשם בדינו ועליו לשלם את מחיר מעשיו. עם-זאת, אין פסק-הדין המרשיע מהווה סוף פסוק.

החוק נתן בידי הנאשם המורשע בדין, זכות ערעור, שאם ינצלה, יעמדו הרשעתו והעונש שהוטל עליו, בביקורת של ערכאה גבוהה יותר ורק לאחר ברור הערעור יאמר בית-המשפט את דברו הסופי.'

אבל היא גם אומרת:

'לפנינו עימות בין אינטרסים שונים הראויים להגנה. מצד אחד, על הנאשם המורשע לשלם את מחיר מעשיו בגינם הורשע ולרצות את עונשו ללא דחוי ועל המערכת המשפטית לדאוג שגזר-הדין יבוצע מיד. מצד אחר, על החברה לדאוג לכך שלא יירצה אדם עונש מאסר, לשווא, ושלא תישלל חירותו כאשר בסופו של הליך, עשוי הוא לצאת זכאי בדינו.

לדידי, מוטב עיכוב ביצוע עונש מאסר לעשרה נאשמים שערעורם יידחה, מאשר ריצוי עונש מאסר על-ידי נאשם אחד, שבדיעבד יסתבר כי לא היה עליו לרצותו.

עם-זאת, לא די בעצם הגשת הערעור כדי להביא לדחיית ביצוע עונש מאסר, שאם תאמר כן, יש לדחות ביצועו של כל עונש מאסר, ואינני סבורה שנכון לעשות כן.

כדי למצוא את האיזון הנכון, עומדים לרשותנו כלים בעזרתם יימדדו וישקלו כל השיקולים הרלוונטיים וייערך השקלול הראוי ביניהם. יש לתת את הדעת על סיכויי הערעור, על משך הזמן העלול לעבור עד לשמיעת הערעור, על היחס בין משך זמן זה לבין תקופת המאסר, על סוג העבירה וחומרתה, על נסיבות ביצועה, על הסיכון הטמון בנאשם לשלום ולבטחון הציבור ופרטיו, על החשש להימלטותו של הנאשם מן דין, על אישיותו של הנאשם, על עברו, על נסיבותיו האישיות וכיוצא באלה שיקולים והרשימה אינה סגורה.'

אני סבור שהגיע הזמן לעיין מחדש בכלל הזה שאדם צריך לרצות את עונשו, אפילו הגיש ערעור. הנימוק לכלל הזה הוא, כי לאחר שהורשע הנאשם ושוב אינו בחזקת חף מפשע ראוי שירצה את העונש סמוך ככל האפשר למעשה העבירה, וכל כמה שדוחים את המועד - הענישה יעילה פחות. אף-על-פי-כן, הכל מסכימים שבמקרה שנגזר עונש מאסר לתקופה קצרה יחסית, יש לדחות את ביצוע העונש עד למתן פסק-דין בערעור, שמא ירצה המערער את כל עונשו עד מועד הדיון בערעור. זאת גם עמדת התביעה. לעניות-דעתי החשש אינו רק שמא ירצה אדם את כל עונשו ואחר כך יזכה בערעור. גם אדם שנגזרו עליו 6 שנות מאסר והוא ירצה שנתיים מהן עד אשר יזוכה בערעור נגרם לו עוול אף-על-פי שנותרו עוד 4 שנים שלא ירצה.

השופט ד"ר עודד מודריק אמר ב- ב"ש (ת"א) 1081/96 את הדברים הבאים:

'לא למותר להעיר שיתכן שלעת הזו שבה אנו פועלים תחת המטריה הנורמטיבית של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - אפשר להעלות הרהורים אודות התוקף הקונסטיטוציוני של הכלל המחייב ביצוע מיידי של עונש קנס שעה שעומדת למורשע בדין זכות על-פי החוק להעמיד את העונש לבחינה ערעורית.'

אני מסכים עימו.

לדעתי הכלל צריך להיות שאדם לא ישא את עונשו עד שפסק-הדין סופי, אלא- אם-כן יש חשש גדול שלא ניתן להבטיח את התייצבותו לשאת את עונשו או שיש סכנה לציבור ממנו.

