ערעור על צווים (סעיף 250 לחוק)

סעיף 250 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"250. ערעור על צווים
בעל דין בבית-המשפט, בעל מקרקעין שהם נושא ההליכים בבית-המשפט או - בהליכים לפי סעיף 212 - גם שוכרם של המקרקעין לתקופה כל שהיא, הרואים את עצמם נפגעים על-ידי צו בית-המשפט לפי פרק זה או על-ידי אי-מתן צו כאמור, רשאים, בדרך ובמועד שמערערים על פסק-דין של בית-המשפט בפלילים, לערער על הצו או על דחיית הבקשה למתן הצו, הכל לפי העניין, לפני בית-המשפט המחוזי, והוא רשאי לקבל את הערעור או לדחותו או להחזיר את הדיון לבית-המשפט שעל החלטתו מערערים, או לתת כל צו שבית-המשפט כאמור היה רשאי לתתו."

ב- בג"צ 1738/12 {מרים מורן לוס נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה שרונים ואח', תק-על 2012(1), 7062 (2012)} קבע בית-המשפט:

"אמנם, העותרת מימשה את זכותה בהתאם לסעיף 250 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ופנתה בערעור לבית-המשפט המחוזי. ואולם, כידוע, בית-משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי-המשפט האחרים וזאת ביחס לצו ההריסה המינהלי (וראו: בג"צ 1347/03 גניש נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.03.03); בג"צ 10551/05 אבו סרחאן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.11.05)).
על רקע זה, אין מקום להיעתר לעתירה למתן צו מניעה עד לקבלת היתר זמני. ודאי אין מקום לפנות לבית-משפט זה בשבתו כבג"צ בבקשה להאריך את תוקף צו המניעה עד לאישור ביצוע בפועל של תכנית שינוי מיתאר. יצויין, שמועד ביצוע צו ההריסה נדחה בהסכמת העותרת עד ליום 01.03.12. לנוכח העובדה שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בעניין ניתן ביום 07.11.11, עולה כי הגשת העתירה אתמול, יומיים לפני תום המועד, מגלה שההליך לוקה בשיהוי ניכר. עתירה זו אינה אלא הליך העוקף את המסלול המתאים.
4. כאמור לעיל, העתירה נדחית. בהיעדר תגובה אין צו להוצאות."

ב- ע"פ 8338/09 {דן כדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(1), 2362 (2010)} בקבלו את בקשת האורכה להגשת ערעור - על-אף חלוף כשנה ומעלה - קבע בית-המשפט כדלקמן:

