צו הפסקה שיפוטי ואי-קיום צו הפסקה שיפוטי (סעיפים 239 ו- 240 לחוק)

סעיפים 239 ו- 240 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובעים כדלקמן:

"239. צו הפסקה שיפוטי (תיקון התשל"ח)
(א) נעשתה עבודה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית-המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית-המשפט לצוות על הנאשם, או על מי שנראה לבית-המשפט אחראי לביצוע העבירה, ועל כל מי שעובד בשירותם - להפסיק את העבודה או את השימוש (להלן: "צו הפסקה שיפוטי"), ותקפו של הצו יהיה עד לביטולו או שינויו על-ידי בית-המשפט.
(ב) משניתן צו הפסקה שיפוטי או הוגש כתב אישום, רשאי בית-המשפט להורות למוסדות התכנון להימנע מלטפל בבקשה להיתר נושא צו ההפסקה או כתב האישום עד לגמר ההליכים בבית-המשפט.

240. אי-קיום צו הפסקה שיפוטי (תיקונים: התשל"ח, התשנ"ה)
מי שאינו מקיים צו שניתן לפי סעיף 239 ושהומצא לו, דינו - מאסר שנה, ואם נמשכה העבירה אחרי מסירת הצו, קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, לכל יום של עבירה."
מלשון הסעיף 239 לחוק התכנון והבניה עולה, כי מטרת צו ההפסקה השיפוטי הינה להקפיא את הבניה כאשר לבית-המשפט נתונה סמכות לבטל או לשנות את הצו בהתאם למתחייב מהנסיבות. לא עולה מלשון הסעיף, כי תוקף צו ההפסקה השיפוטי מותנה בהגשת כתב אישום.

זאת ועוד. יש לראות בהליך של צו הפסקה שיפוטי, הליך ביניים אשר מטרתו הינה "להקפיא את הבניה בעודה באיבה כשנעשית חריגה מההיתר או מהתכנית עד אשר יתברר העניין לגופו בתיק העיקרי שעניינו כתב אישום על בניה שלא בהתאם להיתר או לתכנית" {ע"פ 377/87 קלקא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 673 (1987)}.

מכאן, שבבסיס הסעיף הנ"ל עומדת תכלית מניעתית הנוגעת להקפאת הבניה ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מאחר שמטרתו של צו ההפסקה השיפוטי הינה הקפאת המצב הקיים, נקבע כי צו הפסקה שיפוטי יכול שיינתן על-פי המבקש בלבד ורמת ההוכחה הנדרשת הינה קלושה למדי ודי בכך ש"יש למצהיר יסוד סביר להניח שמבוצעת במקום עבודה".

תיקון לסעיף 37(ב)(8) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, אשר נכנס לתוקף ביום 11.04.06, מורנו כי בית-המשפט המחוזי ידון בשופט אחד ב"ערעורים על פסקי-דין בעניינים שבית-משפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון בהם לפי סעיף 55".

מאחר והבקשה לביטול צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, היא באה בגדרם של אותם עניינים שבית-המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון בהם לפי סעיף 55 הנ"ל, הרי ששמיעת הערעור בפני דן יחיד נעשתה כחוק {דברי בית-המשפט ב- רע"פ 47/07 תימור מור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים, תק-על 2007(2), 3858 (2007)}.

ב- צ"א (שלום חד') 12764-06-11 {ועדה מקומית לתכנון מנשה אלונה נ' קיבוץ כפר גליקסון, תק-של 2011(4), 19983, 19987 (2011)} קבע בית-המשפט:

"16. נותרה השאלה - האם חלות הוראות סעיף 239 לחוק התכנון והבניה על השימוש הנעשה במקום על-ידי המשיבות; והאם התמלאו התנאים האמורים בסעיף הנ"ל.
17. על מטרתו של צו שיפוטי לפי סעיף 239 נאמר ב- רע"פ 631/06 מיכאל אשר נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 1124 (23.01.06):
'הנה-כי-כן, בית-משפט השלום היה רשאי להורות על הפסקת השימוש במקרקעין נושא בקשה זו, גם לפני הגשתו של כתב אישום. באשר לפגיעה הנטענת בהגנתם של המבקשים, הרי ששעתן של טענות אלו תהא במסגרת משפטם. ועוד, צו להפסקת השימוש במקרקעין אינו סנקציה עונשית המוטלת בגין הפרת הוראותיו של חוק התכנון והבניה. מטרתו של הצו הינה להפסיק את הפרתן המתמשכת של הוראותיו של חוק זה מוקדם ככל שניתן.'
