botox
הספריה המשפטית
רשות האכיפה במדינת ישראל - הליכי הוצאה לפועל - המדריך המקיף

הפרקים שבספר:

פסק-דין הטעון הבהרה (סעיף 12 לחוק)

סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:

"12. פסק-דין הטעון הבהרה (תיקון התשס"ט)
היה רשם ההוצאה לפועל סבור שפסק-הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, רשאי הוא לפנות בכתב לבית-המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה; אין בפניה זו כדי לעכב ביצועו של אותו חלק של פסק-הדין שאינו טעון הבהרה."

תקנה 20 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 קובעת כדלקמן:

"20. פסק-דין הטעון הבהרה (תיקון התשס"ט)
פנה רשם ההוצאה לפועל לבית-המשפט לשם קבלת הבהרה, יציין את חלק פסק-הדין הטעון הבהרה, ובית-המשפט לפני שישיב, יתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם לפניו; תשובת בית-המשפט תהווה חלק מפסק-הדין בכל הנוגע לביצועו; העברת פסק-הדין להבהרה לא תעכב את ביצועו ככל שהוא ניתן לביצוע כולו או חלקו, בלא הבהרה."

תפקידו של רשם ההוצאה לפועל הוא להוציא לפועל את האמור בפסקי-דין. אין הוא מוסמך להחסיר או להוסיף לפסק-הדין, או לקרוא לתוכו את מה שלא נאמר בו. לפיכך, כאשר סבור רשם ההוצאה לפועל כי פסק-הדין אינו ברור וטעון הבהרה, מוקנית לו סמכות מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, לפנות בכתב לבית-המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה.

כבר עתה נדגיש, כי רשם ההוצאה לפועל אינו רשאי לסטות ממילותיו הברורות של פסק-הדין, אפילו סבור הוא כי פסק-הדין שגוי מעיקרו {ע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5), 785 (1978)}.

סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל דן בפסק-דין הטעון הבהרה. היה ורשם ההוצאה לפועל סבור כי פסק-דין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, הוא רשאי לפנות בכתב לבית-המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה {ת"א (חי') 9653-07-11 דן יעקב קליין נ' וילאר נכסים (1985) בע"מ, תק-מח 2014(4), 15765 (2014)}.

ככלל, אין הדין מכיר באפשרות של הגשת בקשת הבהרה ביחס לפסק-דין, אלא במסגרת של בקשה להבהרת פסק-דין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. מעבר לכך, תקנתו של בעל דין המבקש להבהיר פסק-דין היא במסגרת בקשה לתיקון פסק-דין לפי סעיף 81 לחוק בתי-המשפט {בש"א 2832/90 לוי נ' לוי, פ"ד מד(4), 212 (1990); ע"א 1050/01 גבעת כח מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' זרח רוזנבלום, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.02.02)}.

ובמילים אחרות, אין בית-המשפט קונה סמכות לדון במחלוקת בין צדדים, שלגביה סיים את מלאכתו וניתנה הכרעתו בה, אלא כדי לתקן טעות שנפלה בדבריו כאמור בסעיף 81 לחוק בתי-המשפט או מכוח בקשת הבהרה של רשם ההוצאה לפועל כאמור בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל {רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' שרית מנדל, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.01.07)}.

הפתח שהותיר המחוקק לצדדים לבקש דיון מחודש בהכרעה שיפוטית, הוא צר ומצומצם, מכוח עיקרון "גמר המלאכה", אותו היטיב לתאר בית-המשפט ב- ע"א 9085 {שיטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין, פ"ד נז(5), 462 (2003)}:

"עקרון "גמר המלאכה" "Functus Officio" נועד להבטיח כי יהא סוף לדיונים ולמחלוקות בין צדדים כדי להגשים ערך של ודאות, ביטחון משפטי ומניעת הטרדת בעלי דין לאחר סיום משפטם. הוא נועד גם להבטיח את תקינות פעולתה של מערכת השיפוט ולמנוע את עיסוקה בעניינים חוזרים במחלוקת שכבר הוכרעה בעוד מחלוקות רבות שטרם הוכרעו ממתינות בשער."