"טיעוניו העיקריים של המערער הינם כי לא הוכחה החשיבות הציבורית המחייבת מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, וכי ההליך שהתנהל בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים לא היה תקין. לפיכך סבור הוא כי היה מקום להאריך את המועד כבקשתו. אדרש לסוגיות אלו אחת לאחת.
עניינו של סעיף 212 לחוק התכנון והבניה הינו מתן סמכות בידי בית-המשפט לעניינים מקומיים ליתן צו הריסה אף ללא הרשעה, אם נעברה עבירה לפי הפרק העשירי לחוק זה שעניינו עבירות ועונשין, ובית-המשפט היה רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק אילו הורשע בגינה אדם. זאת, בהתקיים אחת מהנסיבות המפורטות בגדרו...
תכליתו של סעיף 212 לחוק התכנון ובניה היא איפוא אכיפת דיני התכנון והבניה, במובן הרחב, במטרה לשמור על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי-חוקי (ראו: ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, פ"ד נב(1), 136 (1998) (להלן: "פרשת יצחקי")). עניינו הרואות שסעיף 212 לחוק התכנון והבניה מעניק לבית-המשפט סמכות ליתן צו הריסה, ללא הרשעה, אשר עלול להביא לפגיעה בזכויותיו של אדם שעל המקרקעין שברשותו קיים מבנה שנבנה ללא היתר בניה כדין ובפרט בזכות הקניין שלו. כל זאת, שעה שאותו אדם לא נמצא חייב בפלילים בגין הבניה נשואת הצו. הפגיעה הקשה בזכויות יסוד, שעלולה להיגרם במתן צו לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה הביאה להבחנה שהתבססה בפסיקה בין השיקולים שיש להפעיל לצורך מתן צו הריסה מכוח סעיף 212, לשיקולים שיילקחו בחשבון בהחלטה על הוצאת צו הריסה מכוח סעיף 205 לחוק זה, המופעל בעקבות הרשעתו של אדם לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה. הלכה פסוקה היא כי על הרשות להוכיח, לצורך מתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, שבנסיבות המקרה מתעורר עניין ציבורי חשוב בהריסת המבנה שנבנה ללא היתר ואילו למתנגד לצו תינתן הזדמנות לשטוח את השיקולים להתנגדותו. נטל הוכחה זה נקבע מתוך ההבחנה בין צו הריסה מכוח סעיף 205 שעניינו השבת המצב לקדמותו והריסת המבנה לבל ייצא חוטא נשכר, לסעיף 212 שעניינו הסכנה או המטרד הטמונים במבנה עצמו, הואיל שהוא אינו גורר בעקבות הפעלתו הרשעה פלילית. היינו, ככלל השיקול העומד לנגד בית-המשפט במתן צו הריסה מכוח סעיף 212, יהיה הסכנה או המטרד הטמונים במבנה עצמו, במנותק משאלת אחריותו הפלילית של המתנגד להריסה.
לפיכך, על הרשות להוכיח כי מתקיימים התנאים המקימים סמכות להריסה ובנוסף שהריסת המבנה אכן מעוררת עניין ציבורי חשוב, ותינתן לבעל המבנה אפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. במידה והאינטרס הציבורי גובר על השיקולים שהוצגו על-ידי זה האחרון יינתן צו ההריסה. עם-זאת כאשר השיקולים התומכים בנסיבות המקרה בהריסת המבנה עולים בעליל מאותן נסיבות, הנטל המוטל על המשיבה הוא נטל קל עד מאוד. יש לציין, כי תימוכין לעמדת המשיבה יכול שיימצאו אף בשיקולים החורגים מהמטרד הנובע מהמבנה הספציפי. כך, לדוגמה, שיקול רלבנטי יכול שימצא במידה שהותרת המבנה הבלתי-חוקי על כנו זועקת לאינטרס הציבורי שחוטא לא ייצא נשכר, אולם גם במקרה כגון דא יש לערוך איזון בין השיקול הציבורי, לשיקולים האישיים של המתנגד להריסה (ראו: רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 151 (2002); פרשת יצחקי). נובע מכך, כי על כתפי המשיבה מוטל הנטל, במסגרת בקשה המוגשת למתן צו הריסה מכוח סעיף 212, להוכיח כי אכן נעברה עבירה שאילו היה מורשע בגינה אדם, היה בית-המשפט רשאי להורות על צו הריסה מכוח סעיף 205, בכפוף לנסיבות המפורטות בסעיף 212. כמו-כן, על הרשות לפרוש את נימוקיה ולגבותם בראיות, מדוע במקרה הקונקרטי מתעורר עניין ציבורי חשוב המחייב את הריסת המבנה. בית-המשפט יאפשר למתנגד להריסת המבנה לשטוח את השגותיו ויורה על הוצאת צו ההריסה אם מצא כי האינטרס הציבורי גובר.
10. מבקשת המשיבה למתן צו הריסה שהוגשה לבית-המשפט לעניינים מקומיים, עולה כי ההתייחסות לחשיבות הציבורית שבהריסת העבודות שבנידון, על-פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, הינה תמציתית עד מאוד ואינה מגובה בראיות. המשיבה טענה טענות כלליות הנוגעות לבניה ללא היתר ולא פירטה מדוע במקרה הקונקרטי קיימת חשיבות ציבורית למתן צו הריסה. בדיון שנערך בפניי הסביר בא-כוח המשיבה כי ביצוע עבודות שיצרו פתחים בקומת המרתף בביתו של המערער, מעלה חשש בדבר בניית יחידות דיור נוספות העלולות להביא לצפיפות ולבעיות חניה. ברם, לא הוצג בסיס של ממש לטענות אלה והן לא גובו בראיות. בנוסף, טענותיה אלה של המשיבה נגעו לעבודות