ביצוע צו (סעיף 207א לחוק)

סעיף 207א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"207א. ביצוע צו (תיקון התש"ם)
(א) הטיל בית-משפט על הוועדה המקומית לבצע צו לפי סעיף 205(1) או (2) תבצע אותו הוועדה תוך המועד שנקבע בו.
(ב) הוועדה המקומית רשאית, לאחר שעיינה בחוות-דעתו של מפקד משטרת המחוז, לבקש שבית-המשפט יצווה על הנשפט לבצע צו כאמור בסעיף-קטן (א) במקום הוועדה המקומית.
(ג) עברו שלושה חודשים מהמועד שנקבע לביצוע צו כאמור בסעיף-קטן (א) והוא לא בוצע, יפנו הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו אל בית-המשפט ויבקשוהו שיצווה כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הוועדה המקומית; פניה של אחת הרשויות האמורות משחררת את השאר מחיובן."

סעיף 207א לחוק התכנון והבניה אשר התקבל בכנסת ביום 31.12.79 בא לשנות מצב ששרר עד לאותו מועד בו נמנעה הוועדה מלבצע הוראת בית-המשפט אם משום לחצים שמופעלים עליה ואם משום התנגדות אלימה לביצוע צו בית-המשפט {ראה בעניין זה דברי ההסבר בהצעת חוק 1409 משנת תשל"ט, 230; ת"ב (מקומיים ת"א) 1348/96 זכר חיים נ' מדינת ישראל, תק-של 2003(1), 75, 76 (2003)}.
מלשונו של סעיף 207א לחוק התכנון והבניה עולה, כי הוא נועד לאפשר לרשויות התכנון לעתור לפני בית-המשפט לפטור אותן מחיוב שהוטל על שכמן לבצע צו הריסה, על-ידי העברתו לשכמו של הנאשם.

אין בסעיף 207א לחוק התכנון והבניה כדי לחייב את בית-המשפט לקצוב מועד לביצועו של הצו. בית-המשפט יכול להעניק סמכות לוועדה המקומית לבצעו אף מבלי לתחום סמכות זו בזמן {ראה גם רע"פ 5775/07 מוחמד מחמוד חמדאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 633 (2007); בג"צ 10140/07 איבסיתאם וואווי נ' עיריית ירושלים, תק-על 2008(3), 671, 674 (2008)}.

ב- ב"ש (מקומיים ב"ב) 1340/98 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה בני ברק נ' יעקב ז'אן דניאל, תק-של 2009(4), 5385, 5387 (2009)} השאלה אשר עמדה להכרעה בהחלטה זו היא, האם רשאית ועדה מקומית לתכנון ובניה לדרוש לבצע בעצמה הריסתו של מבנה שנבנה ללא היתר, לאחר שניתן צו המחייב את הנשפט להרוס אותו מבנה וזה לא ביצע את הצו?

נפסק מפי כב' השופט אטדגי יונה כי צו להריסת מבנה הניתן על-ידי בית-המשפט עומד בפני עצמו. הוא קובע שדין אותו מבנה להיהרס, ללא תלות בגורם שיבצע את ההריסה. הצו המופנה לנשפט לבצע את ההריסה הוא הוראה נוספת, המחייבת את הנשפט באופן אישי לבצע את ההריסה.

כלומר, צו שנותן בית-המשפט במסגרת גזר הדין, המחייב את הנשפט להרוס את הבניה נשוא כתב האישום, הוא למעשה צו כפול: א - צו הקובע כי הבניה צריכה להיהרס, ב - צו הקובע כי הנשפט יבצע את ההריסה. אין תלות בין שני חלקיו של צו זה ואי-ביצוע חלקו של הנשפט אינו מאיין את החלק המחייב את הריסת המבנה.
חלק הצו המופנה לנשפט והמחייבו להרוס את הבניה הוא חלק מהותי מגזר הדין שניתן נגדו. זהו צו המופנה כלפיו אישית, ואי-ביצוע הצו האישי הוא עבירה בפני עצמה. מכיוון שגזר הדין ניתן, על-פי הגדרתו, כנגד הנשפט בלבד ולא כנגד הוועדה המקומית, הרי שהכללת הוראה בגזר הדין המחייבת את הוועדה אינה מחוייבת המציאות, כיוון שאינה חלק אינטגראלי ממנו. ההוראה נכללת בגזר הדין כיוון שזהו הזמן הכי מתאים לכך ולא משום שהיא חלק מהותי ממנו. לפיכך אין מניעה ליתן את הצו לוועדה המקומית במועד מאוחר יותר.

