מה דינם של תשלומי מזונות?

מן השילוב של הוראת סעיף 69(ד) לחוק ההוצאה לפועל והוראת סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל עולה כי בגין תשלומי מזונות שהצטברו בשל אי-פירעון במועד, יכול רשם ההוצאה לפועל, אם ראה הצדקה לכך, להפנות את בעלי הדין לבית-המשפט כדי שהמבקש יוכל לבקש שינוי השיעורים שנקבעו שכן, מטרת ההליך איננה לשנות את שיעורו של החוב, אלא, להבטיח כי החוב שנפסק ישולם לזוכה לשיעורים ובאופן שלא תיפגע יכולת הקיום הבסיסית של החייב.

ב- בר"ע (חי') 126/96 {שגיא זאב נ' שגיא דליה, תק-מח 97(3), 558 (1997)} המבקש כלל לא פנה לרשם ההוצאה לפועל בבקשה להפנותו לבית-המשפט ועל-כן אין בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל לקבוע את השיעורים על דעתו, אלא היה עליו להעביר את הדיון לבית-המשפט.

כאשר רשם ההוצאה לפועל בהחלטתו כותב כי ישנה הסכמה כללית של הצדדים לפנות לבית-המשפט על-מנת שזה יסייע להם ליישב את המחלוקת – פניה שכזו מחוסרת כל עילה {תמ"ש (ת"א-יפו) 65921/98 כ.ר נ' כ.ע, תק-מש 05(1), 162 (2005)}.

בבחינת חוב מזונות שנצבר לתקופת העבר, בהתאם לסעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל, על בית-המשפט לדאוג לכך שהחייב לא ייוותר, בלא אמצעי קיום מספיקים, ולו משום כבודו כאדם {תמ"ש (ת"א) 83670/00 פלונית (קטינה) ואח' נ' פלוני, תק-מש 01(2), 1163 (2001); רע"א 4905/98 פרופ' יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח', תק-על 01(1), 1440 (2001)}.

חוק ההוצאה לפועל דן בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל, והוא אינו דן, אלא במקרים חריגים ביותר, בסמכותו של בית-משפט.

גם סעיף 69(ד) לחוק ההוצאה לפועל איננו עוסק בסמכותו של בית-המשפט לשנות, "אם ראה הצדקה לכך", שיעורים שנקבעו בפסק-דין, אלא, הוא עוסק בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל להפנות בעלי דין "אם ראה הצדקה לכך, לבית-המשפט" {רע"א 4905/98 פרופ' יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח', תק-על 01(1), 1440 (2001)}.

משמעות סעיף 69 לחוק ההוצאה לפועל היא כי רשם ההוצאה לפועל לא יקיים, על-פי בקשת החייב או הזוכה, חקירת-יכולת במקרה שהתשלומים נקבעו על-ידי בית-המשפט בין בפסק-דין ובין בהחלטה {לפי סעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל "פסק-דין" משמעו פסק-דין או החלטה אחרת של בית-משפט בעניין אזרחי}, אלא, יעביר את התיק לדיון בפני בית-המשפט {בש"א (יר') 1075/05 לוי תמי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 05(4), 8049 (2005)}.

בית-המשפט קבע כי "הטעמים המיוחדים שיירשמו" הם טעמיו של רשם ההוצאה לפועל ולא של בית-המשפט הדן בבקשה {רע"א 4905/98 פרופ' יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח', תק-על 01(1), 1440 (2001)}.

"טעמים מיוחדים" מתקיימים בכל מקרה שבו מוכח להנחת-דעתו של רשם ההוצאה לפועל כי בלא קביעת שיעורים לחוב המזונות לא יוכל החייב לקיים את עצמו.

במצב דברים זה יוכל רשם ההוצאה לפועל להפנות את בעלי הדין לבית-המשפט כדי לבקש קביעת תשלום חוב המזונות לשיעורים. בצדק ציין המשנה לנשיא אלון כי "...מטרתם של הליכי ההוצאה לפועל היא לממש את פסק-דינו של בית-המשפט על-ידי ירידה לנכסי החייב, ולא על-ידי ירידה לחייו של החייב".

מסקנה זו מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד חוק ההוצאה לפועל. תכלית זו מורכבת, כמקובל, מהתכלית הספציפית המיוחדת לחוק ההוצאה לפועל ומהתכלית הכללית החלה על כל דברי החקיקה כולם {בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עיריית ת"א-יפו, פ"ד מב(2), 309 (1988); ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד מז(5), 189 (1993)}.

בית-המשפט קבע כי "טעמים מיוחדים" מתקיימים בכל מקרה בו מוכח, להנחת-דעתו של רשם ההוצאה לפועל, כי בלא קביעת שיעורים לחוב המזונות, לא יוכל החייב לקיים את עצמו {רע"א 4905/98 פרופ' יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח', תק-על 01(1), 1440 (2001)}.