הדברים אמורים רק לגבי מי שהיה משוחרר בערובה במשך הזמן שמשפטו התנהל. כמובן שפועל יוצא מנקיטת כלל זה הוא, ששוב לא ישמעו מפי אדם כזה טענות בדבר הקלה שצריך לעשות בעונש בגלל נקיפת הזמן מיום העבירה ועד לפסק-דין סופי.

משום כך אני מעכב את ביצוע גזר-הדין עד למתן פסק-דין בערעור, בכפוף לכך שבית-המשפט המחוזי יבדוק את תנאי השחרור בערבות, אם מתאימים הם למצב החדש. כל זמן שהתנאים לא ישונו על-ידי החלטה חדשה ישארו בעינם תנאי הערבות הקיימת.

ניתן בזה צו איסור יציאתו של המערער מן הארץ עד לסיום הדיון ב- ע"פ 7068/98 ועליו להפקיד את דרכונו במשטרה (אם עדיין לא עשה כן).

יש לזמן את בעלי הדין לשימוע החלטה זאת ל-6.12.98.

ניתנה היום, י"ב בכסלו תשנ"ט 1.12.98)."


13. ע"פ 3594/98 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 1178 (1998)

נפסק מפי כב' השופט מצא:

"המבקש הורשע בשתי עבירות מין במשפחה, אותן ביצע בנכדתו (קטינה כבת 10), ובמעשה מגונה, אותו ביצע בכלתו. נגזרו עליו חמש שנות מאסר בפועל, בניכוי 12 ימי מעצרו בשלב החקירה, ושנתיים מאסר על-תנאי. המבקש הגיש ערעור על הרשעתו בדין וכנגד חומרת העונש. בקשתו היא לעכב את ביצוע עונש המאסר הממשי שנגזר עליו עד להכרעה בערעורו.

בא-כוחו המלומד של המבקש, עורך-דין ג'רבוני, קיווה לשכנעני כי קיים סיכוי שבית-משפט זה יקבל את ערעורו של המבקש כנגד ההרשעה. עיינתי, עיין היטב, בהכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור. נראה לי כי להרשעתו של המבקש מצוי עיגון בראיות שבאו לפני בית-המשפט המחוזי. במוקד הראיות ניצבות עדויותיהן של המתלוננות, שזכו לאמונו של בית-המשפט, ולצידן - עדויות וראיות נסיבתיות בהן מצא בית-המשפט תמיכה ראייתית לאמיתות גרסותיהן של המתלוננות. גרסת המבקש, שכפר בעשיית המעשים, נדחתה כבלתי-מהימנה. גם עדות בנו, ועדויות אחרים מבני משפחתו, שניסו לסייע לו, לא זכו לאמון בית-המשפט. נמצא שהרשעתו של המבקש מבוססת על קביעות עובדתיות ומימצאי מהימנות, שבית-המשפט שלערעור, ככלל, אינו נוטה להתערב בהם.

הכלל הוא, כי משהורשע נאשם בדינו ונגזר עליו עונש מאסר בפועל, יתחיל הנידון לרצות את עונשו מיד, או במועד קרוב למתן גזר-הדין, אלא אם ראה בית-המשפט, או ראה בית-המשפט שלערעור, טעם שיצדיק עיכוב ביצוע. במקרהו של המבקש דנא אין טעם שיצדיק לחרוג מן הכלל האמור. המדובר במי שהורשע בעבירות חמורות, ונגזר עליו מאסר לתקופה לא מבוטלת, וסיכויי ערעורו על ההרשעה אינם גדולים.

הנני דוחה את הבקשה. על המבקש להתייצב לריצוי מאסרו ביום 14.6.98, כפי שהורה בית-המשפט המחוזי.

ניתנה היום, י"ז בסיון תשנ"ח (11.6.98)."


14. ע"פ 8549/99 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 99(4), 65 (1999)

נפסק מפי כב' השופט י' אנגלרד:

"לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין.

1. כנגד המערער הוגש כתב אישום ביום 29.6.98, בבית-משפט השלום בתל- אביב-יפו (ת"פ 6170/98) בו יוחסו למערער עבירות של מעשה מגונה (עבירה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק זה).

