botox
הספריה המשפטית
עיכוב ביצוע במשפט הפלילי

הפרקים שבספר:

סיכויי הערעור וטיב הערעור

לא די בהגשת הערעור על-מנת שבית-המשפט יעכב את ביצועו של עונש המאסר, אלא בית-המשפט בודק את סיכויי הערעור וטיבו, שכן במידה ובית-המשפט יגיע למסקנה כי סיכויי הערעור קלושים, יורה על דחיה של הבקשה לעיכוב. במקרה שבית-המשפט יגיע למסקנה כי סיכויי הערעור טובים ונגרם עיוות בולט בפסק-הדין - יורה בית-המשפט על עיכוב ביצוע עונש המאסר.

חשוב לציין, כי בית-המשפט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע אינו דן בערעור גופו, אלא בודק את סיכויי הערעור, לכאורה, והוא איננו נכנס לעובי הקורה. כמו-כן, בית-המשפט, בשלב זה, נמנע מלקבוע עובדות חד-משמעותיות מחשש שלהחלטות אלו תהיינה השפעה על המשך הליך הערעור.

ב- ע"פ 111/99 {ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1640 (2000)} נקבע לעניין זה כדלקמן:

"שאלה מרכזית שעלינו לתת עליה את הדעת היא מהו המשקל שיש לתת לעובדת הגשת הערעור ולסיכויי הערעור. מהטעמים שכבר פירטנו, ראינו לדחות את הגישה לפיה עצם הגשת הערעור מצדיקה את עיכוב ביצוע המאסר. עם-זאת, נראה כי היבט שבו יש מקום לשנות מההלכה הנוהגת, נוגע למשקל שיש לתת לטיב הטענות המועלות בערעור ולסיכויי הצלחתו במסגרת בחינת הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר עד תום הערעור.

הגישה המקובלת בסוגיית עיכוב הביצוע הנהיגה פתח צר ביותר להתחשבות בערעורו של הנידון, כשאין מדובר בתקופת מאסר קצרה ובעבירות קלות. על-פי אותה גישה, רק סיכויים בולטים לזכות בערעור או עיוות בולט בפסק-הדין המרשיע, מצדיקים עיכוב ביצוע מאסר במהלך תקופת הערעור.

מבחן זה מציב רף גבוה אשר רק במקרים מעטים יעמוד בו הנידון המבקש את עיכוב מאסרו. מבחן כזה עלול לפגוע באופן בלתי-מידתי בחירותו של הנידון ובמימוש אפקטיבי של זכות הערעור.

הוא יוצר פער גדול מדי בין רמת הבחינה בשלב המקדמי של ההכרעה בבקשת עיכוב הביצוע, לבין בחינת הערעור גופו, ומגדיל את הסיכוי לכך שריצוי המאסר יתברר בדיעבד כבלתי-מוצדק. בנסיבות אלה, עלול האמצעי של ביצוע מיידי של המאסר, לגרום נזק העולה על התועלת הטמונה בו.

לא למותר לציין, כי המבחן בדבר סיכויי הערעור כפי שנוסח בזמנו בפסיקה, 'נזנח' הלכה למעשה בהחלטות רבות של בית-משפט זה, ואף המדינה בטיעוניה בפנינו איננה מנסחת את הכלל הראוי לגישתה בלשון כה מצמצמת.

השיקול הנוגע לסיכויי הערעור הינו שיקול רלוונטי לשאלת עיכוב ביצוע המאסר בתקופת הערעור. ככל שיש בידי הנידון להראות כי ערעורו מושתת על נימוקים מוצקים יותר, גוברת ההצדקה להימנע מאכיפה מיידית של גזר-הדין בטרם יבורר הערעור לגופו. עם-זאת, אין להתעלם מכך כי השיקול בדבר סיכויי הערעור הינו שיקול מורכב, והערכת סיכויי הערעור וטיבו מציבה בפני השופט קשיים לא מבוטלים.

מאפיו של הליך המתקיים בבקשה לעיכוב ביצוע נובע, שאין בידי השופט כלים מספיקים להעריך בצורה מושכלת את הטענות המועלות בערעור. ההליך מתקיים על יסוד בחינה לכאורית של הטענות ואינו כולל בדרך-כלל לימוד של הפרוטוקול ושל מכלול הראיות שהובאו בתיק.

יתרה מזו, אין זה רצוי כי שופט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע, יקבע קביעות שעלולה להיות להן השפעה על הדיון בערעור לגופו. על-אף הקשיים האמורים, אין אנו דנים במטלה יוצאת דופן ששופטים אינם מורגלים בה. ההערכה הלכאורית אינה זרה לבית-המשפט, והוא נוהג להפעיל שיקולים מסוג זה גם בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, כאשר חזקת החפות עומדת בעינה. הליך דומה של הערכת סיכויי ערעור לכאוריים, מקובל על בית-המשפט גם בדונו בבקשות לעיכוב ביצוע בערעורים אזרחיים...

ההערכה הלכאורית של סיכויי הערעור, במסגרת בחינת הבקשה לעיכוב ביצוע, אינה נעשית על-פי מבחן הסתברותי 'מכניסטי' ביחס לתוצאות האפשריות של הערעור. בחינה כזו איננה אפשרית בפועל ואין זה רצוי כי תיעשה על-ידי שופט יחיד בשלב כה מוקדם של הדיון.