בתיק הוצאה לפועל מס' 01-00111-97-0 {הזוכה נ' החייב (טרם פורסם, 25.03.15)} לא מצא רשם ההוצאה לפועל טעמים מיוחדים ועל כן דחה את בקשתו של החייב במסגרתה עתר כי רשם ההוצאה לפועל יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו לפי סעיפים 69(ד) ו- 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל, ויורה על הפניית בקשתו לפריסת חוב עבר במזונות, העומד על סך של כ- 864,400 ש"ח, לבית-המשפט הנכבד לענייני משפחה.

כאמור, הפעלתו של סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל מעוררת שלוש שאלות {רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו ואח', תק-על 01(1), 1440 (2001)}:

ראשית, היש תחולה לסעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל במקרה שבו לא נקבעו שיעורים לתשלום המזונות בפסק-הדין. לשון אחר, האין לומר כי סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל הקובע כי "הוראות סעיף-קטן (ד) יחולו" - חל רק במקום שפסק-הדין למזונות עצמו קובע שיעורים לתשלום המזונות.

שנית, האם הטעמים המיוחדים המונחים ביסוד הוראת סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל חלים רק לעניין שיקוליו של רשם ההוצאה לפועל, או שמא חלים הם גם לעניין שיקוליו של בית-המשפט שאליו הופנו הצדדים על-ידי רשם ההוצאה לפועל.

שלישית, מהם השיקולים אשר על בית-המשפט לשקול - בין במסגרת הצורך לשקול "מטעמים מיוחדים" ובין ללא צורך זה - שעה שהוא בוחן את השאלה, אם להסכים לבקשת חייב במזונות לפרוס חובו על-ידי קבלים בשיעורים.

זאת ועוד. נשאלת השאלה האין להסיק כי סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל חל רק במקום שנקבעו שיעורים לתשלום המזונות בפסק-הדין?

אכן, פירוש זה אפשרי הוא. יחד-עם-זאת נראה כי הפירוש הנכון הינו כי הוראות סעיף 69(ד) לחוק ההוצאה לפועל - שלפיהן רשאי רשם ההוצאה לפועל להפנות את בעלי הדין לבית-המשפט - יחולו גם על תשלומי מזונות שהצטברו בשל אי-פירעון במועד.

ביסוד עמדה זו עומד השיקול הענייני הזה: התכלית המונחת ביסוד הוראת סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל היתה לסייע לבן הזוג שהצטבר נגדו חוב מזונות שלא נפרע במועדו.

נמצא, שמן הראוי הוא - לשם הגשמת התכלית המונחת ביסוד ההוראה - לפרוס את תחולתו של סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל הן על המקרה שבו פסק-הדין קבע שיעורים לתשלום המזונות והן על המקרה שבו פסק-הדין לא קבע שיעורים לתשלום המזונות.

אם-לא-כן, התוצאה שתתקבל - בשל הוראת סעיף 74(ב) לחוק ההוצאה לפועל - תהיה כי במקום שפסק-הדין לא קבע שיעורים לתשלום חוב המזונות שהצטבר, לא תהא כל אפשרות לקביעת שיעורים, ולא יהא מנוס ממאסר החייב.

כדי לסייע לחייב במזונות - וכדי למנוע הפליה בין חייב שפסק-הדין קבע שיעורים לתשלום תשלומי המזונות שהצטברו בשל אי-פירעון במועד, לבין חייב שפסק-הדין בעניינו לא קבע שיעורים לתשלום מזונות העבר - מן הראוי הוא לפרש את סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל, באופן שישתרע על כל סוגי פסקי-הדין {בין אלה שנקבעה בהם הוראה לתשלום לשיעורים ובין אלה שלא נקבעה בהם הוראה כאמור}.

אכן, מה טעם יש לאפשר לרשם ההוצאה לפועל להפנות את בעלי הדין לבית-המשפט לשנות שיעורים שקבע, אך למנוע ממנו האפשרות להפנות את בעלי הדין לבית-המשפט כדי שזה יוכל לקבוע שיעורים גם אם אלה לא נקבעו בפסק-הדין המקורי? מדוע יוכל בית-משפט - בלא להידרש לשינוי נסיבות - לשנות שיעורים שקבע בפסק-הדין, אך תימנע ממנו האפשרות לקבוע שיעורים אם אלה לא היו בפסק-הדין במקור?

הנה-כי-כן, הגיונם של דברים ותכליתן של ההוראות מובילים למסקנה כי הוראת סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל משתרעת - כפי שהניחו רשם ההוצאה לפועל ושופטי בית-המשפט לענייני משפחה ובית-המשפט המחוזי - על תשלומי מזונות שהצטברו בשל אי-פירעון במועד, בין שפסק-הדין שהטיל את המזונות קבע שיעורים לתשלומם ובין שלאו.

במישור הפרשני נאמר, כי ההפניה בסעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל אל "הוראות" סעיף 69(ד) לחוק ההוצאה לפועל מכוונת אל ההיבט האופרטיבי של הוראה זו {"...להפנות את בעלי הדין לבית-המשפט כדי לבקש שינוי השיעורים שנקבעו"}, ולא אל התנאים המוקדמים הקבועים בסעיף 69(ד) לחוק ההוצאה לפועל {"נקבעו שיעורים בפסק-הדין.. ."}.

