botox
הספריה המשפטית
נכסי דלא-ניידי הפרשנות לחוק התכנון והבניה

הפרקים שבספר:

חיוב בתשלום אגרה (סעיף 218 לחוק)

סעיף 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"218. חיוב בתשלום אגרה (תיקונים: התשנ"ה, התשס"ד(2))
בית-המשפט יצווה על הנשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל על עבירה לפי פרק זה ולחיוב בהוצאות המשפט, לשלם את האגרה או את תשלום החובה האחר הקשורים בעבירה ושהנשפט חייב בתשלומם אותה שעה מכוח חוק זה וטרם שילם אותם, ואם היתה העבירה בקשר לעבודה או לשימוש הטעונים היתר לפי חוק זה - אותן אגרות או תשלומי חובה אחרים שהיו מגיעים ממנו מכוח חוק זה אותה שעה אילו ניתן ההיתר; בית-המשפט רשאי גם לחייב את הנשפט בתשלום נוסף שלא יעלה על סכום האגרה או תשלום החובה הקשורים."

ב- עמ"ק (שלום רמ') 80129/04 {מדינת ישראל נ' קיזרמן אורנה, תק-של 2005(1), 30601, 30602 (2005)} קבע בית-המשפט:

"סעיף 218 מצוי בפרק י' לחוק התכנון והבניה שכותרתו "עבירות ועונשין". כשם שאין מציינים בכתב האישום מהו העונש שהמאשימה תבקש להטיל במקרה והנאשם יורשע בדין וכשם שהמאשימה אינה מצינת בכתב האישום כי תבקש צו הריסה למקרה המאשימה תורשע בדין כן אין מקום לציין כי המאשימה תבקש להטיל על הנאשם אגרות תשלומי חובה או היטל השבחה.
תכלית סעיף 218 היא שלא יצא חוטא נשכר. אדם שומר חוק אשר פונה לוועדה המקומית ומבקש לקבל היתר לשימוש חורג ונענה בחיוב נדרש לשלם היטל השבחה עבור השימוש החורג. מאידך אדם העושה דין לעצמו ומשתמש בנכס שימוש חורג ללא היתר לא ניתן לגבות ממנו היטל השבחה אלא על-פי הוראת סעיף 218 שאם-לא-כן יצא נשכר מעשית השימוש החורג (ראה ע"א 7210/01 עירית נתניה נ' עזבון המנוחה רחל גלמבוצקי, פ"ד נח(5), 34 (2004)).
ואולם על המאשימה במסגרת הטעונים לעונש להביא ראיות לגובה היטל ההשבחה אותו היא מבקשת להטיל על הנאשם ויש לאפשר לנאשם להמציא שומה נגדית הכל כמפורט בתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה.
בענייננו המאשימה לא הציגה שומת היטל השבחה ולפיכך אין מקום לחייב את הנאשמת בתשלום היטל השבחה."

ב- ע"א 7210/01 {עיריית נתניה נ' עזבון המנוחה רחל גלמבוצקי, פ"ד נח(5), 34 (2004)} קבע בית-המשפט:

"גם טענת העיריה שסעיף 218 אינו ישים בענייננו, מן הטעם שהמנוחה הלכה בינתיים לעולמה, אין בה ממש. המנוחה היתה בין החיים בשעה שהוגש עליה כתב האישום וניתן היה לבקש מבית-המשפט לחייבה בתשלומים על-פי סעיף 218 לחוק. משנמנעה הוועדה המקומית לתכנון ובניה, משום מה, מלבקש זאת, אין להציל אותה מתוצאות מחדלה על-ידי פרשנות מאולצת של החוק."

ב- רע"פ 4529/14 {יוסי אסולין נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה שפלת הגליל, תק-על 2014(3), 4758 (2014)} קבע בית-המשפט:

"אשר לחיובם של המבקשים בכפל אגרת בניה, כפי שהובהר בתגובת המשיבה, חיוב זה מהווה למעשה חיוב בכפל אגרת שימוש חורג, מכוח סעיף 218 לחוק התכנון והבניה. סעיף זה מסמיך את בית-המשפט לחייב את הנאשם לשלם את "אותן אגרות או תשלומי חובה אחרים שהיו מגיעים ממנו מכוח חוק זה אותה שעה אילו ניתן ההיתר; בית-המשפט רשאי גם לחייב את הנשפט בתשלום נוסף, שלא יעלה על סכום האגרה או תשלום החובה הקשורים בעבירה". אין חולק, כי המבקשים עשו שימוש חורג נרחב במבנה. על פני הדברים, ככל ששימוש זה היה נעשה כדין, היה מוטל על המבקשים-לבקש היתר לשימוש חורג, ולשלם אגרה, בהתאם לתקנות. לפיכך גם ברכיב זה של העונש לא נפל פגם. בנוסף, אין בידי לקבל את טענתם של המבקשים להסתמכות כביכול על הבטחתה של באת-כוח המשיבה. הלכה למעשה, טוענים המבקשים, כי הודאתם נעשתה במסגרת "הסדר טיעון", אשר בסופו-של-יום לא כובד על-ידי המשיבה. לטענה זו לא הובאו תימוכין כלשהן, והיא נדמית כטענה בעלמא. גם בפרוטוקולים של הדיונים בבית-משפט השלום לא מצאתי לה זכר, וגם לא במסגרת טיעוני הצדדים לעונש. יתרה-מכך, בניגוד לטענתם של המבקשים כיום, לפיה הובטח להם כי המשיבה תעתור לחתימה על התחייבות בלבד, הרי שבזמנו, בא-כוחם של המבקשים הסתפק בבקשה "שלא להטיל עליהם כפל אגרה ולהתחשב במידת הקנס".
9. לאור האמור, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת."

ב- רע"פ 4679/10 {יוסי שמשון נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-על 2011(3), 2086 (2011)} קבע בית-המשפט:

"בית-משפט זה קבע כי החיוב על-פי סעיף 218 לחוק התכנון והבניה, בין אם מדובר באגרה, בתשלום החובה או בכפל האגרה ותשלום החובה, אינו בגדר קנס (ראו: ע"פ 474/65 מירומית מפעלי מתכת אשקלון בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(1), 374 (1966); המ' 27/70 בית אל-על בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1), 253 (1970); יוער כי הקביעה בעניין מירומית נגעה להוראת סעיף 35 לפקודת בנין ערים, 1936 אך בעניין בית אל-על הוחלה הקביעה בעניין מירומית על הוראת סעיף 218 לחוק התכנון והבניה). מנגד, כפי שציינתי לעיל, קבע בית-משפט זה כי הקנס המושת על-פי הוראת סעיף 63 לחוק העונשין הינו עונש פלילי (ראו: עניין מירביע, 386). נוכח שוני זה בין מהותם של הקנסות על-פי הוראות שני סעיפים אלו, אין כלל מקום לטענה כי הוראת סעיף 218 מהווה הוראת דין ייחודית המלמדת כי לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 63 לחוק העונשין שעה שמדובר בעבירות לפי חוק התכנון והבניה. כך אין מקום לטענה כי מקום בו נעשה שימוש בסעיף 63 לחוק העונשין לא ניתן לעשות שימוש, בנוסף, בהוראת סעיף 218 לחוק התכנון והבניה. הקנס על-פי הוראת סעיף 218 מצוי במישור שונה - שאינו פלילי - מן המישור בו מצוי הקנס על-פי סעיף 63 לחוק העונשין."