עיכוב יציאה מן הארץ (סעיף 14 לחוק)

סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:

"14. עיכוב יציאה מן הארץ (תיקונים: התשנ"ד (מס' 2), התשנ"ט, התש"ס, התשס"ט)
(א) היה לרשם ההוצאה לפועל יסוד להניח שהחייב עומד לצאת את הארץ בלי לפרוע את החוב או להבטיח את פירעונו, רשאי הוא לצוות על עיכוב יציאתו מן הארץ ועל הפקדת דרכונו או תעודת המסע שלו; ואולם אם נתן רשם ההוצאה לפועל צו תשלומים לפי סעיפים 7א, 69(ב) או 69א והחייב מקיים את הוראות הצו, לא יצווה רשם ההוצאה לפועל על עיכוב יציאתו של החייב, אלא-אם-כן שוכנע כי יציאתו של החייב מן הארץ עלולה לסכל את ביצוע פסק-הדין.
(ב) סירב החייב להפקיד דרכונו או תעודת המסע כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל לצוות על מעצרו עד להפקדתם, ובלבד שהחייב לא ייעצר משום-כך ליותר משבעה ימים.
(ג) רשם ההוצאה לפועל רשאי, במקום לצוות כאמור בסעיף-קטן (א), להתנות את יציאת החייב מן הארץ במתן ערובה להנחת-דעתו כדי להבטיח את ביצוע פסק-הדין.
(ג1) רשם ההוצאה לפועל רשאי לבטל צו שנתן לפי הוראות סעיף-קטן (א), מיוזמתו או על-פי בקשת החייב, אם מצא כי יציאתו של החייב מהארץ היא למטרה מוצדקת, ורשאי הוא להתנות את הביטול במתן ערובה כאמור בסעיף-קטן (ג).
(ד) בוטל צו עיכוב יציאה מן הארץ, תמציא לשכת ההוצאה לפועל מייד, ולא יאוחר מתום 24 שעות מעת ביטול הצו, הודעה על כך למשטרת ישראל, וכן תשלח הודעה על ביטול הצו לחייב ולזוכה."

לאחר חיקוקו של סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992 (להלן: "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו"), הקובע בסעיף 6(א) לחוק הנ"ל כי "כל אדם חופשי לצאת מישראל".

הדבר חולל שינוי בתפיסת הזכות לצאת את הארץ, והביא אותה לרמה של זכות חוקתית. יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- רע"א 7208/92 {וייסגלס נ' וייסגלס, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.02.93)} שם קבע בית-המשפט כי "אכן, הזכות לצאת מן הארץ, שהיא בעצם חלק מחירות התנועה, הפכה עם כניסתו לתוקף של חוק היסוד לזכות בעלת מעמד נורמאטיבי חוקתי, על-חוקי. לפיכך, משקלה של זכות זו ושל השיקולים המגולמים בה עלה בדין הישראלי לעומת התקופה קדמה לחוק היסוד. הגידול במשקלו של שיקול חופש התנועה והיציאה מן הארץ עשוי למצוא לו ביטוי במסגרת פרשנות החקיקה המקנה סמכויות הוצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ".

זאת ועוד. גם את סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, המקנה לרשם ההוצאה לפועל סמכות להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, יש לפרש לאור המעמד החוקתי שהוענק לחופש היציאה מן הארץ בחוק היסוד.

אין ספק כי הגישה לפיה יש להתיר לחייב בהוצאה לפועל לצאת את הארץ במקום לגייס משאביו הכספיים לשם פירעון חובותיו - אינה נוחה שכן אל מול זכותו של אדם לצאת לחו"ל באופן חופשי, ניצבת זכותו של הנושה להיפרע.

יחד-עם-זאת, עסקינן בזכות חוקתית, הגם שאינה מוחלטת, ופגיעה בה מחייבת מידה רבה של זהירות ואיזון בין אינטרסים מתנגשים.

כאמור, הכללים שנקבעו בפסיקת בתי-המשפט באשר לעיכוב יציאה מן הארץ בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, חלים גם על סמכות רשם ההוצאה לפועל לעכב יציאה מן הארץ מכוח חוק ההוצאה לפועל.