2. על-פי כתב האישום עשה המערער מעשים מגונים בגופה של המתלוננת (היא כלתה של חברתו לחיים), בכך שניגש אליה בשעת לילה, עת לנה עם בעלה ובתה בבית חמותה (היא חברתו של המערער), ובניגוד להסכמתה החופשית ליטף את רגלה ואת ישבנה. עוד נטען, כי באירוע אחר, ניגש המערער למיטה בה ישנה המתלוננת ועשה בה מעשים מגונים בכך שבניגוד להסכמתה החופשית ליטף את גופה והחדיר את אצבעו לפי הטבעת שלה.

3. המערער הורשע ביום 30.3.99, וביום 7.11.99 נידון לעונש מאסר לתקופה של חמש שנים, מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל. עוד נקבע, כי יתרת המאסר תהא על-תנאי, שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר עבירה לפי פרק י' סימן ה' לחוק העונשין (עבירות מין).

בית-משפט השלום קבע כי המערער יחל בריצוי עונשו ביום 2.12.99 (תוך הצבת תנאים לשחרור עד אותו מועד).

4. ביום 29.11.99 הגיש המערער ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71401/99). ביום 30.11.99 החליט בית-המשפט המחוזי, מפי השופט צ' הרטל, ב- בש"פ 92709/99, לדחות את בקשת המערער לדחיית ביצוע גזר-דינו עד לתום הדיון בערעור. עם-זאת, נעתר בית-המשפט קמא לבקשת באת-כוחו של המשיב לדחות את תחילת ריצוי העונש עד ליום 5.12.99, לשם הגשת ערעור על החלטתו זו בפני בית-המשפט העליון. ערעורו לבית-משפט זה הוגש ביום 1.12.99 ועיכוב הביצוע הוארך עד למתן החלטה בערעור זה.

5. בהחלטתו, הדוחה, כאמור, את בקשת עיכוב ביצוע גזר-הדין, מציין בית-המשפט קמא, כי לאחר שעיין בהכרעת-הדין של בית-משפט השלום, התרשמותו היא כי אין 'סיכוי ממשי' לביטול הכרעת-הדין ולזיכויו של המערער, כמו גם להקלה בעונשו. בית-המשפט הוסיף, כי העונש אשר הושת על המערער אינו יוצא-דופן בחומרתו, בהתחשב בעברו הפלילי של האחרון. בית-המשפט סיכם בכך כי הנטיה הכללית היא שלא לעכב ביצועם של גזרי-דין ארוכים כגון דא.

6. בערעור לפניי, הרחיבו באי-כוח המערער על הסיכויים להצלחת הערעור לגופו-של-עניין. כן הדגישו את המגמה הקיימת בשורה של פסקי-דין של בית-משפט זה לעכב את ביצוע גזר-הדין עד לסיום הליכי הערעור מבלי שהדבר יהא תלוי בסיכויי הערעור.

7. הטענות העיקריות לגופו של ערעור נוגעות לשאלת המהימנות של המתלוננת.

לא השתכנעתי כי יש בטענות אלה כדי לבסס סיכויים מיוחדים להצלחת הערעור, וזאת מבלי להביע דעה כלשהי לגופו-של-עניין.

8. באשר למגמתו של בית-משפט זה, בשלב זה עדיין שוררת ההלכה העקרונית כי - בהעדר נסיבות מיוחדות - על האדם שהורשע בעבירה והושת עליו עונש מאסר ממושך יחסית להתחיל בריצוי עונשו מיד עם מתן גזר-הדין בבית-משפט של דיון. במקרה זה, על המערער לרצות, על רקע הרשעתו הקודמת בעבירות מין, שלוש שנות מאסר בפועל בשל ביצוע מעשים מגונים בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין.

9. לא מצאתי כי במקרה שלפנינו קיימות נסיבות מיוחדות ואי לכך אני דוחה את הערעור.

מזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מתבקשת לקבוע את הדיון ב- ע"פ 71401/99 בהקדם האפשרי.

המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ביום א', 12.12.99, בשעה 10:00. תנאי השחרור שנקבעו בבית-משפט השלום ימשיכו לעמוד בתוקף, עד להתייצבותו לריצוי העונש.

