botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

שלילת הזכות (סעיף 56 לחוק)

1. הדין
סעיף 56 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"56. שלילת הזכות
המוסד רשאי לשלול את הזכות לדמי לידה, כולם או מקצתם, אם קרה אחד מאלה:
(1) בתוך הזמן שבעדו משתלמים דמי לידה עבדה המבוטחת שלא במשק ביתה;
(2) בתוך ששת השבועות שלפני יום הלידה המשוער עבדה המבוטחת שלא במשק ביתה בימים שרופא, שהסמיך המוסד, אסר עליה לעבוד בהם;
(3) המבוטחת לא מילאה אחרי הוראת המוסד בדבר פיקוח רפואי בקשר להריון וללידה."

2. כללי
חוק הביטוח הלאומי העניק למוסד לביטוח לאומי סמכות אשר כרוכה בהפעלת שיקול-דעת. ההלכה היא כי בית-דין איננו שם עצמו במקום פקיד התביעות, אלא שוקל את שאלת סבירותה של אי-הפעלת הסמכות {דב"ע שמ/0-128 המוסד לביטוח לאומי נ' חיטרון, פד"ע י"ד, 287, 291)}.


כאמור, עובדת שעבדה בחופשת לידה אינה מאבדת אוטומטית את הזכאות לדמי לידה אלא לנתבע יש שיקול-דעת האם לשלול וכמה. על הנתבע כרשות מינהלית להפעיל איפוא שיקול-דעת. הפעלת שקול הדעת צריכה לעמוד באמות-המידה הרגילות של החלטה מנהלית ובין-היתר סבירות ומידתיות {ב"ל (חי') 6906-12-08 גלית תורג'מן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 14368 (2012)}.

3. לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית לעניין הפחתת היקף עבודתו של התובע בטיפול בילדו - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 9287-06-13 {אליהו אשלג נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 18939 (2015)} עלתה השאלה האם זכאי התובע לדמי לידה.

התובע הגיש תביעה לתשלום דמי לידה לאב מחליף לתקופה של כחודשיים. ביום ה- 26 לנובמבר 2012 נמסרה לתובע הודעה כי תביעתו נדחתה בהסתמך על האמור בסעיף 56 לחוק הביטוח הלאומי.

התובע נחקר על-ידי חוקר המוסד לביטוח לאומי ביחס לשגרת יומו לפני התקופה בגינה תבע דמי לידה ובמהלכה. בעדותו בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי העיד התובע כי מזה כ- 15 שנים הוא לומד בישיבה מדי יום.

עוד העיד התובע כי את עבודתו בחברת ארץ ומלואה {בגינה הוא מקבל שכר חודשי בסך 18,000 ש"ח} הוא נוהג לבצע בשעות הצהריים, בהפסקה שביום הלימודים בישיבה וכן בשעות הערב.

מעדותו של התובע עלה כי שעות עבודתו בחברת ארץ ומלואה גמישות לחלוטין וכי בעת שהוא מגיע למשרד החברה למעשה אין בו איש.

על רקע האמור לעיל, התובע טען בעדותו בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי כי במהלך חופשת הלידה הוא עבד, אבל פחות מכפי שהוא רוצה והעריך כי היקף עבודתו ירד ב- 80%.

בית-הדין לא קיבל את עדותו של התובע וקבע כי מעדותו של התובע ומהמסמכים שבפניו עלה כי באותה התקופה שבגינה תבע דמי לידה, התובע לא התייצב ללימודים בישיבה כלל ולכן לא היתה כל מניעה כי בהמשך היום ימשיך בעבודתו כפי שהוא רגיל, ואף יוסיף שעות עבודה נוספות, שהרי בשעות אחר הצהריים, שלא כדרכו, התובע לא התייצב ללימודים.

אשת התובע אישרה בעדותה במוסד לביטוח לאומי כי בעבודתה כמורה היא נעדרת מהבית בין השעות 7:30 עד 14:00. ואולם עם שובה הביתה היא נמצאת בבית עם הילדים ובעלה פנוי לשוב לעיסוקיו.

בית-הדין קבע שמעבר לחישוב האריתמטי של שעות העבודה, הלימודים והמנוחה של התובע, לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית לעניין הפחתת היקף עבודתו של התובע בחברת ארץ ומלואה בפועל בשל הטיפול בילדו. בנוסף לכך, לתובע לא היה כל הסבר מדוע לא זימן לעדות את הפקידות שמועסקות במשרדו.

עוד קבע בית-הדין, כי ה"שכר" החודשי ששולם לתובע מחברת ארץ ומלואה איננו נגזרת של עבודה בפועל, אלא שהוא נגזר ממעמדו כיזם של הפרוייקט.

בית-הדין קבע, כי מהראיות שבפניו עלה כי לא היה כל שינוי של ממש במתכונת העבודה של התובע בחברת ארץ ומלואה בשל לידת בנו ולא היתה כל מניעה {ככל שהיא קשורה ללידה}, כי ימשיך למשוך משכורת, בדיוק כפי שעשה ערב הלידה ולנוכח האמור לעיל התביעה נדחתה.

4. התובעת לא הוכיחה שההעלאה בשכרה קשורה לעבודתה ולא סתרה את החזקה לפיה העלאת שכר לאישה הרה סמוך ללידה, נועדה להגדיל את דמי הלידה
ב- ב"ל (ת"א) 49184-11-12 {ורד הורביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 10219 (2014)} המחלוקת בין הצדדים היתה מהו השכר שיש להביא בחשבון כבסיס לחישוב דמי הלידה להם זכאית התובעת.

התובעת עבדה מסוף שנת 1999 כמנהלת חשבונות בחברה בבעלות אביה של התובעת.

התובעת ילדה ביום 25.08.11 והגישה תביעה לדמי לידה.

התביעה לדמי לידה אושרה באופן חלקי ובמכתב מיום 23.07.12, בו הודע לתובעת על דמי הלידה ששולמו לה, נרשמו הדברים הבאים:

"... לאור הקפיצות בשכר בחודשים שקדמו ללידה ולאור עבודתך בעסק משפחתי החלטנו לבדוק את נושא העלאות השכר.

בצענו חקירה, הממצאים נבדקו גם ע"י מח' הגביה. נמצא כי לא היה שינוי בשעות העבודה שלך בחודשים בהם קיבלת בונוסים. התשלומים שקיבלת בבונוסים שולמו גם לאחיותיך אך לא לעובדים ונראים כעזרה משפחתית.

לאור הממצאים החלטנו להשאיר ההחלטה הקודמת בעינה ולחשב את השכר ללא התוספות."

בית-הדין קבע, כי נקודת המוצא לדיון היא שאין חולק בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובעת ובין החברה בבעלות אביה, והמחלוקת היא בשאלה מהו השכר הרגיל שיש לראותו כבסיס לחישוב דמי הלידה לתובעת.

שכרה הרגיל של התובעת ברבע הראשון של שנת 2011 עמד על ממוצע של 6,477 ש"ח, ולשיטתו של הנתבע דמי הלידה חושבו על יסוד שכר חודשי של 9,272 ש"ח, בארבעת החודשים שקדמו ללידה, שכרה של התובעת זינק לסכומים הבאים: 07.2011 - 40,984 ש"ח, 06.2011 - 23,823 ש"ח, 05.2011 - 21,161 ש"ח, 04.2011 - 10,923 ש"ח.

מנתונים אלה עולה שהשכר שדווח בגין התובעת בחודשים הסמוכים ללידה גבוה משמעותית, באופן שאינו סביר ואינו מידתי, מהשכר ששולם לה בחודשים שקדמו לכך.

בית-הדין קבע, כי מהראיות עלה שהעלאת השכר היתה שרירותית ולא היה לה קשר למצב החברה או לביצועיה של התובעת בחברה.

למעשה, לא הובא כל הסבר הקשור בצורת העבודה של התובעת, בעומס עבודה מיוחד או בפרוייקט מיוחד שהתובעת ביצעה, שינוי מהותי בהיקף העבודה או במהותה, שהצדיקו העלאה כה משמעותית בשכר, דווקא חודשים ספורים לפני הלידה.

כמו-כן, מהעדויות עלה שההחלטה על העלאת השכר היתה של אביה של התובעת, כדרך לתגמל את בנותיו ולחלוק איתן את הרווחים מהעסק. יחד-עם-זאת, לא ניתן כל הסבר מדוע שיטת השכר, לפיה שולם הן בונוס בגובה אלפי שקלים והן שכר שעתי, החלה רק חודשים ספורים לפני המועד בו התובעת ילדה.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי התובעת לא הוכיחה שההעלאה החדה בשכרה היתה אותנטית וקשורה לעבודתה ולא סתרה את החזקה לפיה העלאת שכר לאישה הרה סמוך ללידה, נועדה להגדיל את דמי הלידה.

לסיכום כל האמור לעיל, נקבע, כי לא נפלה טעות בהחלטת הנתבע לחשב את דמי הלידה המגיעים לתובעת בהתבסס על שכרה טרם העלאתו.

5. האם המוסד לביטוח לאומי נהג כדין כאשר שלל לתובעת מחצית מדמי הלידה?
ב- ב"ל (ת"א) 23530-07-10 {קטיה רייטר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (3), 1802 (2013)} הסוגיה שעמדה להכרעה היתה, האם המוסד לביטוח לאומי נהג כדין כאשר שלל לתובעת מחצית מדמי הלידה.

התובעת עבדה בחברה כפקידה ומסיעת עובדים ובעלה של התובעת, שימש כמנהל החברה. ביום 24.08.09 ילדה התובעת וביום 15.10.09 הגישה התובעת תביעה לנתבע לתשלום דמי לידה.

הנתבע אישר את תביעתה לדמי לידה והודיע לתובעת כי מאחר שעבדה במהלך חופשת הלידה, הופחתו 50% מדמי הלידה. לתובעת נוצר חוב עקב תשלומים ששולמו לה בגין דמי לידה שלא כדין.

המחלוקת בין הצדדים היתה האם עבדה התובעת במהלך חופשת הלידה.

בית-הדין קבע, כי עדויותיהם של התובעת ובעלה היו מהימנות. עיון בהודעות לחוקר העלה כי גרסותיהם של השניים זהות וקוהרנטיות ואף הנתבע אישר עם ההכרה בתביעה לדמי לידה כי אומנם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין החברה לתובעת.

כמו-כן נקבע, כי התובעת ביצעה עבודה עבור החברה טרם הלידה. בטרם התחילה התובעת לעבוד בחברה עבדה בחברה עובדת אחרת, לתובעת שולם שכר מידי חודש והתובעת ביצעה עבודה אמיתית ואין עסקינן כאן בעבודה שהיא למראית-עין.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הנתבע נתלה בטענותיו בכך שהתובעת המשיכה לענות לטלפונים ורשמה הודעות עבור בעלה. לאחר הלידה המשיכה התובעת לענות לטלפונים בביתה וביצעה הסעות לעיתים רחוקות, אולם התובעת לא ביצעה שליחויות או הפקדות לבנקים.

לסיכום, קבע בית-הדין, בקבלתו את התביעה כי עת מבוטח עובד בביתו קיים קושי להפריד בין הבית לעבודה. העובדה כי התובעת השיבה לטלפונים בתקופת חופשת הלידה היתה בגדר עזרה משפחתית, הא ותו לא.

6. דמי לידה - עבודה חלקית בזמן שמירת ההריון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 52415-05-11 {לירז כריסי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 6601 (2013)} התובעת הגישה שתי תביעות למוסד לביטוח לאומי. האחת, לקבלת גמלה לשמירת הריון והשניה, לדמי לידה.

שתי התביעות אושרו והתובעת קיבלה תשלום עבור שמירת ההריון ודמי הלידה. התובעת ילדה ביום 24.06.10 וכעבור עשרה חודשים הודיע הנתבע לתובעת כי עליה להשיב את הכספים שקיבלה ביתר בגין דמי לידה ובגין שמירת הריון.

הנתבע דרש את השבת הכספים בטענה שהתובעת עבדה במהלך תקופת שמירת ההריון וכן עבדה בתקופה לאחר הלידה וזאת החל בשלושה שבועות לאחר הלידה. לאור זאת, טען הנתבע, כי התובעת לא מילאה אחר הוראות המוסד לביטוח לאומי בדבר פיקוח רפואי במהלך ההריון והלידה.

