botox
הספריה המשפטית
עיכוב ביצוע במשפט הפלילי

הפרקים שבספר:

הרשעה בעבירה של בעילת קטינה

ב- בש"פ 705/89 {פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 766 (1989)} המבקש הורשע בעבירה של בעילת קטינה, שהיא בתו, שטרם מלאו לה שש-עשרה שנה, ונגזר עליו עונש של שבע שנות מאסר, מהן חמש שנים בפועל ושנתיים על-תנאי. הוגשה בקשה לדחיית ביצוע גזר-הדין ושחרור בערובה של המבקש עד למתן פסק-דין בערעור.

בעניין זה קבע בית-המשפט:

"הלכה פסוקה היא, שמשהורשע אדם בדין, ונגזר עליו מאסר לנשיאת עונשו, לא יעוכב ביצוע העונש עד לשמיעת ערעורו על גזר-הדין, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות עיכוב זה (המ' 118/79 רכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2), 45, 47-46). וטעמו של דבר ברור הוא. שהרי משהורשע בדין ונגזר עליו מאסר לריצוי עונשו, נשללה הימנו החירות כדין, על-פי החלטת בית-המשפט, ומשבא הוא לבקש לדחות שלילת חירות זו, עליו הראיה שאכן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דחיה זו.

נסיבות מיוחדות כאלה יש והן קיימות במקרה של עבירה שאינה חמורה באפיה, או כאשר הושתה על מי שהורשע בדין תקופת מאסר קצרה וקיים חשש סביר שעד לשמיעת ערעורו, ירצה חלק ניכר מהעונש שהושת עליו ואולי אפילו כולו (המ' 118/79 הנ"ל, 47; המ' 132/81 פיטוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 817, 819). נסיבות כאלה אינן קיימות במקרה שלפנינו, ומאחר שכך מיקד מר לידסקי, בא-כוחו המלומד של המבקש, את עיקר טיעוניו בנימוק אחר - שאף הוא יכול ויאפשר, בנסיבות מסויימות, שחרורו של מי שהורשע בדין, בערבות; נימוק אחר זה הוא שקיים סיכוי בולט לעין שהמערער יזכה בערעורו (המ' 118/79 הנ"ל, שם; המ' 132/81 הנ"ל, שם). לשם כך טען מר לידסקי בפניי ארוכות על פגמים מפגמים שונים המצויים לדעתו בהכרעת-הדין, ושיש בהן כדי להביא לביטולו של פסק-הדין. הגב' לוי-גולדברג באת-כוחה המלומדת של המדינה, השיבה לטענות מר לידסקי, דבר דבור על אופניו. עיינתי בחומר שבפני ובאתי למסקנה שאין בהן בטענות המערער כדי להצדיק את מבוקשו. ברור ואין צריך לומר כי ההכרעה בערעור, אם יתקבל ואם לאו, תיפול כאשר יישמע הערעור לגופו, על-פי שמיעת טענות מפורטות ועיון בכל חומר הראיות, ואין אני יכול, ואין אני רשאי, להביע כל דעה בקשר לכך במסגרת הדיון שלפני בדבר דחיית ביצוע גזר-הדין; משום כך נמנע אני מלהתייחס לטענות השונות שהועלו בקשר לכך על-ידי באי-כוח שני בעלי הדין לפניי. כל מה שיש בידי לקבוע בשלב זה הוא שאותה מידה המיוחדת של סיכוי בולט לעין לזכות בערעור לא הוכחה ועל-כן אין בכך כדי לאפשר דחיית ביצוע גזר-הדין עד לאחר הישמע הערעור.

בפי בא-כוח המערער עלתה טענה נוספת. משהוגש כתב האישום נעצר המערער עד תום ההליכים, אך משתמה פרשת התביעה ביקש עורך-דין לידסקי לשחרר את המערער ממעצרו, בערבות, וביום 21.7.89 נענתה בקשתו על-ידי בית-המשפט המחוזי (כב' השופט בר-אופיר) גזר-הדין ניתן ביום 30.8.89, ובו ביום החליט השופט המלומד לדחות ביצוע גזר-הדין עד ליום 3.10.89. טוען מר לידסקי, שמאחר והמערער משוחרר בערבות מזה קרוב לחודשיים וחצי, מן הדין שכך יישאר עד להכרעה בערעורו.

