ביטוח שאירים - גמלת שאירים (סעיף 252 לחוק)

1. הדין
סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"252. גמלת שאירים (תיקונים: התשס"ג (מס' 6), התשס"ו (מס' 4), התשס"ח (מס' 6), התשס"ט (מס' 3), התשע"ד (מס' 10))
(א) נפטר מבוטח, ישלם המוסד מענק לפי הוראות סעיף 255 או קצבת שאירים חודשית באחד משיעורים אלה:
(1) 17.7% מהסכום הבסיסי:
(א) לאלמנה שעמה ילדים;
(ב) לאלמן שעמו ילדים, כל זמן שהילדים עמו;
(ג) לאלמנה או לאלמן שהם בני 50 שנים ומעלה;
(2) 13.3% מהסכום הבסיסי - לאלמנה או לאלמן שהם בני 40 שנים ומעלה ועדיין אינם בני 50 שנים ולא נתקיים בהם אחד התנאים שבפסקה (1)(א) ו- (ב).
(ב) אלמנה או אלמן שעמם ילדים, ישלם להם המוסד, כל זמן שהילדים עמם, תוספת בעד כל אחד מילדיהם - 8.3% מהסכום הבסיסי.
(ג) ילדים שהניח אחריו המבוטח ואין אלמנה או אלמן הזכאים לקבל בעדם תוספת, יהיו שיעורי הקצבה כך:
(1) בכפוף להוראות פסקה (2), אם לילדים הורה - תשולם הקצבה בשיעור של 11% מהסכום הבסיסי כשישנו ילד אחד בלבד, ובשיעור של 8.3% מהשכר הממוצע בעד כל ילד;
(2) אם אין לילדים הורה, או שההורה גר דרך קבע בחוץ לארץ, תשולם הקצבה בעד כל ילד מהילדים בשיעור של 11% מהסכום הבסיסי.
(ג1) לעניין סימן זה, יראו כילד גם מי שלא מלאו לו 20 שנים, ובלבד שהוא לומד במוסד חינוכי בתוכנית לימודים בהיקף שלא יפחת מ- 20 שעות לימוד שבועיות; לעניין סעיף-קטן זה, "מוסד חינוכי" - אחד מאלה:
(1) מוסד שקיבל הכרה לפי סעיף 9 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 (בסעיף זה: "חוק המועצה להשכלה גבוהה");
(2) מוסד שקיבל היתר או אישור לפי סעיף 21א לחוק המועצה להשכלה גבוהה;
(3) מוסד שהתואר שהוא מעניק הוכר לפי סעיף 28א לחוק המועצה להשכלה גבוהה;
(4) מוסד שקיבל רישיון לפי סעיפים 25ג ו- 25ד לחוק המועצה להשכלה גבוהה או רישיון זמני לפי סעיף 25ט לחוק המועצה להשכלה גבוהה;
(5) מוסד על-תיכוני להכשרה או להשכלה מקצועית, טכנית, תורנית או דתית, לרבות מסלול להכשרה או להשכלה כאמור במוסד על-תיכוני, המכשיר את תלמידיו לבחינות ממשלתיות או המעניק השכלה המוכרת על-ידי משרד ממשלתי או לפי כל דין;
(6) ישיבת הסדר, ישיבה גבוהה ציונית או ישיבה, כהגדרתן בסעיפים 22א, 22ב או 26ב לחוק שירות ביטחון;
(7) מוסד ללימודים תורניים לבנות שמקבל תמיכה לפי סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985;
(8) מכינה קדם-אקדמית או קדם-הנדסית של מוסד כאמור בפסקאות (1) עד (5) או מכינה קדם-צבאית מוכרת כהגדרתה בחוק המכינות הקדם-צבאיות, התשס"ח-2008.
(ד) לעניין הזכויות לפי סעיף 238, סעיף זה וסעיפים 253, 258, 260 ו- 267, רואים כמבוטח גם תושב ישראל שהשלים את תקופת האכשרה לפי סעיף 253 אף אם לא היה מבוטח בעת שנפטר.
(ה) השר, בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי להגדיל את השיעורים הנקובים בסעיפים-קטנים (א), (ב) ו- (ג)."

2. כללי
קצבת שארים משולמת למי שהיתה "אלמנה" של מבוטח, כפי הקבוע בסעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי. "אלמנה", על-פי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, מוגדרת כ "מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו". "אשתו", מוגדרת בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, לרבות "הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עימו".

מעמד הידועה בציבור לא נקבע מלכתחילה כי אם בדיעבד לאחר פרק זמן של חיים משותפים עם בן הזוג. בהגדרת "אלמנה" בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי נקבעה בעיקרו-של-דבר, תקופה בת שנה של חיים יחדיו לקביעה ולשלילת מעמד של ידועה בציבור {ראה לעניין זה את הנקבע ב- עב"ל 686/05, עב"ל 602/05 המוסד לביטוח לאומי נ' סמדר בוארון פינק ונועה קריב, תק-אר 2007(1), 826 (2007); עב"ל 50519-12-11 עדנה שרייבר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(4), 1075 (2012); עב"ל 201/06 קיבוץ עין השופט ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(4), 397 (2008); עב"ל 686/05 המוסד לביטוח לאומי נ' סמדר בוארון פינק, תק-אר 2007(1), 826 (2007)}.

3. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - המערערת ביקשה להיות מוכרת כידועה בציבור של המנוח לצורך הכרה בזכותה לקבלת קצבת שאירים - הערעור התקבל
ב- עב"ל 59/03 {גבריאלה סבן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2004(1), 348 (2004)} המערערת ביקשה להיות מוכרת כידועה בציבור של המנוח הניך קונשטדט ז"ל, לצורך הכרה בזכותה לקבלת קצבת שארים מהמוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין האיזורי, דחה את תביעתה ומכאן הערעור.

המערערת, ילידת 1932 וגרושה והמנוח, התגוררו בפרדס כץ, באותו רחוב בשני בתים סמוכים. הם הכירו זו את זה בשנת 1975. הקשר בינם החל בשנת 1983. הם המשיכו להחזיק בשתי הדירות השכנות וכן בחשבונות בנק נפרדים. למערערת היה ייפוי-כוח לחשבון הבנק של המנוח. למערערת היתה חנות לסריגה.

היא שקעה בחובות וביקשה לעזוב את הארץ בשנת 1989. המנוח הפציר בה לחזור ארצה והבטיח לפרנסה. השניים ניהלו חיים משותפים, יצאו יחד לקניות ולאירועים משפחתיים. בצוואתו ציווה המנוח את מחצית רכושו למערערת ואת המחצית השניה לאחייניתו, הגברת אבו דקה. המערערת הופיעה ראשונה במודעת האבל ברשימת המתאבלים למנוח. היו עדויות שראו אותם ישנים יחד. גם מעדות עדי ההגנה עלה כי השניים חיו כבעל ואישה.

בשנת 1995 חלה המנוח. הוא עבר ניתוח מעקפים והיה זקוק לטיפול סיעודי ואז עבר לבית הורים. דירתו הושכרה על-מנת לממן את עלות בית ההורים. המערערת סעדה את המנוח בבית ההורים במשך כל תקופת שהותו שם, עד לפטירתו.

בית-הדין האיזורי דחה את תביעתה של המערערת. מסקנתו של בית-הדין האיזורי היתה, כי המערערת לא היתה הידועה בציבור של המנוח. שניים הם נימוקיו של בית-הדין האיזורי. הנימוק הראשון, השניים שמרו על שתי דירותיהם הנפרדות והסיוע של המנוח למערערת מבחינה כספית אינה מצביעה, כי המנוח היה מפרנס של המערערת. הנימוק השני, מאז חלה בשנת 1995 "לא פירנס המנוח את המערערת משכל הכנסותיו נועדו למימון שהייתו בבית האבות".

בית-הדין הארצי קבע, כי מכל חומר הראיות עולה בבירור כי המערערת היתה הידועה בציבור של המנוח. הקשר בין השניים לא נוצר בהיותם צעירים. המערערת ילידת 1932, הכירה את המנוח בשנת 1975 והקשר בינם כזוג נוצר בשנת 1983. מדובר באישה גרושה. לכן קבע בית-הדין, כי יש להתאים את המשפט למציאות החיים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לבני הזוג היו דירות בבניינים סמוכים. מעבר לכך הם חיו כזוג. בקשר מעין זה בגיל מבוגר סביר, וכך קורה תדיר, שבני הזוג שומרים על שתי הדירות. והראיה, למנוח היה דרוש הכסף מהשכרת דירתו על-מנת לממן את בית ההורים. כאשר מדובר בזוג מתבגר ובקשר שני, הדבר בהחלט סביר ונהוג. לכן, נקבע, כי יש לשקול את הנסיבות כולן ואת שינויי העתים. הגישה לצורות קשר לא קונבנציונליות, היינו, ללא נישואין, הפכה לגמישה.

כאמור, קבע בית-הדין האיזורי, כי לאחר שעבר המנוח לבית ההורים "לא פירנס המנוח את המערערת משכל הכנסותיו נועדו למימון שהייתו בבית האבות". על-כן הסיק בית-הדין, כי המערערת לא היתה ידועתו בציבור בשנתיים וחצי האחרונות ואינה זכאית לקצבת שארים.

בית-הדין קבע, כי יש להתאים את המשפט למציאות החיים, ולכן נקבע, כי גישה זו בטעות יסודה. ראשית, חיים משותפים אין משמעותה בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן זוג אחד על משנהו, בוודאי לא בהכרח הגבר את האשה. שנית, ברור שכאשר המנוח חלה ונזקק למעון סעודי לא פירנס עוד את המערערת.

ידועה בציבור זכאית לקצבת שארים כשם שאלמנה זכאית לה מבלי להוכיח שהגבר פירנס אותה. השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצויין כי גם בהיעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית.