התובעת טענה מצידה, כי רק סייעה מספר שעות ביום בניהול חנות השייכת לבני משפחתה. לטענתה, על הנתבע היה להפעיל שיקול-דעת ולא לשלול בצורה גורפת את דמי הלידה ושמירת ההריון.

עוד הוסיפה התובעת בעדותה כי מאמצע חודש פברואר 2010 פתחה עסק עצמאי - חנות מכולת. לטענתה, פתחה את העסק על-שמה, אולם את עיקר העבודה ביצעו בעלה ואחיו והיא הגיעה מעת לעת רק כדי לחתום על המחאות ולעבוד מול הספקים. בחקירתה הודתה שעשתה זאת כשעתיים וחצי ביום גם בתקופת שמירת ההריון וגם מכשלושה שבועות לאחר הלידה.

בעלה של התובעת העיד כי אשתו, התובעת, החליפה אותו בעבודה בחנות לשעה - שעתיים ביום ואישר שרק אשתו מוסמכת לחתום על שיקים בחנות.

בית-הדין קבע, כי דין התביעה להידחות. חוק הביטוח הלאומי, קובע כי שמירת הריון היא היעדרות מהעבודה בתקופת ההריון וכי חישוב הגמלה הוא על בסיס יומי.

וכמו-כן, נקבע כי אין מקום לשלם גמלת שמירת הריון בשל היעדרות חלקית. המדובר בגמלה שבאה להחליף שכר והיא משתלמת על בסיס יומי. רק מבוטחת שלא עבדה כלל תהא זכאית לגמלה זו.

על-פי סעיף 60 לחוק הביטוח הלאומי, הגמלה לשמירת הריון לכל יום היא בסכום השווה לשכר העבודה הרגיל המחושב על-פי שכר יומי. מכאן ברור שמדובר בגמלה מחליפת שכר המשתלמת על בסיס יומי ולא אחר.

משהגמלה משתלמת על בסיס יומי אזי בהכרח הזכאות לה אף היא חייבת להיות על בסיס יומי, שכן חייבת להיות התאמה בין הזכאות לתשלום, ואכן, על-פי סעיף 59 לחוק הביטוח הלאומי, מבוטחת שהיתה בשמירת הריון כאמור 30 ימים רצופים לפחות, תהיה זכאית לגמלה בעד התקופה האמורה - דהיינו, של שלושים הימים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי באשר לשאלה - מהי אותה שמירת הריון, אשר מבוטחת שהיתה 30 ימים רצופים לפחות במצב כזה, תהיה זכאית לתשלום גמלה בעד הימים הללו. הרי שבכך עוסק סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. לפי אותו סעיף שמירת הריון מוגדרת כהיעדרות מהעבודה בתקופת הריון בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את חיי האישה או עוברה.

מן האמור עולה בבירור, שהחוק נועד ליתן גמלה למבוטחת הנמצאת 30 ימים רצופים במצב רפואי של סיכון חייה או סיכון חיי עוברה עקב הריון, ושנעדרה עקב זאת באותו פרק זמן מעבודתה. רק מבוטחת שכזאת, תהא זכאית לגמלה מחליפת הכנסה לאותם 30 ימים לפחות, שיחושבו על בסיס שכרה היומי.

המסקנה הבלתי-נמנעת על-פי הקשר הדברים, לאור האמור, הינה, כי היעדרות מהעבודה לעניין שמירת הריון בגין מצב רפואי המסכן חיי האישה או עוברה, היא היעדרות מהעבודה על בסיס יומי ולא על בסיס צמצום היקף שעות העבודה בכל יום.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי משהתובעת החליטה לעבוד בזמן שמירת ההריון, גם אם המדובר בשעות ספורות ביום, מדובר בעבודה וזאת בניגוד לחוק הביטוח הלאומי ולתכליתו. לאור זאת הנתבע פעל כדין כאשר שלל את הגמלה לשמירת הריון והכיר בתשלום דמי לידה למשך שלושה שבועות בלבד לאחר הלידה.

7. דמי לידה - התובעת עבדה מהבית - התביעה הנדחתה
ב- ב"ל (חי') 6906-12-08 {גלית תורג'מן נ' המוסד לביטוח לאומי , תק-עב 2012(4), 14368 (2012)} התובעת הגישה תביעה לדמי לידה, למוסד לביטוח לאומי, לאחר שילדה.

התובעת עבדה כשכירה בחברת "דנגור זהר", אשר בבעלות אביה, תקופה של שנה ותשעה חודשים עד 08.07.08 היום בו ילדה ויצאה לחופשת לידה.

במסגרת חקירה שערך הנתבע במהלך חופשת הלידה של התובעת, סיפרה התובעת לחוקר מטעם הנתבע שהגיע לביתה, כי היא "מסייעת קצת מהבית" לעסק המשפחתי "למשל משכורות אני עושה בבית מביאים לי את כרטיסיות העבודה של העובדים ואני מכינה אותם, זה לוקח לי יום בערך. אני גם עושה חישוב כמויות ומחירים של הזכוכית כשזה גם יום-יומיים ועדכון חשבונות לקוחות. כחודש אני מסייעת לו בערך בין 4-3 ימים כעזרה לעסק משפחתי. אני לא יכולה להתנתק ...".

בהחלטתו קבע המוסד לביטוח לאומי, כי שכרה החודשי של התובעת, לצורך חישוב תשלום דמי לידה הינו 4,000 ש"ח לחודש, לאחר שבמסגרת חקירתה הסתבר לנתבע שהתובעת עבדה במהלך חופשת הלידה באופן חלקי, ובהתאם לכך שולמו לתובעת דמי הלידה לפי הכנסתה שקדמה להעלאה בשכרה, בהסתמך על סעיף 56 לחוק הביטוח הלאומי.

על החלטה זו ערערה התובעת. לטענתה, היות ומדובר בעסק משפחתי, במהלך חופשת הלידה שלה, מרצונה החופשי, התנדבה לסייע ללא כל תמורה כספית למעסיקה שהוא אביה, לטענתה תרומתה היתה רק "בחישוב המשכורות בתחילת החודש, ובבדיקת עבודתן של הפקידות שעושות את עבודתה, כל זאת נעשה ללא תמורה כספית ומשום שמדובר בעסק של אביה, לפיכך לטענתה, היא זכאית לדמי לידה בהתאם להכנסתה מעבודה בארבעת החודשים שקדמו למועד הלידה, כאשר שכרה החודשי האמיתי, היה בסך 6000 ש"ח לחודש.

באשר לטענת הנתבע, כי התובעת עבדה במהלך חופשת הלידה, מסרה התובעת שתי גרסאות שונות. לחוקר מטעם הנתבע סיפרה התובעת בחלוף חודשיים לאחר הלידה, כי אין עובדת שמחליפה אותה בתקופת היעדרותה לרגל חופשת הלידה, וכי היא מסייעת לעסק של אביה מביתה, בהכנת כרטיסי העבודה להנהלת חשבונות - שלוקח לה בערך יום, חישוב כמויות ומחירים של זכוכית בין יום ליומיים, וכן היא מסייעת בעדכון חשבונות לקוחות ובסה"כ בחודש היא מסייעת לעסק המשפחתי בין 4-3 ימים.

לעומת-זאת, במסגרת תצהירה ועדותה, טענה התובעת כי הסיוע בעבודה במהלך חופשת הלידה היה רק דרך הטלפון "התקשרו אלי הפקידות שעבדו איתי והתייעצו במספר נושאים וכי מדובר בשיחות טלפון בודדות", והדבר נעשה רק בחודש הראשון של חופשת הלידה, לאחר-מכן לא היו זקוקים לעזרתה. וכי עם צאתה לחופשת לידה, הועסקה עובדת מחליפה.

בית-הדין קבע, כי יש ליתן משקל רב, לדברי התובעת בגרסתה הראשונה אשר ניתנה באופן חופשי וספונטאני, שכן הלכה פסוקה היא, כי בית-הדין רשאי להעדיף דברים שנאמרו בהודעה לחוקר מטעם הנתבע, על פני גרסה שנמסרה במועד מאוחר יותר, וזאת מאחר וההודעה הינה גרסה ראשונית שנגבתה, כאשר התובעת לא היתה מודעת עדיין לתוצאות המשפטיות של דבריה, בעוד שגרסה מאוחרת יותר הינה לא אחת גרסה משופרת ש"שופצה" לצורך הדיון המשפטי.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי אכן רשאי היה הנתבע לשלול את הזכות לדמי לידה.

בנוסף לכך נקבע, כי הסכום הנקוב בתלושי השכר של התובעת ארבעה חודשים לפני שילדה, אינו משקף את שכרה הרגיל וכי העלאת השכר, נעשתה על-מנת ליהנות מדמי לידה גבוהים יותר.

8. דמי לידה - התובעת עבדה בחברה שבה הפעילות היא עונתית - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ב"ש) 62746-12-12 {סיון ביכלר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 15709 (2014)} התובעת הגישה תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי, בעקבות החלטת פקיד התביעות בתביעתה לדמי לידה. התביעה לדמי לידה לתקופה שמיום 16.02.2012 ועד לתום תקופת חופשת הלידה, 01.05.2012, נדחתה, מהנימוק כי התובעת חזרה לעבודה ביום 17.02.2012.

במהלך שנת 2011 הקימה התובעת ובן זוגה חברה העוסקת בניקוי קולטים סולאריים. הפעילות בחברה היא עונתית והתבצעה בין החודשים אפריל לנובמבר. על-פי חלוקת התפקידים בין בני הזוג, בעלה של התובעת היה אחראי על התפעול והשיווק וניהול המשרד, הקשר עם הלקוחות והספקים והניהול הכספי השוטף הם באחריות התובעת.

בשל האופי העונתי של פעילות החברה, נמנעה החברה מלהעסיק עובדים במהלך החודשים נובמבר עד מרץ, כך בשנה המדוברת, שנת 2012, העסיקה החברה בחודש דצמבר 2011 ובחודשים ינואר, פברואר ומרץ 2012, עובד אחד בלבד, מלבד בן הזוג. לקראת תחילת הפעילות, בחודש אפריל 2012, קלטה החברה פקידה למשרד וצוות של כעשרה עובדים לצורך הפעילות השוטפת - ניקוי קולטים סולאריים.

על-פי גרסת התובעת, היא יצאה לחופשת לידה ב- 01.02.12, לקראת הלידה הצפויה {במהלך חודש פברואר}. התובעת הוסיפה כי חזרה לעבודה בתחילת מאי 2012 ובנסיבות אלה היא זכאית לדמי לידה.

בית-הדין קבע, כי על רקע העובדה שהשאלות שהופנו לתובעת בחקירתה בידי החוקר, נעו בין הזמנים, בין שאלות הנוגעות לעבודה המתבצעת בדרך-כלל על-ידי התובעת בחברה ושאלות הנוגעות לעבודת התובעת בזמן חופשת הלידה - אין מקום להיתפס לאמרות מהן ניתן כביכול ללמוד שהתובעת עבדה בעבודתה הרגילה בזמן חופשת הלידה, בהתחשב באופי גביית ההודעה ולאור העובדה כי אותן תשובות אינן מתיישבות עם האופי העונתי של פעילות החברה. בפרט כאשר באותה הודעה ציינה התובעת במפורש כי בהתחשב באופי העונתי של פעילות החברה, לא היתה עבודה בזמן היותה בחופשת לידה.

לפיכך, ברור כי במהלך תקופת חופשת הלידה ובפרט בחודשים פברואר ומרץ, לא התקיימה פעילות המחייבת קשרים עם לקוחות, ספקים, תשלומי שכר וכיוצ"ב פעולות אשר התובעת עשתה בשגרה בתקופת הפעילות, ואין כל היגיון להיתפס לאמרה שנרשמה כביכול מפי התובעת, לפיה היא בקשר עם הלקוחות הגדולים, מוציאה תלושי שכר, דואגת לביצוע העברות בנקאיות במהלך חופשת הלידה.