18. על רמת ההוכחה הדרושה למתן הצו, על הקשר בין הצו לבין הגשת כתב אישום ועל התכלית המניעתית המונחת בבסיסו, נאמר על-ידי בית-המשפט העליון ב- רע"פ 47/07 תימור מור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים, תק-על 2007(2), 3858 (14.06.07):
'מלשון הסעיף עולה, כי מטרת צו ההפסקה השיפוטי הינה להקפיא את הבניה כאשר לבית-המשפט נתונה סמכות לבטל או לשנות את הצו בהתאם למתחייב מהנסיבות. לא עולה מלשון הסעיף, כי תוקף צו ההפסקה השיפוטי מותנה בהגשת כתב אישום. ואכן הלכה היא כי יש לראות בהליך של צו הפסקה שיפוטי, הליך ביניים אשר מטרתו הינה 'להקפיא את הבניה בעודה באיבה כשנעשית חריגה מההיתר או מהתכנית עד אשר יתברר העניין לגופו בתיק העיקרי שענינו כתב אישום על בניה שלא בהתאם להיתר או לתכנית' (ראו ע"פ 377/87 קלקא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 673, 683-682 (1987)). מכאן, שבבסיס הסעיף עומדת תכלית מניעתית הנוגעת להקפאת הבניה ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית. מאחר שמטרתו של צו ההפסקה השיפוטי הינה הקפאת המצב הקיים, נקבע בתקנה 3 לתקנות, כי צו הפסקה שיפוטי יכול שיינתן על-פי המבקש בלבד ורמת ההוכחה הנדרשת הינה קלושה למדי ודי בכך ש'יש למצהיר יסוד סביר להניח שמבוצעת במקום עבודה'.'
19. נקבע, כי בשל התכלית המניעתית של סעיף 239 ולאור נטל ההוכחה הדרוש לשם מתן צו כאמור, אין להפוך את הצו לסעד עיקרי והוא יישאר צו זמני - עד אשר תוכרענה טענות הצדדים לאחר ניהול הליך פלילי כהלכתו לאחר הגשת כתב אישום. כאמור, בית-המשפט יכול להעניק צו לפי סעיף 239 אף בטרם הוגש כתב אישום, אולם אין הצו עומד כצו סופי המנותק מכתב האישום. על-כן, אף כאשר ניתנו צווים בטרם הוגש כתב אישום התנה בית-המשפט את המשך קיומו של הצו בהגשת כתב אישום תוך תקופה קצובה (ראו לעניין זה האמור בפסק-דינו של כב' השופט ר' שפירא ב- ע"פ 2508/07 מדינת ישראל נ' קיבוץ יגור ואח', תק-מח 2007(4), 6375 (13.11.07)."

ב- בב"נ (שלום רמ') 20010-05-10 {רבקה מיכאלי נ' ועדה מקומית לתכנון "מצפה אפק", תק-של 2011(3), 31965, 31966 (2011)} קבע בית-המשפט:

"בעוד סעיף 239 לחוק עוסק בבניה ובשימוש שלא כדין, סעיף 246 עוסק במצבים בהם מתבצעות פעולות הכנה, אשר לא הכרח שהן בניגוד לדין, אך פעולות אלו נועדו להכשיר בעתיד פעולות או שימוש המנוגד לדין."

ב- בב"נ (שלום עכ') 2244-08-08 {ועדה מחוזית לתכנון ובניה - מחוז צפון נ' למון ביץ, הפקות ואירועים בע"מ, תק-של 2008(4), 7609 (2008)} נפסק מפי כב' השופט וויליאם חאמד:

"בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
לפי הנטען בבקשה, הרי שביום 16.04.08 או בסמוך לכך ביצעו המשיבים, בשטח שפת הים באכזיב, במקרקעין המתוארים בבקשה, עבודות בניה של רציף / במה בשטח כ- 576 מ"ר עשוי מסגרת פרופילים ממתכת והמרותכים זה לזה, וקורות עץ מחוברות מעל המסגרת הנ"ל. כן נטען כי המשיבים עושים במקרקעין הנ"ל שימוש חורג, בכך שמפעילים במקום גן אירועים, מסיבות ומופעים, לרבות אירועים שאינם פתוחים לקהל הרחב. לפי הנטען שם, הבניה והשימוש הנ"ל טעונים היתר, והם בוצעו ללא היתר כדין, ובמרחק כ- 100 מטר מקו המים, בניגוד ליעוד הקרקע שהינו גן לאומי מוכרז, ובניגוד להוראות תמ"א 13. עוד טוענת המבקשת כי המשיבה 1 הינה המחזיקה במקרקעין והמבצעת בפועל את העבודות והשימוש הנ"ל והאחראית עליהם, המשיב 2 הינו הבעלים והמנהל של המשיבה 1 ומבצע העבודות והשימוש והאחראי עליהם והחייב להשיג היתר בגינם, והמשיבה 3 היא האחראית לעבודות והשימוש, ושהיה עליה להשיג היתר בגינם.