ב- ת"ב (מקומיים ת"א) 1348/96 {זכר חיים נ' מדינת ישראל, תק-של 2003(1), 75, 76 (2003)} נפסק מפי כב' השופט אריה אטיאס כדלקמן:

"1. בתאריך 05.11.00 קבע בית-המשפט, במסגרת גזר דין שניתן כנגד המבקש, כדלקמן:
'הנני מצווה על הנאשם להרוס את המבנה נשוא כתב האישום בתוך 9 חודשים מהיום אלא אם בינתיים יתקבל היתר בניה לנשוא כתב האישום. ביצוע צו ההריסה יוטל על הוועדה המקומית לתכנון ולבניה.'
הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (להלן: "הוועדה") לא ביצעה את צו ההריסה בתוך 3 חודשים מהמועד שנקבע בגזר הדין ועל-כן הגישה בא-כוח המבקש בתאריך 14.11.01 בקשה להבהיר לוועדה כי עליה להימנע מלבצע את צו ההריסה שהוטל עליה נוכח עבור המועד הקבוע בצו שבגזר הדין.
לאחר קבלת תגובת המשיבה קבע בית-המשפט (אותו מותב שגזר את הדין) בתאריך 21.11.01 כי:

'...עבור המועד הקבוע בגזר הדין אינו מפקיע את הסמכות לביצוע הצו אלא בכפוף לדיני ההתיישנות הכלליים...'
לפיכך דחה בית-המשפט את הבקשה.
על החלטה זו הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי.
במסגרת הדיון בערעור העלתה באת-כוח המבקש את טענותיה באשר למניעות שיש כלפי הוועדה להרוס את המבנה.
בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו מיום 07.03.02 בהסכמת הצדדים נמנע מלהכריע בשאלה תוך שהורה על עיכוב ביצועו של צו ההריסה עד ליום 07.07.02.
הוועדה לא ביצעה את ההריסה בתוך 3 חודשים מהמועד שקבע בית-המשפט המחוזי ועל-כן הגישה ב"כ המבקש בתאריך 13.10.02 הבקשה שבפני לביטול צו ההריסה שהוטל על הוועדה.
2. טוען המבקש בבקשתו כי מאחר ועברו יותר מ- 3 חודשים מהמועד שקבע בית-המשפט המחוזי איננה רשאית יותר הוועדה להרוס את המבנה נשוא גזר הדין תוך שהוא מציין כי האיחור איין את הצו.
מנגד טענה המשיבה בתגובתה כי אין סעיף 207א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") קובע - לא במפורש ולא במשתמע - כי צו ההריסה שהוטל על הוועדה יפקע אם לא בוצע במועד.
טוענת היא כי משלא נאמר במפורש אחרת חלים על צו ההריסה דיני ההתיישנות הכלליים וניתן לבצעו בכל עת.
בדיון שהתקיים טענה באת-כוח המבקש כי סעיף 207א(ג) לחוק הינו בבחינת דין מיוחד ועל-כן על הוועדה לפעול על-פי האמור באותו סעיף ומשלא עשתה כן אין היא יכולה על דעת עצמה להאריך את הצו וכי גם אין מקום להאריך את המועד לביצוע הצו על-ידי הוועדה.
לטענת ב"כ המשיבה בדיון שהתקיים, לא יתכן לומר שהצו בטל מכיוון שעל-פי הוראות סעיף 207א(ג) לחוק ביצוע הצו מועבר על הנשפט ועל-כן מדובר בצו חי וקיים.
3. עסקינן בפרשנותה של הוראת סעיף 207א לחוק ומן הראוי על-כן לצטט את נוסחה כדלקמן:
'א. הטיל בית-משפט על הוועדה המקומית לבצע צו לפי סעיף 205(1) או (2) תבצע אותו הוועדה תוך המועד שנקבע בו.
ב. הוועדה המקומית רשאית, לאחר שעיינה בחוות-דעתו של מפקד משטרת המחוז, לבקש שבית-המשפט יצווה על הנשפט לבצע הצו כאמור בסעיף-קטן (א) במקום הוועדה המקומית.
ג. עברו שלושה חודשים מהמועד שנקבע לביצוע הצו כאמור בסעיף-קטן (א) והוא לא בוצע, יפנו הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו אל בית-המשפט ויבקשוהו שיצווה כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הוועדה המקומית; פניה של אחת הרשויות האמורות משחררת את השאר מחיובן.'
סעיף 207א לחוק אשר התקבל בכנסת ביום 31.12.79 בא לשנות מצב ששרר עד לאותו מועד בו נמנעה הוועדה מלבצע הוראת בית-המשפט אם משום לחצים שמופעלים עליה ואם משום התנגדות אלימה לביצוע צו בית-המשפט (ראה בעניין זה דברי ההסבר בהצעת חוק 1409 משנת התשל"ט, עמ' 230).
4. יאמר מייד כי אין לקבל את טענת ב"כ המבקש בבקשתה כי עקב האיחור בביצוע הצו על-ידי הוועדה אויין צו ההריסה. ראשית, גם במסגרת הדיון שהתנהל בפני וגם במסגרת הדיון שהתנהל בבית-המשפט המחוזי סייגה ב"כ המבקש טענה זו בציינה שאיון הצו הוא כלפי הוועדה בלבד.
שנית, הכלל הוא שצו הריסה שניתן אגב הרשעה בפלילים אינו בגדר עונש, אלא הוא בגדר של מעשה מינהלי, המכוון לקיים את סדרי הבניין (ע"פ 52/51 בכר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד(1), 425 (1952)), ועל-כן בהיעדר הוראה בחוק הקובעת תקופת התיישנות כלשהי לביצוע צו הריסה, צו ההריסה איננו מתיישן (בג"צ 63/56 מרינה נ' הוועדה המקומית (חיפה), פ"ד י 1609 (1956)).
במקרה הספציפי ניתן להסיק כי צו ההריסה שריר וקיים גם מהוראת סעיף 207א(ג) לחוק ומשילובה עם הוראת סעיף 207ב לחוק.
בסעיף 207א(ג) לחוק מצויין במפורש כי על הוועדה לפנות לבית-המשפט בבקשה "שיצווה כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הוועדה המקומית". דהיינו, צו ההריסה גופו שריר וקיים. ראה בעניין זה גם את הוראת סעיף 207ב לחוק הדנה במעצר הנשפט עד ביצוע הצו שהוטל עליו על-פי סעיף 207א(ב) או (ג), שהתקבלה בכנסת יחד עם הוראת סעיף 207א לחוק.
5. עדיין נותרה השאלה הדרושה הכרעה והיא האם אי-פניית הוועדה לבית-המשפט לאחר חלוף שלושת החודשים כאמור בסעיף 207א(ג) לחוק מפקיעה מן הוועדה את החובה והסמכות מכוחה לבצע את צו ההריסה? לטעמי התשובה לשאלה זו צריכה להיות שלילית מן הטעמים שיפורטו להלן:
(א) מן הביטוי "יפנו" המצויין בסעיף 207א(ג) לחוק ברור כי מוטלת על הוועדה החובה לפנות לבית-המשפט לאחר שחלפו 3 חודשים מן המועד שקבע בית-המשפט לביצוע הצו וזה לא בוצע על ידה.
