botox
הספריה המשפטית
רשות האכיפה במדינת ישראל - הליכי הוצאה לפועל - המדריך המקיף

הפרקים שבספר:

עיכוב ביצועו של פסק-דין (סעיף 17 לחוק)

סעיף 17 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:

"17. עיכוב ביצועו של פסק-דין (תיקון התשס"ט)
(א) לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין אלא לפי הוראות חוק זה או לפי צו של בית-משפט.
(ב) ציווה בית-משפט לעכב ביצועו של פסק-הדין או חלק ממנו, לא יינקט כל הליך לביצועם.
(ג) בוטל צו העיכוב, יימשכו ההליכים; הליכים שננקטו לפני שהומצא למנהל לשכת ההוצאה לפועל צו העיכוב, יעמדו בעינם ואין צורך לשוב ולנקטם לאחר ביטול צו העיכוב, אלא אם ראה רשם ההוצאה לפועל צורך בכך."

לאור תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק-הדין, אך ניתן לסטות מעיקרון זה כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

בעבר, היה על המבקש לפנות קודם כל לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין או ההחלטה שאת עיכובה מבקשים, בין שמדובר בבקשה בעל-פה ובין שמדובר בבקשה בכתב.

בית-משפט של ערעור לא יזקק לבקשה לעיכוב ביצוע, אלא אם הצביע המבקש באורח ברור בבקשתו בפני בית-משפט של ערעור על קיומה של פניה קודמת לבית-המשפט שעל פסקו מערערים.

כלומר, פניה קודמת כאמור הינה תנאי בעל-יעבור וחלק מעילת הבקשה לעיכוב ביצוע {ראה למשל, ע"א 6197/00 אביגדור פלדמן נ' אהרון אמינוף-שופט, תק-על 2000(3), 2011 (2000); בש"א 3755/96 גוראב עקיבא נ' אסתר פינקל, תק-על 96(2), 916 (1996)}.

ביום 11.4.13 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי באופן ששינה, בין היתר, את המסגרת הדיונית להגשת בקשה לעיכוב ביצוע. במסגרת התיקון, בוטלו תקנות 468, 469 ו- 471 לתקסד"א תוך שנוסח תקנה 467 שונתה כדלקמן:

"467. עיכוב ביצוע וסעד זמני (תיקון התשע"ג)
(א) בית-המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מייד לאחר שימוע ההחלטה.
(ב) הוגש ערער או בקשת רשות לערער, רשאי בית-המשפט של ערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו.
(ג) בית-המשפט רשאי לצוות על מתן סעד או על עיכוב ביצוע לפי תקנה זו בתנאים שייראה לו, לרבות מתן ערובה מאת המבקש להבטחת נזק העלול להיגרם בשל הצו."
במסגרת התיקון נקבע כלל שונה מזה שנקבע בעבר לפיו עד להגשת ערעור או בקשת רשות לערער על פסק-הדין נתונה הסמכות לעכב את ביצועו לערכאה הדיונית, ואילו לאחר הגשתם עוברת סמכות זו לידי ערכאת הערעור.

מעת התיקון ובניגוד למצב ששרר בעבר, לא רשאי צד להגיש בקשות לעיכוב ביצוע, באופן ששתיהן תיחשבנה כבקשה ראשונה של בקשה לעיכוב ביצוע, כמצב ששרר טרם תיקון התקנות.

כל עוד ולא הוגש ערעור, הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע מוקנית לערכאה הדיונית, וככל שהוגש ערעור, הסמכות מוקנית לערכאת הערעור {ע"א (יר') 14077-08-13 מדינת ישראל - משרד הבטחון נ' גמאל מוסטפא מוחמד, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.09.13); ת"א (צפת) 23830-01-12 רבקה סמגי נ' מרגליות מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.10.13); ס"ע (נצ') 27869-04-11 עלי מוסא נ' אחמד מוסא, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.10.13); ע"א (ת"א) 14005-06-13 מרדכי לוסיאן קריאף ואח' נ' מרדכי פלד, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.13)}.

משכך, ככל שבחר מבקש עיכוב ביצוע לפנות בבקשתו לערכאה הדיונית, טרם הגשת הערעור, ובקשתו סורבה, אין הוא רשאי לפנות - כבעבר - לערכאת הערעור לאחר הגשת הערעור, ולהגיש בקשה כבקשה ראשונה, אלא הדרך הפתוחה בפניו, להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת הערכאה הדיונית.

הנה-כי-כן, תנאי להגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור, כבקשה ראשונה, שהמבקש לא הגיש בקשה שכזו טרם לכן, לערכאה הדיונית {ע"א (מחוזי-ת"א) 14005-06-13 קראיף נ' פלד, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.13); רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל-אביב יפו, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.05.13)}.

לפיכך, מעת שהוגשה הבקשה כבקשה ראשונה, ולא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט קמא, אשר דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, דין הבקשה, שהוגשה לערכאת הערעור, להידחות על-הסף {דברי בית-המשפט ב- עמ"ש (מחוזי-ת"א) 39025-08-13 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.09.13)}.

רואים אנו, כי לאחר תיקונה של תקנה 467 לתקסד"א תכליתה של התקנה אינה עיכוב ביצוע לכל מטרה, אלא למטרה ברורה והיא עד יתברר הליך הערעור על פסק-הדין. לעניין זה, בית-המשפט ב- תא"ח (פ"ת) 35306-04-13 {מאיר שמעון בניסטי נ' אפריים דור, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.09.13)} קבע כי היותה ובמקרה הנדון חלף המועד להגשת ערעור, והנתבע בחר שלא להגיש ערעור על פסק-הדין שניתן בין הצדדים, אין עוד מקום להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין.