לטענת המבקשת, כפי שתיארה בבקשה הנ"ל, הרי שהיתר שניתן למשיבה 3 על-ידי הוועדה המקומית מיום 30.05.06 (להלן: "ההיתר") הוא היתר בלתי-חוקי ובטל מעיקרו, מכיוון וניתן ללא חתימת מינהל מקרקעי ישראל שהינו הבעלים של הקרקע, בהיותו נוגד את התמ"א 13 בהיותו מרוחק אך 100 מטר מקו המים, נוגד את יעוד הקרקע שהוא לגן לאומי מוכרז, ומשלא חלה על הקרקע תכנית מפורטת מכוחה יינתנו היתרים. כמו-כן, המשטח הנ"ל פורק באוקטובר 2006 אך הוקם בהמשך פעם אחר פעם, בניגוד להיתר הנ"ל, שבהנחה והוא חוקי, הרי שהינו תקף לבניה חד-פעמית. כן נטען כי למשיבים כיום אין זכויות בקרקע משסירב המנהל לחדש עבורם את זכויות החכירה, בין היתר בשל הבניה הבלתי-חוקית.
ב"כ המשיבות 1 ו- 2, בתגובתו בכתב, ציין כי ביום 30.04.06 הגישה המבקשת בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי המתייחס לאותו משטח ולאותו שימוש המתוארים בבקשה היום, וכב' בית-המשפט, ב- ב"ש 4670/06, נתן צו כמבוקש במעמד צו אחד, אולם, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הורה בית-המשפט על ביטול צו זה, בנימוק כי ההיתר מכוחו נבנה המשטח ניתן על-ידי הוועדה המוסמכת, ומשכך, אין מקום לצו הפסקה שיפוטי (להלן: "ההחלטה"). לטענת ב"כ המשיבות הנ"ל, החלטה זו יוצרת השתק פלוגתא, המונע ממנה להטריד את בית-המשפט בבקשה בגין אותה מחלוקת לעניין אותם בניה ושימוש, מה גם והמבקשת לא ערערה עליה אז, ובכך לימדה כי היא משלימה על החלטה זו שהכשירה את הבניה והשימוש, ויצרה מצג לפיו לא תפעל היא לבקש צו הפסקה שיפוטי פעם נוספת, קל וחומר משלא נתבקש הדבר לאחר הצבת הרציף בשנית בתחילת עונת הרחצה בשנת 2007 ופורק בסופה, ללא נקיטת הליכים כאלה נגדם אז. כן נטען כי המצהיר מטעם המבקשת ביקר במקום גם בעונת הרחצה בשנת 2008 וראה כי הרציף בנוי על סמך ההיתר הנ"ל, ומתקיימים במקום אירועים ומופעים עוד מאפריל 2008, וחרף כל אלה הבקשה הוגשה אך ביום 07.08.08, ויש בכך שיהוי ניכר בהגשת הבקשה. עוד נטען בתגובה כי המבקשת עצמה, היינו, מדינת ישראל, בחרה במקום הנ"ל כדי לערוך האירוע המסכם הרשמי לחגיגות ה- 60 למדינה, ובכך יש יצירת מצג על ידה, עליו הסתמכו המשיבות, ולפיו הבניה והשימוש הם כדין. עוד נטען כי ביום 12.12.06 הגישה המבקשת כנגד המשיבים כתב האישום, ב- ת"פ 3876/06, שבחלקו מיוחסות למשיבים עבירות בגין אותה בניה ושימוש הנטענים בבקשה היום, בטענה כי ההיתר שניתן אז אינו כדין, כך שהכרעה במחלוקת שבבקשה היום אמורה להתקבל בעוד זמן קצר בהליך אחר, לאחר שמיעת ראיות, וחיוב המשיבים להשיב לבקשה כאן יביא לפגיעה בזכויותיהם, כאשר שמורה להם הזכות להציג את ראיותיהם אך בפרשת ההגנה בתיק העיקרי ולא בהליך ביניים זה. עוד נטען כי המבקשת לא המציאה למשיבים כל נספחי בקשתה, בניגוד להחלטת בית-המשפט, וכי לא צירפה לבקשה צדדים שלישיים שעלולים להיפגע ממתן צו כמבוקש, כאשר מדובר במזמינים של אירועים המתוכננים להתקיים במקום, בתקופה הקרובה, כאשר עובר לאותם אירועים שילמו המזמינים עבור השירותים שיינתנו להם שם והתכוננו לאירועים תקופה