לסיכום, בית-הדין התרשם מאמינות עדותם של התובעת ובעלה, אשר בעדויותיהם אישרו את הנטען בכתב התביעה ולפיו לא עבדה התובעת במהלך חופשת הלידה.

9. דמי לידה - גמלת שמירת הריון - היום הקובע - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 34497-04-10 {שרבין דלשדפר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 2486 (2014)} התובעת נכנסה להריון שעה שהיתה בחופשה ללא תשלום מהעבודה. בעבור תקופה זו התובעת תבעה לקבל גמלת שמירת הריון.

התובעת הגישה לבית-הדין תביעה כנגד הנתבע וזאת לאור החלטת הנתבעת לדחות את תביעותיה של התובעת לגמלת שמירת הריון ולגמלת דמי לידה.

הנתבע טען, כי בהיעדר יום קובע בו הפסיקה התובעת לעבוד בשל שמירת ההריון, כפי שקובע החוק, אזי אין התובעת עומדת בדרישות החוק לגמלת שמירת הריון.

מהראיות עלה כי התנהלות הצדדים, התובעת וחברת פרטנר, היתה לא על-פי הכללים, ולמרות זאת הן התובעת והן מעסיקה סברו כי אותה תקופה היתה תקופת חל"ת {חופשה ללא תשלום} של התובעת. מעסיקה ראה לאורך כל התקופה בה שהתה התובעת בחל"ד {חופשת לידה}, חל"ת שמירת הריון ושוב חל"ד, כעובדת לכל דבר ועניין וכך אף רשם באישור תקופת ההעסקה שלה. אמנם לא הוגשה בקשה על-ידי התובעת בזמן אמת לחל"ד, אך מאידך גם לא הוצא לתובעת כל מכתב על-ידי המעסיק הדורש ממנה לשוב לעבודה .

לכן בית-הדין קבע כי התקופה בה גילתה התובעת כי היא בהריון נוסף היתה בתקופת החל"ת ממקום עבודתה הקבוע ובפועל עדיין נחשבה כעובדת של חברת פרטנר.

נותרה השאלה האם ניתן לקבל את טענת הנתבע כי בהיעדר יום קובע בו הפסיקה התובעת לעבוד בשל שמירת ההריון, כפי שקובע החוק, אזי אין התובעת עומדת בדרישות החוק לגמלת שמירת הריון.

אמנם לא עבדה התובעת בפועל אצל מעסיקה, אך בית-הדין קבע כי אין בכך כדי לפגום בזכותה לקבלת הגמלה וזאת הן לפי מידת הצדק והיושר כמו גם מעקרונות הביטחון הסוציאלי.

בית-הדין קבע כי במקרה זה יש להגמיש את הוראת החוק ולראות בתובעת עדיין כעובדת המצויה בחופשה ללא תשלום מאושר ועל-כן הקביעה במהלך החל"ת כי אינה יכולה לשוב לעבודתה כפי שתכננה לעשות בטרם ידעה על ההריון הוא אישור כי היא נחשבת לעובדת ועל-כן ההחלטה על שמירת ההריון מזכה את התובעת בגמלת שמירת ההריון.

בנוסף לכך, באשר לתשלום דמי הלידה, כאמור על-אף שהתובעת לא עבדה בפועל ביום בו ילדה אין חולק כי עד למועד הלידה שהתה התובעת בשמירת הריון, זאת על-פי האישורים שהציגה.

נקבע שהתובעת היתה זכאית לשמירת הריון, ולכן יש לראות בתקופה זו כתקופה המחליפה בהגדרה את המונח "תקופת עבודה" ולכן יש אף לשלם לתובעת את דמי הלידה, כפי הקבוע בחוק.

10. דמי לידה - מענק אשפוז - אם פונדקאית מחוץ לישראל - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 20833-07-10 {רועי ראובני הורוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(2), 24215 (2014)} עלתה השאלה האם זכאים התובעים שהם מספר זוגות גברים ל"מענק אשפוז" מכוח סעיף 42(א) לחוק הביטוח הלאומי בגין לידה באמצעות אם פונדקאית מחוץ לישראל.
ילדיהם של התובעים נולדו פגים ואושפזו בארה"ב ובהודו ואין להם כל אם מוכרת לפי חוק כלשהו והתובעים מגדלים אותם יחד עם בני זוגם. החלק הארי של הוצאות האשפוז בחו"ל שולם באמצעות חברות הביטוח של האם הפונדקאית, והתובעים נשאו בהשתתפות עצמית.

הזוגות תבעו מענקי אשפוז מהמוסד לביטוח לאומי שאישר לתובעים תשלום של מענק לידה ודמי לידה אך דחה את תביעתם למענק אשפוז מהטעם שהזכאות למענק, נתונה ל"תושבת ישראל, אשת תושב או עובדת בישראל שלידתה אירעה בישראל", ולהן בלבד.

התובעים טענו כי יש לפרש את סעיפים 42(א)(1) ו- 43(ג) לחוק הביטוח הלאומי באופן הקובע זכאות למענק אשפוז גם למבוטח גבר, שהביא ילד לעולם מחוץ לישראל באמצעות פונדקאית תוך הזדקקות לשירותי אשפוז בבית-חולים.

לאחר שקילת טענות הצדדים, שוכנע בית-הדין כי התשובה לכך חיובית. ואלה הנימוקים המצטברים לכך:

הנימוק הראשון, הזכאות לפי הוראות החוק הינה ל"מבוטחת שהזדקקה לאשפוז בקשר ללידה". אשר לשימוש במונח "מבוטחת" קובע סעיף 6 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 כי "האמור בלשון זכר - אף לשון נקבה במשמע, וכן להיפך", ומכאן שלעיתים בוחר המחוקק מטעמי נוחות להשתמש בלשון זכר או נקבה, אך אין להסיק מניסוח זה כשלעצמו כי הוראת החוק אינה מתייחסת לשני המינים.

הנימוק השני, המילים "שהזדקקה לאשפוז בקשר ללידה" בסעיף 42(א) לחוק הביטוח הלאומי אינן מחייבות כי המבוטחת עצמה היא שתזדקק לאשפוז בקשר ללידה, ודי בכך שמבוטח הזדקק לאשפוזו של הילוד בקשר ללידה.

הנימוק השלישי, הפרשנות שהוצעה על-ידי התובעים מתאפשרת לפיכך מלשון החוק, ומתחייבת מתכליתו ומעקרונותיה הכלליים של השיטה ובהתחשב בכך, בית-הדין לא ראה הצדקה - בין כזו הנובעת מלשון החוק ובין מתכליתו - לשלול זכאות למענק אשפוז ממבוטח, שהדרך היחידה בה יכול היה להגשים את רצונו להורות ביולוגית הינה באמצעות אם פונדקאית מחוץ לישראל; קל וחומר, כאשר לוקחים בחשבון את חשיבותה של הזכות להורות והזכות למשפחה כפי שהוכרה בפסיקה, ואת עקרון השוויון שאמור להדריכנו בפרשנותם של חוקים.

הנימוק הרביעי, המוסד לביטוח לאומי הכיר בשינויי העיתים כמצדיקים התייחסות שונה לפרק ג' לחוק הביטוח הלאומי, נוכח הצורך שראה "להתאים את המושג "משפחה" למציאות של ימינו.

הנימוק החמישי, "מבוטחת" כוללת בחובה למעשה גם "מבוטח", וזאת לפי הפרשנות שנתן המוסד לביטוח לאומי עצמו לסעיפים העוסקים בתשלום מענק לידה ודמי לידה {גם אם עשה כן תוך היקש מסעיף 57 לחוק הביטוח הלאומי, אך אין חולק כי התובעים אינם הורים "מאמצים", ולהבדיל מהורים מאמצים - נדרשו לשאת גם בהוצאות הלידה}.

ההבחנה שערך המוסד בנהליו בין מענק לידה ודמי לידה {שישולמו גם לבני זוג גברים} לבין מענק אשפוז {שלא ישולם להם} אינה סבירה לפיכך {לרבות בהתחשב בקשר ההדוק בין מענק הלידה ומענק האשפוז}.

הנימוק השישי, פרשנותו של המוסד לביטוח לאומי יוצרת קבוצות שאין ביניהן שונות רלוונטית, באופן הנוגד את עקרון השוויון {ראה גם בג"צ 9722/04 פולגת ג'ינס בע"מ נ' ממשלת ישראל, תק-על 2006(4), 3354 (2006)}.

הנימוק השביעי, המוסד לביטוח לאומי למעשה לא העלה כל טענה המצדיקה את ההבחנה שיצר, לא ניסה לטעון כי תכליתו של מענק האשפוז אינה מצדיקה תשלום להורה שנשא בהוצאות אשפוזו של הילוד כתוצאה מהלידה בפועל ואף לא ניסה לטעון כי ההבחנה שיצר נועדה לתכלית כלשהי.

אף לא ניתן לטעון כי המחוקק הוא שביצע את ההבחנה שמבצע המוסד לביטוח לאומי ויש לכבד את רצונו, שכן ברור גם למוסד לביטוח לאומי, כי בעת ניסוחן של הוראות פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי לא העמיד המחוקק מול עיניו את התופעה של הולדה אלטרנטיבית.

למעשה המוסד לביטוח לאומי עצמו שוכנע כי יש לפרש את החוק בהתאם להתפתחות העיתים ולהכיר בהולדה באמצעות פונדקאית בחו"ל, ולפיכך החלטתו לבלום את ההכרה דווקא בהתייחס למענק האשפוז הינה בלתי-סבירה ומפלה.

לאור האמור לעיל, בית-הדין קיבל את תביעתם של האבות וקבע שיש להכיר בזכאותם העקרונית של התובעים למענק אשפוז בגין ההוצאות הכרוכות בלידת ילדיהם באמצעות אם נושאת בחו"ל וכמו-כן קבע כי יש לפרש את סעיפים 42(א)(1) ו - 43(ג) לחוק הביטוח הלאומי כמקנים זכאות למענק אשפוז גם למבוטח גבר שהביא ילד לעולם באמצעות אם נושאת מחוץ לישראל.

11. התביעה לדמי לידה הוגשה בשיהוי ניכר - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 44772-06-12 {זהר פרלה קוטלר צירנוביצקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 22228 (2013)} הוגשה תביעה בעקבות החלטת המוסד לביטוח לאומי שלא לשלם לתובעת דמי לידה בעקבות לידת בנה. בהחלטה נאמר שהתביעה הוגשה בחודש נובמבר 2011, בחלוף 12 חודשים מהלידה, בניגוד להוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.

בן זוגה של התובעת טען, כי התובעת הגישה תביעה לתשלום דמי לידה עבור בנה במועד, אלא שלא שמרה העתק. עוד נטען כי מכיוון שהמוסד לביטוח לאומי יודע שנולד ילד, ולראיה - שולמה קצבת ילדים עבורו - לא ברור מדוע לא שילם דמי לידה.

הנתבע טען שאין קשר בין קצבת ילדים לבין דמי לידה, וכי לצורך תשלום דמי לידה יש להוכיח מספר נושאים כגון אם מדובר בעצמאית - כי עבדה בתקופה הנדרשת ומה גובה המשכורת. עוד נטען שהתובעת הגישה בעבר שתי תביעות לדמי לידה ומכאן שהפרוצדורה מוכרת לה.

בית-הדין קבע, כי בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי נקבע כי כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד לביטוח לאומי תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. התביעה כאן הוגשה בשיהוי ניכר, בחלוף למעלה משנה ממועד הלידה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת טענה ובצדק, כי העובדה שילדה ומועד הלידה, ידועים למוסד לביטוח לאומי ומופיעים במסמכים רשמיים ולכן אין באי הגשת תביעה במועד, כדי למנוע את הזכות לקבלת דמי לידה.

אכן, כך נקבע בהתייחס לזכאות לקצבת זקנה שאינה מותנית בהכנסה, שאז נקבע כי אף במקרה של אי הגשת תביעה במועד, הזכות אינה פוקעת.

אך, שונים הדברים עת מדובר בתביעה לדמי לידה. על-פי לשון הסעיף, הזכאות לדמי לידה מותנית בכך שהיולדת לא עבדה או לא עסקה במשלח ידה בתקופה המדוברת. במקרה הנדון עסקינן בתובעת שהיא עובדת עצמאית.