על השופט הדן בבקשת עיכוב הביצוע לבחון את טיב הטענות שבערעור וסוגן, ולהעריך את הפוטנציאל הגלום בהן להשפיע על תוצאות הערעור. העוצמה הלכאורית של הטענות תבחן על רקע הכללים המקובלים בשיטתנו ביחס להפעלת ביקורתה של ערכאת הערעור.

כך, למשל, טענות המבקשות לשנות ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מעדים, או קביעות מהימנות של ערכאה זו, לא יהיה בהן בדרך-כלל כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים לערעור.

כאשר הערעור מתמקד בשאלות משפטיות, אשר ניתן לקבוע ברמה לכאורית כי הן מעוררות קושי ממשי, יהיה בכך, בדרך-כלל, כדי להצביע על ערעור המצדיק את עיכוב הביצוע עד לבירורו.

לא למותר לציין כי לא הלבוש המשפטי החיצוני הניתן לטענה הערעורית הוא המכריע, אלא מהות הטענה ומידת התייחסותה והרלוונטיות שלה לנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, באופן שיש בו כדי להשפיע על תוצאות הערעור אם תתקבל הטענה."

ולסיכום, ניתן לדעתנו לומר כי כאשר סיכויי הערעור קלושים יהא משקל נכבד יותר לשיקולים האחרים שבית-המשפט שוקל בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע. אולם כאשר עולה ברורות כי קיימים סיכויים טובים לזכיה בערעור או כי עולה מיניה וביה כי בית-המשפט קמא שגה בשאלות משפטיות נכבדות, יהא השיקול של סיכויי הערעור המכריע והמרכזי בהכרעת בית-המשפט בואו להחליט בבקשה לעיכוב ביצוע. כאן גם נבחין בהבדלים מהותיים בין הגישות ששררו ערב פסיקת הלכת שוורץ ולאחריה.

ב- ע"פ 8549/99 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 99(4), 65 (1999)} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע משבית-המשפט קבע את אפסות הסיכויים לזכיה בערעור.

בעניין זה, כנגד המערער הוגש כתב אישום ביום 29.6.98, בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"פ 6170/98) בו יוחסו למערער עבירות של מעשה מגונה (עבירה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק זה). על-פי כתב האישום עשה המערער מעשים מגונים בגופה של המתלוננת (היא כלתה של חברתו לחיים), בכך שניגש אליה בשעת לילה, עת לנה עם בעלה ובתה בבית חמותה (היא חברתו של המערער), ובניגוד להסכמתה החופשית ליטף את רגלה ואת ישבנה. עוד נטען, כי באירוע אחר, ניגש המערער למיטה בה ישנה המתלוננת ועשה בה מעשים מגונים בכך שבניגוד להסכמתה החופשית ליטף את גופה והחדיר את אצבעו לפי הטבעת שלה.

המערער הורשע ביום 30.3.99, וביום 7.11.99 נידון לעונש מאסר לתקופה של חמש שנים, מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל. עוד נקבע, כי יתרת המאסר תהא על-תנאי, שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר עבירה לפי פרק י' סימן ה' לחוק העונשין (עבירות מין).

בית-משפט השלום קבע כי המערער יחל בריצוי עונשו ביום 2.12.99 (תוך הצבת תנאים לשחרור עד אותו מועד).

ביום 29.11.99 הגיש המערער ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71401/99). ביום 30.11.99 החליט בית-המשפט המחוזי, מפי השופט צ' הרטל, ב- בש"פ 92709/99, לדחות את בקשת המערער לדחיית ביצוע גזר-דינו עד לתום הדיון בערעור. עם-זאת, נעתר בית-המשפט קמא לבקשת באת-כוחו של המשיב לדחות את תחילת ריצוי העונש עד ליום 5.12.99, לשם הגשת ערעור על החלטתו זו בפני בית-המשפט העליון. ערעורו לבית-משפט זה הוגש ביום 1.12.99 ועיכוב הביצוע הוארך עד למתן החלטה בערעור זה.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט אנגלרד:

"5. בהחלטתו, הדוחה, כאמור, את בקשת עיכוב ביצוע גזר-הדין, מציין בית-המשפט קמא, כי לאחר שעיין בהכרעת-הדין של בית-משפט השלום, התרשמותו היא כי אין 'סיכוי ממשי' לביטול הכרעת-הדין ולזיכויו של המערער, כמו גם להקלה בעונשו. בית-המשפט הוסיף, כי העונש אשר הושת על המערער אינו יוצא דופן בחומרתו, בהתחשב בעברו הפלילי של האחרון. בית-המשפט סיכם בכך כי הנטיה הכללית היא שלא לעכב ביצועם של גזרי-דין ארוכים כגון דא.

6. בערעור לפניי, הרחיבו באי-כוח המערער על הסיכויים להצלחת הערעור לגופו-של-עניין. כן הדגישו את המגמה הקיימת בשורה של פסקי-דין של בית-משפט זה לעכב את ביצוע גזר-הדין עד לסיום הליכי הערעור מבלי שהדבר יהא תלוי בסיכויי הערעור.