על בעל דין הסבור שהחלטה צריכה הבהרה, לשכנע תחילה את רשם ההוצאה לפועל, שרק בידו לפנות לבית-המשפט בבקשת הבהרה {רע"א 103/03 פירו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.04.03); רע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5), 785 (1994); ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1), 667 (1978)}.

נעיר, כי גם בהיעדר אפשרות למי מהצדדים לבקש הבהרה מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, עדיין בידם הכוח לבקש פסק-דין הצהרתי שיפרש את פסק-הדין הטעון הבהרה {בג"צ 4698/01 פלדברג נ' שר הבינוי והשיכון, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.12.01); בג"צ 6263/02 קדם נ' חשב מינהל מקרקעי ישראל, מחוז תל-אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.11.02)}. אך דרך המלך היא פניה על-ידי רשם ההוצאה לפועל בבקשת הבהרה.

מן האמור לעיל עולה, כי הן על-פי החקיקה והן על-פי הפסיקה, בעל דין אשר טוען כי החלטה זקוקה להבהרה, עליו לפנות תחילה לרשם ההוצאה לפועל, כיוון שרק הלה מוסמך לפנות לבית-המשפט בבקשת הבהרה.

נדגיש, כי כאשר פסק-הדין כבר נמסר לביצוע בהוצאה לפועל, בעל הדין אינו רשאי להגיש ביוזמתו בקשת הבהרה לבית-המשפט {רע"א 103/03 פירו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.04.03)}.

מעת שניתן פסק-דין הרי הוא סופי. לשינויו קבועים בדין נתיבים אחדים, ובראשם פניה לערכאת הערעור, ככל שהדין מכיר בהליך של ערעור. חזרה אל הערכאה שאת מפתנה יצא פסק-הדין, למען תוסיף בו הוראות, תבארו או תשנה בו דבר-מה, אינה דרך-הכלל {ה"פ (ת"א) 36602-03-14 נציגות הבית המשותף ברחוב לוינסקי מס' 75 נ' אריה גנמור, תק-של 2014(4), 9650 (2014)}.

פניה כאמור סותרת, מניה-וביה, את הרעיון בדבר סופיות הדיון ואת העיקרון שלפיו אין ערכאה מעיינת מחדש בפסיקותיה-היא.

בית-המשפט מסיים את מלאכתו וממצה את סמכותו עם מתן הכרעתו במחלוקת. לאחר מתן פסק-הדין שוב אין בידו להידרש פעם נוספת לנושא ההתדיינות, להוסיף על החלטתו, לגרוע ממנה או לתקנה.

שלא בסטיה מן הרציונאלים לכלל זה מנה הדין מספר מצומצם של נסיבות, שבהתקיימן יוכל בכל זאת בעל דין לשוב אל הערכאה והימנה יצא זה עתה. סעיף 81 לחוק בתי-המשפט מסמיך את בית-המשפט לתקן החלטות שיצאו תחת ידיו בתוך פרק זמן קצוב, או בלא מגבלת זמן אם שני הצדדים מסכימים לכך.

הפעלתה של הוראה זו, על שני חלקיה, נועדה אך ליתן מענה לפגמים טכניים שנפלו בפסק-הדין ולא לשינוי ממנו. סעיף 81 לחוק בתי-המשפט מתייחס כעיקרון לטעויות טכניות שנפלו בפסק-הדין, ואין בו משום הרשאה לתיקון מהותי של פסק-הדין, בין בדרך של הוספה ובין בדרך של גריעה ממנו {בש"מ 1059/11 אדם טבע ודין נ' הוועדה המקומית נתניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.05.11)}.

נתיב אחר מקורו במה שמכונה, לשון שגורה, "סמכותו הטבועה" של בית-המשפט - ואולי מוטב לכנותה "סמכותו הטבעית" - בעשיית צדק עם הבאים בשעריו.

זוהי "אותה סמכות מינימלית בענייני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו" {ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2), 89 (1974)}.

טבעה של סמכות - שבטבע הוא, שהיזדקקות לה תהא אך במקרים יוצאי דופן וחריגים. אין היא פתח להוספה או לגריעה מפסק-דין לאחר שניתן. אין היא מכשיר בהבטחת קיומו של פסק-דין שלא קויים. היא נועדה לספק מענה לאירועים חריגים שבחריגים, ובהם לא ניתן לקיים את יסודותיו של פסק-הדין בלא התאמתו המינימאלית לנסיבות מיוחדות שנוצרו.