שנערכו בקומת המרתף ואין בהן התייחסות לצורך הריסת העבודות הנוספות הנכללות בגדר בקשתה. משאלה הם פני הדברים, לא ניתן לומר כי סוגיית הצורך הציבורי בצו ההריסה לובנה טרם הוחל סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. יודגש כי על פניו, לא עולה מטיעוני המשיבה כי מדובר בנסיבות שמהן עולה באופן ברור ומובהק חשיבותו הציבורית של מתן צו הריסה ללא הרשעה, באופן שהנטל הרובץ על כתפי המשיבה להוכחת עניין זה הינו קל עד מאוד. יצויין כי גם מפרוטוקול הדיון ומהחלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים עולה כי לא היתה כל התייחסות לסוגיית העניין הציבורי שבהריסת המבנה. בית-המשפט לא דרש מהמשיבה להציג ראיות לעניין זה, וכן לא העמיד את המערער על זכותו להתנגד למתן הצו ולהציג את טיעוניו כנגד השיקולים שהעלתה המשיבה במסגרת בקשתה, כפי שראוי היה שיעשה נוכח היעדר הייצוג.
11. אכן, מדובר באיחור משמעותי ביותר בהגשת הערעור לבית-המשפט המחוזי, איחור של שנה וחמישה חודשים. זאת, לאחר שבית-המשפט השהה את כניסת הצו לתוקף במשך שנה בכדי ליתן אפשרות למערער להסדיר את העבודות הנידונות. יתר-על-כן, גם לאחר שהוגש כתב האישום בגין אי-ביצוע הצו, התמהמה המערער בהגשת ערעורו במשך מספר חודשים נוספים ולא ביצע את צו ההריסה. המערער מנמק את איחורו בכך שעקב היעדר ייצוג הוא לא היה מודע לעיוות הדין בהחלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים. איני רואה בנימוק זה לכשעצמו כדי להצדיק את האיחור הרב, שכן גם בתקופה שלאחר מתן ההחלטה לא טרח המערער לפנות לייעוץ משפטי לצורך הסדרת העניין. טענותיו בדבר קשיים שמנעו זאת ממנו לא בוססו. עם-זאת, נוכח מחדליה של המשיבה בביסוס בקשתה ואי-ניהול ההליך כמתחייב, וכן העובדה שמדובר בהחלטה בעלת השלכות כבדות משקל כלפי המערער, ובשים-לב שלא המערער הוא שביצע את העבודות והבניה נשואי הדיון, הגעתי לכלל מסקנה שיש להעדיף את השיקולים התומכים בהארכת מועד הערעור.
12. לפני סיום, ברצוני להתייחס לטענת המשיבה בדבר השלכות הרוחב הצפויות אם יתקבל הערעור. אכן, לא ניתן לשלול הגשתן של בקשות נוספות להארכת מועד במקרים דומים. יחד-עם-זאת, ככל שבקשות אלה יסודן בהחלטות שהתקבלו על בסיס תשתית ראייתית חסרה, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שהסמכות הנתונה מכוח סעיף 212 טומנת בחובה השלכות מרחיקות כלפי בעל הנכס. עמדתי לעיל כי עניינו של סעיף 212 אינו בענישת המתנגד להריסה, אלא הוא נובע מתוך החשיבות הציבורית בהריסת המבנה, חרף הפגיעה בזכויות בעל הנכס. משכך, נדרשת המשיבה לשקול הגשת בקשה להפעלת סעיף 212 לחוק התכנון והבניה במשנה זהירות ולבססה כנדרש. זהירות דומה נדרשת מבית-המשפט המורה על הוצאת צו. הדרישה לזהירות, לשיקול-דעת מוקפד ולפעולה בהתאם למתווה שהוצג בפסיקה, אין בה כדי לגרוע כהוא זה מחשיבות האכיפה הנחושה והנחרצת של דיני התכנון והבניה. יפים לעניין זה דבריו של חברי כב' השופט ס' ג'ובראן ב- רע"פ 5986/06 אהרן מלכיאל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.07.06):
'דברים אלו ודאי נכונים, נוכח העובדה שהתופעה של בניה בלתי-חוקית הפכה לרעה חולה במחוזותינו. מימדה הרחבים של תופעה פסולה זו, שיש לעקורה מן השורש, מגבירים את הצורך באכיפה יעילה של דיני התכנון והבניה ובפיקוח הדוק על בניה ללא היתר. בהקשר זה, נודעת חשיבות רבה לביצועם של צווי הריסה במועד שנקבע לכך, זאת בכדי למנוע קביעת עובדות בשטח. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעבר על-ידי בית-המשפט באשר לחשיבות אכיפתם של צווי הריסה: 'הפיקוח על הבניה מתמודד לא פעם עם אנשים הפורצים את גדר החוק, ומקימים בניינים שלא כחוק, אם מטעמים של רווח כספי ואם מטעמים של מצוקה אישית. אף אין זה דבר נדיר שבניינים מוקמים שלא כחוק על מקרקעין של הציבור, שנועדו לשרת את צרכי הציבור, ולאחר שהוקמו ואוכלסו במשך זמן מה, קשה כקריעת ים סוף לפנותם ולסלקם.'
(רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2), 397, 404 (1994); ראו גם רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים, פ"ד נח(4), 385 (2004) (להלן: "פרשת נימר"); רע"פ 2618/05 מקום בים בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.06.05)."
אם-כן, האכיפה חיונית היא, אך עליה להיעשות תוך הקפדה על הנחיות המחוקק ובית-המשפט.
13. לפיכך, הערעור מתקבל. המערער רשאי להגיש את ערעורו לבית-המשפט המחוזי מרכז תוך 45 יום מהמצאת החלטה זו לידיו."
ב- ת"א (שלום יר') 4698-09 {יונתן צימבליסטה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, תק-של 2010(2), 49073, 49078 (2010)} קבע בית-המשפט:

"הסדר זה חל רק על מי שהוא בעל המקרקעין ובכך הוא מהווה הסדר שלילי כלפי כל מי שאינו בעל המקרקעין. כך שאף אם אדם ניזוק מצו שניתן במסגרת הליכים פלילים לפי חוק התכנון והבניה, הרי שאין לו דרך לתקוף צו כאמור, אלא אם הוא בעל המקרקעין. איש מהתובעים אינו טוען לבעלות על "בית יהונתן", ולמעשה בכל ההליכים הקודמים שאלת הבעלות על המקרקעין נשארה לוטה בערפל. מכאן שאין התובעים יכולים לתבוע מכוח סעיף 250 לחוק התכנון והבניה."

ב- ת"פ (מקומיים חי') 747/00 {מדינת ישראל נ' טוכנר יוסף (הנאשם), תק-של 2006(1), 12329, 12333 (2006)} קבע בית-המשפט:

"30. פרשנותו של סעיף 250 לחוק התכנון והבניה, ושל יתר סעיפים הרלבנטיים לענייננו, כמפורט בהחלטה זו, אינם מאפשרים ביטול או שינוי גזר דין חלוט, לבטח לא על-ידי אותה ערכאה שנתנה אותו, ולטעמי - אף לא על-ידי ערכאת הערעור. ייתכן ופתרון הבעיה יהא בבג"צ, אך אל לי להרחיק לכת ולהתערב בשיקולי ערכאה גבוהה זו."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ערעור על צווים (סעיף 250 לחוק)