השאלה אם עבדה או לא בתקופה שבגינה היא תובעת דמי לידה, היא שאלה עובדתית שהיתה אמורה להבחן בזמן אמת, בסמוך ללידה, והעלאת הטענה לראשונה בחודש נובמבר 2011, שנה וארבעה חודשים לאחר הלידה, אינה מאפשרת לבחון את התנאי הקבוע בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.

במקרה הנדון, מעבר להוראת החוק הברורה המפורטת בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, מתקיים גם הרציונל שעומד בבסיס אותה הוראה, שכן הגשת התביעה באיחור מקשה על הבחינה האם התקיימו תנאי הזכאות.

נוכח האמור, דחה בית-הדין את התביעה והוסיף שהחלטת המוסד לביטוח לאומי ניתנה כדין ובהתאם להוראות החוק.

12. התובעת לא היתה בהריון עת הפסיקה לעבוד ותביעתה לדמי לידה - נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 41860-04-12 {ליאת בלומנפלד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 8071 (2013)} התביעה לדמי לידה נדחתה מהטעם שביום בו התובעת הפסיקה לעבוד, היא לא היתה בהריון.

בית-הדין קבע, כי התובעת עבדה בחברת "הוד חפר בע"מ" מיום 27.01.07 ועד לפיטוריה ביום 25.11.10. אין מחלוקת כי ביום בו פוטרה לא היתה התובעת בהריון. כמו-כן, התובעת קיבלה דמי אבטלה עד לחודש מאי 2011.

בית-הדין קבע, כי עוד לפני ההריון ובמשך כל תקופת ההריון ועד הלידה - לא עבדה המשיבה. תחילה שולמו לה, במהלכה של תקופה זו, דמי אבטלה כמובטלת שאינה עובדת ולאחר מיצוי תקופת דמי האבטלה ועד הלידה היא נותרה ללא עבודה וללא אבטלה.

לכן, משכך הם הדברים, קבע בית-הדין, כי אין לראותה כמי שעבדה ואיבדה את מקור הכנסתה עקב ההריון או הלידה, ואין היא זכאית לגמלה מחליפת ההכנסה שלא היתה לה כל תקופת ההריון עד הלידה.

13. דמי לידה לעצמאית - דמי ביטוח לאומי שולמו לאחר הלידה - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 11431-11-09 {ד"ר דפנה רגב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 4098 (2013)} נדונה תביעתה של התובעת, לדמי לידה לפי סעיף 49 לחוק הביטוח הלאומי, כעצמאית. יש לציין כי תביעתה של התובעת לדמי לידה כשכירה אושרה.

התובעת, עבדה כמרצה וכמטפלת באמנות, והיתה רשומה במוסד לביטוח לאומי הן כשכירה והן כעצמאית החל מ- 2006. במהלך חודש אוגוסט 2007 הודיע הנתבע לתובעת כי היא אינה עונה להגדרה הקבועה בחוק ל"עובד עצמאי", אשר רואה בעצמאי כמי שעוסק במשלח ידו לפחות 12 שעות בשבוע, ומרוויח לפחות 15% מהשכר הממוצע במשק.

שכרה של התובעת נקבע לאור נתונים שהתקבלו ממס הכנסה בהתאם לשומת 2006, ועמד על-סך 677 ש"ח לחודש. בנסיבות אלה הואיל ושכרה של התובעת לא הגיע לכדי 15% מהשכר הממוצע במשק {שבאותה העת עמד על 1,107 ש"ח}, התובעת לא מלאה אחר תנאי הגדרת "עצמאי". לפיכך, התובעת לא נדרשה לשלם דמי ביטוח לאומי כעצמאית, ומנגד, לא היתה מבוטחת בענפים - נפגעי עבודה ודמי לידה כעובדת עצמאית.

במהלך שנת 2007, גדל באופן ניכר היקף שכרה של התובעת כעצמאית, והיא פנתה לעדכן את הנתבע בעניין זה. ביום 30.10.07 התקבלה על-ידי הנתבע בקשה לתיקון מקדמות לשנת 2007, אשר לטענת התובעת, לוותה במסמכים הנדרשים.

נציגת הנתבע שלחה לתובעת שני מכתבים - באחד צויין כי התובעת אינה עובדת מספיק שעות בשבוע ואינה משתכרת דיה על-מנת לעמוד בתנאי הגדרת "עצמאית" בחוק הביטוח הלאומי. ובשני צויין כי מוחזרים לה הטפסים והמסמכים שמילאה והמוזכרים לעיל, שכן לא ברור מדוע הוגשו. לפי מכתב זה, התובעת לא חוייבה בדמי ביטוח כעצמאית. עוד צויין במכתב, כי במידה וחל שינוי בשעות עבודתה ושכרה של התובעת, עליה להגיש טופס דין-וחשבון ולעדכן את מעמדה בהתאם.

ביום 19.11.07 שגרה התובעת מכתב לנתבע, אליו צרפה בשנית את המסמכים ששלחה בעבר, וכן את המכתבים שקיבלה מנציגת הנתבע, וביקשה לברר שוב, האם בעקבות העליה בשכרה עליה לשלם דמי ביטוח לאומי באותה השנה {2007}.

לטענת התובעת משלא הובהרה לה החשיבות שבהגעה מידית לנתבע, בטרם תסתיים שנת 2007, הגיעה התובעת לנתבע רק ביום 10.01.08. במועד זה, נאמר לתובעת כי לא ניתן יותר לערוך שינויים בעניין שנת 2007. באותו המועד, מילאה התובעת טופס "דין-וחשבון רב-שנתי", בו הצהירה על העליה בשכרה במהלך 2007. עדכון זה לגבי שנת 2007 אינו נלקח בחשבון על-ידי הנתבע, ואף לא נלקח בחשבון לגבי שנת 2008, שכן לא מולא הטופס המתאים, שהוא "בקשה לתיקון מקדמות" לשנת 2008.

לפיכך, ב- 16.01.08 נשלח לתובעת מכתב מהנתבע, לפיו היא עוסקת במשלח ידה 12 שעות בשבוע, אולם הכנסתה החודשית הממוצעת הינה 677 ש"ח בלבד, ולכן אינה עונה על הגדרת "עצמאית".

ב- ביולי 2008 ילדה התובעת את בנה. לאחר שהגישה תביעה לנתבע, קיבלה דמי לידה על עבודתה כשכירה. באותה העת, משידעה התובעת כי לא שילמה דמי ביטוח לאומי כעצמאית, לא הגישה לנתבע תביעה לדמי לידה כעצמאית.

במהלך דצמבר 2008 התקבלה על-ידי הנתבע שומת התובעת ממס הכנסה לגבי שנת 2007, ולפי דברי התובעת הנתונים אשר הופיעו בה גברו על הצהרות התובעת. בעקבות עדכון פרטי התובעת במאגרי הנתבע, נשלחה לתובעת במהלך דצמבר 2008 בקשה לתשלום רטרואקטיבי של דמי ביטוח לאומי כעצמאית בגין השנים 2008-2007 בסך 5,787 ש"ח. התובעת שילמה את הסכום הנ"ל באמצעות כרטיס האשראי באותו היום.

מששילמה התובעת דמי ביטוח לאומי כעצמאית עבור שנת 2008, פנתה ביום 19.01.09 בבקשה לנתבע לשלם לה דמי לידה גם על עבודתה כעצמאית. התובעת נענתה בשלילה, מן הטעם שלא ענתה על הגדרת "עצמאית" לפי החוק במהלך שנת 2008.

בית-הדין קבע, כי התובעת עשתה כל אשר יכלה על-מנת להסדיר את מעמדה בנתבע כ"עצמאית" העונה על ההגדרה שבחוק, בהתאם לגובה שכרה ומספר שעות עבודתה, ועמדה בתנאי החוק.

אין חולק על-כך כי התובעת יצרה קשר עם הנתבע מספר פעמים - החל מחודש אוקטובר 2007, על-מנת לעדכן את הנתבע באשר לשינוי הנתונים בתיקה, כדי לשנות את הסטטוס שלה אצל הנתבע ל"עצמאית" לפי ההגדרה, היינו - עובדת לפחות 12 שעות שבועיות, ומשתכרת לפחות 15% מהשכר הממוצע במשק. עוד אין מחלוקת, כי הגם ששינויים אלו לא נקלטו במועדם - לאור נתוני התובעת במהלך שנת 2007, היא אכן עמדה בקריטריונים להכרה כ"עצמאית". הצדדים אף תמימי דעים כי כאשר נדרשה התובעת, לאחר שהנתבע עדכן את נתוניה, לשלם דמי ביטוח כ"עצמאית" עבור השנים 2007 ו- 2008, היא עשתה זאת בהקדם. לפיכך, לידת בנה אמורה היתה לזכותה בדמי לידה כעצמאית.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת פעלה ללא לאות על-מנת להביא לידיעת הנתבע את העובדות האמתיות ולברר האם עליה לשלם דמי ביטוח, ובאיזה גובה. ברם על-אף נסיונותיה החוזרים ונשנים, נתקלה היא פעם אחר פעם בחוסר שיתוף פעולה מצד הנתבע.

לו הנתבע היה פועל כנדרש ממנו, ומעדכן את התובעת בכל הצעדים שעליה לנקוט, ניתן היה להכיר בה כעצמאית העונה על ההגדרה שבחוק עוד בשנת 2007. כאשר פנתה התובעת אל הנתבע לראשונה, באוקטובר 2007, היה באפשרותו לשלוח אליה את דרישת התשלום עוד לפני 12.08 - העת בה התקבלה שומת 2007 - והתובעת היתה יכולה לשלם את דמי הביטוח עוד בטרם ילדה.

ברי כי מלכתחילה כל חלופת המכתבים בין התובעת לנתבע סבה סביב השאלה האם לאור העליה בהכנסתה עליה לשלם דמי ביטוח, וברי כי מרגע שקיבלה את דרישת התשלום מיהרה להיענות לה, בנסיבות אלה אין לקבל את טענת הנתבע, שיש לדחות את תביעת התובעת בשל תשלום רטרואקטיבי של דמי הביטוח ומשכך טענה זו נדחית.

לסיכום, קבע בית-הדין כי משאלה פני הדברים - התביעה מתקבלת, ונקבע כי יש לראות בתובעת כ"עצמאית", ששילמה את דמי הביטוח במועדם, והיא זכאית לתשלום דמי לידה כ"עצמאית" בגין לידת בנה.

14. דמי לידה - טיפולי פוריות - הפסקת עבודה בטרם הכניסה להריון - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 5829-09 {שרה דונט נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 1825 (2012)} נדונה זכאות התובעת לדמי לידה בגין לידה מיום 13.04.09.

בית-הדין קבע, כי השאלה שבמחלוקת היא האם במועד הכניסה להריון, היתה התובעת בגדר עובדת "שהפסיקה לעבוד בהיותה בהריון", כמשמעות ההגדרה שבסעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי.

בעדותה, הבהירה התובעת שעבדה בפועל, כגננת, עד ליום 31.05.08. התובעת אישרה שהפסיקה לעבוד בגלל טיפול ההפריה שעברה וכי בחודש שבו עברה טיפול, לא יכולה היתה לעבוד.

לתיק הוגש אישור מאת המעסיק. המעסיק לא מילא רובריקה של הסיבה להפסקת עבודה {פיטורים או התפטרות או אחר}. המעסיק ציין שמדובר בעבודה זמנית.

לטענת הנתבע, יש לראות כמועד הפסקת העבודה את המועד שבו התובעת הפסיקה לעבוד בפועל - 31.05.08 וכי במועד זה התובעת לא היתה בהריון ולכן אינה זכאית לדמי לידה.

נטען על-ידי הנתבע, כי הוא בחן אפשרות לזכות את התובעת בדמי לידה לפי הסעיף הקובע שמבוטחות שהפסיקו לעבוד לצורך טיפולי פוריות, יהיו זכאיות לדמי לידה אם עברו 10 חודשים מיום הפסקת העבודה ועד יום הלידה המשוער, ואולם לטענת הנתבע, התובעת ילדה יותר מ- 10 חודשים לאחר שהפסיקה לעבוד ולכן גם לפי סעיף זה אינה זכאית לדמי לידה.