7. הטענות העיקריות לגופו של ערעור נוגעות לשאלת המהימנות של המתלוננת.

לא השתכנעתי כי יש בטענות אלה כדי לבסס סיכויים מיוחדים להצלחת הערעור, וזאת מבלי להביע דעה כלשהי לגופו-של-עניין.

8. באשר למגמתו של בית-משפט זה, בשלב זה עדיין שוררת ההלכה העקרונית כי - בהעדר נסיבות מיוחדות - על האדם שהורשע בעבירה והושת עליו עונש מאסר ממושך יחסית להתחיל בריצוי עונשו מיד עם מתן גזר-הדין בבית-משפט של דיון. במקרה זה, על המערער לרצות, על רקע הרשעתו הקודמת בעבירות מין, שלוש שנות מאסר בפועל בשל ביצוע מעשים מגונים בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין.

9. לא מצאתי כי במקרה שלפנינו קיימות נסיבות מיוחדות ואי לכך אני דוחה את הערעור.

מזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מתבקשת לקבוע את הדיון ב- ע"פ 71401/99 בהקדם האפשרי.

המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ביום א', 12.12.99, בשעה 10:00. תנאי השחרור שנקבעו בבית-משפט השלום ימשיכו לעמוד בתוקף, עד להתייצבותו לריצוי העונש."

ב- ע"פ 925/02 {מיכאל דותן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 1 (2002)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע. בהיעתרו לבקשה חרף כך שסיכויי הערעור לא נראים טובים קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת מ' נאור כי:

"2. שמעתי את טענות הצדדים. סיכויי הערעור על ההרשעה אינם נראים לכאורה טובים. ואולם, מה שהכריע את הכף הוא תקופת המאסר שהיא תקופה גבולית. לא נראה לי כי נשקפת עתה מסוכנות מן המבקש, ואי-עיכוב ביצוע עלול לסכל, כמעט לחלוטין, סיכוי לערעור על גזר-הדין.

3. בנסיבות אלה, לא בלי היסוס, אני מחליטה לעכב את הביצוע עד להכרעה בערעור.

4. בנוסף על הערבויות שניתנו יובטח עיכוב הביצוע בערבות של הבן צחי דותן והבת איילת מתן, בסך של 150,000 ש"ח כל אחד."

טענתם העיקרית של העוררים ב- ע"פ 3389/01 {יהושוע אנג'ל נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 758 (2001)} היא שלא ניתן משקל ראוי לסיכוי הערעור, לכך שאין לעוררים עבר פלילי, שהם אנשים נורמטיביים, וכי מצבם המשפחתי - לרבות מחלות של בני משפחה - מצדיק את עיכוב תחילת ריצוי העונש.

בעניין זה נפסק:

"דין הערר להידחות. חזרתי ועיינתי בכתב האישום שעל פיו הורשעו העוררים וכן בגזר-דינו המפורט של בית-משפט השלום. עוד חזרתי ועיינתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לעניין עיכוב הביצוע. סבורני, כי לפי המבחנים המקובלים עלינו, לרבות אלה שנקבעו ב- ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, אין מקום לעכב את תחילת ריצוי העונש יותר משעוכב.

3. הערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי נדחה. העוררים יתייצבו לריצוי העונש כאמור בהחלטתו."

ב- ע"פ 7682/00 {פיומי האני נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1940 (2000)} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע בהסתמך על כך שסיכויי הערעור נמוכים.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של ניסיון לאינוס, עבירה כהגדרתה בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונדון לחמש שנות מאסר, מהן ארבע שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על-תנאי. כן חוייב המבקש לפצות את המתלוננת בסכום של 5000 ש"ח.

המבקש הגיש ערעור על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין, והבקשה שלפניי היא כי אורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור. ביני לביני החל המבקש מרצה את עונש המאסר, ואולם בעובדה זו כשהיא לעצמה איני רואה מניעה לדיון בבקשה שלפניי.

בא-כוחו המלומד של המבקש, עורך-דין אשר חן, טען לפניי כי הכרעת-דינו של בית-משפט קמא אינה איתנה דיה, ומקווה הוא כי בערעור על-פה יעלה בידו לשכנע את בית-המשפט בחפותו של המבקש. עורך-דין חן החל טוען לפניי כי הכרעת-דינו של בית-משפט קמא סומכת עצמה, בראש ובראשונה, על עדותה של המתלוננת, וכי עדות זו היתה עדות מבולבלת ומסובכת כדי כך שלא ניתן היה להשתית עליה הרשעה בדין. עורך-דין חן אף הרחיק לכת ורמז - אף יותר מאשר רמז - כי תלונתה של המתלוננת תלונת שווא היתה, קרא: עלילה מרושעת, וטעמה של אותה עלילה היה זה שהמתלוננת ביקשה להינשא למבקש, ומשחפצה לא עלה בידה בדרכים רגילות לשכנע אותו לשאת אותה לאישה, בדתה את הסיפור מליבה כדי לחייבו להינשא לה.