ארוכה, ולהם הזכות להשמיע את דברם לבקשה. המשיבים 1 ו- 2 טוענים עוד כי יעוד הקרקע הינו לתיירות ונופש, ולא לגן לאומי מוכרז, כאשר רוחב הגן הלאומי הוא 60-50 מטר מקו החוף, והרציף הוקם במרחק 86-82 מקו החוף, ובשל כך יש לדחות את הבקשה, עובדתית, משלא נעשה שם שימוש אסור. כן הוסיפו כי גם אם מדובר בגן לאומי, הרי שלפי הגדרתו בסעיף 1 לחוק הגנים הלאומיים, הוא שטח המיועד לשמש גם לצורכי נופש לציבור, לרבות על-ידי התקנת מתקנים למטרה זו. המשיבים הנ"ל טוענים עוד כי גם עת מתקיימת במקום פעילות ואירועים, נשמרת לציבור הגישה אל החוף, בשעות הרחצה שבחוק, ובתמיכה צורפו אישורים של המשטרה וגורמים נוספים לכך. המשיבים טוענים כי במאי 2006 ניתן למשיבה 3 היתר למשטח מבניה קלה הניתן לפירוק לצורכי בידור, וזה ניתן לשלוש שנים, ואין כל פגם כי יפורק בתום עונת הרחצה ויוקם בשנית בעונה הבאה. עוד נטען כי הנחת רציף עץ לא טעונה היתר, משאינו "בניין", כנדרש בחוק, בשל ארעיותו, היותו לא מחובר לקרקע, ובשל מיקומו ותכליתו.
בתגובתו בכתב טוען ב"כ המשיבה 3 כי היתר הבניה שניתן ביום 30.05.06 הוא חוקי ותקף, ומפנה הוא להחלטה הנ"ל של כב' השופט ז' סאלח, ומוסיף כי העובדה כי המבקשת לא ביטלה את ההיתר במשך השנתיים שחלפו מאז ההחלטה הנ"ל, מחזקת את גרסת המשיבים כי ההיתר תקף וללא פגם. עוד טוען ב"כ המשיבה 3 כי זו אך סייעה למשיבים 1 ו- 2 להשיג היתר בניה, בהיותה ידה הארוכה של המערכת השלטונית המקומית הדואגת לבטחונו של הציבור ולצורכי הבידור שלו, ואין בכך כדי להפוך אותה לאחראית לביצוע עבודות הבניה והשימוש, או כמי שחייבת להשיג היתר בגינם, שהרי אין לה כל זכות או זיקה למקרקעין הרלבנטים.
בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 24.08.08, הסכימו הצדדים כי תחילה יכריע בית-המשפט במחלוקות המשפטיות שבין הצדדים, על סמך סיכומי טענות מטעמם, ובמידת הצורך, יתקיים דיון לשמיעת מצהירים לעניין המחלוקות העובדתיות. באותו דיון פירטו הצדדים את המחלוקות המשפטיות שביניהם, ובישיבה מיום 18.09.08 סיכמה ב"כ המבקשת את טיעוניה לעניין זה, וסיכומי המשיבים הוגשו בהמשך, בכתב.
בסיכומיה בעל-פה, בישיבת יום 18.09.08, חזרה ב"כ המבקשת וטענה כי היתר הבניה נשוא הבקשה אינו תקף ואינו חוקי, משניתן ללא חתימת הבעלים של הקרקע ובהיעדר תכנית מפורטת, וכי קיימת סמכות לבית-המשפט לבטלו, ולמבקשת הזכות לתקוף את חוקיותו של ההיתר, בהליך פלילי. כן טענה שגם בהנחה וההיתר חוקי, הוא חד-פעמי, ולא ניתן מכוחו לפרק ולבנות את הרציף שנית. עוד טענה כי ההחלטה של כב' השופט ז' סאלח לא יוצרת השתק פלוגתא מכיוון ועניינה הבניה הקודמת, בעוד שבפנינו כיום בניה חדשה, אף שהיא זהה לבניה הקודמת. כמו-כן, ומשמדובר בבניה חדשה, הרי שאין מקום לטענת השיהוי, הנסמכת על מועד בניה קודמת משנת 2006 שפורקה כאמור, קל וחומר משהוגש שם כתב אישום ללמד על עמדת המבקשת לגבי אי חוקיות ההיתר והבניה. ב"כ המבקשת הוסיפה כי בהנחה והמדינה יזמה אירוע חגיגות, הרי מדובר באירוע חד-פעמי, ומכל מקום אין בו להכשיר את הבניה הלא חוקית.