התובעת העידה שהסיבה שלא עבדה לאחר חודש מאי, היתה בגלל הטיפולים וכי בחודש שבו עברה טיפולים, לא יכולה היתה לעבוד. על-פי עדותה, שלא נסתרה, לא פוטרה ממקום העבודה וגם לא התפטרה וכי לולא היתה נכנסת להריון, היתה יכולה להמשיך לעבוד.

בית-הדין קבע, כי התובעת היתה עובדת זמנית, כך על-פי אישור המעסיק אשר ציין את תקופת העבודה והוסיף "לא ברציפות", משמע - היו הפסקות בעבודה גם לפני ההפסקה האחרונה. בתקופה זו אמנם לא היתה עבודה בפועל, אך היו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין המעסיק והדברים נעשו בהסכמת הצדדים ולצורך טיפולי הפוריות.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, בית-הדין קבע, כי את התקופה שלאחר חודש מאי ועד לשמירת ההריון, יש לראות כחופשה ללא תשלום שנטלה העובדת, בהסכמת המעסיק, ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד, וזאת לצורך טיפולי פוריות.


15. שלילת דמי לידה - בחינת היום הקובע - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 46081-11-11 {ורד נדלר - בן דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 9889 (2012)} התובעת הפסיקה את עבודתה לצורך שמירת הריון וזאת עד ליום בו ילדה את לידתה הראשונה.

לאחר הלידה שהתה התובעת בחופשת לידה ולאחריה המשיכה לחופשה ללא תשלום עד למועד בו הודיעה למעסיקהּ על הפסקת עבודתה.

יוצא איפוא שמיום ה- 21 לדצמבר 2009 ועד מועד התפטרותה, לא חזרה התובעת לעבודה בפועל ולפיכך יכונה יום ה- 21 לדצמבר 2009 להלן כמועד סיום העבודה בפועל.

בתקופה שבין ינואר ועד אוגוסט 2011 קיבלה התובעת מהנתבע דמי אבטלה. בתוך תקופה זו, ביום ה- 6 ליולי 2011, כשכבר נותקו יחסי עובד-מעביד היתה הנתבעת בהריון שהסתיים בלידתה השניה.

תביעה זו הינה לדמי לידה עבור לידתה השניה. הנתבע דחה את תביעתה של התובעת בהסתמך על הוראת סעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי.

הנתבע טען שככל שהיתה התובעת זכאית לדמי הלידה הנדונים, היה עליה להשיב את דמי האבטלה שקיבלה בגין תקופה חופפת.

עוד טען הנתבע כי "היום הקובע" היחיד בעניינה של התובעת, הינו מועד סיום העבודה בפועל ובמועד זה היתה התובעת בהריון שנסתיים בלידתה הראשונה ולא בלידה נשוא תביעה זו ולכן אינה זכאית לדמי לידה בגין לידתה השניה.

התובעת טענה מצידה שמועד הפסקת העבודה בפועל היה ה"יום הקובע" לצורך לידתה הראשונה ואילו מועד ניתוק יחסי עובד ומעביד צריך להיחשב ל"יום הקובע" לצורך לידתה השניה, אף שלא חזרה לעבוד בפועל בין המועד הראשון לשני.

בית-הדין קבע שהזכות לדמי לידה הוקנתה למבוטחת שהפסיקה את עבודתה בפועל, בין אם תוך ניתוק יחסי עובד ומעביד ובין אם לאו, ובלבד שבעת הפסקת העבודה היתה המבוטחת בהריון בגינו היא תובעת את דמי הלידה.

עוד קבע בית-הדין שהמחוקק לא דרש ניתוק יחסי עובד ומעביד כהוכחה להפסקת עבודה לצורך זה ובהתאם, יכולה עובדת לחדול מעבודתה בזמן שהיא בהריון, בין אם היא זכאית לגמלת שמירת הריון ובין אם לא, או לרגל הלידה, תוך שיחסי עובד ומעביד נמשכים, מבלי שעובדה אחרונה זו תפגע, כשלעצמה, בזכאותה לדמי לידה.

עוד הוסיף בית-הדין כי הפסקת העבודה הנדרשת לפי החוק אינה איפוא ניתוק יחסי העבודה, כי אם עצירת העיסוק במשלח היד וכפועל יוצא - גדיעת מטה לחמה של המבוטחת, גם אם באופן זמני.

לכן קבע בית-הדין שהפסקת העבודה בפועל היא המועד הקובע לבחינת זכאותה של המבוטחת לדמי לידה. ממועד זה התובעת אינה "עובדת או עוסקת במשלח ידה", כהוראת סע' 49 לחוק הביטוח הלאומי.

והוסיף בית-הדין שמשלא חזרה התובעת לעבוד לאחר הפסקת העבודה בפועל, ולכן לא עבדה או עסקה במשלח ידה, הרי שלא קמה בשנית תכליתם של דמי הלידה. החלטת התובעת על ניתוק יחסי עובד ומעביד לא היתה אלא מעשה במסגרת היחסים שבין התובעת למעסיקה, אך לא זה היה המועד בו הפסיקה התובעת לעבוד במשלח ידה.

בית-הדין קבע שלא התקופה בעדה שולמו דמי הביטוח הלאומי היא שקובעת מהו היום הקובע, כי אם מועד הפסקת העבודה. מדובר ביום בו הופסקה העבודה בפועל וכתוצאה מכך - הפסקת ההשתכרות ממעסיק.

לאור האמור לעיל קבע בית-הדין שמשלא שבה התובעת לעבודתה מאז הפסיקה לעבוד ביום ה- 29 לדצמבר 2009, לא ניתן לראות במועד הודעתה למעסיק על התפטרותה כמועד הפסקת עבודתה לצורך דמי הלידה עבור הלידה השניה.

16. חישוב גמלת לידה - עובדת עצמאית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 1089/03 {אלפסי קרן נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 2676 (2006)} התובעת שעבדה כעצמאית, ילדה ביום 15.06.01, ובחודש יולי 2001 הגישה תביעה לדמי לידה. המחלוקת היתה מהו הבסיס לחישוב דמי הלידה של התובעת.

הנתבע הודיע לתובעת כי אושרה תביעתה לדמי לידה, וכי הבסיס לחישוב התשלום הוא הכנסתה, החייבת בתשלום דמי ביטוח בתקופה מ- 01.03.01 ועד ליום 31.05.01 בסך של 9,871 ש"ח לחודש, וסך כל ההכנסה ברבע השנה בסך של 29,613 ש"ח.

אך בשנת 2002 נתקבל אצל הנתבע דיווח הכנסות התובעת לשנת 2001 ממנו עלה כי הכנסתה של התובעת היתה נמוכה יותר, לכן הודיע הנתבע לתובעת, כי בשינוי לנאמר בהודעה הקודמת, נערך חישוב מחודש של זכאותה לדמי לידה על בסיס של 1,741 ש"ח לחודש, לתקופה החל מיום 1.3.2001 ועד 31.5.2001, וסך כל ההכנסה ברבע השנה בסך של 5,223 ש"ח, והיא נדרשה להחזיר סך 20,890 ש"ח לנתבע.

בכתב התביעה טענה התובעת, בין השאר, הואיל וסיימה את שנת המס 2001 בהפסד, הרי שסך כל הכנסתה הקובעת {ברוטו} לשנה זו היתה דמי הלידה הנ"ל ששולמו לה בסך 27,638 ש"ח. הוסיפה וטענה התובעת, כי הכנסתה הקובעת ברבע השנה הנ"ל שלפני היום הקובע היא בסך 27,949 ש"ח.
עוד טענה התובעת, כי הכנסתה מהעסק בשנת 2001 אינה משקפת את הכנסתה הרגילה מהעסק כפי שבאה לידי ביטוי בהכנסותיה לשנת 2000, וזאת עקב הלידה.

בית-הדין קבע, כי בהתייחס לאופן חישוב בסיס הכנסות לצורך גמלת לידה של מבוטחת עצמאית, סכום הגמלה יחושב על-פי רבע מההכנסה בשנה שבה ארע היום הקובע, וזאת על בסיס חישוב שנתי, קרי הכנסות המבוטחת העצמאית במהלך 12 חודשים בשנת מס פלונית, מבלי להתחשב בחודשים שעבדה בפועל באותה שנת מס.

לפיכך, לאור הוראותיו הברורות של חוק הביטוח הלאומי, וכמתחייב מההלכה הפסוקה, אין לקבל את טענת התובעת כי חישוב דמי הלידה בעניינה צריך להתבסס על הכנסתה השנתית בשנת 2000, וזאת מאחר שהכנסותיה בשנת 2001 אינם משקפים את הכנסתה הרגילה, בשל הלידה. פרשנות זו של התובעת, שלטענתה, מתחייבת מתכלית תשלום דמי הלידה, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק וההלכה הפסוקה.

17. דחיית דמי לידה כאשר בעת סיום עבודתה לא היתה התובעת בהריון - אין "יום קובע" - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 50748-10-12 {מעיין אליסף נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (3), 8007 (2013)} התובעת הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי לידה בגין עבודתה אצל מעסיקתה.

הנתבע דחה את תביעתה של התובעת בנימוק שביום בו התובעת הפסיקה לעבוד היא לא היתה בהריון כאמור בסעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת עבדה בישיבה. התובעת הרתה וילדה ביום 31.05.12. למרות שהתובעת עבדה בחודש 08.11 וקיבלה שכר, לא הופק עבורה תלוש שכר.

התובעת הפסיקה את עבודתה והיתה צריכה לקבל דמי אבטלה, אולם הואיל ולא הופק לה תלוש שכר, לא ציינה בתביעה לדמי אבטלה שסיימה לעבוד בחודש 08.11 אלא כתבה שסיימה לעבוד בחודש 07.11.

בטופס התביעה לדמי לידה אשר הגישה התובעת לנתבע ציינה כי עבדה עד ליום 31.07.11. כאשר נשאלה לפשר הדבר, במסגרת החקירה הנגדית, טענה - "כפי שציינתי כתבתי את זה כי לא היה לי תלוש למרות שקיבלתי משכורת".

בתביעה לדמי אבטלה שהגישה התובעת, כתב וחתם המעסיק, באישור המעסיק, שתקופת ההעסקה של התובעת היתה מיום 01.08.07 ועד ליום 31.07.11. בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי לא המעסיק מילא את הטפסים וכי - "הגשתי לו רק לחתום על הטפסים. אני כתבתי את התאריכים שהתחלתי וסיימתי לעבוד. לא מדובר בטעות שלו אלא בכתב ידי שאני כתבתי".

כאשר נציגת הנתבע שאלה, האם התובעת הגיעה לעבודה במהלך חודש אוגוסט שינתה התובעת את גרסתה והשיבה - "לא. לא הגעתי לעבודה. זה חודש שמגיע לי חופש ואני מקבלת עליו תשלום מלא".

לעניין פיטוריה השיבה התובעת שפוטרה מעבודתה בשל "צמצומים. קיצוצים שהיו בעבודה באותו זמן". כן העידה כי לא שולם לה גמר חשבון או פיצויי פיטורים וכי התשלום ששולם לה בחודש אוגוסט 2011 הוא עבור חופשה.

בית-הדין לא קיבל את טענתה של התובעת, לפיה כתבה את מועד הפסקת עבודתה כחודש יולי ולא אוגוסט, הואיל ולא הופק לה תלוש שכר עבור חודש אוגוסט ולצורך זירוז הטיפול בתביעתה לדמי אבטלה. טענתה זו איננה מתקבלת על הדעת. התובעת יכולה היתה לפנות למעסיק ולבקש תלוש שכר בדיעבד. ככל שהתובעת כתבה תאריך סיום העסקה שגוי על-מנת להטיב עם עצמה בתביעתה לדמי אבטלה ולזכות בחודש אבטלה נוסף - אין לה אלא להלין על עצמה.
בנוסף לכך, חוסר בהירות נוסף בגרסת התובעת עלה גם בנוגע לשאלת פיטוריה מן העבודה. בעוד שהתובעת טענה כי פוטרה בשל צימצום, העיד מעסיקה כי התובעת הפסיקה לעבוד מבחירה שלה אחרי שהיא יצאה לחופשת לידה, ובהמשך העיד שסוכם בין הצדדים שהיא תפסיק לעבוד.

