תקיפה וחבלה גופנית נגד בן-זוג

ב- ע"פ 9490/03 {מדינת ישראל נ' סרגי פוביברוב, תק-על 2003(3), 2448 (2003)} המשיב הורשע בבית-המשפט המחוזי, על-פי הודאתו, בביצוע עבירות של חבלה בנסיבות מחמירות, תקיפת בן-זוג הגורמת חבלה של ממש, איומים, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות והיזק בזדון. ביום 2.7.03 נגזר על המשיב עונש מאסר על-תנאי לתקופה של 18 חודשים למשך שלוש שנים, ועונש מאסר בפועל לתקופה של חודשיים שירוצה בעבודות שירות. ביום 29.9.03 הושלם גזר-הדין, עם קבלת המלצת הממונה על עבודות השירות. ביום 22.10.03 הגישה המדינה לבית-המשפט ערעור על קולת העונש ועימו הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע עבודות השירות.

בעניין זה נקבע:

"בבקשתה נטען כי עיכוב הביצוע נדרש כדי למנוע את הפיכת הדיון בערעורה לתיאורטי. בתגובתו לבקשת עיכוב הביצוע טען המשיב כי ערעורה של המדינה הוגש באיחור שכן מאז מועד מתן גזר-הדין (2.7.03) ועד להגשת הערעור חלפו יותר מ- 45 ימים. כן טען, כי ביצוע עבודות השירות על ידו לא תסכל את מטרת הערעור.

לאחר עיון בטענות הצדדים הנני מחליט לעכב את ביצוע המאסר בעבודת שירות עד למתן פסק-דין בערעור. בשאלה אם ערעורה של המדינה הוגש במועד יכריע ההרכב שלפניו יידון הערעור.

המזכירות תועיד את שמיעת הערעור לפני הרכב ככל האפשר לפני סוף חודש ינואר 2004."

ב- ע"פ 6883/02 {אלכסנדר פיניאקנוב בן אנטולי נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 20 (2002)} המבקש הודה בבית-המשפט המחוזי בחיפה בשורה של מעשי אלימות קשים שביצע כלפי בת-זוגו ונידון לשש שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. זאת, לאחר ששירות המבחן בתסקיריו הטעים את מסוכנותו של המבקש למתלוננת, ואף לא מצא כאפשרי לשלב אותו בקבוצות טיפול.

כב' השופטת ד' דורנר דחתה את הבקשה בקבעה כי אין לקבל את טענת המבקש לפיה ענישתו במאסר לכל תקופה שהיא אינה ראויה, וכי יש בדעתו לבקש בערעור להטיל עליו עונש אשר יאפשר את שיקומו. וכן כי העבירות שעבר המבקש הן חמורות, וככלל, עונש מאסר בגינן הוא עונש ראוי.

ולנסיבות אלו, מצטרף גם חשש לשלומה של המתלוננת שהמבקש עשוי לפגוע בה.

ב- בש"פ 2036/92 {יצחק בן דוד נ' מדינת ישראל, תק-על 92(2), 861 (1992)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין שהוטל על המבקש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב עד למתן פסק-הדין בערעור שהוגש על גזר-דין זה בפני בית-המשפט העליון.

המדובר בעונש של שלוש שנים מאסר בפועל בגין גרימת חבלה חמורה לאשתו של המבקש. כמו-כן, הוטל על המבקש מאסר על-תנאי, והופעל נגדו עונש של מאסר על-תנאי קודם לתקופה של 9 חודשים, מהם ירוצו 6 חודשים במצטבר לעונש שהוטל בתיק דנן. על המבקש לרצות, איפוא, על-פי האמור בגזר-הדין, עונש מאסר בפועל של שלוש וחצי שנים.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט ג' בך:

"אמנם יש לציין, שהעבירה הנידונה בתיק זה נעברה באמצע 1989, והמבקש עשה לכאורה ניסיון כנה לשקם את חייו.

אולם בהתחשב בחומרת העבירה, וכן בעברו הפלילי המכביד מאוד של המבקש באשר כולל הוא עבירות רבות הקשורות באלימות, ובעיקר בעובדה, שבלאו הכי הופעלה נגד המבקש תקופה של 9 חודשים מאסר על-תנאי, אשר הוארך כבר פעם לתקופה נוספת ואשר היתה, איפוא, חובה מנדטורית על בית-המשפט להפעילו, הרי אין המקרה נכנס לקטיגוריה החריגה של המקרים המצדיקים עיכוב ביצועו של עונש מאסר ממושך עד לשמיעת הערעור.

