botox
הספריה המשפטית
רשות האכיפה במדינת ישראל - הליכי הוצאה לפועל - המדריך המקיף

הפרקים שבספר:

סמכות רשם ההוצאה לפועל להטיל הוצאות (סעיף 81ד לחוק)

סעיף 81ד לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:

"81ד. סמכות רשם ההוצאה לפועל להטיל הוצאות (תיקון התשע"ב)
רשם ההוצאה לפועל יהיה רשאי להטיל הוצאות על הזוכה או על החייב במסגרת הליך המתנהל לפניו לפי הוראות שיקבע שר המשפטים בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת."

נקודת המוצא לחיוב בעל הדין שהפסיד בדיון בהוצאות בעל דינו, היא של חיוב בהוצאות ריאליות, חיוב שיש בו כדי למנוע מן הצד הזוכה חסרון כיס, להרתיע תובעים בכוח מלנקוט בהליכי סרק, ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה {ע"א 412/62 אברהם נ' גרפינקל, פ"ד יז 668 (1963); ע"א 27/81 מודול חברה להנדסה מכנית בע"מ נ' אימקו הנדסה תעשייתית וימית בע"מ, פ"ד לז(1), 211 (1983); ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס(1), 600 (2005); תיק הוצאה לפועל מס' 21-06976-08-9 הזוכה נ' החייב, תק-הצ 2012(4), 288 (2012); רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ ואח', תק-על 2009(2), 4323 (2009)}.

את ההוצאות הריאליות יש להכפיף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך.

הגבלה כאמור באה למנוע מצב בו ההוצאות שיוטלו יהיו גבוהות יתר על המידה תוך הרתעת יתר של בעלי הדין, יצירת חוסר שוויון, ייקור מיותר של ההליכים המשפטיים ופגיעה בזכות הגישה לערכאות {ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס(1), 600 (2005)}.

בית-המשפט אף איננו חייב תמיד לפסוק הוצאות ריאליות, בשים-לב לנסיבות המקרה, או לשיקולים של מדיניות שיפוטית. כך, בעל דין שזכה בדינו, אך זאת לאחר שניהל את ההליכים בדרך בלתי-ראויה, גרם להתמשכות ההליך, או השתלח בבעלי הדין האחרים לא יזכה במלוא הוצאותיו, אם בכלל.

מאידך, בעל דין שנהג כך והפסיד בדינו, יש לחייבו במלוא הוצאות בעל הדין שזכה, ואל יתמה אותו בעל דין אם בית-המשפט שם את ההוצאות על הצד הגבוה.

יחד-עם-זאת, שומת הוצאות ריאליות על הצד הגבוה, אין משמעה כי ניתן להטיל על בעל הדין שהפסיד בדינו הוצאות עונשיות, החורגות מהוראות הדין, שהרי פסיקת הוצאות אינה ענישה של בעל הדין שהפסיד על כי גרר את יריבו לדין.

נעיר, כי דרך קביעת ההוצאות, יוכרע בהתאם לשיקול-דעתו של בית-המשפט, ועל יסוד היכרותו את ההליך שהתנהל בפניו {ובהתאם - תוך הימנעות, לרוב, מהתערבות של ערכאת הערעור בקביעה}.
ככל שהדברים נוגעים לשכר-הטרחה שיש לפוסקו, יוכל בית-המשפט לבחון, בין היתר, את היקף העבודה שנראה כי הושקעה בהליך בכלל ובהכנת כתבי בי-הדין בפרט, בשים-לב למידת מורכבותו המשפטית והעובדתית של ההליך.

ככל שהמדובר בהחלטה לחיוב בהוצאות בהליך שאינו מסיים את ההתדיינות המשפטית, תיבחן מידת טירחתם של באי-כוח הצדדים באותו הליך, ובשים-לב לכך ששולחיהם יוכלו לזכות לשיפוי בגדרו של ההליך העיקרי.

כן ניתן לבחון, אך כאמת-מידה בלתי-מחייבת, את שכר-הטרחה ששולם בפועל, או שבעל הדין התחייב לשלמו.

התעריף המינימלי הקבוע בכללי לשכת עורכי-הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000 ישמש דרך-כלל כרף תחתון בפסיקת שכר-הטרחה.

ההוצאות הריאליות יוכפפו, כאמור, לאמות-מידה של סבירות, מידתיות והכרחיות.

כך לדוגמה, בעל דין שזכה בדינו לא יקבל שיפוי על הוצאות שהוציא בזימון עדים מרובים, הצגת חוות-דעת מומחה, או עריכת כתבי בי-דין מפורטים לעילא ולעילא, מקום שם אלה לא היו דרושים, להערכת בית-המשפט {בג"צ 5098/08 פלביאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.12.08)}.