לאור כל האמור, קבע בית-הדין, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי אכן עבדה בחודש אוגוסט 2011. בהיעדר ולו ראיה אחת לעבודתה של התובעת בחודש אוגוסט 2011, לאור ריבוי הגרסאות והסתירות בעדות העדים ולאור הסתירות בין עדות התובעת לבין המסמכים בכתב שהמציאה, בהזדמנויות שונות, בזמן אמת, בית-הדין דחה את התביעה והוסיף שהתובעת סיימה עבודתה במועד עליו חזרה והצהירה בהזדמנויות שונות - 31.07.13 ומשכך, בעת סיום עבודתה לא היתה בהריון ועל-כן אין לה "יום קובע".

18. זכאות התובעת לדמי לידה בגין הכנסותיה כעצמאית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 36483-07-11 {עו"ד עפרה לוי-גרין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 16533 (2013)} היתה שאלת זכאות התובעת לדמי לידה בגין הכנסותיה כעצמאית. התובעת הגישה בקשה להענקה מטעמי צדק, אך גם זו נדחתה בהתאם להחלטת הנתבע.

התובעת הועסקה כשכירה החל משנת 2001. בנוסף לעבודתה כשכירה והחל משנת 2008 עבדה התובעת כעצמאית, בהיותה שותפה במשרד עורכי דין.

ביום 03.08.10 ילדה התובעת את בנה הבכור, לידה שהיא נשוא התביעה הנוכחית.

שבוע לאחר הלידה הנתבע שלח לתובעת מכתב, ולפיו היא איננה זכאית לדמי לידה כעובדת עצמאית וכי ככל שבידיה אישורים על עבודתה כשכירה או עצמאית, עליה להגישם לנתבע בצירוף תביעה לדמי לידה.

התובעת הגישה תביעה לדמי לידה בגין עבודתה כשכירה. תביעתה אושרה.

ביום 15.11.10 הגישה התובעת תביעה נוספת לדמי לידה בגין עבודתה כעצמאית. במענה לתביעתה כעצמאית, נשלחה לתובעת במהלך חודש אוקטובר 2010, העתק מהודעת הנתבע מיום 10.08.10 ובו נרשם שאי אינה זכאית לדמי לידה מאחר והתובעת לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת לפני יום הפסקת עבודתה כנדרש בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

יצויין כי עוד בחודש יוני 2010, כחודשיים טרם הלידה, נשלח לתובעת פנקס מקדמות בו נכתב כי היא מבטוחת כעובדת עצמאית והתובעת נדרשה לשלם מקדמות בעבור חודשים מאי - דצמבר 2010 אותם שילמה ביום 13.9.10, לאחר מועד הלידה.

בית-הדין קבע, כי אמנם, הזכות לדמי לידה אינה תלויה ברישום כעובדת עצמאית, זאת להבדיל מהזכאות לגמלה בגין פגיעה, אולם, היא תלויה בתשלום דמי ביטוח, כאמור בסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי אולם, משהתובעת לא שילמה את דמי הביטוח בטרם היום הקובע, לא ניתן לקבוע שהתקיימו בה תנאי סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע כי באשר לטענה של הענקה מטעמי צדק, על-פי תקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), תנאי הכרחי לצורך הענקה מטעמי צדק הוא כי אי-הרישום או אי-התשלום נגרם בשל העובדה ש"נבצר" מהמבוטח למלא את חובת הרישום או לשלם דמי ביטוח.

במקרה הנוכחי בית-הדין קבע, כי אין מקום לקבל את הטענה להענקה מטעמי צדק, ולא מצא לנכון להתערב בשיקול-דעתו של הנתבע, זאת מכיוון שהתובעת אישרה בעדותה כי הכתובת הרשומה שלה זהה לכתובת בפנקס שבו הודע לה כי יתרת החוב היא - 0 אך לטענתה לא קיבלה את המכתב, שבו הודע לה כי עליה לשלם עד ליום 30.6.10 דמי ביטוח.

בנוסף לכך, התובעת סווגה כעצמאית שאינה עונה להגדרה והודע לה כי היא אינה מבוטחת לצורך דמי לידה. התובעת נתבקשה לדווח לנתבע על כל שינוי בהיקף עבודתה והכנסותיה. התובעת דיווחה לנתבע {באמצעות יועץ המס שלה} על השינוי בהכנסותיה באיחור, ובהתאם נוצר לה חוב רטרואקטיבי לשנת 2009 אותו נדרשה לשלם. לאור האמור, קבע בית-הדין כי גם בקשת התובעת להענקה "מטעמי צדק" דינה להידחות.

19. תביעה לדמי לידה - מורה בשנת שבתון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 35947-10-11 {יפה דבורה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (3), 1548 (2013)} הנתבע דחה את התביעה לדמי לידה של התובעת שעבדה כמורה בבית-ספר ושהתה בשנת שבתון החל מיום 01.09.10 ועד ליום 31.08.11.

בתקופת השבתון הנ"ל קיבלה התובעת תשלומים מקרן ההשתלמות לעובדי הוראה. התובעת שילמה דמי ביטוח באופן עצמאי על-ידי שוברים ששולמו בבנק הדואר, בגין: זקנה, נכות, ילדים, נכות עבודה, סיעוד ואימהות {למעט דמי לידה}.

התובעת היתה זו שביקשה לצאת לשבתון כאשר תחילת ההריון לאחר יציאתה לשבתון והלידה ביום 11.07.11 במהלך תקופת השבתון.

בית-הדין קבע, כי התובעת יצאה לשבתון מרצונה החופשי והיתה מודעת כי בתקופת השבתון לא תקבל את שכרה ממעסיקה, כי לא תרוויח את מלוא שכרה, אלא רק תקבל מענקים חודשיים מקרן ההשתלמות והתובעת אף הסכימה כי עליה לשלם למוסד לביטוח לאומי דמי ביטוח כעצמאית.

נקבע עוד כי התובעת אינה עומדת כלל בתנאי סעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי שכן לא ניתן להגדיר לתובעת "יום קובע" בשים-לב לעובדה כי התובעת הפסיקה לעבוד עוד בטרם היתה בהריון.

זכאות מבוטחת לדמי לידה תלוייה בשניים: האחד, קיומו של "יום קובע", והשני, קיומה של תקופת אכשרה והתובעת אינה עונה לשתי דרישות אלו של החוק ועצם תשלום דמי הביטוח במהלך תקופת השבתון כפי שטענה התובעת אינו מקנה לתובעת את הזכות לקבלת דמי הלידה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי על התובעת היה לברר עם המוסד לביטוח לאומי, בעת תשלום השובר כעצמאית, מה כלל בחובו התשלום ואין לקבל את טענת התובעת כי לא הובא לידיעתה כי דמי הביטוח אינם עבור דמי לידה.

בנוסף לכך, גם אם היה נודע לתובעת בזמן תקופת ההריון והחופשה ללא תשלום כי דמי הביטוח אינם עבור דמי לידה, לא היה באפשרותה לרכוש דמי ביטוח על מרכיב זה, שכן כאמור תקופת היותה בשבתון כמוהו כחופשה ללא תשלום ועל-כן תקופה זו אינה יכולה להיחשב לתשלום דמי הלידה.

לסיכום, ציין בית-הדין כי קרנות ההשתלמות למורים הסדירו בתקנונים מקרים מסוג אלו והתובעת לא הוכיחה כי פנתה לקרן ההשתלמות לאחר קבלת תשובת הנתבע וסורבה לתשלום מלא או חלקי של דמי הלידה. לאור כל האמור לעיל, בית-הדין קבע, כי הנתבע פעל כדין במתן החלטתו לדחיית תביעת התובעת לדמי לידה ודין התביעה להידחות.
20. שלילת דמי לידה - התובעת יצאה לשנת שבתון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 44397-11-11 {גלית מעוז נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 2159 (2013)} נדונה זכאות התובעת לדמי לידה.

התובעת הועסקה על-ידי עיריית רמת-גן. בנוסף לעבודתה כמורה, עבדה התובעת בכפר המכביה בהיקף משרה של שעה פעמיים בשבוע. מיום 01.09.10 ועד 31.08.11 שהתה התובעת בשנת שבתון {חופשה ללא תשלום}. בתחילת יולי 2010 נכנסה התובעת להריון. במהלך שהותה בשבתון ילדה התובעת בתאריך 08.04.11.

התובעת קיבלה דמי לידה מהנתבע בגין עבודתה במשרה הנוספת. תביעתה לקבלת דמי לידה גם בגין עבודתה במשרה הרגילה נדחתה על-ידי המוסד בטענה כי "המועד הקובע" לגביה אותה משרה הוא 08.04.11, יום הפסקת העבודה אצל המעביד האחרון כפר המכביה.

לטענת התובעת יש לראות את "היום הקובע", היום בו הפסיקה התובעת לעבוד בפועל בעבור עיריית רמת גן עת שהיתה בהריון, היינו ביום 01.09.10, שכן במועד זה היתה בחודש השני להריונה.

בית-הדין קבע, כי הוכח שהשבתון היה מתוכנן עוד הרבה קודם לפני ההריון ובכל מקרה ללא שום קשר אליו. התובעת היתה יוצאת לשנת השבתון גם אילולא היתה בהריון. מכאן כי התובעת אינה יכולה ליהנות מהאפשרות להיאחז במועד קובע קודם על-פי תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), והמסקנה היא כי היום הקובע לגביה הוא יום 08.04.11.

מסקנה זו מתחזקת אף לאור תכלית תשלום דמי הלידה אשר מטרתם לאפשר ליולדת להפסיק את עבודתה בגין הריון או לידה ולשהות בביתה מבלי שתפגע הכנסתה.
לסיכום קבע בית-הדין, כי מטרת היציאה לשבתון לא היתה קשורה להריון. דמי הלידה נועדו לפצות על אובדן שכר בתקופת חופשת הלידה. התובעת יצאה לשנת שבתון בה ממילא לא היתה אמורה לקבל שכר ועל-כן אינה זכאית לפיצוי עבור אובדן שכר.

21. דמי לידה - עובדת עצמאית - תקופת אכשרה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 40954-09-11 {חיה יוכבד דויטש נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 8226 (2013)} הנתבע דחה את תביעתה של התובעת לדמי לידה בהתאם לסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי ואת בקשתה להעניק לה דמי לידה מלאים מטעמי צדק.

התובעת קיבלה מאת הנתבע מכתב שכותרתו "שינויים בחשבונך בביטוח לאומי" ולפיו נדרשה לשלם יתרת חוב בגין שנת המס 2008. התובעת ילדה ביום 25.04.10, ואת תשלום החוב בגין שנת 2008 הסדירה התובעת בהסדר תשלומים בחודש מאי 2010 לאחר הלידה.

ביום 27.04.10 הודיע הנתבע לתובעת כי בהתאם להודעה שהתקבלה מבית-החולים על הלידה נבחנה זכאותה לדמי לידה כעובדת עצמאית ומאחר והתובעת לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת, אזי בהתאם לסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, היא אינה זכאית לתשלום.

לאור הקביעה כי התובעת אינה זכאית לתשלום, התובעת הגישה תביעה לדמי לידה מטעמי צדק. תביעתה נדחתה הואיל ובהתאם להוראות סעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי ולתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), התשל"ה-1975 {להלן: "תקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק)"} לא נוצרה לתובעת זכאות הנמנית בתקנות אלו.
בהמשך החליט הנתבע, כי התובעת זכאית לדמי לידה חלקיים בהתאם לסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, ואלו שולמו לה. עם-זאת סרב הנתבע לשלם לתובעת את מלוא דמי הלידה.

בית-הדין קבע, כי אין לצפות כי הנתבע ידע על כל מבוטחת הנמצאת בהריון וקרבה ללדת, ועל-כן אין לקבל את טענת התובעת כאילו היה צריך הנתבע להזהירה במפורש כי עליה לשלם את החוב בטרם הלידה.