טענה זו לא מצאתי בה ולא כלום. אשר לסיפור העלילה, אמהר ואציין כי אכן עלתה שאלת הנישואים בין המבקש לבין המתלוננת, אלא ששאלה זו עלתה לאחר ניסיון האונס, ומתוך ניסיון כושל לשמור על 'כבוד המשפחה', כמקובל במגזר החברתי שהמבקש והמתלוננת נימנים עימו. ואולם, לא מצאתי שמץ ראיה לטענה כי מעשה ניסיון האונס, המתלוננת בדתה אותו מליבה.

אשר להכרעת-הדין לגופה, אין זה מדוייק לומר כי מושתתת היא על עדות המתלוננת בלבד. גם לו כך היה, ספק אם הייתי רואה בדבר עילה להתערב בהכרעת-הדין, בשים-לב לאמון הבלתי-מסוייג שבית-המשפט נתן בעדות המתלוננת ולשקרים שהמבקש שיקר, כקביעת בית-משפט קמא. ואולם, הכרעת-הדין מיוסדת לא אך על עדותה של המתלוננת אלא על חיזוקים מחיזוקים שונים - כגון תלונה מיידית והתנהגותה לאחר המעשה - ועל כל אלה, על בדיקת DNA שנערכה בחומר שנמצא בתחתוני המתלוננת, ואשר לפי עדות המומחית מטעם המדינה, ועל-פי סטטיסטיקות מסויימות, בא מן המבקש.

הכרעת-הדין מנתחת בדקדקנות את כל הראיות שבאו לפני בית-המשפט קמא, והמסקנה שבית-משפט קמא הגיע אליה, לא מצאתי בה דופי כדי עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש."

ב- ע"פ 5604/00 {גיא בן-שמואל נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 573 (2000)} הוגש נגד המבקש כתב אישום ביום 13.10.97, המייחס לו עבירת הריגה, נהיגה במהירות מופרזת, הפקרה אחרי פגיעה ועבירות תעבורה נוספות. על-פי כתב האישום, ביום 12.5.97, בשעות הלילה המאוחרות, נהג המבקש בדרך עירונית בחיפה, שהמהירות המותרת בה היא 70 קמ"ש, במהירות שלא פחתה מ- 111.2 קמ"ש.

במהלך נסיעתו סטה הרכב מן הכביש לעבר אי-תנועה ופגע בשלושה הולכי רגל שעמדו שם. אחד מהם מת במקום ושניים אחרים נחבלו. לאחר הפגיעה הקטלנית, המשיך המבקש בנסיעתו, ולאחר שהתנגש עם רכב אחר שנהג במקביל אליו - התהפך.

ביום 9.7.00 הורשע המבקש בכל העבירות המיוחסות לו, למעט עבירת הפקרה לאחר פגיעה. ביום 10.7.00 נגזר דינו של המבקש ל- 4 שנות מאסר בפועל בצירוף עונשים נוספים. ביום 12.7.00 הורה בית-המשט המחוזי על עיכוב ביצוע העונש בשלושים יום. ביום 6.8.00, הגיש המבקש ערעור לבית-משפט זה (ע"פ 5604/00) על הרשעתו ועל גזר-הדין.

בצמוד להודעת הערעור, הגיש המבקש בקשה דחופה לעיכוב ביצוע גזר-הדין עד למתן החלטה בערעור גופו. בבקשתו מציין בא-כוח המבקש כי סיכוייו בערעור הינם 'טובים למדי' וכי אין מקום להורות על ביצוע גזר-הדין בטרם תינתן החלטה בערעור על-ידי בית-משפט זה.

במקרה דנן, נתקבלה בקשה לעיכוב ביצוע חרף העובדה שהערעור התבסס על תקיפת ממצאים עובדתיים.

נקבע מפי כב' השופט אנלרד:

"3. בחנתי את נסיבות המקרה הנדון על רקע ההלכה שנפסקה, בהרכב של תשעה שופטים, בסוגיה העקרונית של עיכוב ביצוע פסק-הדין בשלב ערעורו: ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל. דעתי נוטה לכך כי על-פי המבחנים שנקבעו בפרשת שוורץ, מן הדין לדחות את הבקשה הנדונה לעיכוב ביצוע. נראה לי, כי השיקולים של האינטרס הציבורי גוברים כאן על עיקרון חירותו של הפרט, במיוחד על רקע העובדה כי הערעור הנדון מכוון בעיקרו נגד ממצאים עובדתיים של בית-המשפט קמא (ראה סעיף 18(ג) לפסק-הדין בעניין שוורץ). אולם, מאחר שקיימת אפשרות לקבוע את הדיון בערעור עצמו תוך זמן לא רב, דהיינו, עד סוף חודש זה, החלטתי לעכב בכל זאת את ביצוע גזר-הדין עד למתן פסק-הדין בערעור.

אי-לכך הבקשה מתקבלת. תנאי השחרור בערובה שנקבעו בבית-המשפט המחוזי ימשיכו לעמוד בתוקף. הדיון בערעור יתקיים ביום 31.8.00."

ב- ע"פ 5021/00 {אילן כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 100, 101 (2000)} סבר בית-המשפט כי במאזן הכולל, הכף נוטה לחובת המבקש, וכי הערעור איננו תלוי על בלימה אולם סיכוייו אינם כאלה המצדיקים עיכוב ביצוע המאסר אל מול השיקולים הציבוריים המצדיקים מניעת העיכוב.