גם טענה זו אין לה עמידה. בהחלטתו האמורה מיום 21.7.89 קובע השופט המלומד משנסתיימה פרשת התביעה שוב לא קיים החשש של שיבוש הליכי משפט, איום על עדים וכיוצא באלה; וכן קבע שלא קיים חשש להפרת שלום הציבור, או שלום מישהו ממשפחתו, שהמערער יחזור על העבירה המיוחסת לו, וזאת מאחר שנותק כל קשר בין הבת, שבינתיים גדלה, ואשתו הקודמת, והמערער חי עתה במקום אחר ועם אישה אחרת. בהחלטתו זו הסתמך השופט המלומד על מה שנפסק ב- ב"ש 54/87 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 141, בעמ' 150 וב- בש"פ 335/89 מדינת ישראל נ' לבן (טרם פורסם), שגם כאשר נעצר נאשם עד תום ההליכים, מן הראוי לחזור ולבדוק, במשך שהותו במעצר ובטרם הוכרע הדין, אם עדיין קיימים ועומדים השיקולים שהצדיקו את מעצרו, ומשנמצא שאין הם קיימים, חוזר וגובר השיקול שלא לשלול חירותו של אדם, אף אם נאשם הוא, בטרם משפט. החלטתו זו של השופט המלומד נכונה היתה וכדין היתה. אך משהורשע העורר ודינו נגזר לחמש שנות מאסר בפועל, נפל היסוד להחלטה לשחררו ממעצרו, שהרי שוב אין זה מעצר בטרם משפט אלא מאסר על-פי משפט; ובכגון דא, כפי שאמרנו לעיל, אין לעכב את ביצוע עונש המאסר אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות, כמפורט לעיל, ונסיבות כאלה אינן מצויות במקרה דנן. אשר-על-כן, הבקשה נדחית. ניתנה היום, ג' בתשרי תש"ן (2.10.89)."

ב- ע"פ 10246/05 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 1599 (2005)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע של עונש המאסר שהוטל על המבקש. בית-המשפט המחוזי השית על המבקש עונש מאסר בגין עבירות של מעשה סדום בכוח בקטין ובעבירות רבות של מעשים מגונים בקטינים.

בית-המשפט המחוזי בירושלים השית על המבקש עונש מאסר של 5 שנים לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרו) וכן מאסר על-תנאי ופיצוי כספי למתלוננים. המבקש הגיש ערעור הן על הכרעת-הדין והן על חומרת העונש.

בא-כוח המבקש טען בבקשה לעיכוב ביצוע מספר טענות. האחת, דפוס התנהגותו של המבקש מצביע על ביצוע של מעשים מגונים ולא של מעשי סדום. השניה, בית-המשפט לא נתן מספיק משקל לספקות שנוצרו במהלך המשפט וביניהם העדר של סימנים על גופו של המתלונן. השלישית, בית-המשפט הסתמך בהכרעתו על עדות יחידה של המתלונן ולא נימק מדוע הסתפק בכך, כפי שהוא מחוייב וזאת על-פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971.

כב' השופטת ע' ארבל בדחותה את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר קובעת כדלקמן:

"4. אמות-המידה לעיכוב ביצוע עונש מאסר נקבעו בפרשת שוורץ (ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 769 (2000)). החלטת בית-המשפט בעניין עיכוב הביצוע הינה פרי איזונם של אינטרסים שונים. מן הצד האחד, ביצועו המיידי של גזר-הדין עולה בקנה אחד עם האינטרסים העומדים בבסיסו של הדין הפלילי ואכיפתו. כך, ביצוע גזר-הדין נתמך על-ידי האינטרס הציבורי בהרחקת גורמים המסכנים את הפרטים בחברה ואשר פגעו בעבר ועלולים לפגוע שוב בגופם, בנפשם וברכושם של אחרים. כמו-כן, ביצועו המיידי של גזר-הדין מהווה נדבך חשוב בכל הנוגע לאכיפתו היעילה של הדין הפלילי (בש"פ 166/87 מדינת ישראל נ' עזראן, פ"ד מא(2), 808). מן הצד השני עומד אינטרס מובהק של המורשע בדין, כי ביצוע גזר-הדין שהושת עליו יבוצע אך לאחר בירור הערעור בעניינו, במסגרתו עשוי בית-המשפט לזכותו או להפחית באופן ניכר מהעונש שנגזר עליו.

5. מאיזון האינטרסים שהוזכרו לעיל ומבחינת השיקולים שנמנו בעניין שוורץ, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המבקש הורשע בדינו, ולפיכך חזקת החפות לא עומדת לו יותר. העבירות בהן נמצא המבקש אשם חמורות הן ביותר. עבירות אלו בוצעו בקטינים, וחלקן נעברו בנסיבות של אלימות קשה וגרימת חבלה לקורבן העבירה. עבירות אלו מעצם טיבן מצביעות על מסוכנות של המורשע בביצוען (ראו עניין שוורץ, בפסקה 21). האינדיקציה למסוכנות המבקש מתחזקת אף לנוכח העובדה כי למבקש הרשעות קודמות של ביצוע מעשים מיניים בקטינים בשנת 1998 ובשנת 1999, שאז הורשע על-פי הודאתו בביצוע עשר עבירות של מעשים מגונים ומעשים מיניים אחרים בקטינים.