בפרשת בן שחר דובר בדחייתו של מועד לביצועו של פסק-הדין, מחמת שהחייב הפך משותק בכל גופו, לא היה בכוחו לקיים את החיוב בזמן וקם חשש כי תאבד קורת הגג אשר לראשו.

ב- ע"א (מחוזי חי') 4199/99 {נצר ישי נ' האגודה למען החייל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.01.00)} קבע בית-המשפט כי "בית-הדין איננו מוסמך לדון בבקשה להבהרת פסק-דין שמוגשת לו על-ידי בעל דין. כאמור בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, הפניה אל בית-המשפט לפי הסעיף האמור, הינה של רשם ההוצאה לפועל ולא של הצדדים עצמם" {ראה גם בר"ע (מחוזי חי') 1195/98 תירם נ' עיריית חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.98)}.

חשוב להבהיר כי היוזמה לפניה יכול שתנבע מבקשתם של בעלי הדין. אלא, שבקשה כזו מוסמכים הם להניח - תחילה - אך בפניו של רשם ההוצאה לפועל, וההחלטה אם לקדמה אל בית-המשפט נתונה לשיקול-דעתו כגורם מסנן {ראה למשל ת"א (חי') 9653-07-11 דן יעקב קליין נ' וילאר נכסים (1985) בע"מ, תק-מח 2015(1), 11420 (2015)}.

דומה כי הרציונאל לאותה הלכה כאמור הוא במניעת "הצפתו" של בית-המשפט בבקשות בדבר אורח ביצועם של פסקי-דין, עניין שיהא, קרוב לוודאי, תוצאתה של הכרה בכוחם של בעלי הדין לפנות ישירות בבקשות של הבהרה.

זאת ועוד. רשם ההוצאה לפועל הוא הסמכות ההולמת בדבר. הוא מכיר את דרכי הביצוע ויכול שבעקבות פעולותיו לא יהא צורך בהבהרה כלשהיא של דרך הביצוע ופסק-הדין יוצא אל הפועל בהצלחה.

הדבר, אך מובן, אינו גורע מסמכותו של בית-המשפט להורות, ככל שמצא זאת לנכון, הוראות של ביצוע כבר בפסק-הדין. ברם, ככל שאלו לא באו ואי-בהירות נותרה, הרי זו ראוי שתובא בפניו של הגורם, האמון על אכיפתו של הפסק, בטרם תידרש הערכאה השיפוטית לתן עליה את דעתה.

משבאים להוציא לפועל פסק-דין יש להבין ולפרש את הפסק, ומשהדבר לא ניתן כי אז פונה רשם ההוצאה לפועל לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין {ע"א (ב"ש) 1142/04 מור יוסף את כהן נ' החברה הכלכלית לפיתוח ב"ש בע"מ, תק-מח 05(2), 7482, 7483 (2005); רע"א 103/03 יהושע פירו ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.04.03); רע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5), 785 (1994); ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1), 667, 671 (1978); תמ"ש 19861/01 ס' ד' נ' ס', פדאור 05(21), 703 (2005); ע"א 625/85 יצחק גויטן נ' אמיר דוידוב, עורך-דין, פ"ד מד(2), 339, 343 (1990)}.

הבהרת פסק-הדין אין משמעותה ביצוע שינויים בהוראות פסק-הדין. הבהרה אין משמעותה פתיחתם מחדש של הנקודות שבמחלוקת {רע"א 103/03 יהושע פירו נ' בנק לאומי לשיראל בע"מ, פדאור 03(3), 190 (2003)}.

חשוב להבהיר, כי "יש צורך לצדדים להשמיע את טענותיהם לפני בית-המשפט, גם אם השמיעו את כל טענותיהם בפני רשם ההוצאה לפועל, אלא-אם-כן הם מסתפקים בטענותיהם בפני רשם ההוצאה לפועל, ויראום כטענות שנטענו בבית-המשפט" {דברי בית-המשפט ב- ה"פ (יר') 162/93 אלבינה אינבסט אנד נ' קסטודיה, תק-מח 00(2), 28900 (2000)}.