כאשר השיקול העיקרי בעיכוב היציאה הוא קיומו של חשש סביר שהחייב עומד לצאת את הארץ לצמיתות, או לתקופה ממושכת, וכי הדבר עלול להכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין.

יוער, כי גם בקביעת התנאים לביטול זמני של עיכוב היציאה מן הארץ צריך לחתור לשמירת אותו אינטרס, ולא "לנצל" זאת כאמצעי גביה {ע"ר (נצ') 8755-04-15 גוליאנה ג'ראייסי נ' הזוכים בתיק איחוד, תק-של 2015(2), 13983 (2015)}.

סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, מסמיך את רשם ההוצאה לפועל לעכב יציאת חייב מן הארץ אם מתקיים "יסוד להניח שהחייב עומד לצאת את הארץ בלי לפרוע את החוב או להבטיח את פירעונו".

רשם ההוצאה לפועל רשאי במקום לצוות על עיכוב יציאת החייב "להתנות את יציאת החייב מן הארץ במתן ערובה להנחת-דעתו כדי להבטיח את ביצוע פסק-הדין".

תנאים אלה לעיכוב יציאת החייב מן הארץ על-פי חוק ההוצל"פ, מחמירים פחות מהתנאים הקבועים בתקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, לעניין עיכוב יציאה מן הארץ.

על-פי תנאי תקנה 384 לתקסד"א, בית-המשפט לא יורה על הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד נתבע, אלא רק אם שוכנע "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק-הדין".

זאת ועוד. המבקש צו עיכוב יציאה על-פי תקנה 384 לתקסד"א צריך להפקיד ערבות בגין כל נזק שייגרם לנתבע {ראה גם תקנה 364 לתקסד"א}.

לכן, משמוגשת התנגדות לביצוע שטר, אין הוראות חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו חלות עוד, ובמקומן חלות תקנות סדר הדין האזרחי {רע"א (חי') 47929-04-15 מוחמד אבו עין נ' שי שירותים לוגיסטיים (אס.אל.אס) בע"מ, תק-מח 2015(2), 20818 (2015)}.

בכל הקשור למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ או ביטולו {ובהנחה שהוצא עוד במסגרת הליכי ההוצאה לפועל טרם הגשת ההתנגדות}, תחול תקנה 384 לתקסד"א.
משכך, משמוגשת בקשה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ לאחר הגשת ההתנגדות, בירורה יתבצע בבית-המשפט אליו הועברה ההתנגדות ולא במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

בירור הבקשה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ, במקרה כזה, לא יהא לאורו של סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל אלא בהתאם לתקנה 384 לתקסד"א, לרבות בחינת "ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהנתבע עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק-הדין" {ראה תקנה 384(א) לתקסד"א}.

במקרה כאמור בית-המשפט גם צריך לשקול, לנוכח הוראות תקנות 364 ו- 384 לתקסד"א, האם אין מקום לחייב את המשיב בהפקדת ערובה או ערבות להבטחת נזקי המבקש {ככל שייגרמו}, הנובעים מצו עיכוב היציאה שהוצא לו {לעניין זה ראה גם רע"א 7815/09 אופיר יונתן דוד נ' אקסלנס נשואה שירותי בורסה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.11.09); בר"ע 1391/09 צברי נ' צמח תערובות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.09.09)}.

בפסיקת בתי-המשפט נקבעו שלושה מבחני-משנה לבדיקת המידתיות באופן עיכוב יציאת החייב מן הארץ {ראה גם תיק הוצאה לפועל מס' 16-02479-89-8 הזוכה נ' החייב, טרם פורסם (20.01.15)}:

הראשון, הוא האמצעי המתאים, שבו נדרש להוכיח קשר של התאמה בין המטרה לבין האמצעי, כך שעל האמצעי להוביל באופן רציונאלי למטרה.

השני, הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, המכונה גם: מבחן הצורך.