עם-זאת, מתבקשת המזכירות לקבוע ערעור זה, המופנה נגד מידת העונש בלבד, בהקדם, ולא יאוחר מחודש יוני השנה. בכפוף לכך מחליט אני לדחות את הבקשה."

ב- המ' 132/81 {שמעון פיטוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 817 (1981)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר ולשחרור בערבות עד לשמיעת הערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. המבקש הורשע, ברוב דעות, בגרימת חבלה בכוונה מחמירה ובהחזקת נשק שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 329(2) ו- 144 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל וארבע שנות מאסר על-תנאי.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופט מ' אלון:

"בתאריך 6.7.80, סמוך לאחר חצות הלילה, נשמעו יריות מכיוון בניין שעל חוף ימה של אשדוד. שוטר, ששמע את היריות, נסע, הוא ושוטרים אחרים עמו, לכיוון, שהימנו נשמעו היריות. כעבור נסיעה של כ- 50 מטרים הבחינו במבקש רץ, מסתכל אחורה וממשיך בריצתו, גם לאחר שהורו לו לעצור. לאחר מרדף קצר בין רחובות ובתים עצרוהו. במסלול בריחתו נמצא אקדח דרוך ולא נצור בתוך גינת בית. האקדח נמצא גלוי ולא מוסתר, והיה טעון במחסנית, שבה חמישה כדורים וכדור שישי בבית הבליעה, והתברר, כי אקדח זה, כשהוא טעון מחסנית ובה שמונה כדורים, נגנב שלושה ימים לפני כן מחייל צה"ל.

מיד בסמוך לכך, בהמשך החקירה באותו לילה, איתרו השוטרים באחד מבתי-הקפה אדם בשם תורג'מן, שנראה מבוהל ביותר. לשאלת השוטר מסר, כי כאשר היה בדרכו, יחד עם אשתו, למועדון, שמע קול יריה, ומשהסב פניו אחורה, הבחין באדם, שאת פניו לא זיהה, אך זיהה את החולצה, שלבש אותו אלמוני, וכן את צבעיה. אותו אדם רדף אחריו, והוא שמע שתיים-שלוש יריות.

בהודעה, שמסר תורג'מן כעבור שעות מספר במשטרה, שינה דבריו ואמר, כי אינו זוכר את תיאור החולצה, שלבש האדם, שרדף אחריו, וכך העיד גם בבית-המשפט. תיאור החולצה, שמסר תורג'מן בראשונה, תאם את החולצה, שלבש המבקש, כשנעצר אותו לילה. בית-המשפט לא האמין לגרסת המבקש, שריצתו לא היתה אלא לשם ספורט, ובפיו לא היה הסבר כלשהו, משום מה לא עצר על-אף קריאותיהם ואזהרותיהם של השוטרים, שביקשוהו לעצור. כאמור, שופטי הרוב בבית-המשפט הרשיעו את המבקש על-סמך שורה של ראיות נסיבתיות, שנדונו בפסק-דינם המפורט, ואילו שופט המיעוט סבר, שאין בהן בראיות אלה כדי להרשיע על פיהן את המבקש, ועל-כן הציע לזכותו.

בא-כוחו המלומד של המבקש, עורך-דין י' מלצר טען לפניי, כי במקרה כגון דא, שההרשעה מבוססת כל כולה על ראיות נסיבתיות בלבד, ולדעת אחד משלושת השופטים בבית-המשפט המחוזי, אף אין בראיות הנסיבתיות כדי להרשיע את המבקש, מן הנכון, שביצוע העונש, שנגזר עליו, יעוכב, והמבקש ישוחרר בערובה. המבקש נמצא במאסר מיום 5.1.81, ועד אשר יישמע ערעורו, יחלוף זמן ניכר. לטענת מר מלצר, טובים סיכוייו של המבקש לזכות בדין, וישיבתו במאסר יהא בה משום עוול שאינו ניתן לתיקון. באת-כוחה המלומדת של המדינה, הגברת וכסלר, טענה, כי הרשעתו של המבקש מבוססת היא היטב בחומר הראיות הנסיבתיות, כמפורט בפסק-דינו של הרוב, ולרגל חומרת העבירה והרשעותיו הקודמות של המבקש אין מקום לעיכוב ביצוע העונש.

הלכה פסוקה היא, שמשהורשע אדם בדין, ונגזר עליו מאסר לנשיאת עונשו, לא יעוכב ביצוע העונש עד לשמיעת ערעורו על גזר-הדין, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות "יוצאות מגדר הרגיל", המצדיקות עיכוב זה (המ' 118/79, בעמ' 47-46). לית מאן דפליג, כי נסיבות מיוחדות אלה - כגון עבירה שאינה חמורה באופיה או תקופת מאסר קצרה - אינן קיימות במקרה שלפנינו. אך גם זו הלכה פסוקה, כי יש שביצוע המאסר יעוכב, כאשר קיים סיכוי בולט לעין, שהמערער יזכה בערעורו (המ' 118/79 הנ"ל).