ב- ת"א (קריות) 46120-04-13 {טל קריידמן ואח' נ' חיה ישינסקי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.13)} הוגש ערעור על פסק-הדין. בית-המשפט, בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, קבע כי הסמכות ליתן סעד זמני לתקופת הערעור נתונה לבית-המשפט המחוזי - לו הוגש הערעור.

זאת ועוד. בעבר, נוסחה של תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קבעה כדלקמן:


"471. סעד זמני בתקופת הערעור (432)
(א) בית-המשפט שנתן החלטה המבטלת, במפורש או מכללא, החלטה אחרת של בית-המשפט, רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכל עוד לא הוגש ערעור או לא הוגשה בקשת רשות לערער, להורות שההחלטה המתבטלת תעמוד בתקפה, בלי שינויים או בשינויים, הכול עד להכרעה בערעור או בבקשת הרשות לערער, או לתקופה קצרה מזו, או לתת כאמור סעד זמני אחר לפי פרק כ"ח.
(ב) בקשה למתן סעד על-פי תקנה זו אפשר שתידון ללא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה המבטלת.
(ג) הוגש ערעור או הוגשה בקשת רשות לערער, יהיו הסמכויות על-פי תקנת-משנה (א) נתונות לבית-המשפט שלערעור.
(ד) בית-המשפט רשאי לצוות על מתן סעד על-פי תקנה זו בתנאים שייראו לו, לרבות מתן ערובה מאת המבקש להבטחת נזק העלול להיגרם על-ידי הצו וקביעת מועד להגשת הערעור או בקשת הרשות לערער."

ביום 11.4.13 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי במסגרתם בוטלה תקנה 471 לתקסד"א.

אם-כן, הסמכות להורות על עיכוב ביצועה של החלטה וכן על מתן סעד זמני לתקופת הערעור, מוסדרות כיום - לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון תשע"ג) - בהוראות תקנות 467(ב) ו- 467(ג) לתקסד"א.

תקנות אלה החליפו, בין היתר, את תקנה 471(א) לתקסד"א, אשר קבעה {ערב התיקון כאמור}, כי סעד זמני לתקופת הערעור יינתן "מטעמים מיוחדים שיירשמו".
הכלל שלפיו סעד זמני לתקופת הערעור יינתן, בעיקרון, אך "מטעמים מיוחדים", הניח כי לאחר שטענותיו של מבקש הסעד הזמני התבררו ותביעתו נדחתה בערכאה הדיונית, בעקרון אין בנמצא תשתית מוצקה להיענות לבקשתו.

גישת הפסיקה היתה משנדחתה תביעתו של מבקש הסעד הזמני, פוחתת ההצדקה למתן הסעד הזמני ונקודת האיזון משתנה, ככלל, לטובת המשיב {ראה למשל ע"א 361/11 עזאם נ' המועצה המקומית גוש חלב, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.12.12)}.

לפיכך, בהלכה נקבע כי על מי שמבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, סיכויים טובים לקבלת הערעור. השני, נטיה של "מאזן הנוחות" באופן ברור לטובתו.

שני התנאים הללו שלובים זה בזה, כך שככל שהמבקש מצביע על סיכויי ערעור טובים יותר, כך יפחת משקלו של התנאי בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך. נוסחת איזונים זו מוכרת בפסקיה כ"מקבילית כוחות" {ראה למשל ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.04.05)}.

נעיר כי, ככלל, נטל השכנוע להראות שחל אחד החריגים בגינו יש לעכב ביצוע, מוטל על המבקש {ראה למשל ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1), 668, 672 (1996); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5), 403 (1997)}.

ביטולה של תקנה 471 לתקסד"א והיעדר דרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" בהוראת תקנה 467 לתקסד"א בנוסחה כיום, עשויים לעורר את השאלה אם ההלכות ואמות המידה הנוגעות למתן סעד זמני לתקופת הערער, שחלו ערב תיקון תקנות תקסד"א, ממשיכות לחול גם לאחריו?

אנו סבורים, כי לא חל שינוי מהותי בקריטריונים, אף כי ייתכן שמותנה במקצת הדרישה ל"טעמים מיוחדים". ונבהיר.

התיקון שבוצע בתקנות סדר הדין האזרחי הינו "דיוני" במהותו.

התיקון נועד ליצור הסדר אחיד ולהבהיר את חלוקת הסמכותיו בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור, בנושאים של מתן סעד זמני ועיכוב ביצוע.

זאת ועוד. אין בדברי ההסבר לתיקון התקנות אינצידקציה לכך שמחוקק-המשנה התכוון לשנות מהמצב המשפטי שנהג בכל הנוגע לאופן הפעלת שיקול-הדעת ולאמות המידה שצריכות להנחות את ערכאת הערעור בבואה להכריע בבקשות לעיכוב ביצוע המונחות לפתחה {ראה לעניין זה גם ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד אייל ארנברג הנאמן על נכסי אברהם וייס, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.13); ע"א 8488/12 יורשי המנוח ח'טיב נ' יורשי המנוח יאסין, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.08.13)}.

משכך, אנו סבורים כי הקריטריונים באשר לאופן שיקול-הדעת ואמות המידה, כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקת בתי-המשפט ערב התיקון, נשארו על כנם {ראה גם ע"א 427/13 אבי דעוס נ' נפתלי דופני, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.08.13)}.