וגם אם נדרוש הוכחה שהמנוח פירנס את המערערת ערב מחלתו, גם אז כאשר הוא חלה הוא לא היה מסוגל לפרנסה עוד. הדבר לא מנתק את הקשר ביניהם. שונה היה הדבר אילו בני הזוג לא היו מתראים עוד. בענייננו המערערת המשיכה לבקר את המנוח בבית ההורים ולסעוד אותו. היא שמרה על הקשר. היא זו שנרשמה ראשונה ברשימת המתאבלים במודעת האבל משום שהיה נהיר לכולם שהיא למעשה "אלמנתו".

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי הערעור מתקבל. המערערת היתה ידועה בציבור של המנוח משנת 1983 ועד ליום מותו ביום 02.09.1998. היא "אלמנתו" כאמור בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי והיא שארה של המנוח לצורך קצבת שארים.

4. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - תביעה לקצבת שאירים והכרה בתובעת כידועה בציבור - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 24105-08-13 {סילביה אברבנאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 25671 (2015)} נדונה תובענה, אשר הוגשה לאחר שהנתבע דחה תביעה לקצבת שאירים אשר הגישה התובעת, בטענה כי התובעת אינה עונה על הגדרת ידועה בציבור בהתאם לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת הגישה את התביעה לנתבע לאחר פטירתו של המנוח מר יעקב אברבנאל, בטענה כי לאחר שבני הזוג התגרשו הם שבו לחיות יחד כידועים בציבור.

לטענת התובעת, היא חיה עם המנוח וניהלה איתו משק בית משותף. בני הזוג אמנם נפרדו מדי פעם לזמן מה, אולם בסופו-של-דבר חזרו לחיות יחד לכל דבר ועניין, והיו למעשה ידועים בציבור. בני הזוג היו נשואים בעבר והתגרשו, אך מערכת היחסים ביניהם נותרה בעינה גם לאחר שהתגרשו.

לטענת הנתבע, התובעת היא גרושתו של המנוח, והיא לא היתה ידועה בציבור שלו. כמו-כן טען הנתבע, כי גרסת התובעת היתה בלתי-מהימנה, והיא מנוגדת להודעה שהיא מסרה במשטרה סמוך לפטירת המנוח. בנוסף, היא מנוגדת לדברים שמסרה לחוקר המוסד לביטוח לאומי ולדיווח שמסרה לחברת "עמידר".

בית-הדין קבע, כי העדויות המרכזיות הינן עדותה של התובעת מחד, ועדותה של גב' דנינו {אחותו של המנוח} מאידך. בית-הדין העדיף את עדותה של גב' דנינו על עדותה של התובעת. בית-הדין קבע, כי העדות של אחותו של המנוח היתה עדות מהימנה, אשר שיקפה את העובדות לאישורן, בצורה אמיתית וכנה, העדה השיבה על כל שאלה שנשאלה בלא להסס, וזאת גם אם התשובה לא היתה תמיד נוחה עבורה.

מנגד, בית-הדין קבע, כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על-סמך עדותה של התובעת, אשר אף היתה מנוגדת לדברים שמסרה לגופים שונים.

התובעת והמנוח נישאו זה לזה בשנת 1993, והתגרשו במהלך חודש אפריל 2008. המנוח נפטר ביום 30.06.2012, בנסיבות מצערות עת שם קץ לנפשו בכך שהצית עצמו בתוך מכוניתו מול ביתה של התובעת. לפיכך, קבע בית-הדין, כי התקופה השנויה במחלוקת היא ממועד גירושי הצדדים בשנת 2008 ועד לפטירת המנוח ביום 30.06.12, תקופה של כ- 3.5 שנים.

בית-הדין קבע, כי בתאריך 26.06.12, 4 ימים לפני פטירת המנוח, פנתה התובעת למשטרת ישראל כדי להגיש תלונה כנגד המנוח. במסגרת תלונתה מסרה דברים לחוקר המשטרה, מהם עלה מעבר לכל ספק, כי התובעת והמנוח לא היו ידועים בציבור.

במסגרת פנייתה למשטרה, הבהירה התובעת כי המנוח התגורר בכתובת אחרת ולא בביתה. עוד הבהירה, כי החליטה לנתק לחלוטין את הקשר עם המנוח ואפילו לא להישאר ידידה שלו, וכי המנוח היה מתקשר אליה פעמים רבות באופן מטריד. התובעת הבהירה למנוח שאינה רוצה שיתקשר אליה ושאינה רוצה להיות בקשר איתו.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי מהדברים דלעיל עולה בבירור, כי התובעת והמנוח לא היו ידועים בציבור. השניים חיו בבתים נפרדים, המנוח רצה בקשר עם התובעת, אך זו דחתה אותו ולא רצתה בשום קשר איתו.

5. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - קצבת שאירים - תובעת אשר שכונת מגוריה במועד פטירת בעלה לא נחשבה בשטחי המדינה כי אם הוכרה לאחר-מכן ככזו - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 44201-01-14 {סבאח עסילי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 7925 (2015)} נדונה זכאותה של התובעת לקצבת שאירים לאור העובדה שבמועד פטירת בעלה המנוח {בשנת 1999}, נחשבה השכונה בה התגוררו, מבחינה משפטית, מחוץ לתחום, ולאור העובדה כי מאז שנת 2014 {ומבלי ששינתה את מקום מגוריה} הוכרה כתושבת.