בתיק הוצאה לפועל (ת"א) 10-0912-96-8 {ב.ר.ר נ' ס. מ., תק-הצ 2014(3), 23 (2014)} מחקירתו הנגדית ומן המסמכים שצירפו הצדדים התרשם רשם ההוצאה לפועל, כי שכרו המדווח של החייב במסגרת השאלון, וכך גם הכנסות בני הזוג שצוינו, שונות מן המדווח, כך שמדובר בהכנסות גבוהות ממה שציין החייב.

נקבע כי אדם שמשך עשרות שנים אינו נושא בתשלומי מזונות בנו מחוייב לשלם כל שקל פנוי לצורך כיסוי חוב המזונות.

עוד נקבע כי כאשר מתעלם אדם משך עשרות שנים מחוב פסוק, וכאשר הוא טוען בפה מלא, כי מעדיף הוא את פירעון מזונות ילדיו הנוכחיים על פני פירעון החוב הפסוק עבור בנו האחר, יש בעובדה זו כדי להשליך על תום-לבו של החייב.

העובדה, כי מדובר בחוב מזונות "היסטורי" עבור קטין שהפך לבינתיים בגיר אינה צריכה להוביל להגמשת המבחנים הפסיקתיים המחמירים שנקבעו לצורך הכרעה בבקשה כגון דא, שאם-לא-כן, חייבי מזונות יעשו להם נוהג וימנעו מלשלם חובם עד אשר יהפוך הקטין לבגיר, ואז יפרעו את חוב המזונות בשיעורין משל היה זה "חוב רגיל".

ב- תמ"ש (אשד') 4916-04-12 {החייב נ' הזוכה, תק-מש 2013(3), 842 (2013)} נדונה השאלה האם יש להורות על פריסת חוב מזונות שהצטבר בלשכת ההוצאה לפועל, בשל מצבו הכלכלי הדחוק של התובע, כאשר הדירה בה הוא מתגורר נמצאת בבעלותו?

בית-המשפט קבע כי במקרה דנן לשם פירעון החוב אין צורך לרדת לנכסיו של החייב, אין צורך למכור את דירתו ועל כן לא ייווצר מצבו בו יישאר, חלילה, ללא קורת גג.

כל שנדרש הוא פנייתו המחודשת לועדה הבינמשרדית של משרד השיכון על-מנת לפרוס חובו מחדש. כאמור, יש להניח כי סכום זה יעמוד על כ- 1,170 ש"ח לחודש בצירוף ריבית בשיעור 2% לשנה, קרי - כמחצית מן התשלום המועבר היום.

הואיל והנתבעת הביעה הסכמתה לפריסת התשלומים, אך דרשה כי אלה יעמדו על סכום החיוב המקורי, יש לשקול פריסת התשלומים באופן שיאפשר לתובע רמת חיים סבירה.

במקרה דנן, יש להניח כי יוכל לעמוד בתשלומים בגובה 1,000 ש"ח לחודש. לפנים משורת הדין, בית-המשפט מצא לנכון ליתן לתובע ארכה בת שלושה חדשים טרם תחילת ביצוע התשלומים הללו, על-מנת לאפשר לו לפנות פעם נוספת לוועדה כאמור, חרף העובדה שיכול היה לעשות כן מבעוד מועד.

בתיק רבני מס' 839702-10 {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2013(2), 303 (2013)} קבע בית-הדין הרבני כי מבחינה פרוצדוראלית הוראת חוק ההוצאה לפועל ברורה. פניה לפריסת תשלומים צריכה לבוא כפניה רשמית של לשכת ההוצאה לפועל אל הערכאה המשפטית שחייבה או שאישרה בזמנו את סכום החוב.

ב- רע"צ (נצ') 38528-12-12 {ז.א. נ' מ.א., תק-של 2013(1), 77991 (2013)} קבע בית-המשפט כי רשם ההוצאה לפועל קבע בהחלטתו כי קיים למבקש קושי מסויים לפרנס את משפחתו ולשלם חובו, אולם נוכח סכום החוב, מהותו, ובהתחשב בכך שהמבקש אינו ממצה את פוטנציאל ההשתכרות שלו, לא מצא רשם ההוצאה לפועל הצדקה לאשר למבקש לפנות לבית-המשפט לענייני משפחה בבקשה לשינוי שיעור התשלום שנפסק.

בית-משפט של ערעור מצא כי החלטת רשם ההוצאה לפועל מנומקת היטב ומבוססת, ולא ראה להתערב בה ובהדגישו כי עצם צבירת החוב אינה מהווה, כשלצמה, טעם מיוחד המצדיק הפעלת סעיף 69(ד) לחוק ההוצאה לפועל, שאם לא תאמר כן, יוצא חוטא נשכר.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מה דינם של תשלומי מזונות?