קביעת חובה זו באה ללמד, כעולה גם מדברי ההסבר להצעת החוק, על החשיבות שמייחס המחוקק לביצוע מהיר ובמועד של צווי הריסה שהטיל בית-המשפט בכך שכאשר מתעוררת בעיה בביצוע צו הריסה מחייב הוא את הוועדה לנקוט בצעדים מתאימים כדי לקדם את הליך ההריסה לרבות הפעלת סעיף 207ב לחוק שבא לכפות על הנשפט ביצוע הצו במעצר.
אולם, מקביעת חובה זו רחוקה הדרך להסיק כי בתום 3 חודשים מן המועד שקבע בית-המשפט לביצוע צו ההריסה פקעה חובתה של הוועדה להרוס על-פי צו ההריסה.
בסעיף 207א(ג) לחוק לא נקבע במפורש כי בחלוף 3 חודשים ממועד שקבע בית-המשפט לביצוע צו ההריסה וזה לא בוצע מבוטלת חובתה של הוועדה לבצע את צו ההריסה.
(ב) לא מצויה בסעיף הנ"ל קביעה כי בית-המשפט חייב להיעתר לבקשת הוועדה להטיל על הנשפט את ההריסה והעניין הוא אם-כן בשיקול-דעת בית-משפט. יכול ובקשתה זו של הוועדה תידחה והעניין תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
המטרה היא לבצע את ההריסה ולקיים הצו ולא ליתן לנאשם פרס עקב השתהות הוועדה בביצוע צו ההריסה.
(ג) תכלית חוק התכנון והבניה ותקנותיו והצווים שמוצאים מכוחם היא שמירה על סדר תכנוני, בטיחות מבנים והגנה על שלום הציבור.
יפים בעניין זה דבריו של כב' השופט מ' לנדוי ב- בג"צ 63/56 ודיע מרינה נ' הוועדה המקומית לבנין ולבנין ערים חיפה, פ"ד י' 1609 (1956) כי:
'אפילו אם התרשלה הרשות שעליה הוטל הביצוע והזניחה את ביצוע הצו, אין זה עניינה של אותה רשות בלבד, אלא טובת הציבור בכללו כרוכה בדבר.'
המחוקק בחוקקו את סעיף 207א(ג) לחוק בא דווקא לקדם ביצוע צו הריסה בכך שהטיל על הוועדה חובת פניה לבית-המשפט בחלוף התקופה שנקבעה בסעיף וזאת כדי ליידע את בית-המשפט, על קושי בביצוע צו הריסה כשבית-המשפט הוסמך מנגד להטיל הביצוע על הנשפט ואף להורות על מעצר הנשפט כאמור בסעיף 207ב לחוק.
מטרה זו אינה מתיישבת עם המסקנה כי בחלוף 3 חודשים מן המועד שקבע בית-המשפט אין הוועדה מוסמכת עוד להרוס.
מצד שני אין ספק שעל הוועדה כרשות מינהלית לפעול בשקידה ראויה לקיום צו ההריסה שביצועו הוטל עליה ולפנות לבית-המשפט במסגרת המועד הקבוע בסעיף 207(א)(ג) לחוק.
הפרת חובה זו יכול ותשמש בסיס לבקשה, דרישה, תביעה של צד ג' לכוף עליה קיום חובת הפניה לבית-המשפט.
(ד) הבקשה שעל הוועדה להגיש היא לצוות:
'כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הוועדה המקומית. אם תאמר שבוטלה חובת הוועדה עם חלוף התקופה הקבועה בסעיף על שום מה נאמר "במקום" כאמור? המילה "במקום" באה ללמד על חלוף של חובה בחובה. חייבת להיות רציפות של החובה הישנה עד להחלפתה בחובה החדשה.'
אשר-על-כן הנני דוחה הבקשה וקובע כי הוועדה עדיין מחוייבת לבצע את צו ההריסה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביצוע צו (סעיף 207א לחוק)