באשר לסיכויי ערעורו של המבקש להתקבל, נראה שטענותיו מופנות בעיקר לשאלת מהימנותם של העדים ולמשקל שניתן לכל עדות על-ידי בית-המשפט קמא. כידוע, בית-משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בהערכת עדויותיהם של עדים, ולפיכך נראה, על-פי מהות הטענות, ומבלי לקבוע עמדה בעניין, כי סיכויי הערעור להתקבל אינם גבוהים.

תקופת המאסר שנגזרה על המבקש הינה חמש שנים לריצוי בפועל. מדובר בתקופת מאסר ארוכה, שמפחיתה מהחשש כי המבקש ירצה את עונשו בטרם ישמע ערעורו, ואף מצביעה על חומרת העבירות. יתרה מכך - באת-כוח המדינה ציינה בפנינו כי המדינה הגישה מצידה ערעור על קולת העונש שנגזר על המבקש. לפיכך ישנו סיכוי שתקופת המאסר של המבקש אף תוארך. כן יש לציין, שהמבקש הגיש ערעור רק על הרשעתו בעניין ביצוע מעשה סדום. לפיכך, אף אם הערעור יתקבל, תיוותר הרשעתו במעשים מגונים, כך שהחשש שהמבקש ירצה עונש מאסר לחינם פוחת אף יותר. כן אזכיר, שכפי שנקבע בעניין שוורץ, באשר לערעור על חומרת העונש הנטיה תהיה שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר.

בהתייחס לטענת בא-כוח המבקש, לפיה מאז ביצוע העבירות עבר המבקש תהליך שיקומי והוא היום אדם שונה מאותו אדם שביצע את המעשים, אציין כי התמונה המצטיירת מתסקיר שירות המבחן שונה היא, וממנה עולה כי מדובר באדם אשר מתקשה לקחת אחריות למעשיו, ואפשרויות הטיפול מבחינת השירות מוצו. עם-זאת, המלצתם באשר לעונש נדחתה בגזר-דינו המפורט של בית-המשפט המחוזי. לבסוף אומר כי המבקש לא העלה בפנינו נסיבות אישיות המצדיקות את עיכוב הביצוע, ואף לא נאמר לנו מתי צפוי הערעור להישמע.

אסיים בדבריה של השופטת בייניש בעניין שוורץ שוודאי נכונים בענייננו:

"לאינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר היבט נוסף, הכרוך בצורך לקיים פעילות אפקטיבית של מערכות אכיפת החוק תוך שמירה על אמון הציבור בהן. עיכוב ביצוע גזר-הדין עלול לגרום לכך שיעבור פרק זמן ממושך בין מועד גזירת הדין לבין מועד ריצוי העונש, במהלכו ימצא אדם שהורשע בדין חופשי להלך בין הבריות. בכך יש כדי לפגוע באפקטיביות של הענישה הפלילית, שכן 'ככל שמתרחק והולך הזמן מאז שבוצעה או נתגלתה עבירה פלונית ועד שהעבריין הורשע בה, מתמעט גם כוח השפעתו המרתיעה של העונש, שהלה נתחייב בו, על אחרים העלולים להיות עבריינים כמותו' (ע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 57, 75). כאשר אדם שהורשע בפלילים ונגזר דינו למאסר, מסתובב חופשי בשוק כתמול שלשום, עלולה להיפגע הרתעתם של עבריינים פוטנציאליים.'

לפיכך, הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין נדחית..."

ב- ע"פ 11584/04 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 3265 (2004)} נדונה בקשה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר שהוטל על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה. בית-המשפט המחוזי הטיל על המבקש עונש מאסר של 4 שנות מאסר ומתוכן 3 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

המבקש הורשע בביצוע עבירות של מעשים מגונים. הערעור שהגיש המבקש מופנה אל גזר-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי.

בדחותה את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר קובעת כב' השופטת א' חיות כדלקמן:

"4. לאחר ששקלתי את חומרת המעשים בהם הורשע המערער, את נסיבותיו האישיות כפי שהוצגו בפניי ואת סיכויי הערעור, הגעתי למסקנה כי אין מקום לעכב את ביצוע עונש המאסר. המערער הודה בביצוע מעשים חמורים בקטינה. בנסיבות המקרה, ובהתחשב בין היתר במידת התערבותה של ערכאת הערעור בענישה שנגזרה על-ידי הערכאה הדיונית, נראה לי כי לא ניתן לומר שסיכויי ערעורו הינם גבוהים, ככל שהמדובר בעתירתו שלא להשית עליו מאסר בפועל או להשית עליו מאסר בדרך של עבודות שירות. לפיכך, לא נתקיימו הנסיבות המצדיקות לעכב את ביצוע העונש... הבקשה נדחית..."