האם יש בעובדה, שפסק-הדין המרשיע ניתן על דעת שופטי הרוב בלבד, כאשר לדעת שופט המיעוט אין מקום להרשעה, ובמיוחד כאשר חילוקי הדעות שבין הרוב והמיעוט אינן במידת מהימנותו של עד זה או אחר אלא בדבר קיומן של ראיות נסיבתיות במידה, המספיקה להרשעה - כדי להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר? באי-כוח בעלי הדין לא הפנו את תשומת לבי לפסיקה בשאלה זו, וככל הנראה טרם עלתה בפסיקתו של בית-משפט זה. נראה לי, כי יש להשיב בשלילה לשאלה זו. העובדה, שההרשעה נתקבלה על דעת הרוב בלבד, ועל-פי ראיות נסיבתיות כאמור, יש בה אמנם כדי להוסיף וכדי לתרום לקיומו של סיכוי בולט לזכות בערעור, וכן יש בה כדי לחייב - בעת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר - עיון יותר מדוקדק בדעתם של הרוב ושל המיעוט על כל פרטי דיוניהם ונימוקיהם, כפי שעולים הם מתוך פסק-דינם; אך אין בה בעובדה זו בלבד כדי לקבוע קיומו של סיכוי בולט לזכות בערעור במידה הדרושה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. גם במקרה של פסק-דין, שנחלקו בו רוב ומיעוט כאמור, הכלל המנחה הוא, שאין לעכב ביצוע עונש המאסר אלא אם מצא וראה בית-המשפט סיכוי בולט לזכיה בערעור מתוך עיון בפסק-הדין גופו, ואין עליו - בשלב זה של בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר - להיכנס לניתוח מדוקדק ומעמיק של כל עובדות המקרה, כפי שמצווה הוא לעשות בעת בירור לגופו. וגם במקרה זה, משקל מסויים בהחלטתו של בית-המשפט יש לחומרת העבירה, בה הורשע המבקש, ולמידת סכנתו לציבור.

בנתני דעתי להנחיות אלה, ולאחר שעיינתי עיין היטב בפסק-דינם של הרוב והמיעוט שבבית-המשפט המחוזי, באתי למסקנה, שבמקרה שלפנינו אין מקום לעיכוב ביצוע עונש המאסר, שהושת על המבקש. מתוך עיון זה לא מצאתי סיכוי בולט לכאורה - ואני מדגיש לכאורה - במידה הדרושה כדי לשחרר את המבקש בערובה. בהחלטתי זו נתתי דעתי גם לכך, שהמדובר הוא בעבירה חמורה של אלימות בנשק חם לצורך 'סידור עניינים', תופעה, שפשטה לאחרונה, ושמהווה סכנה מסויימת לשלום הציבור. וכן נתתי דעתי לכך, שהמבקש, על-אף גילו הצעיר, קופה של הרשעות קודמות תלויה מאחוריו, אשר בגינן אף ישב במאסר.

ולשיטה אחרונה באתי להוסיף הערה אחת, שאם אמנם אינה מעניין הדיון בדבריי לעיל, הרי מעניין לעניין היא שוב באותו עניין. המבקש, שמיוצג היה על-ידי עורך-דין בבית-המשפט המחוזי, לא פנה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר ולראשונה פנה בבקשה זו לבית-משפט זה. מששאלתי על כך את עו"ד מלצר, השיב לי בצורה גלויה, הראויה לשבח, שלא פנה בבקשה זו לבית-המשפט המחוזי, משום שלא ראה סיכוי, שתתקבל על ידו. ספק מסויים קיים בעיניי אם אכן ניתן לפנות בבקשה כזו לראשונה לבית-משפט זה, ועניין זה כבר עלה בפסיקה (ראה: המ' 95/77, בעמ' 224-223). אך איני רואה צורך להאריך בדבר, מאחר שדחיתי את הבקשה לגופה.

אשר על כל אלה אני דוחה את הבקשה, והמערער ימשיך לרצות את עונש המאסר, שהושת עליו. בנסיבות העניין שלפנינו, מן הראוי ומן הנכון, שהערעור לגופו יישמע בהקדם האפשרי, והמלצתי נתונה לכך."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תקיפה וחבלה גופנית נגד בן-זוג