בסיכומיו בכתב טוען ב"כ המשיבות 1 ו- 2 חזר על טיעוניו הנ"ל, וציין כי במסגרת התיק העיקרי תוכרענה המחלוקות הנ"ל לעניין אותו היתר ואותה בניה, ואין לקיים דיון נוסף באותן מחלוקות במסגרת הבקשה כאן. כן הוסיף כי החוף הרלבנטי אינו פעיל בעונת החורף שאנו בפתחה, כך שאין דחיפות המצדיקה מתן הצו. עוד נטען כי ההיתר שהינו לשלוש שנים טומן בחובו ההרשאה להקים את הרציף, לפרקו ולהקימו פעם אחר פעם, כשמדובר בהרשאה עונתית, מה גם והמשיבות מתכוונות לפרק את הבניה עד סוף נובמבר, אז תסתיים תקופת ההיתר.
ב"כ המשיבה 3, בסיכומיו, חזר על טיעוניו והוסיף כי המבקשת לא הגישה את הבקשה לקבלת ההיתר הנ"ל, לתמוך בטענתה כי בעל הקרקע, המינהל, לא חתם עליה, כך שאין די בהצגת ההיתר עצמו לבסס טענה זו. עוד נטען כי לבית-משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתוקפו של ההיתר, ותקיפתו העקיפה של ההיתר תתברר בהליך הפלילי, במסגרתו הוגש כתב אישום לעניין אותה בניה.
באשר לטענה בדבר חוקיות היתר הבניה, בטלותו או תקיפותו, הרי שאף ולבית-המשפט הסמכות להכריע בה, במידה ונדרש הדבר במסגרת הליך פלילי (ראה לעניין זה ד"נ 12/81 שפירא חב' קבלנית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3), 645 (1982); וכן ע"פ 586/94 מרכז הספורט איזור נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 112 (2000)) הרי שלא מצאתי כי הכרעה בטענה זו תינתן בהליך ביניים, במסגרת בקשה למתן סעד ביניים, שעניינו צו להפסקה שיפוטי. הכרעה במחלוקת כאמור תהא על סמך ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות, שייקבעו לאחר בחינת עדויות וראיות הצדדים. כך, יצטרך בית-המשפט לקבוע האם ניתנה הסכמת הבעלים של הקרקע, היינו, המינהל, למתן ההיתר ולבניה בשטחו, האם קיימת תכנית מכוחה ניתן ליתן היתר בניה במקום, ומה ייעוד הקרקע עליה הוצב אותו משטח (והרי הצדדים בפני חלוקים ביניהם באשר לטיב אותו ייעוד, להגדרת "גן לאומי מוכרז", ולמרחק שבין המשטח לבין החוף, דבר המשליך לעניין יעוד הקרקע והאפשרות מבחינה חוקית להקים במקום משטח למטרות הנ"ל ).
עוד אציין, לעניין זה, שתיים:
ראשית, בהחלטתו הנ"ל מיום 10.09.06, קבע כב' השופט זיאד סאלח, לעניין ההיתר הנ"ל, כי המדובר, לכאורה, בהיתר כדין , שניתן על-ידי הרשות המוסמכת לכך, היא הוועדה המקומית, כאשר לוועדה המחוזית הסמכות להורות על ביטולו, אם סבורה כי הינו בלתי-חוקי. המבקשת לא ערערה על ההחלטה, ולא הורתה על ביטול ההיתר. משכך, ההחלטה הנ"ל מחייבת את כל הצדדים, כולל המבקשת. העובדה כי המבקשת לא השיגה עליה ולא ביטלה את ההיתר הנ"ל, יצרה מצג לפיו המדינה רואה באותו היתר חוקי ותקף, מכוח אותה החלטה של כב' השופט ז' סאלח. אין זה נכון וצודק כי טענה זו לאי-חוקיות ההיתר תועלה בשנית, בפני אותה ערכאת שיפוט, בחלוף כשנתיים, כאשר אותה החלטה הנ"ל עומדת על כנה, לא בוטלה על-ידי ערכאה אחרת, ולא ניתנה הוראה של המבקשת לביטול אותו היתר.
שנית, המבקשת מבססת את טענתה לאי-חוקיות ההיתר, בין היתר, על הנימוק כי הבעלים של הקרקע, הוא מינהל מקרקעי ישראל, אינו חתום על ההיתר. מבלי לקבוע ממצאים לעניין זה, אומר כי לבקשה שבפני לא צורפו המסמכים הרלבנטים לטענה זו, לרבות הבקשה שהוגשה לצורך קבלת ההיתר, ללמד האם הבעלים חתם שם על הסכמתו להיתר אם לאו. כך, שהטענה לא נתמכת בראיה לכאורה. אוסיף דווקא עצם העובדה כי ההיתר ניתן על-ידי הרשות המוסמכת, לגביה קיימת חזקת תקינות המעשה המינהלי, הרי שיש בדבר ללמד כי ניתנה הסכמת המינהל להיתר, ועל הטוען אחרת הנטל להוכיח כי ההיתר ניתן ללא חתימת המינהל על אותה בקשה.
