botox
הספריה המשפטית
נכסי דלא-ניידי הפרשנות לחוק התכנון והבניה

הפרקים שבספר:

בזיון בית-המשפט (סעיף 255 לחוק)

סעיף 255 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"255. בזיון בית-המשפט
שום דבר בפרק זה לא יתפרש כאילו בא לגרוע מסמכותו של בית-המשפט, לפי פקודת בזיון בית-המשפט, ובצווים של בית-המשפט העירוני יהיו לבית-משפט השלום כל הסמכויות לפי הפקודה האמורה כאילו ניתנו צווים אלה על-ידי בית-משפט השלום; אך לא יישא אדם באחריות גם לפי חוק זה וגם לפי פקודת בזיון בית-המשפט."

פקודת בזיון בית-המשפט מהווה מסגרת המאפשרת אכיפה של צווים שיפוטיים, באמצעות הסמכתו של בית-המשפט להטיל סנקציות מסוג קנס או מאסר על אדם שאינו מציית לצו שיפוטי שניתן בעניינו, עד לקיומו של הצו.

ב- רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.07.13)} נדונה השאלה האם ראוי להיזקק להליכי בזיון מקום בו הפרת הצו השיפוטי מאפשרת הגשת כתב אישום לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, או שמא יש להימנע מכך בהתאם לעקרון הדרך החמורה פחות.

שאלה זו התעוררה על רקע התפיסה לפיה הליכים מכוח פקודת הבזיון הם הליכים "שיוריים" שניתן להידרש אליהם לאחר מיצויין של דרכי אכיפה אחרות.

על שאלה זו השיב בית-המשפט כי הגשת כתב אישום לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה היא אינה בהכרח דרך חמורה פחות בהשוואה להליך לפי פקודת הבזיון.

בית-המשפט הדגיש כי השימוש בהליכי בזיון לאכיפת צווים שיפוטיים תואם את הכרתו של בית-משפט במימדיה המדאיגים של תופעה פסולה זו ובחשיבות הנודעת בהקשר זה לביצועם של צווי הריסה וצווים שיפוטיים אחרים במועד שנקבע להם, על-מנת למנוע "קביעת עובדות בשטח" {ראה גם רע"פ 5986/06 מלכיאל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.07.06).

היא אף מתיישבת עם התפיסה לפיה יש לעשות שימוש במכלול הכלים המשפטיים לשם ביעור התופעה, מעבר לאמצעים הקיימים במישור המשפט הפלילי {ראה והשווה רע"א 327/13 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.05.13); חע"מ (נת') 10656-04 מ.י. ו.מ. לתכנון ובניה שרונים נ' אברהם פרל, תק-של 2013(4), 20709 (2013)}.

ב- תו"ב (חי') 20012-05 {ועדה מקומית לתכנון ובניה עיר הכרמל נ' ואחיד זאהר, תק-של 2013(1), 49501 (2013)} קבע בית-המשפט:

"אשר לשאלת הסמכות לפעול על-פי פקודת בזיון בית-משפט לצורך אכיפת צווי הריסה שהוצאו מכוח חוק התכנון והבניה, סבור אני, כי אין מקום לקבל את טענות המשיב.
המשיב אומנם הגיש פסיקה התומכת בטענותיו, אלא שמנגד, הפנתה המבקשת בצדק אל האמור בגדרי רע"פ 3111/10 מדינת ישראל - הוועדה המחוזית חיפה נ' קיבוץ יגור, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.05.11), בגדרו נקבע:
'נוסיף ונאמר כי מקובלת עלינו ההסכמה שבין הצדדים לפיה לאור ההוראה המפורשת של סעיף 255 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בית-המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בבקשת במדינה במסגרת פקודת ביזיון בית-המשפט.'
זאת ועוד, במסגרת עפ"א (מחוזי מרכז) 16544-08-10 המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין נ' מנסור, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.04.12) התייחס בית-המשפט אל ההחלטות הנזכרות לעיל שניתנו בבית-המשפט המחוזי ובבית-המשפט העליון בעניין קיבוץ יגור, ואל פסקי-דין נוספים.
לבסוף נקבע כדלקמן:
'על-כן אין עוד להרהר אחר סמכות זו ויש לקבוע כי המבקשת מוסמכת על-פי דין, לפעול לפי פקודת בזיון בית-המשפט, גם בהליכים פלילים, מתוקף חוק התכנון והבניה'."

ב- רע"פ 110/04 {רמי לוי נ' הוועדה המרחבית לתכנון ובניה - "לודים", תק-על 2006(4), 784, 785 (2006)} קבע בית-המשפט:

"1. לאחר שעיינו בטענות המפורטות של הצדדים באנו לידי מסקנה כי אין מקום ליתן רשות ערעור. בשאלה המשפטית ניתן בבית-המשפט המחוזי פסק-דין לפיו הוראת סעיף 255 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") אינה שוללת את האפשרות לעשות שימוש בפקודת בזיון בית-המשפט, ומסקנה זו עומדת. המבקשים עשו דין לעצמם בכך שפתחו וניהלו את העסק שברשותם - מרכול רחב מימדים - בלא שקיבלו היתר לשימוש חורג שנדרש לשם ניהול עסקם במקום. את המרכול מנהלים המבקשים בניגוד לצו לפי סעיף 246 לחוק התכנון והבניה שהוציא בית-משפט השלום ברמלה, שאסר עליהם את השימוש במבנה בו הם מנהלים את העסק. משהובהר לוועדה המרחבית לודים, כי המבקשים מפעילים את עסקם בניגוד לצו איסור השימוש פנתה לבית-משפט השלום בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט בבקשה לאכוף על המבקשים את קיום הצו. בית-המשפט נעתר לבקשה ונתן צו לפי הפקודה בקבעו שיעור של קנס יומי שיוטל הן על המבקש - בעל המניות במרכול והן על החברה בעלת העסק. ערעור על ההליך נדחה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר קבע כי השימוש בפקודת בזיון בית-המשפט הינו הליך לגיטימי לעניין אכיפת צווים לפי חוק התכנון והבניה; עם-זאת ראה בית-המשפט להפחית את הקנס ולהעמידו על סך של 500 ש"ח ליום על המבקש ו- 1,250 ש"ח לכל יום בו יפעל המרכול על החברה."