התובעת התגוררה עם בעלה המנוח, בשכונת הדואר. הבעל נפטר בשנת 1999. לפי המצב המשפטי שהיה במועד פטירת המנוח, שכונת הדואר היתה מחוץ לתחום שטחי המדינה. בעקבות חוות-דעת היועץ המשפטי משנת 2013, הגישה התובעת תביעה להכרה בה כתושבת, ואכן משנת 2014 הוכרה התובעת כתושבת. התובעת הגישה תביעה לתשלום קצבת שארים, לאור העובדה שכיום היא נחשבת כתושבת אולם תביעתה נדחתה לאור סעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי, מכיוון שבמועד הפטירה לא היה הבעל תושב ישראל.
המחלוקת היא באשר לזכאות התובעת לקצבת שאירים לאור העובדה שכיום התובעת היא "תושבת", ולא שינתה את מקום מגוריה, וכי המצב המשפטי הוא שהשתנה, באופן שכיום תושבי שכונת הדואר זכאים להטבות סוציאליות מכוח חוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי התובע מעולם לא הגיש תביעה להכרה בתושבותו, ובמועד בו נפטר התגורר בשטח שהיה אז מחוץ לתחום. לפיכך במועד הפטירה - לא היה "מבוטח" לצורך זכאותה של אלמנתו לקצבת שארים {וזאת בניגוד לביטוח תאונות עבודה שייתכן ובוטח על-ידי מעבידו, ושהיה זכאי לדמי פגיעה, לו נפגע בעבודה, גם בלי להיות תושב}.

כמו-כן, בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, ניתן לראות שיש מועדים ברורים ממתי החלו תושבי שכונת הדואר להיות זכאים לזכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי. ברור לחלוטין, כי בשנת 1999 לא היתה כל הנחיה לעניין שכונת הדואר, ולכן, בשנת 1999 לא היה המנוח זכאי לזכויות סוציאליות כתושב. לאור-זאת, במועד פטירתו לא היה התובע בבחינת "מבוטח" לצורך יישום דרישות סעיף 252(א) לחוק הביטוח הלאומי.

באשר לטענת התובעת, כי יש לראותה כמי שזכאית לקצבת שאירים לכל הפחות משנת 2013, המועד בו ניתנו ההנחיות, קבע בית-הדין, כי גם לכך התשובה שלילית. העובדה שהתובעת זכאית היום לזכויות שונות מכוח תושבותה - אינה מקנה לה אוטומטית זכויות בגין התקופה שקדמה למועד בו הוכרה כתושבת. ומכיוון שבעלה נפטר בזמן שלא היה בבחינת "מבוטח", ממילא לא חלים עליה הוראות סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי לעניין זכאותה לקצבת שארים.

6. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - ידועה בציבור לצורך קבלת קצבת שאירים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 30878-08-12 ע' ש' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(2), 24304 (2014)} נדונה הסוגיה האם התובעת היתה ידועה בציבור של בעלה המנוח ממנו התגרשה בשנת 1991, לצורך קבלת קצבת שארים.

התובעת ילידת 1968, נישאה לבעלה {המנוח} בשנת 1984, וילדה לו 4 ילדים. לאחר הנישואין החל המנוח להשתמש בסמים קשים, ובשנת 1991 התגרשו השניים. ביום 03.10.10 נפטר המנוח מדום לב.

בתקופה שבין ספטמבר 2009 ועד יולי 2011 קיבלה התובעת גמלת הבטחת הכנסה כבודדת {לאור דיווחיה למוסד כי היא מתגוררת לבדה}. בתקופה שבין ינואר 2009 ועד יוני 2010 וכן בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2010 קיבל המנוח גמלת הבטחת הכנסה כבודד לאור הצהרתו כי הוא גרוש ומתגורר אצל אימו.

לאחר פטירתו של המנוח, הגישה התובעת תביעה למוסד לביטוח לאומי להכרה בה כידועה בציבור של המנוח, אך תביעתה נדחתה.

בית-הדין קבע, כי גם אם הוכנס המנוח לתקופה מסויימת לבית התובעת מתוך רחמים, מערכת היחסים שביניהם לא היתה בנויה על שיתוף כלשהו, ולא על מערכת זוגית נורמטיבית, כאשר המנוח לא תרם חלקו למשפחה {מעבר למקרים ספורדיים וזניחים כמו - מתן סך של 200-150 ש"ח לביתו החיילת}. בכל מקרה - המנוח לא השתתף בהוצאות הבית ולא תרם דבר לאחזקתו. גם חיי הזוגיות - כפי שעלה מעדותה של התובעת, לא היו יחסים נורמטיביים, כאשר לפחות בחלק מהזמן ישנו בחדרים נפרדים, כפי שהעידה.

לסיכום קבע בית-הדין, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, כי היתה ידועה בציבור של המנוח 3 שנים טרם פטירתו, ולפיכך, תביעתה לקצבת שארים מהמוסד לביטוח לאומי, נדחתה.

7. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - המנוח לא היה תושב ישראל - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 35005-04-11 {סוהילה אלשלאדה ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי גופים על-פי דין ואח', תק-עב 2013(3), 12907 (2013)} נדונה החלטת הנתבע לדחות את תביעת התובעים לקצבת שאירים, מן הטעם שהמנוח לא היה תושב ישראל בעת פטירתו.

התובעת, ילידת 1960, נישאה למנוח, שהיה יליד 1925, ביום 04.10.89. במועד נישואיהם היתה התובעת בת 29 שנים והמנוח בן 64 שנים. המנוח נשא בחייו תעודת זהות ישראלית. התובעת אינה נושאת תעודת זהות ישראלית, אולם היא בעלת אשרת שהייה מתחדשת.

למנוח היה בית בסעיר שליד חברון שאותו הוריש לתובעת. לטענת התובעת בבית זה התגוררה אם המנוח עד מותה שאירע מספר חודשים לפני מות המנוח.

ביום 15.04.10, בחלוף כ- 15 שנים ממועד פטירת המנוח, הגישו התובעים את תביעתם לקצבת שאירים. כאמור בפתח הדברים, התביעה נדחתה בהחלטת הנתבע מיום 15.04.10 וזאת "לפי סעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי סיבת הדחיה היתה שהמנוח לא היה תושב ישראל בעת פטירתו.

בית-הדין קבע, כי הזכאות לקצבת שאירים מותנית בהיות המנוח מבוטח, קרי תושב ישראל. במועד פטירתו לא היה המנוח "מבוטח" כמשמעו בסעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי, דהיינו, לא היה תושב מדינת ישראל.

8. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - קצבת שאירים לידועה בציבור - "המבחן הכפול" {משק בית משותף תחת קורת גג אחת וקשירת גורל משותף כבעל ואישה לכל דבר ועניין} - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (יר') 50715-06-11 {סבטלנה דוחוביץ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי גופים על-פי דין ואח', תק-עב 2013(3), 12072 (2013)} תביעתה של התובעת לקצבת שאירים כמי שהיתה ידועה בציבור של המנוח נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי מהטעם שלא התקיים בין התובעת והמנוח משק בית משותף תחת קורת גג אחת וקשירת גורל משותף כבעל ואישה לכל דבר ועניין.

התובעת היא ילידת 1979. בשנת 2002 עלתה לישראל מברית המועצות בגפה. התובעת היתה לאורך כל התקופה הרלוונטית פנויה, והמשיכה להיות פנויה גם במועד עדותה בבית-הדין.

המנוח, יליד 1949. בחייו הועסק התובע כמנהל התחזוקה של מוזיאון "יד ושם", והתגורר ברחוב איסלנד שבשכונת קריית מנחם בירושלים.

התובעת והמנוח הכירו בקיץ שנת 2004 דרך מכרה משותפת, אשר היתה חברתה של התובעת לספסל לימודי ההוראה במכללת דוד ילין. בין התובעת למנוח נרקם קשר זוגי אשר טיבו שנוי במחלוקת בין הצדדים. קשר זה נמשך, כמעט באופן רציף, עד לפטירת המנוח ממחלת הסרטן ביום 16.05.10.

לתובעת ולמנוח שני ילדים משותפים. בצוואתו, אשר נערכה פחות משבועיים לפני מותו, הוריש המנוח, בין-היתר, לילדיו סכומי כסף שונים אך לא הוריש לתובעת דבר. לתובעת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף.

בשנת 2007 רכשה התובעת דירה ברחוב דהומיי בירושלים. בדירה זו התגוררה התובעת עם ילדיה שהם גם ילדי המנוח, במועד פטירת המנוח. בקיץ שנת 2008 ובשלהי שנת 2009, הגישה התובעת למוסד תביעות להבטחת הכנסה כאם חד-הורית, ללא בן זוג.

בדצמבר 2009, עוד בחיי המנוח, הגישה התובעת לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה לקביעת אבהותו של המנוח, ותביעת מזונות עבור ילדה ליאור ובהמשך גם עבור ילדה אביב.

ביום 25.05.10 הגישה התובעת למוסד את תביעתה לגמלת שאירים ובתוך כך להכרה בה כידועה בציבור של המנוח. הנתבע דחה את תביעתה.

בית-הדין קבע, כי התובעת והמנוח קיימו מערכת יחסים אינטימית שהעידה על קשירת גורל וניהלו משק בית משותף. למצער מתחילת שנת 2005 ועד להולדת בנם הבכור, אביב. אז חוו משבר ביחסים שנמשך כשישה חודשים שלאחריו חזרו לקיים מערכת יחסים אינטימית ולנהל משק בית משותף עד סמוך להולדת בנם השני, ליאור.