בנוסף לכך, אין בסיס לטענת התובעת כי העובדה שהונפק לה שובר תשלום לתשלום עד ליום 06.05.10, שהינו מאוחר ל"מועד הקובע", מהווה בסיס לחריגה מהוראת סעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי בעניינה של התובעת.

שובר התשלום נמסר לתובעת לאחר שהיא דיווחה באיחור רב על פעילותה כעצמאית בשנת 2008. בשל הדיווח המאוחר, נקבע מועד מאוחר לסילוק חובה בגין דמי הביטוח והקנסות, ואין מקום לפרש שובר זה, שיסודו באיחור של התובעת בדיווח ובתשלום החלים עליה, כבסיס חוקי להרחבת היקף הביטוח לפי סעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין חולק שהתובעת לא שילמה את דמי הביטוח על עבודתה כעצמאית בשנת 2008 לפני יום הלידה, ועל-כן צברה תקופת הכשרה המזכה אותה בדמי לידה חלקיים בלבד כמפורט בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

בנוסף לכך, התובעת גם אינה זכאית לקבל מענק מטעמי צדק, שכן לא התמלאו לגביה התנאים המפורטים בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק). מדברי התובעת עלה כי היא היתה מודעת לכך שנזקף לחובתה חוב דמי ביטוח, ואף התייעצה על-כך עם יועץ מס. משכך, אין לראותה כמי ש"נבצר" ממנה למלא אחר המוטל עליה, ולשלם את החוב.

22. תביעה לדמי לידה - עובדת עצמאית - היעדר תקופת אכשרה המזכה בגמלה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 7924-07-12 {אברהם רויטל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 8048 (2013)} התובעת הגישה לנתבע תביעה לדמי לידה כעובדת שכירה וכעובדת עצמאית. תביעתה של התובעת אושרה כעובדת שכירה אך נדחתה כעצמאית, בשל היעדר תקופת אכשרה המזכה בגמלה.

בית-הדין קבע, כי התובעת ילדה ביום 28.04.11 וביום 28.07.11 הגישה התובעת לנתבע טופס "דין-וחשבון רב-שנתי", בו ציינה שהיא עובדת עצמאית החל מיום 01.10.09. לפני אותו דיווח לא שילמה התובעת דמי ביטוח לנתבע.

לאחר דיווחה של התובעת שהיא עובדת כעצמאית, התובעת הגישה לנתבע תביעה לדמי לידה כשכירה וכעצמאית. הנתבע לתובעת כי תביעתה לדמי לידה אושרה אך ורק בהתחשב בהכנסתה כעובדת שכירה.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת כאמור שעד ל"יום הקובע" לא שילמה התובעת דמי ביטוח לנתבע, אלא נעשה דיווח ותשלום רטרואקטיבי. משאין מחלוקת ש"ביום הקובע" לא שולמו דמי ביטוח, לא קמה לתובעת, לאור הוראת סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, זכאות לתשלום דמי לידה.

23. התובעת ביקשה לחשב את דמי הלידה לפי מועד שונה מכיוון שהיא עבדה בשנת השבתון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 19673-01-12 {אעלימי עולא נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-עב 2012(4), 1065 (2012)} נדונה תביעתה לדמי לידה של התובעת שעבדה במועצה מקומית.

התובעת יצאה לשבתון מעבודתה במועצה המקומית כפר קרע ביום 10.09.08 והיתה בשבתון עד ליום 31.08.09. במהלך השבתון התובעת נכנסה להריון וילדה בתאריך 15.05.09.

ממועד יציאתה לשבתון ב-10.09.08 ועד ליום 31.08.09 התובעת לא קיבלה שכר מהמועצה המקומית בכפר קרע, אלא קיבלה מענקים מקרן ההשתלמות למורים בבתי-הספר העל-יסודיים במכללות ובסמינרים בע"מ. התובעת עבדה במשרד החינוך במהלך השבתון בשליש משרה חלקית.

התובעת הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי לידה בגין הלידה מיום 15.05.09. המוסד לביטוח לאומי אישר את זכאות התובעת לתשלום דמי לידה לתקופה.

המוסד לביטוח לאומי חישב את הכנסות התובעת ממשרד החינוך לפי התשלומים ששולמו לתובעת על-ידי משרד החינוך ואשר בגינם שולמו דמי ביטוח, כשהבסיס לחישוב היו הכנסות התובעת לתקופה מיום 01.02.09 ועד 30.04.09, כלומר, ההכנסות ברבע השנה שקדמה ליום הלידה ב- 15.05.09, שהוא היום הקובע.

בית-הדין קבע כי התובעת עבדה במשרה חלקית במשרד החינוך בתקופת השבתון וקיבלה שכר בהתאם להיקף עבודתה, לכן השכר הנמוך שהשתכרה בשלושת החודשים שקדמו למועד הלידה מהווה את הבסיס לתשלום על-פי החוק של המוסד לביטוח לאומי.

אין כל בסיס משפטי לדרישת התובעת לשלם לה דמי לידה לפי בסיס השכר שקיבלה בשלושת החודשים האחרונים לפני יציאתה לשבתון ב- 09.08. השכר של החודשים 06.08, 07.08 ו- 09.08 אינו בגדר השכר שהתובעת השתכרה בשלושת החודשים האחרונים לפי מועד הלידה ב- 15.05.09. בנסיבות אלה - התביעה נדחתה.

24. שלילת דמי לידה - "היום הקובע" - הסדר חוב עם המוסד לביטוח לאומי - התביעה הנדחתה
ב- ב"ל (חי') 9778-03-10 {אמאראת זבאנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 13982 (2012)} נדונה המחלוקת האם כדין דחה הנתבע את תביעתה של התובעת לדמי לידה, בהתאם לסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

ביום 01.09.09 הגישה התובעת לנתבע דין-וחשבון רב-שנתי, במסגרתו הצהירה לראשונה, כי החל מיום 01.01.09 היא עצמאית בעסק של בעלה.

ביום 21.12.09 ילדה התובעת את בתה.

ביום 24.12.09 ומשלא התקבלה כל הודעה מטעם התובעת ביחס למעמדה בשנת 2008 - בהתאם למכתב הנתבע מיום 24.11.09, חוייבה התובעת בדמי ביטוח עבור שנת 2008. בצירוף חוב קודם, עמד החוב הכולל של התובעת על-סך של 6,462 ש"ח, אותו היה עליה לשלם עד ליום 22.01.10.

הנתבע הודיע לתובעת, כי בהתאם להודעה שהתקבלה מבית-החולים על הלידה נבחנה זכאותה לדמי לידה כעובדת עצמאית. מאחר והתובעת לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת לפני יום הפסקת עבודתה בהתאם לסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, נמצא כי היא אינה זכאית לדמי לידה.

ביום 31.12.09 נערך הסדר תשלומים של חוב התובעת לנתבע. התובעת טענה, כי הסדר החוב נעשה בתוך התקופה שנקבעה.

הנתבע טען מצידו, כי התובעת אינה זכאית לקבלת דמי לידה כעצמאית הואיל וביום הלידה היה לה חוב בדמי ביטוח לאומי כעצמאית. התובעת החלה לעבוד כעצמאית בשנת 2008, אך לא דיווחה על-כך לנתבע ולא שילמה דמי ביטוח עבור תקופת עבודה עד ליום הלידה, ולכן לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח כנדרש בחוק. התובעת ערכה הסדר תשלומים לחוב לאחר יום הלידה {"היום הקובע"}, ובהתאם להלכה הפסוקה, תשלום דמי הביטוח צריך להיעשות לפני ה"יום הקובע" ולא לאחריו.

בית-הדין קבע, כי בהתאם לסעיפים 48 ו- 50 לחוק הביטוח הלאומי, הזכאות לדמי לידה לעובדת עצמאית מותנית בכך ששילמה דמי ביטוח בעד התקופה הנזכרת בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, שקדמה ליום שבו הפסיקה לעבוד בהיותה בהריון שהסתיים בלידה.

כמו-כן, טרם הלידה התובעת לא יידעה את הנתבע בדבר הריונה, שאם היתה עושה כן, שונים היו פני הדברים. כפי שניתן ללמוד מעדותה של עובדת הנתבע, לו היה נודע להם דבר ההריון, התובעת היתה מקבלת הנחיות כיצד לפעול.

יתרה מכך, לו היתה התובעת משלמת לנתבע את חובה טרם הלידה, שאז כן היתה בגדר מבוטחת בדמי לידה. לאור על האמור לעיל, התביעה נדחתה.

25. דמי לידה - עובדת עצמאית - דמי ביטוח לאומי לא שולמו בזמן - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 13843-05-09 {מאיה לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 1957 (2012)} תביעה לדמי לידה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי התקבלה באופן חלקי, בהתייחס לעבודתה של התובעת כעובדת שכירה, אולם נדחתה בהתייחס לעבודתה של התובעת כעובדת עצמאית, מהטעם שדמי הביטוח שהיה עליה לשלם כעובדת עצמאית, לא שולמו ועל-כן, היא לא צברה תקופת אכשרה המזכה אותה בדמי לידה כעצמאית.

במקביל לעבודתה של התובעת כעובדת שכירה, עבדה התובעת כעצמאית בבניית ציפורניים, פתחה תיק במס הכנסה ודיווחה על הכנסותיה מעבודה זו.
המוסד לביטוח לאומי שלח לתובעת מכתב בתאריך 07.11.06, בהתייחס לכך שהינה עצמאית שאינה עונה על ההגדרה הקבועה בחוק.

בשלב מאוחר יותר, נתקבלה במוסד לביטוח לאומי שומה בהתייחס לשנת 2007, משומה זו עלה, כי הכנסותיה של התובעת היו מעבר להכנסות עליהן דיווחה בהתייחס לשנת 2005.

משום שהכנסותיה גדלו, הנתבע שלח מכתב לתובעת בו נכתב, כי עליה לשלם סך של 4,316 ש"ח כדמי ביטוח וזאת עבור כל שנת 2007 ו- 7 חודשים משנת 2008.

התובעת לא שילמה את החוב ונשלחו אליה מכתבים נוספים ואף נשלח מכתב התראה לפני קיזוז, ובמכתב זה צויין, כי אם החוב לא ישולם מיידית, יאלץ הנתבע לקזזו מקצבת הילדים. במכתב זה הופיעה השורה אשר בה צויין, כי פיגור בתשלום עלול לפגוע בזכויות המבוטח ומשפחתו לגמלאות.

בתאריך 24.11.08 ילדה התובעת. התובעת הגישה בתאריך 13.11.08 תביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון. כמו-כן הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי לידה.

התובעת צרפה אישור של רואה-החשבון, הנושא תאריך 02.12.08. באישור זה ציין רואה-החשבון את גובה הכנסותיה של התובעת מעבודתה כעצמאית בשנת 2007. הנתבע שלח לתובעת, כמפורט לעיל, המכתב המאשר את זכאותה לדמי לידה כעובדת שכירה, והדוחה את זכאותה לדמי לידה כעצמאית, בנימוק כי דמי הביטוח לא שולמו בזמן.

בתאריך 29.12.08 הגישה התובעת בקשה להפחתת קנסות על גבי טופס המיועד לכך, וביקשה את ביטול הקנסות שהתווספו לדמי הביטוח שלא שולמו על-ידה, תוך שהיא מציינת כי היא מבטיחה את תשלום דמי הביטוח בעתיד, באמצעות הוראת קבע.

בבקשתה אישרה התובעת כי קיבלה בחודש ספטמבר 2008 את הודעת הנתבע על חוב דמי הביטוח וטענה, כי רואה-החשבון מטעמה התרשל בטיפול בביצוע התשלום ועל-כן היא הגיעה להסדיר את עניין החוב.

התובעת ציינה בבקשתה להפחתת הכנסות והצמדה, כי היא עצמאית מאז 2007 וכי מסרה את כל ענייני הניירת לרואה-החשבון של בעלה. כמו-כן היא אישרה בפנייתה שקיבלה את המכתב מחודש ספטמבר 2008 על-כך שיש לה חוב. בתאריך 30.12.08 בוצע הסדר תשלומים לגבי חובה של הנתבעת.