ב- בר"ע (יר') 3284/07 {פלמן נ' פלמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.03.08)} קבע בית-המשפט כי "סעיף 14 לחוק ההוצל"פ אינו מסתיים בקביעה כי כל חייב בתשלום חוב כספי או בחוב מזונות, אוטומטית, וללא כל חלופה, יוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. בהמשך הסעיף, נקבעה חלופה לעיכוב היציאה מן הארץ, דהיינו: ערובה, להנחת-דעתו של ראש ההוצל"פ, כדי להבטיחאת ביצוע פסק-הדין (סעיף 14(ג) ו- 14(ג1) סיפא לחוק ההוצל"פ). חלופה זו עונה למבחן השני של המידתיות, בכך שמאפשרת לחייב לממש את זכותו החוקתית ליציאה מישראל, בד-בבד עם שמירה על זכותם החוקתית של המבקשים לקניין ולכבוד, בכך שמזונותיהם מובטחים בערובה".

השלישי, הוא מבחן המידתיות במובן הצר, שבו נערך האיזון בין התועלת מן הפעולה לבין הנזק הכרוך בה (ובמקרה דנן זהו המבחן בו יש להתמקד, במסגרתו נעשה האיזון העדין בין האינטרסים השונים). ברי כי בשאלת ה"עלות-תועלת" הזו עסקינן.

עיכוב יציאה מן הארץ של תושב חוץ שחייב במזונות, אינו זהה למקרה שבו מדובר בחוב רגיל {ע"ר (ת"א) 13526-01-15 פלוני נ' אלמונית, תק-מש 2015(1), 236 (2015)}.

מצד אחד נראה שגם חיוב של חייב במזונות ילדים אינו טעם מספיק לעכבו בארץ זו בעל-כורחו למשך שנים רבות, מצד שני, אין להשאיר את הילדים מחוסרי סעד ותקנה, אם אומנם יש ממש בחששות אימם שהחייב-האב יעלם ולא יידעו עקבותיו {ראה ע"א 102/63 הרווארד נ' הרוואר, פ"ד יז 756 שם קבע בית-המשפט כי תנאי לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ הוא המצאת ערב להבטחת תשלום חוב המזונות}.

ב- רע"א 212/75 {יפה נ' יפה, פ"ד ל(1), 333 (1975)} קבע בית-המשפט, כי אף במקרה של חוב מזונות, ניתן לעכב את יציאתו של תושב חוץ רק לצורך מניעת סיכול הביצוע "עקב החשש של הברחת נכסים".

עוד נקבע כי אם אין לחייב נכסים בישראל שהוא עלול להבריחם "מה בצע לעכב יציאתו?". בית-המשפט הוסיף וקבע כי "אין מעכבים אדם כדי לאפשר לתובע לנהל מלחמת התשה ולאלץ את הנתבע, בסופו-של-דבר, מתוך ייאוש, לפדות את עצמו מן השבי... בית-המשפט לא יעשה את המדינה מלכודת בה ייתפס נתבע, אפילו הוא רשע... לא כל שכן שאין מעכבים נתבע בארץ כדי שיתיר עצמו בבוא הזמן מבית האסורים ממש".

בפרשת יפה הותיר בית-המשפט העליון את העיקול על חלקו של המערער בדירה המשותפת של הצדדים, כך שהיה נכס בישראל, שממנו יכולה היתה האישה לגבות את מזונותיה.

ב- בר"ע 199/86 {כהן נ' כהן, פ"ד מ(2), 53 (1986)} הסתייגה כב' המשנה לנשיא בן פורת מהעמדה כי ניתן לעכב את יציאתו של תושב חוץ מישראל רק אם יש חשש שהוא עומד להבריח את נכסיו מישראל והיא קבעה כי "גישתי שונה מן הגישה העולה מהפסיקה דלעיל... לדעתי, אין להניח לראש משפחה להתנער מחובתו כלפי ילדיו על-ידי חציה של גבולות ממדינה למדינה".

ב- רע"א 7208/93 {וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4), 529 (1994)} דן בית-המשפט במקרה שבו הצדדים הסכימו כי לא יוצא צו עיכוב יציאה כנגד החייב במזונות ונקבע כי יש לכבד התחייבות זו.