עיון בפסק-הדין של בית-המשפט העליון, ב- ד"נ 12/81 הנ"ל, ושהוגש על-ידי המבקשת, מלמד כי הכרעה בחוקיות ההיתר שם ובטלותו נידונה במסגרת הכרעת הדין, לאחר שמיעת עדויות הצדדים, כאשר נקבע כי על הטוען לביצוע עבודות בניה על סמך היתר שאינו כדין, לשכנע את בית-המשפט בדבר טענתו כי עשה כן בתום-לב. מכלל המתואר שם ניתן להבין כי הכרעה בשאלת חוקיות ההיתר, ובבקשה להורות על הריסת בניה שנבנתה לפי היתר שלא כדין, כאשר הנאשם טוען לתום-לב או טענה אחרת נגד צו ההריסה, מקומה בהכרעת הדין, היינו, בהליך הפלילי העיקרי. על-כן, אין בפסק-הדין הנ"ל ללמד כי ניתן לקבוע, בשלב מקדמי זה כמו בהליך שבפני, ממצאים לעניין זה. אף אם ייקבע, בסופו-של-יום, כי ההיתר ניתן בחוסר סמכות והוא בטל מעיקרו, עדיין, לצורך ההליך הפלילי, יש להכריע בשאלת תום-הלב של המשיבים ביחס לאותו היתר וטיב הפגם שדבק במתן ההיתר. עניינים אלו יוכרעו לאחר בחינת ראיות ועדויות הצדדים.
בהנחה וההיתר הנ"ל הינו חוקי, תקף וניתן כדין, עדיין מחלוקת היא בין הצדדים באשר למשך תוקפו. לפי המבקשת, המדובר בהיתר לבניה חד-פעמית, כאשר עם פירוק המשטח בתום עונת הרחצה בשנת 2006, פג תוקפו של ההיתר, שאינו מכשיר בניה נוספת, אף שמדובר באותו מיקום, היקף, טיב ומטרת בניה. לשיטת המשיבים, המדובר בהיתר לבניית משטח מעץ, המתיר בנייתו, פירוקו ובנייתו מחדש של אותו משטח, מדי עונת רחצה, למשך שלוש שנים. היינו, היתר עונתי, ולא חד-פעמי. כן נטען כי אותו משטח אינו "בניין" הדורש היתר בניה.
הריני לקבוע כי המדובר בבניה הטעונה היתר בניה, שהרי מדובר במבנה המחובר חיבור קבע לקרקע, ומקיים אחר כל התנאים המביאים אותו לגדר "בניה", החייבת בהיתר. הבקשה שהוגשה על-ידי המשיבים למתן ההיתר הנ"ל ועצם מתן ההיתר תומכים אף הם במסקנה זו.
לפי הדין, היתר בניה ניתן לבניה שתבוצע פעם אחת, ואינו מכשיר ביצועה בשנית במידה ונהרסה, כאשר אף ההריסה עצמה טעונה היתר. זאת מצוות חוק התכנון והבניה, ויש בכך לתמוך בגרסת המבקשת לפיה ההיתר הנ"ל הינו לבניה חד-פעמית של אותו משטח, ועם הריסתו בסוף עונת הרחצה בשנת 2006, אין ההיתר תקף עוד להקמת המשטח בשנית.
ההיתר הנ"ל ניתן ביום 30.05.06, וקובע כי מותר על פיו להציב משטח מעץ על גבי הקרקע בשטח 576 מ"ר, וכי:
'בתנאי שיוגש לוועדה המקומית מכתב התחייבות על פיו יפורק המשטח בתום עונת הקיץ.'
התנאי הנ"ל מחזק את גרסת המבקשת לפיה מדובר בהיתר לבניה חד-פעמית, שחובה לפרקה בתום עונת הקיץ, שהרי לא נקבע בהיתר, מפורשות, כי ניתן להקים את המשטח בשנית על סמך אותו היתר.
יחד-עם-זאת, בהיתר הנ"ל נקבע עוד כי:
'היתר זה יפקע בתום 3.0 שנים מיום נתינתו.
ההיתר יבוטל אם לא יוחל בעבודה תוך שנה מיום מתן ההיתר.'