ניתנה היום, כ"ז בכסלו תש"ס (6.12.99)."


15. ע"פ 3695/99 מג'אלי אבו-כף נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 1039 (1999)

נפסק מפי כב' השופט י' טירקל:

"1. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא ג' גלעדי, כב' השופט ב' אזולאי וכב' השופט ח' עמר), בהכרעת-דין מיום 10.2.99, הרשיע את המערער-המבקש בעבירה של ניסיון לרצח. בגזר-דינו מיום 28.4.99 השית עליו עונש מאסר לתקופה של 10 שנים, שתימנה מיום מעצרו של המבקש (15.9.97). בא-כוח המבקש, בבקשתו מיום 3.6.99, ביקש לצוות לשחרר את המבקש מן המאסר עד להכרעה בערעור שהגיש; לחלופין, להורות לקבוע תאריך מוקדם לדיון בערעור.

2. טענתו העיקרית של בא-כוח המבקש היא שדינו של פסק-הדין להתבטל מיניה וביה משום שהראיה העיקרית והיחידה היא עדותו של המתלונן שנפגע, שזיהה את המערער ואדם נוסף כשהם יורים בו, שעל פיה אי-אפשר היה לקבוע ממצא כלשהו.

לדעתו עולה מן הראיות כי אין ממש בזיהוי משום שאירוע הירי היה בלילה, לאור ירח, כאשר היורים מרוחקים מן המתלונן עשרה מטרים; בעניין זה הוסיף והרחיב בהסברים המראים, לפי סברותיו, שכל מסקנותיו של בית-המשפט המחוזי אין להן על מה שיסמכו. עוד טען ש- "כל הראיות" מפוקפקות. כחיזוק לטענותיו הביא את פסק-דינו של בית-משפט זה ב- ע"פ 331/97 פתחי אבו כף נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 94 (1997), לפיו זוכה המערער מעבירות של קבלת רכוש גנוב, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות וחבלה בכוונה מחמירה, אחרי שהורשע בהן בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. טעמו העיקרי של הזיכוי שם היה שנותרו "תמיהות ואי-בהירות" בגרסת התביעה המכרסמות בבסיס האמון המוחלט שניתן בגרסת השוטרים באותו עניין.

3. אינני רואה עם בא-כוח המבקש עין בעין.

כבר נאמר כי על מבקש הטוען שיש לעכב את ביצוע גזר-דינו, מן הטעם שיש לו סיכוי טוב לזכות בערעורו, 'להראות כי נגרם לו 'עיוות בולט' או כי יש לו 'סיכוי בולט לעין' לזכות בערעורו, כאשר על סיכוייו לזכות בערעור ניתן ללמוד מפסק-הדין עצמו ללא צורך להכנס לניתוח מדוקדק של העובדות' (ראו דברי כב' השופט ד' לוין, ב- בש"פ 2043/94 פלוני נ' מדינת ישראל, והאסמכתאות שם, דינים עליון לד 814). עיינתי בהכרעת-הדין ולא מצאתי בה 'עיוות בולט', או חוסר הגיון גלוי לעין, בקביעת הממצאים או בהסקת המסקנות, או פגם משפטי אחר; שעל פיהם ניתן להגיע, כבר בשלב זה, להשערה סבירה שהכרעת-הדין סופה, כנראה, להתבטל או להשתנות בערעור. אכן, הדיון בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-דין ולשחרור בערובה, איננו 'ערעור זוטא' ואי-אפשר, כמובן, לצפות ממקום זה את תוצאות הדיון בערעור, אולם די בבחינת הכרעת-הדין לפי אמות-מידה אלה כדי להכריע בבקשה.

בשל טעמים אלה גם לא מצאתי הצדקה להורות על הקדמת הדיון. לעניין זה ראוי לציין כי המבקש נדון, כאמור לעיל, למאסר לתקופה של 10 שנים, שמתוכה ריצה כ- 20 חודשי מאסר. אין, איפוא, חשש שהערעור יישמע אחרי שיחלוף רוב התקופה, או פרק זמן משמעותי מתוכה.

4. הבקשה, לרבות הבקשה החלופית, נדחית.

ניתנה היום, כ"ט בסיון תשנ"ט (13.6.99)."