בעטיה של מחלת המנוח והתנהלות ילדיו מנישואיו הראשונים נאלצה התובעת לעבור לגור בדירה שרכשה, אך קשריה עם המנוח לא חדלו ואולי אף התהדקו משהתברר כי הוא אביו הביולוגי של אביב. במגבלות שיצרו המחלה והתנהלות ילדי המנוח סעדה התובעת את המנוח עד מותו.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי עצם העובדה שהתובעת עברה להתגורר בדירתה אמנם יצרה ניתוק פיסי חלקי בינה לבין המנוח, אולם לא פגעה בקוהביטציה שהמשיכה לשרור ביניהם לפחות מחודש ינואר 2010. כך וכאמור התובעת והמנוח לא ניתקו את הקשרים ביניהם והתובעת סעדה את המנוח ככל שהתאפשר לה במרקם היחסים המשפחתיים שתואר לעיל ובהתחשב בכך שעול הטיפול בשני הפעוטות נפל על כתפיה בלבד.
מה עוד שאין למצוא פגם בכך שהמנוח ביכר שלא לשהות במחיצת פעוטות כשהוא על ערש דווי. צירופם של אלו, מהווה טעם אובייקטיבי לפירוד בין התובעת למנוח שמנע בעדם להתגורר תחת קורת גג אחת אך לא הפקיע את הקשר ביניהם. לפיכך אין בפירוד זה שנכפה על התובעת עובר למות המנוח לכשעצמו כדי למנוע את ההכרה במעמדה של התובעת כידועה בציבור של המנוח.

9. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - התובעת טענה כי היא ניהלה תא משפחתי עם המנוח - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 21494-12-10 {יפית יונקר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 10902 (2013)} נדונה הסוגיה האם כדין דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעתה של התובעת לקצבת שארים.

לטענת התובעת, בשנת 1993, שנות העשרים לחייה, היא הכירה את מר שמואל גרובר {המנוח}, שהיה אותה עת בן 51 ומאז ועד למועד פטירתו, הם היו בני זוג.

על-שמו של המנוח היו רשומות, בין-היתר, שתי דירות בחיפה. כמו-כן, למנוח היה עסק של עיצוב תכשיטים שהיה ממוקם בסמוך לדירה באחד העם, באופן שהפרידה ביניהם דלת. בין השנים 2006-2002 התגוררו התובעת והמנוח בדירה באחד העם.

לתובעת ולמנוח בת משותפת. מאז הולדת הבת המשותפת, התגוררה התובעת יחד עם בתה, בדירה בקלר, כאשר לטענתה מאותו המועד לה ולמנוח היו שתי קורות גג משותפות - הדירה באחד העם והדירה בקלר, ושניהם נהגו בשתי הדירות מנהג בעלים.

ביום 21.11.09 נפטר המנוח, באופן פתאומי כתוצאה מהתקף לב. תביעתה של התובעת מיום 28.01.10 לקצבת שארים שהגישה לנתבע, נדחתה מהנימוק המרכזי, לפיו, בשעת פטירת המנוח, לא היתה התובעת אשתו ולא היתה ידועה בציבור כאישה המתגוררת עימו.
בית-הדין קבע, כי המנוח, התובעת ובתם המשותפת היו תא משפחתי לכל דבר ועניין. תא משפחתי זה נשמר משך כ- 17 שנים מאז שנת 1993, כשהתובעת היתה בשנות ה- 20 לחייה והכירה את המנוח שהיה אז בן 51 ועד פטירתו של המנוח ביום 21.11.09.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לא היה זה תא משפחתי שגרתי שניתן לסווגו בשבלונה המוכרת בדרך-כלל. תא משפחתי זה החל בזוגיות של התובעת עם המנוח עת שגרו יחדיו בדירה באחד העם שבהדר שם ניהלו משק בית משותף. לימים, בסמוך להולדת בתם המשותפת, החליטו בני הזוג שיהיה נכון יותר לגדל את הילדה במרכז הכרמל מאשר בשכונת הדר ואז נרכשה הדירה ברח' קלר.

התובעת שילמה סך של 200,000 ש"ח עבור רכישת הדירה ברח' קלר מבלי שביקשה רישום כלשהו של זכות הבעלות גם שלה בדירה זו. בית-הדין קבע, כי זהו מאפיין מובהק של זוג נשוי עם אמון ומחוייבות הדדית. לאחר מות המנוח, הוא הוריש לתובעת מחצית מרכושו לרבות שתי הדירות, הן בקלר והן באחד העם.

כמו-כן, הובאו ראיות למכביר על-כך שבמשך כל השנים מימן המנוח את משק הבית של התא המשפחתי הנ"ל. אכן, המנוח לן לעיתים בדירה באחד העם. אך גם אם זה קרה, יש לזכור, כי המדובר באדם לא שיגרתי, אשר למרות גילו אהב את הגלישה בים, את החיות שהיו לו ואת מלאכת יצור התכשיטים - כל אלה היו ממוקמים בדירה ברח' אחד העם. אין בכך כדי לשלול את הזוגיות שהיתה למנוח עם התובעת והמחוייבות שהיתה לו אליה כבת זוג יחד עם המחוייבות של שניהם כלפי בתם המשותפת.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התובעת והמנוח קיימו חיי משפחה, המעידים על קשירת גורלם יחד וניהלו משק בית משותף, כפועל יוצא מחיי המשפחה המשותפים. לבסוף שכלה התובעת את בן זוגה המנוח שפרנס אותה ואת בתם המשותפת.

10. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - התובעת לא התגוררה עם אבי בתה בדירתו - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 47231-07-10 {חנה דליה יצחקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 12609 (2013)} נדונה הסוגיה האם זכאית התובעת לקצבת שאירים למרות שלא התגוררה עם אבי בתה בדירתו.

ביום 29.10.09 הגישה התובעת תביעה לתשלום קצבת שאירים בגין פטירתו של המנוח שנפטר ביום 06.06.09. הנתבע דחה את תביעתה של התובעת, בנימוק שהתובעת והמנוח לא ניהלו משק בית משותף.

התובע והמנוח התגוררו בשתי דירות. המנוח התגורר בדירת הוריו ברמת גן והתובעת בדירה ברחוב המבדיל ברמת גן. בשנת 1995 נולדה למנוח ולתובעת בת. לתובעת ולמנוח לא היה רכוש משותף.

בית-הדין קבע, כי משפחת המנוח חששה שאם התובעת תתגורר עם המנוח בדירתו, היא תבקש לה בעתיד לקנות זכויות קנייניות בדירה ואל לעובדה זו לשמש לרועץ לתובעת.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף. בין השאר, שילם המנוח את חשבון המכולת של התובעת. עוד התברר כי התובעת נהגה לישון בדירתו של המנוח והמנוח לן בדירתה של התובעת. עוד התחוור כי המנוח והתובעת גידלו את בתם המשותפת יחדיו והמנוח תמך תמיכה מלאה בביתו והיה שותף מלא בגידולה לרבות לקיחתה מהגן ובתקופה מאוחרת יותר מבית-הספר.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי המנוח והתובעת קשרו יחד את חייהם וניהלו משק בית משותף למרות שלא התגוררו יחדיו באופן קבוע.

11. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - הגדרת אלמנה - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 18395-03-10 {מורן הריס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 3755 (2013)} התובעת, הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת שאירים בגין פטירת בעלה המנוח. התובעת היתה נשואה למנוח במשך 5 חודשים בלבד, לפני פטירתו ממחלה קשה.

הנתבע דחה את תביעת התובעת, מן הטעם שאינה עונה על הגדרת "אלמנה" לפי סעיף 238(1) לחוק הביטוח הלאומי, בהיותה אשתו משך פחות משנה ומשלא ילדה לו ילד. עקב דחיית התביעה ביקשה התובעת מהנתבע לצרף לתקופת הנישואין, שהחלה ביום 21.05.04, גם את התקופה בה גרה לטענתה עם המנוח כידועתו בציבור החל משנת 2000.

התובעת, ילידת 1978, הכירה את המנוח ב- 1999 במהלך עבודתה בצוות הבידור במלון בטבריה ובין השניים נרקמו יחסי זוגיות. כשנה לאחר-מכן, עברה התובעת להתגורר יחד עם המנוח בדירה ברמת גן, אותה שכר המנוח באותה העת. ביום 30.07.00 עברו בני הזוג להתגורר יחדיו בדירה בגבעתיים, אותה שכר המנוח ובה התגוררו בני הזוג עד למועד פטירת המנוח ביום 28.10.04.

בשנת 2003 פתחו התובעת והמנוח חשבון בנק משותף, אליו בעיקר המנוח העביר כספים, וממנו שילמה התובעת, לטענתה, את עיקר הוצאות הבית. לצד חשבון זה ניהלה התובעת חשבון בנק פרטי, אליו נכנסה משכורתה החודשית, והמנוח ניהל חשבון עסקי באמצעותו ניהל את משרד ההפקות שהיה בבעלותו.

ביום הולדתה של התובעת, 12.07.03, הציע לה המנוח נישואין והשניים נישאו כדת משה וישראל ביום 21.05.04. המנוח, סבל ממחלת הסרטן משנת 1995. התובעת טיפלה בו יחד עם הוריו עד לשעת פטירתו ביום 28.10.04 עקב הסתבכות המחלה. בחייו, החזיק המנוח במשרד הפקות משנת 2000 לערך.

התובעת הגישה לנתבע ביום 01.02.05 תביעה לקבלת קצבת שאירים בגין פטירת בעלה ומילאה ביום 16.02.05 שאלון לידועים בציבור. מתעודת עובד הציבור של מר יעקב קדוש עלה, כי לשאלון זה לא צורפו הוכחות ומסמכים להוכחת טענת התובעת בדבר היותה ידועה בציבור של המנוח, לפני מועד נישואיהם. ביום 20.03.05 נמסר לתובעת שאלון מורחב לידועים בציבור לבירור מעמדה, אליו נדרשה לצרף ראיות להוכחת טענתה.

כעולה מטענות הצדדים, הנתבע שילם לתובעת מענק על-פי סעיף 255 לחוק הביטוח הלאומי, שלטענתו מקורו בטעות והוא עמד על השבתו לנתבע.

כפי שעלה מתעודת עובד הציבור, ביום 28.08.08 יצר מר קדוש קשר טלפוני עם התובעת, וביקש לברר עימה מדוע לא הגישה את השאלון המורחב שנמסר לה למילוי או מסמכי השלמה כלשהם. משלא נענתה התובעת לבקשת הנתבע אף לאחר שיחה טלפונית נוספת, נשלח אליה ביום 18.03.09 מכתב דחיה עקב היעדר שיתוף פעולה ואי-המצאת מסמכים כנדרש.