בית-הדין קבע, כי כעולה מחומר הראיות, הסכם התשלומים בין התובעת לבין המוסד לביטוח לאומי נערך ב- 30.12.08 לאחר מועד הלידה. אין בסיס לטענת התובעת כי יש לראות במכתב ההתראה שנשלח אליה ב- 06.11.08 משום הסכם תשלומים שכן אין המדובר בהסכם אלא בהתראה לפני קיזוז.

התובעת בסיכומיה לא התמודדה עם האבחנה בין הזכות לקיזוז לבין הסכם תשלומים, שהינן עניינים שונים המוסדרים בחוק הביטוח הלאומי ובעלי נפקויות שונות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת ידעה שיש לה חוב דמי ביטוח לאומי עקב שומת המס משנת 2007 וטענתה על רשלנות רואי החשבון לא הוכחה ורואי החשבון כלל לא הגיעו להעיד מטעמה. בנוסף לכך, התובעת לא פנתה לנתבע במכתב כלשהו לפני מועד הלידה להסדיר את החוב.

בית-הדין קבע, כי טענת התובעת על-פיה יצרה קשר עם המוקד הטלפוני של הנתבע על-מנת להסדיר את חובה וכי נציג הנתבע יעץ לה כי החוב יקוזז מהגמלה לשמירת הריון או מדמי הלידה לא הוכחה.

גם אם היה מבוצע קיזוז באופן חד-צדדי על-ידי הנתבע לפני מועד הלידה, לא היה בו כדי להוות "הסכם תשלומים". מעבר לכך ברור גם ממכתב ההתראה כי אין הוא מהווה הסכם תשלומים, לא צויינו בו הסכומים שיקוזזו מידי חודש והוא אינו מהווה הסכם לא מהבחינה המהותית ולא מהבחינה הצורנית.

26. שינוי בסיס חישוב שכרה של התובעת לצורך חישוב דמי לידה וכפועל יוצא מכך להשלמתם - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 8637-12-10 {שמרית זוכמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 3605 (2012)} התובעת תבעה לשינוי בסיס חישוב שכרה לצורך חישוב דמי לידה וכפועל יוצא מכך להשלמתם.

ביום 29.12.2009 הגישה התובעת לנתבע תביעה לתשלום דמי לידה בגין הלידה מיום 15.02.2009 ועבודתה אצל המעסיקים: "אורט ישראל" ו"אולפנת מעלה לבונה". בטופס התביעה ציינה התובעת כי עבדה גם אצל "מדינת ישראל" ו"עיריית פתח תקוה". לימים צירפה תלוש שכר מהמדינה בגין עבודה ביום הבחירות לכנסת וביקשה ששיעור דמי הלידה יחושב גם בשים-לב לעבודתה ביום הבחירות.

התביעה לתשלום דמי לידה בגין עבודת התובעת באולפנה ובאורט אושרה על-ידי הנתבע. התביעה לתשלום דמי לידה בגין העבודה ביום הבחירות נדחתה מן הטעם שדמי הביטוח ששולמו בגין עבודה זו הם לצורך ענף דמי פגיעה בלבד וזאת בהתאם להוראות סעיף 2(א)(2) לחוק מיסוי תשלומים בתקופת בחירות.

דמי לידה בגין העבודה באולפנה בלבד, הופקדה בחשבון התובעת. לכן, התובעת עתרה להשלמת תשלום דמי לידה בגין העבודה באורט ובגין העבודה ביום הבחירות וכן עתרה לשינוי בסיס החישוב של שכרה.

דמי לידה בגין עבודת התובעת באורט הועברו לחשבונה סמוך להגשת כתב ההגנה. שיעור דמי הלידה לגבי העבודה באורט חושב על בסיס שלושה חודשים קלנדריים מלאים אשר קדמו ל- 1 לחודש בו הפסיקה התובעת עבודתה שם. בעניין זה לא נותרה בין הצדדים מחלוקת.

בית-הדין קבע , כי התובעת זנחה את תביעתה לתשלום דמי לידה בגין העבודה ביום הבחירות. אשר-על-כן, נותרה לדיון ולהכרעה סוגיה אחת בלבד והיא בסיס חישוב דמי הלידה בגין העבודה באולפנה.

התובעת הודיעה לנתבע כי שכרה באולפנה בחודש פברואר 2009 - הוא החודש בו ילדה את בתה - היה גבוה מזה שבחודשים שקדמו לו ועל-כן ביקשה שדמי הלידה יחושבו גם על בסיסו.

הנתבע נעתר לבקשה והביא בחשבון לצורך קביעת שיעור דמי הלידה מעבודתה באולפנה את החודשים דצמבר 2008, ינואר 2009 ופברואר 2009. דא עקא שהתובעת סברה שחישוב זה אינו כדין וכי על הנתבע לערוך חישוב יומי או כפי שניסחו את הפלוגתא ביניהם הצדדים: "לצורך חישוב דמי הלידה, האם יש לחשב את שכרה הרבע שנתי של התובעת על-פי שלושה חודשים קלנדריים, כטענת הנתבע, או האם יש לחשבו באופן יומי, היינו 15.11.2008 - 14.02.2009, כטענת התובעת".

לטענת התובעת, אופן חישוב דמי הלידה שערך הנתבע לגבי עבודתה באולפנה, קרי חישוב על-פי הכנסתה במהלך החודשים דצמבר 2008 - עד פברואר 2009 מוביל למסקנה כי דמי הלידה שולמו לה בחסר - חושבו דמי הלידה על-פי הכנסתה ב- 75 הימים שקדמו להפסקת עבודתה בלבד, ולא על-פי הכנסתה ברבע השנה שקדמה ליום זה, כמצוות הוראות סעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי.

לטענת התובעת המונח "רבע שנה" המופיע בסעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי לא הוגדר ולפיכך יש לחשב את שיעור דמי הלידה על-פי הכנסתה ב - 90 הימים שקדמו ליום הפסקת עבודתה. פרשנות זו לשיטת התובעת מתיישבת עם לשון החוק ותכליתו ויש לאשרה באשר היא מיטיבה עם המובטחת.

בית-הדין קבע, כי לשונו של מחוקק-המשנה בתקנה 2א לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות).

ברורה ובמסגרתה הוא מפנה ל- 1 בחודש שקדם ליום הפסקת העבודה. משמע, מחוקק המשנה מורה כי חישוב רבע השנה יעשה על בסיס חודשים קלנדריים מלאים בלבד, המתחילים בראשית החודש.

לפיכך, לו היה הנתבע משלם לתובעת את דמי הלידה על-פי החוק והתקנה בלבד, בבחינת "יקוב הדין את ההר", היה משלם לה על-פי הכנסתה בחודשים נובמבק 2008 עד ינואר 2009 {ואכן כך היה נהוג עד לפני שנים אחדות}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי באשר לטענת התובעת לפיה מדובר למעשה בחישוב של 75 ימים בלבד, אין בידינו לקבלה משני טעמים. ראשית, בידי התובעת הבחירה באשר לאופן בו היא מבקשת כי שיעור דמי הלידה יחושב - על-פי שלושת החודשים הקלנדריים המלאים שלפני ה- 1 בחודש בו חל היום הקובע או שמא גם על-פי החודש בו חלה הפסקת העבודה.

שנית, ברור מאליו שמועד הפסקת העבודה יכול שישתנה ממקרה למקרה ואם חל, למשל, סמוך לסוף החודש יכול שיכלול 89 ימים, או פחות מ- 75 ימים, אם חל הוא סמוך לראשית החודש.

בית-הדין, לא מצא כל טעם המצדיק התערבות בהנחיות הנתבע בהקשר זה ובפרט משניתנה למבוטחת הזכות לבחור. טענת הנתבע התקבלה כי ככלל מחושבות גמלאות מחליפות שכר על בסיס חודשי וכי הדבר תואם את אופן השתכרותם של מרבית השכירים במשק. כמו-כן התקבלה טענתו כי כל שיטה אחרת עלולה ליצור מעמסה בלתי-סבירה.
כך ולשם המחשה התובעת דנא מבקשת כי יילקחו בחשבון 90 ימים קלנדריים עובר ליום הקובע אלא שעשויה מבוטחת אחרת לבקש כי יילקחו חלק מן הימים של החודש הראשון למניין רבע השנה בו חלה הפסקת העבודה וחלק מן הימים שבחודש הפסקת עבודתה והדבר אכן יצור מעמסה בלתי-סבירה.

לסיכום, בית-הדין קבע, כי על יסוד כל האמור, התביעה נדחתה, ונקבע כי שיעור דמי הלידה של התובעת חושב כדין.

27. חישוב דמי לידה - עובדת עצמאית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 3667/00 {לוין טניה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(4), 5860 (2002)} התובעת שעבדה כעצמאית תבעה את המוסד לביטוח לאומי לתשלום הפרשי דמי לידה, בטענה כי החישוב שערך הנתבע הוא שרירותי, ובדרך שאינה תואמת את הוראות החוק.

התובעת היא עורכת דין במקצועה והיא רשומה כעובדת עצמאית. בתאריך 28.11.99 שהוא גם היום שבו הפסיקה התובעת לעבוד בהיותה בהריון {היום הקובע} ילדה התובעת, וחודשים ספורים לאחר-מכן הגישה התובעת לנתבע תביעה לקבלת דמי לידה.

הנתבע אישר את תביעתה של התובעת לדמי לידה, על בסיס הכנסה של 14,343 ש"ח לחודש, לחודשים אוגוסט עד אוקטובר 1999 וסה"כ ההכנסה ברבע השנה שקדמה ליום הקובע נקבע על 43,029 ש"ח. אי-לכך, דמי הלידה חושבו לפי 478.10 ש"ח ליום.

לאחר קבלת שומה עצמית של התובעת לשנת 2000, בסך 190,622 ש"ח, ערך הנתבע בתאריך 8.8.00 חישוב חוזר של ההפרשים בדמי ביטוח וגמלאות וקבע כי בסיס ההכנסה לחודשים אוגוסט עד אוקטובר 1999 הוא 16,562 ש"ח, לפי סה"כ ההכנסה ברבע השנה שקדמה ליום הקובע בסך 49,686 ש"ח. אי לכך, דמי הלידה חושבו לפי 552.07 ש"ח ליום, וההפרשים בדמי הלידה שולמו לתובעת בהתאם.

התובעת ביקשה לשנות את בסיס החישוב של הכנסתה לפי הכנסה של 71,718 ש"ח ברבע השנה שקדם ליום הקובע, בהסתמך על טענתה כי יש לחשב את הכנסתה על-פי הכנסותיה הממשיות ברבע השנה שקדמה ליום הקובע. בקשה זו נדחתה על-ידי הנתבע.

בית-הדין קבע כי המחלוקת בין הצדדים, היא האם יש לחשב את דמי הלידה של עובדת עצמאית על בסיס ההכנסות בפועל שהיו לה בכל אחד מן החודשים ברבע השנה אשר קדמה ליום הקובע כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי כטענת התובעת, או שמא כטענת הנתבע, יש לחשב את דמי הלידה של עובדת עצמאית, על בסיס החלק היחסי של רבע השנה הנדונה, מן ההכנסה השנתית המחושבת על-פי שומה שנתית.

התובעת טענה, כי יש לחשב את דמי הלידה המגיעים לה על-פי ההכנסות הממשיות, דהיינו ההכנסות שהתקבלו על-ידיה בפועל, בכל אחד מחודשי רבע השנה שקדם ליום הקובע, ואשר ניתן להוכיחן על-פי דו"ח רווח והפסד.

לטענתה אופן החישוב שנערך על-ידי הנתבע, דהיינו על-סמך השומה השנתית, אינו הגיוני ומרוקן מכל תוכן את המושג "ברבע השנה שקדם ליום הקובע". לדבריה לו רצה המחוקק לקבוע כי דמי הלידה אכן יחושבו בהתאם לשכר הממוצע הנקבע על-פי השומה השנתית, היה עושה זאת על-ידי קביעה מפורשת בחוק.

הוסיפה עוד התובעת וטענה כי מטרת החוק הינה להבטיח כי בשלושת החודשים לאחר הלידה לא תשתנה רמת ההכנסה של המבוטחת ביחס לרבע השנה שקדמה ללידה ולא תהיה מושפעת משינויים בסדרי העבודה או בהכנסתה העלולים לחול לאחר הלידה.