ב- ע"פ 9018/99 {ואחיד תאיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 122 (2000)} העורר הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירה של תקיפת חסר ישע ונגזרו עליו 10 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על-תנאי. כן הפעיל בית-המשפט המחוזי שני מאסרים על-תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד העורר, באופן שסך-הכל נגזרו על העורר 18 חודשי מאסר בפועל.

העורר, שלא היה מיוצג בשלב זה, החל לרצות את עונשו ביום מתן גזר-הדין. לאחר כליאתו, הגיש העורר ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי וביקש לעכב את ביצוע גזר-הדין עד להכרעה בערעור. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה, לאחר שביקש את תגובת המדינה בכתב, מבלי לקיים דיון בבקשה במעמד העורר.

על החלטה זו הוגש ערר לבית-משפט זה. ביום 30.12.99 קיבל השופט זמיר את הערר וקבע כי בקשת העורר לעכב את ביצוע גזר-הדין תידון בשנית בפני בית-המשפט המחוזי, זו הפעם במעמד העורר. ביום 9.12.99 דן בית-המשפט המחוזי בשנית בבקשת עיכוב הביצוע, ולאחר ששמע את עמדת בא-כוחו של העורר ואת עמדת המדינה, דחה את הבקשה.

בהחלטתו ציין בית-המשפט המחוזי כי 'אין סיכוי ממשי לביטול הכרעת-הדין או להקלה בעונשו של העורר', ועל-כן סבר שאין מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין. בית-המשפט סבר כך אף שהיה ער לעובדה כי העורר לא היה מיוצג בעת הדיון בעניינו בפני בית-משפט השלום.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי."

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת ד' בייניש:

"בטיעונו בפניי הפנה בא-כוח העורר להחלטתו של השופט אילן ב- ע"פ 7068/99 חכמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וטען כי בהתאם לאמור באותה החלטה, אין להתחיל בריצוי עונש מאסר שהשיתה הערכאה הראשונה כל עוד תלוי ועומד ערעור שהוגש מטעם הנידון, אלא-אם-כן נשקפת מהנידון סכנה לציבור או שלא ניתן יהיה להבטיח את התייצבותו לדיון. אינני סבורה כי טיעון כללי זה מבסס עילה להתערבותי בהחלטת בית-המשפט המחוזי. שאלת ההלכה המחייבת לעניין עיכוב ביצוע גזר-דין בשלב הערעור, תלויה ועומדת בפני הרכב מורחב של בית-משפט זה; כל עוד לא הוכרעה, עומדת בעינה ההלכה, לפיה, ככלל, עונש מאסר יש להתחיל לרצות מיד עם מתן גזר-הדין בערכאה הראשונה, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות את עיכוב ביצוע גזר-הדין (השוו: ע"פ 2789/98 דקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 8549/99 בן הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לעניין זה יש חשיבות, בין היתר, לשאלת סיכויי הערעור על פסק-הדין שהוא נשוא בקשת העיכוב. בעניינו של המבקש יש קושי בבחינת שאלה זו, שכן בא-כוחו לא צירף לערר עותק מהודעת הערעור שהוגשה על ידו לבית-משפט המחוזי. עם-זאת, מעיון בהכרעת-הדין ובגזר-הדין של בית-המשפט השלום, ניכר כי המדובר בהרשעה המבוססת על קביעות עובדתיות, על-סמך הראיות שהובאו במשפט, ועל הכרעה באשר למהימנותם של העדים שהעידו בפני בית-המשפט, לרבות המבקש עצמו. בנסיבות אלה אינני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, אשר הדריך עצמו על-פי המבחן של סיכויי הערעור. לכך יש להוסיף כי ערעורו של המבקש קבוע לשמיעה בפני בית-המשפט המחוזי בעוד כשבועיים, ביום 20.1.2000. בהתחשב ביחס שבין תקופת המאסר שהושתה על המבקש לבין משך הזמן הצפוי עד לבירור ערעורו, אינני רואה מקום להורות על עיכוב ביצוע גזר-הדין. אשר-על-כן הערר נדחה."

ב- ע"פ 3734/03 {אוריאל סמואל נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 1925 (2003)} נדון ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שלא לעכב את ביצוע גזר-הדין שהושת על העורר. בית-משפט השלום ברמלה הרשיע את העורר, ביום 16.2.2003, בעבירות של זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזוייף, קבלת דבר במרמה, וגניבה בידי מורשה.

העבירות בוצעו, בעיקרן, במסגרת עבודתו של העורר בבנק לאומי, שם היה אחראי, בין היתר, על הלוואות הניתנות על-ידי הבנק לעובדי חברת טלרד.

לפי האישום הראשון, פתח העורר חשבון פיקטיבי על-שם "דוד לוי", וזייף טופסי הלוואה שהגישה עובדת טלרד לאה לביא (שינוי סכום ההלוואה ושם מבקש ההלוואה). בעקבות זאת, הועבר סכום ההלוואה (28,000 ש"ח) לאותו חשבון פיקטיבי. כך, קיבל העורר במרמה כספי הלוואות שיועדו, כביכול, לעובדת חברת טלרד. מתוך החשבון הפיקטיבי הועבר סכום של 33,500 ש"ח לחשבון בבנק הבינלאומי, כתשלום עבור רכב שרכש העורר.