בית-המשפט הוסיף וקבע כי תקנות סדר הדין האזרחי חלות גם בנוגע לסמכות העיכוב מכוח חוק ההוצאה לפועל וכי "אלו גם אלו צריכות להתפרש היום לאור חוק היסוד. לפיכך, על מערכת האיזונים שנקבעה בפסיקה להיבחן מחדש תוך מתן משקל ראוי לזכות לצאת בחופשיות מן הארץ, זכות אשר זכתה להיות מוגנת בנורמה חוקתית. אותן הלכות, שלפיהן ניתן לעכב יציאתו מן הארץ של תושב זר רק במקרים מיוחדים, ראוי שיינתן להן משנה תוקף" {ראה גם בר"ע 1640/03 ע ט' נ' א' ט', פורסם באתר האינטרנט נבו (18.05.03); בר"ע 730/03 פ' מ' נ' פ' נ', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.01.04)}.

השאלה האם ניתן לעכב יציאתו מן הארץ של תושב חוץ בגין חוב מזונות, נדונה בפרוטרוט ב- בר"ע 3284/07 {פלמן נ' פלמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.03.08)}. במקרה הנדון נקבע, בין היתר, כי הזכות החוקתית לקבלת מזונות שנפסקו בפסק-דין נובעת מהגנה על זכות הקניין כאמור בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

עוד נקבע כי "יש להעדיף את זכות הילדים למזונות, על פני זכות המשיב לצאת לחו"ל... יש הרבה מן הצדק בטענה של אם הילדים כי אין להעלות על הדעת שמדינת ישראל לא תסייע לגבות מזונות לילדים מן המשיב... היענות לבקשת המשיב לצאת לחו"ל, כאשר אין ביטחון שישלם מזונות לילדיו, משמעה הטלת נטל כלכלי על כלל הציבור לתמוך ולפרנס את הילדים, במקום שאביהם מולידם יעשה כן... אם המשיב לא מצא אדם שמוכן לחתום לו ערבות, כיצד מעלה הוא על הדעת שבית-המשפט יפקיר את ילדיו לכך שאדם חסר אחריות כזה יברח לחו"ל וכך לא יקבלו הילדים מזונות כלל ועיקר? היכן דאגת בית-המשפט לכבוד האדם של הילדים?".

בעניין פלמן נקבעו כללים מנחים המתייחסים, בין היתר כיצד יש להחיל הוראת סעיף 14(א) לחוק ההוצאה לפעול כאשר מדובר בחייב שהוא תושב חוץ. המבחן שהוצע הינו מבחן תלת-שלבי שנועד לערוך איזון בין זכותו של תושב החוץ לצאת הארץ אל מול זכות הקטין למזונותיו. וכדברי בית-המשפט:

"בפסיקה נקבעו 3 מבחני-משנה ליישום המידתיות: הראשון, האמצעי המתאים או הרציונאלי, שבו נדרש להוכיח קשר של התאמה בין המטרה לבין האמצעי, כך שעל האמצעי להוביל באופן רציונאלי למטרה. השני, הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, המכונה גם: מבחן הצורך. השלישי, מבחן המידתיות במובן הצר, שבו נערך האיזון בין התועלת מן הפעולה לבין הנזק הכרוך בה..."

לעיתים ניתן להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ מכוח הוראת סעיף 69ד(א)(1) לחוק ההוצאה לפועל וזאת לאחר שהחייב הוכרז כחייב מוגבל באמצעים {עש"א (ת"א) 7280-08-14 שרון זהרוביץ נ' נפתלי רדעי, תק-של 2014(3), 41565 (2014)}.

לתשומת-ליבנו כי קיים הבדל בין הוראת סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל לבין הוראת סעיף 69ד(א)(1) לחוק ההוצאה לפועל. אומנם שתי הוראות אלה נועדו למנוע את התחמקות החייב מפירעון החוב, אולם ההבדל המשמעותי בין שתי הוראות אלה הוא כי עיכוב יציאתו מן הארץ של חייב מוגבל באמצעים נועד אף למנוע יצירת חובות נוספים, ולכן שומה על רשם ההוצאה לפועל בבואו לדון בשאלת ביטולה של הגבלה על חייב מוגבל באמצעים, אם לא יהא בה משום יצירת חובות חדשים ונוספים.