יש בתנאים הנוספים הנ"ל כדי לגרוע מגרסת המבקשת, ולתמוך בגרסת המשיבים לפיה המדובר בהיתר עונתי, המכשיר פירוק והרכבה, מדי עונת רחצה. שהרי, אילו אכן מדובר בהיתר להקמת משטח לעונת רחצה אחת, תוך התחייבות לפרקו בסיומה, כפי שנקבע בתנאי הראשון לעיל, מה הטעם להוסיף, באותו היתר, כי תוקפו לשלוש שנים, שהרי משחוייב בעל ההיתר לפרקו בתום עונת הרחצה, אין עוד צורך בהמשך תוקפו של ההיתר לעוד שנתיים נוספות, ובסה"כ לשלוש שנים. להיצמד לאותו תנאי ראשון לעיל, יש להניח כי תוקפו של ההיתר הינו לשנה אחת בלבד, היינו, לאותה שנה בה חלה אותה עונת רחצה במהלכה הוצב אותו משטח. בעוד, שהקביעה בהיתר לפיה תוקף ההיתר הוא לשלוש שנים, מצביע על-כך כי אין הוא מוגבל לסוף עונת הרחצה של שנת 2006, השנה בה ניתן ההיתר.
יתרה-מזו: הצדדים מסכימים כי לאחר פירוק המשטח, בסוף עונת 2006, הוצב המשטח מחדש באותו מקום, באותו היקף ולאותה מטרה, גם בשנת 2007. חרף זאת, המבקשת לא הגישה אז בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, ואף לא הגישה כתב אישום בגין אותה בניה בשנת 2007, ויש באלה כדי לתמוך במסקנה לפיה ההיתר הינו עונתי והמאפשר הקמת המשטח פעם אחר פעם, למשך 3 שנים. מכל מקום, ולנוכח הגירסאות השונות, שאף אחת מהן לא משוללת יסוד, יש להכריע בהן במסגרת ההליך העיקרי, בתום שמיעת עדי הצדדים ובחינת ראיותיהם, ולא במסגרת הליך ביניים זה.
מעבר לכל האמור לעיל, מצאתי כי הטעם העיקרי המחייב דחיית הבקשה, הינו השיהוי בהגשת הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי.
אפרט:
לפי הנטען בבקשה, הרי שגילוי הבניה, שלפי הנטען אין היא חוקית, היה ביום 16.04.98. כך גם לפי תצהיר המפקח מטעמה, מר נמרוד כפרי, ודוח איתור עבירת בניה שהוא ערך (נספח א1 לבקשה), ולפיהם הוא גילה דבר העבירה הנטענת, ביום 16.04.08. חרף זאת, הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי הוגשה ביום 07.08.08, היינו, בחלוף למעלה משלושה חודשים וחצי מאז גילוי דבר העבירה לכאורה. יש בשיהוי זה כדי להשמיט את הבסיס מתחת לתכליתו של צו הפסקה שיפוטי המבוקש כאן, שהינה למנוע המשך ביצוע עבודות בניה או שימוש שלא כדין, מייד עם גילוי דבר ביצוען, על-מנת לסכל שינוי בשטח ולא להנציח דבר עבירה. צו הפסקה שיפוטי, ככל צו מינהלי או שיפוטי אחר המוסדרים בחוק הנ"ל, הינו אמצעי ביניים, שמטרתו להילחם בעבירות הבניה בעודן מתבצעות או סמוך לאחר ביצוען, בעוד, שאין הצדקה ליתן סעד כאמור, שעה שלומדים כי חלף זמן ניכר מאז ביצוע העבירה, ומאז גילויה, וכאשר ביצוע הבניה הלא חוקית כבר הסתיימה ואין בסעד הנ"ל כדי למנוע את השלמתה. בנסיבות אלו נכון, ראוי וצודק כי המחלוקות שבין הצדדים, הצווים שהמבקשת עותרת להם, וכל סעד אחר, יוכרעו במסגרת ההליך הפלילי, עם הגשת כתב האישום, שם יציגו הצדדים את ראיותיהם, ובמידה ותוכח האשמה, ניתן ליתן צווי הריסה והפסקת שימוש, נוספים על רכיבי ענישה אחרים. רכיב הבהילות והדחיפות במתן צו ביניים שהינו צו הפסקה שיפוטי, מאבד ממשית מעוצמתו בחלוף חודשים מיום גילוי העבירה הנטענת, ובמצב דברים זה, יש להכריע בטענות המבקשת, לרבות בקשתה למתן צו הפסקה או הריסה, וכן בטענות חוקיות ההיתר, בהליך בירור האשמה.