כמו-כן, הואשם העורר בכך שגנב סכומים שונים מחשבונות של לקוחות בבנק. לפי האישום השני, ערך העורר טופסי בקשת הלוואה מזוייפים, וקיבל מהבנק, במרמה, הלוואות בסכומים של 15,000 ש"ח ו- 12,000 ש"ח, שהועברו לחשבון בנק לא פעיל על-שם אחד אלאשעל. גם כאן, הואשם העורר כי גנב כסף מחשבון של לקוח, על-מנת לממן את פרעון ההלוואה.

גזר-הדין ניתן ביום 23.2.2003, ובו הוטל על העורר עונש של 3 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי וכן קנס בשיעור 50,000 ש"ח. בית-המשפט עיכב את ביצוע גזר-הדין עד ליום 9.4.2003, בכפוף להפקדת סך של 15,000 ש"ח במזומן בקופת בית-המשפט, וכן התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך 20,000 ש"ח כל אחת.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת א' חיות:

"העורר הגיש ערעור על הרשעתו ועל חומרת העונש שהוטל עליו. במסגרת הערעור, עתר העורר לעיכוב ביצוע גזר-הדין. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' שהם) דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, והורה לעורר להתייצב לריצוי עונשו ביום 27.4.2003. החלטה זו ניתנה ביום 3.4.2003, ובאותו מועד, טרם פורסמו נימוקי בית-המשפט המחוזי לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. העורר הגיש את הערעור שבכאן כבר ביום 22.4.2003, ובטיעוניו הדגיש את הזמן הרב שחלף מאז החלה החקירה בעניינו של העורר - 7 שנים לערך, בשל התנהלות התביעה. העורר עומד על נסיבותיו האישיות, המצדיקות, לטעמו, עיכוב ביצוע העונש: העורר הוא כבן 39, בעל משפחה, חסר עבר פלילי, חולה במחלת לב ואף בתו חולה וסובלת מקשיי דיבור ושמיעה. העורר מוסיף ומציין כי עלה ארצה מאורגוואי בגיל 19 ושירת ביחידה קרבית, אולם משפחתו נקלעה לקשיים כלכליים.

כמו-כן, סבור העורר כי סיכויי הערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי על ההרשעה - גבוהים. במסגרת הערעור, טוען העורר, כי בפני בית-משפט השלום לא היתה תשתית מספקת להרשעה. העורר מבקש לקעקע את אמינות עדותם של עדי התביעה, והוא עומד על סתירות ושקרים שנתגלו - לטענתו - בדבריהם. גם עדותה של המומחית לגרפולוגיה אין בה די, לטענת העורר, כדי לתמוך בהרשעתו בוודאות מספקת. העורר טוען, כי כל אחד מפקידי הבנק יכול היה לבצע את המעשים האסורים. לטענת העורר, בבית-משפט השלום לא השכילו סנגוריו להעמיד לו הגנה ראויה, אולם עתה ברצונו לחשוף את גרסתו כי כמה מעובדי הבנק, המסוכסכים עמו, ביקשו להפלילו. לחלופין, משיג כאמור העורר, בערעורו, על חומרת העונש שנגזר עליו.

3. הנימוקים להחלטת בית-המשפט המחוזי לדחות את בקשת עיכוב הביצוע, פורסמו ביום 27.4.2003. בית-המשפט המחוזי סבר, כי הכרעת-הדין של בית-משפט השלום היא מקיפה, מפורטת, ממצה, ולכאורה - מבוססת כדבעי. לעניין העונש, הוסיף בית-המשפט וציין כי, לכאורה, אין מדובר בעונש בלתי-סביר במידה המצדיקה התערבות משמעותית של ערכאת הערעור.

אכן, עיון בפסק-דינו של בית-משפט השלום מגלה הכרעת-דין מפורטת, שלא בנקל תתערב בה ערכאת הערעור. בית-המשפט סמך את הרשעת העורר, בין היתר, על עדויות עובדי הבנק והלקוחות, שהיו אמינות בעיניו; על חוות-הדעת של המומחית מטעם המחלקה לזיהוי פלילי, 'ממנה הוכח חד-משמעית כי ידו של (העורר) בזיופי המסמכים ששימשו בסיס להעברות כספים לא לו'; על נגישותו של העורר למסמכי ההלוואה של עובדי חברת טלרד וה- "עקבות" שהותיר אחריו בפעולותיו, ועל חוסר אמון בגרסתו הבלתי-הגיונית של העורר, שאף תמרן עד מומחה מטעמו, ללא ידיעתו, לגבש חוות-דעת לגבי מסמכים, שהעורר ידע כי אינם חלק מגדר המחלוקת.

המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע העונש, והיא תומכת בקביעת בית-המשפט המחוזי, כי סיכויי הערעור נמוכים וכי לאור השיקולים המנחים בכגון דא, כפי שנתגבשו בפסיקת בית-המשפט העליון, אין מקום לעכב את העונש.