בתיק הוצאה לפועל (ת"א) מס' 1-00561-12-8 {החייב נ' הזוכה, תק-הצ 2014(3), 44 (2014)} נדונה בקשת חייב לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ. רשם ההוצאה לפועל דחה הבקשה על-הסף מחמת העובדה כי החייב עצמו מודה שאין בכוונתו לקיים את פסק-הדין ככתבו וכלשונו עת ייעדר מן הארץ.

עוד נקבע כי אין חולק - במקרה דנן - שמקום שהחייב יצא את הארץ לא תוכל הזוכה לנקוט בכל הליך שהוא לגביית חוב מזונות העבר ו/או החיוב השוטף.

ב- רע"א 26/89 {משרקי נ' רותם חב' לביטוח בע"מ, תק-על 89(1), 106 (1989)} קבע כב' השופט ש' לוין כי "כאשר קיימת ראיה ממשית, ישירה או נסיבתית, ממנה ניתן להסיק שקיימת סכנה של הכשלת ההליך על-ידי נסיעתו של הנתבע לחוץ לארץ, ידחה העיקרון הראשון (זכות התנועה של הנתבע) מפני הצורך למנוע מהתובע לעמוד לפני שוקת שבורה, עת יינתן לו פסק-דין נגד הנתבע, שהרי אין התקנה צריכה לשמש לנתבע מגן כדי להתחמק מנושיו ולהכשילם".

אם-כן, ראינו כי אחת ממטרותיו הברורות של סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל היא להבטיח שהחייב יפרע את חובו טרם יציאתו מן הארץ וככל שמונח לפני רשם ההוצאה לפועל "יסוד להניח" כי החייב עלול לצאת את הארץ ללא פירעון החוב, או ללא הבטחת פרעונו {בדרך של מתן ערבויות}, הרי שאין להתיר זאת, שאם-לא-כן - פסק-הדין יסוכל.

על-פי נוסחה הנוכחי של הוראת סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל אין צורך להוכיח, כי יציאתו של החייב מן הארץ עלולה לסכל או להכביד על ביצוע פסק-הדין. די שתנוח דעתו של רשם ההוצאה לפועל, כי החייב עומד לצאת את הארץ בלי לפרוע את החוב או בלי להבטיח את פרעונו על-מנת שיורה על עיכוב יציאתו של החייב את הארץ {ראה תמ"ש (ת"א) 11540/06 ק' ר' נ' ק' ס', פורסם באתר האינטרנט נבו (28.06.06)}.

כלומר, חייב המבקש לצאת מן הארץ או שיפרע את החוב או שיבטיח את פרעונו ואם תרצו, ניתן להרחיק לכת ולומר, שבעצם היציאה ללא פירעון החוב או ללא הבטחת פרעונו יש כדי להצביע על החשש שהיציאה עלולה לסכל או להכביד על ביצוע פסק-הדין {דברי בית-המשפט בפרשת ק' ר' נ' ק' ס' שלעיל}.

האיזון אל מול זכותו של החייב לחופש התנועה ימצא את ביטויו ברמת הבטחונות, בין אלה שיוצעו על-ידי החייב ובין אלה שיקבעו על-ידי רשם ההוצאה לפועל בהתאם לסמכותו על-פי סעיף 14(ג) לחוק ההוצאה לפועל - והכל בהתאם לנסיבותיו של המקרה.

מן האמור עולה ברורות, כי כאשר רשם הוצאה לפועל נוכח להבין, כי החייב מתכוון לצאת את הארץ ולהביא בכך לסיכול פסק-הדין, הרי שאין להתיר זאת ועל רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב יציאת החייב מן הארץ. דברים אלה יפים בפרט כאשר החייב מודה בפה מלא שאין לו כל כוונה לשלם בהתאם לפסק-הדין.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עיכוב יציאה מן הארץ (סעיף 14 לחוק)