טענת השיהוי מקבלת משנה-תוקף עת למדנו כי המשטח הוקם גם בשנת 2007 (ראה תצהיר מר נמרוד התומך בבקשת המבקשת), מבלי שהמבקשת תגיש אז בקשה לצו הפסקה שיפוטי. נציין כי הצבת המשטח בשנת 2007 היתה לאחר שכבר הוצב בשנת 2006, לאחר שניתנה החלטת כב' השופט ז' סאלח הדוחה בקשה למתן צו הפסקה לבניה בשנת 2006, עליה לא השיגה המבקשת, ולאחר שחלף פרק זמן ניכר מיום מתן ההחלטה הנ"ל, ביום 10.09.06, ועד לגילוי עבירת הבניה לכאורה, ביום 10.04.07 (ראה תצהיר מר נמרוד התומך בבקשה), כאשר במהלך פרק זמן ארוך זה, וחרף ביצוע הבניה שם, לא הורתה המבקשת על ביטול ההיתר הנ"ל שלטענתה אינו חוקי, כפי שהעיר בית-המשפט בהחלטה מיום 10.09.06, ולא הגישה בקשה לצו הפסקה, כאמור. גם לאחר פירוק המשטח בסוף עונת 2007, ואף שידעה המבקשת על הצבת המשטח, פעם שלישית עוד באפריל 2008, וביודעה כי המבקשת סומכת את ידה על אותו היתר בניה, לא טרחה לנקוט בכל הליך להורות על הפסקת הבניה, בפעם השלישית, ופנייתה כאן היתה אך עם השלמת הבניה, ובחלוף מספר חודשים.
אין זה צודק, בנסיבות הנ"ל, ומשלא בוטלה ההחלטה משנת 2006, ומשלא נתבקש צו הפסקה בשנת 2007, ומשחלפו חודשים מאז גילוי העבירה לכאורה בשנת 2008, להורות כעת על מתו צו הפסקה, כאשר המשיבים הסתמכו על התנהלות המבקשת במשך השנים הנ"ל, אשר הביאה אותם להאמין, כך לכאורה, כי ההיתר שלא בוטל על-ידי בית-המשפט ביום 10.09.06, ומכוחו הוקם המשטח בשנת 2007 ללא הליכים נגדם, תקף ומאפשר לעשות כן בפעם השלישית.
אין באמור כדי לקבוע כממצא כי ההיתר הינו חוקי, או שהינו מתיר בניה ופירוק פעם אחר פעם למשך 3 שנים, או לאמץ כל טענה אחרת של המשיבים, שהרי אלה יוכרעו בהליך העיקרי, במסגרת בירור האשמה. כל שנקבע כאן הוא כי אין מקום, בנסיבות הנ"ל, למתן צו ביניים, והכל, כאשר המשיבים נהנים מחזקת החפות, ואשמתם טרם הובררה.
לכל האמור, אני דוחה את הקשה למתן צו הפסקה שיפוטי.
באשר לבקשת המשיבים לבטל את הצו שניתן בישיבת יום 24.08.08, לפיו הוריתי להם לאפשר גישה לציבור לחוף, בשעות הרחצה הקבועות בדין, הרי שלא מצאתי להיעתר ולבטלו. המשיבים אינם חולקים על חובתם זו לאפשר גישה של הציבור לחוף באותם פרקי זמן, אך טוענים כי אין מקום לצו כאשר לא הוכח כי מנעו גישה כאמור.
לפי מזכרו מיום 25.06.08, של מר דני ברוש, מהיחידה לפיקוח על הבניה, הרי שבהגעתו לאיזור החוף במקום הרלבנטי נתקל הוא במחסומים, ואם שטח החניה בחוף חסום, בעקבות אירוע שהתקיים באיזור הבניה נשוא הבקשה כאן. יש בראיה לכאורה זו כדי לבסס את הבקשה של המבקשת לאסור על המשיבים למנוע גישה חופשית לחוף. אומנם, מדובר בצו מניעה, השונה מההסדר בסעיף 239 לחוק התכנון והבניה שעניינו צו הפסקה שיפוטי, יחד-עם-זאת, המדובר בצו בעל זיקה ישירה לבניה שלפי הנטען בוצעה שלא כדין, והמתבררת בהליך עיקרי, במסגרת כתב אישום, ומשכך, מוסמך בית-המשפט, על-מנת לקיים אחר האינטרס הציבורי ולקיים את זכויות הציבור הרחב, ליתן צו, הדרוש נוכח עצם קיומה של בניה כאמור.
על-כן, הצו מיום 24.08.08 המורה לאפשר גישה חופשית לחוף, בשעות שקובע הדין, יעמוד על כנו."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צו הפסקה שיפוטי ואי-קיום צו הפסקה שיפוטי (סעיפים 239 ו- 240 לחוק)