5. לא מצאתי בטיעוני העורר טעם ברור המצדיק התערבות בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת מן הטעמים שפורטו לעיל.

יחד-עם-זאת, בירור שערכה באת-כוח המשיבה, מעלה כי הערעור עצמו טרם נקבע לדיון בפני בית-המשפט המחוזי. מצב דברים זה יוצר קושי, שכן ראוי לאפשר לעורר למצות את זכות הערעור שלו מוקדם ככל האפשר ובתכוף לתחילת ריצוי עונשו. מומלץ, איפוא, לקבוע את הערעור ללא דיחוי."

ב- ע"פ 3376/03 {קרין אלון נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 624 (2003)} נפסק:

"מוסיף וטוען עורך-דין צנג, כי בית-המשפט המחוזי נקלע לטעות באומרו כי קרא את 'הכרעת דינו המפורטת והמנומקת היטב' של בית-משפט השלום, וכי הגיע לכלל מסקנה כי הרשעתה של המבקשת 'ניצבת, לכאורה, על קרקע מוצקה'.

טעם הדבר הוא, כך טוען עורך-דין צנג, כי טענותיו משתיתות עצמן, בין השאר, על ראיות שבית-משפט השלום התעלם מהן, וממילא לא יכול היה בית-המשפט המחוזי - אך בקוראו את פסק-הדין - לעמוד על הפגמים שבפסק-הדין. גם טענה זו אינה מקובלת עלי. ההליך התלוי ועומד לפניי - הליך שהיה תלוי ועומד אף לפניי בית-המשפט המחוזי - הליך הוא של עיכוב ביצוע ולא של ערעור. ולו נדרשתי לטיעוניו של עורך-דין צנג כמפורט בכתב הערעור, כי אז לא בעיכוב ביצוע עסקתי אלא בכתיבת פסק-דין בערעור. והרי לא עיכוב ביצוע כהרי ערעור. גם בטיעונים הנסבים על ענייניה האישיים של העוררת לא מצאתי הצדק לעיכוב ביצוע גזר-דין המעצר. אכן, מצבה של העוררת אינו קל כלל ועיקר, לא מצבה האישי ולא מצבה המשפחתי, ואולם אין באלה כדי להצדיק עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליה."

ב- ב"ש (נצ') 1492/99 {שמשון אברהם נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(3), 2214 (1999)} ניתן ללמוד על המגמה ערב הלכת שוורץ {ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1640 (2000)}.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט יצחק כהן:

"ביום 16.11.98 הוכרע דינו של המבקש לכף חובה, שעה שהורשע בהכרעת-דין מנומקת ומפורטת היטב בביצוע עבירות חמורות, גרימת מוות ברשלנות, גרימת חבלה של ממש, נהיגה בקלות ראש, אי-מתן זכות קדימה בצומת וכניסה לצומת שלא בבטחה והכל כמפורט בהכרעת-הדין בבית-משפט קמא מפי כב' השופט דיאב עדווי שהוסיף והרשיע את הנאשם על-פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, בחציית קו הפרדה רצוף וסטיה מנתיב הנסיעה.

גזר-הדין, לאחר תסקיר שירות מבחן ותסקיר משלים, ניתן ביום 23.9.99, הנאשם נדון ל- 24 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על-תנאי ל- 3 שנים וכן נפסל מלנהוג במשך 10 שנים, בניכוי 90 יום ימי פסילה מינהלתית.

בית-משפט קמא דחה את בקשת הנאשם לעיכוב ביצוע גזר-הדין, עם-זאת קבע כי הנאשם יחל לרצות את עונשו ביום 17.10.99 וזאת על-מנת לאפשר לנאשם 'להתארגן', לשון בית-משפט קמא.

ביום 12.10.99 הגיש המבקש הודעת ערעור הן על עצם הכרעת-הדין והן על העונש.

2. בא-כוח המבקש מבקש לעכב את ביצוע גזר-הדין כעולה מסעיף 87(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מאחר והגיש ערעור לבית-משפט זה ומסתמך בנימוקיו על נסיבותיו האישיות של הנאשם, הסיכוי שעד שינתן פסק-דין בערעור ירצה המבקש את רוב תקופת המאסר בפועל וכן, לטעמו סיכוייו הטובים של המבקש בערעור.

טוען עוד ומציין בא-כוח המבקש את העובדה שקצין המבחן המליץ על מאסר (בתסקיר המשלים) שירוצה בעבודות שירות.

3. א. הלכה היא כי שעה שהורשע אדם ודינו נגזר, עליו להחל בריצוי עונשו באופן מיידי למעט מקרים חריגים ויוצאים מן הכלל.

'הכלל הוא שמשהורשע נאשם בדין ונגזר דינו למאסר, עליו להתחיל לרצות את עונשו ללא דיחוי, כלל זה נעוץ בחזקה, שמי שהורשע על-ידי הדרגה הראשונה אינו עוד בחזקת חף מפשע, ועליו לתת את הדין על מעשיו' (ת"ע, כרך 94(2), תשנ"ד/תשנ"ה-1994).

אציין כבר כאן ועכשיו, בנסיבות חומרת העבירות, עברו של הנאשם והתנהגותו כפי שעמד על כך בהרחבה כב' השופט עדווי בבית-משפט קמא, אין ממש בטענה 'לנסיבות אישיות' כנימוק לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

ב. כפי שמציין כב' השופט קמא, אין ממש גם בנימוק ולפיו ירצה הנאשם את מרבית עונשו עד שישמע ערעורו בבית-המשפט כאן, דינו של הנאשם נגזר ל- 12 חודשי מאסר בפועל וכפי שראה לנכון לציין כב' השופט עדווי, כידוע במקומותינו ערעורו של הנאשם ישמע הרבה בטרם חלוף תקופת מאסרו.

כב' השופט עדווי עמד ונימק מדוע אין בידיו לקבל המלצת שירות המבחן (זה המשלים).

ג. גם בנימוק, לטעמו של בא-כוח המערער, לפיו סיכוייו טובים בערעור, אין ממש במקרה בפני, כנימוק לעיכוב.

אין אני משים עצמי ואיני צריך לשים עצמי כמי שעושה מלאכתה של ערכאת הערעור, אך הלכה היא כי נימוק כזה ישמע ויתקבל רק מקום בו הכרעת-הדין או גזר-הדין אינם עומדים במבחן הביקורת ככאלה שהטעות על פניהם בולטת (ראה בש"פ 4594/90 לנסברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

הנטל לטוען כי סיכוייו טובים בערעור מוטל כל כולו על כתפי המערער אשר עליו להראות עיוות בולט.

'הלכה היא כי על-מנת שבית-המשפט יעכב ביצוע גזר-דין מן הטעם שיש למבקש סיכוי טוב לזכות בערעור, על המבקש להראות כי נגרם לו 'עוות בולט' או שיש לו 'סיכוי בולט לעין' לזכות בערעורו כאשר על סיכויי לזכות בערעור ניתן ללמוד מפסק-הדין עצמו ללא צורך להיכנס לניתוח מדוקדק של העובדות (בש"פ 5024/92 נחמיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 4976/92 ג'בארין נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2043/94 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).'

עיינתי בהכרעת-הדין ובגזר-הדין של בית-משפט קמא והנחתי אותם במראה המשתקפת של הודעת הערעור ולא מצאתי אותו עיוות בולט נדרש ו/או סיכוי בולט לעין של המערער בערעורו.

עניינו של העורר ידון כמובן בעתו בפני ההרכב אשר ישמע את ערעורו ולדידי די לצורך ההחלטה כאן, כמבואר לעיל, כי אין לא בהכרעת-הדין ולא בגזר-הדין סטיה חמורה או עיוות בולט בלשון כב' השופט לוין ב- בש"פ 2043/94 הנ"ל.

4. בא-כוח המבקש טען בהרחבה לנסיבותיו האישיות של המבקש.

נסיבות אישיות אלה היו בפני בית-משפט קמא ובדין קבע בית-משפט קמא, שאין בהם, במקרה דנן, כדי לגרום לדחיית ביצוע גזר-דין.

(ראה למשל, המ' 118/79 רכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2), 45, 46).

5. למרות מכלול האמור לעיל אשר צריך היה בהכרח להוביל למסקנה כי דין הבקשה להידחות, ראיתי לקבל את הבקשה - כפוף לערבויות ולתנאים להלן - וזאת בשל העובדה שבנסיבות תיק זה, נעברו העבירות ביום 16.5.94, כתב האישום הוגש רק בדצמבר 1995 וגזר-הדין ניתן ביום 23.9.99.

לא נעלמו מעיני טענות בא-כוח המשיבה ולפיהן לפחות חלק מהעיכוב נובע ממחדלי הנאשם, אך עומדת לנגד עיני העובדה, שאינה במחלוקת כמובן, שחלפו יותר מכ- 5.5 שנים מעת ביצוע העבירות וקועקע כאן, לאור הזמן הרב ביותר שחלף מעת ביצוע העבירות ועד למתן פסק-הדין הסופי כדי גזירת-דינו של המבקש, היסוד ההרתעתי המיידי.

לאור זאת, ולא בלי היסוס, אני מורה על עיכוב ביצוע גזר-הדין ועד לפסק-הדין בערעורו של המבקש (ע"פ 586/99, כאן).

6. שעה שמונח בפני המכלול הנוגע לנאשם, לרבות הרשעותיו בעבר, אני קובע ומורה כי עיכוב ביצוע גזר-הדין יהיה כפוף לכך שהמבקש יפקיד את דרכונו במזכירות בית-המשפט לאלתר, יוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ לתקופה של 6 חודשים מהיום ו/או עד לקבלת החלטה מוסמכת אחרת, הנאשם יפקיד סך 7,500 ש"ח במזומן בקופת בית-המשפט ו/או ימציא ערבות בנקאית צמודה על סך זהה, ימציא ערבות צד ג' טובה על סך 15,000 ש"ח, והיה ויחליף מען - ידווח על כך לאלתר למזכירות בית-המשפט.

ערבויות אלה יבואו במקום הערבויות שקבע בית-משפט קמא בהחלטתו מיום 23.9.99."