ביום 16.07.09 הגישה התובעת ערעור על החלטת הנתבע, בו טענה כי היתה ידועתו בציבור של המנוח משנת 2002. ערעור האלמנה נדחה במכתב הנתבע, מן הטעם שהתובעת אינה עונה על התנאים להכיר בה כידועה בציבור של המנוח, עובר למועד נישואיהם הפורמאליים.

בית-הדין קבע, כי מעדויות אמו וחברו הטוב של המנוח החוברות לעדותה המהימנה של התובעת, בדבר ניהול מערכת יחסים אינטימית בינה לבין המנוח ומגורי הקבע שלהם משנת 2000 ועד לשעת פטירת המנוח, כאשר ברבות הימים קשר זה התמסד עת באו בני הזוג בברית הנישואין ביום 21.05.04, עלה, כי התקיימה מערכת זוגית בין בני הזוג משנת 2000 ועד לפטירת המנוח.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מערכת זו בה קשרו בני הזוג את גורלם זה בזו, תוך מסירות ונאמנות, מעידה על קיומה של יחידה משפחתית אחת ומשק בית משותף, ומיסוד הקשר הזוגי של בני הזוג בחודש מאי 2004, יש בה כדי להעיד בבירור על מערכת הזוגיות האמיתית שנרקמה בין התובעת למנוח אף במהלך 4 השנים שקדמו למועד נישואיהם הפורמאליים.

כמו-כן, נקבע, כי העובדה כי לבני הזוג היו חשבונות פרטיים, לצד החשבון המשותף אותו ניהלו יחדיו, אין בה כדי לשנות מהקביעה, בדבר מעמד התובעת כ"ידועה בציבור" של המנוח, משעדות התובעת מהימנה על בית-הדין ולפיה המנוח הוא שנשא בעיקר הוצאות הכלכלה ומשק הבית השוטפות - גרסה שאף נתמכה בעדותה האמינה של אם המנוח.

לסיכום, בית-הדין קבע, כי התנהלות בני הזוג בתקופה שקדמה לנישואיהם עונה על דרישות החוק והפסיקה באשר להגדרת "ידועה בציבור" שהיא בגדר "אלמנה" לעניין קצבת השאירים ועל יסוד האמור לעיל, קיבל בית-הדין את התביעה וקבע, כי התובעת זכאית לקצבת שאירים, כמי שהיתה ידועה בציבור של המנוח משנת 2000 וכאשתו החוקית במשך 5 חודשים נוספים עד למועד פטירתו.

12. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - ידועה בציבור - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 27186-03-11 {הלן בלזר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 8604 (2012)} נדונה תביעה להכיר בתובעת כ"ידועה בציבור" של המנוח, לצורך זכאותה לקצבת שארים.

התובעת והמנוח נישאו זה לזו בשנת 1993 והתגרשו בבית-דין רבני בשנת 2002. על-פי פסק-הדין בבית-הדין הרבני, התובעת והמנוח נפרדו עוד בשנת 1998. התובעת והמנוח היו רשומים במשרד הפנים בכתובות שונות. בשלב מסויים, השנוי במחלוקת, התובעת והמנוח שבו להתגורר יחד. המנוח נפטר ביום 13.11.10.

בית-הדין קבע, כי הגירושין לא התממשו, וכי לא היתה פרידה ארוכה או משמעותית בין בני הזוג. בני הזוג המשיכו להתגורר יחד למרות הגרושין, שאיש לא היה ער להם {מלבד, ככל הנראה, נושי המנוח}. התביעה התקבלה.

13. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - ידועה בציבור - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 13087-12-10 {שרה ג'בלי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.11.12)}, דן בית-הדין בתביעתה של התובעת להכיר בה כ"ידועה בציבור" של המנוח.

בית-הדין קבע כי הגדרת ידועים בציבור הנה הגדרה משפטית ולא הגדרה מילולית.

בני זוג הידועים בציבור הם כאלה, כל עוד מתקיים בהם המבחן הכפול. המבחן הסובייקטיבי של רצון לקשירת חיים יחדיו, וכפועל יוצא ממנו המבחן האובייקטיבי של ניהול משק בית משותף. לעניין הוכחת הקשר הזוגי כאמור כיוון הבחינה הוא הפוך, כלומר המבחן האובייקטיבי מעיד על קיום לכאורה של המבחן הסובייקטיבי.

מהעדויות עלה כי התובעת והמנוח התגוררו יחד מעת שהודיע לה על מחלתו ועד פטירתו. מדובר במגורים משותפים למעלה משנה, פרק זמן שיש בו להעיד על רצינות הקשר.

בנוסף, התובעת ניהלה עם המנוח משק בית משותף, שניהם נשאו בהוצאות הבית לרבות כלכלה משותפת.
אף לאחר פטירת המנוח, התובעת היא זו שטיפלה בעריכת הלווייתו של המנוח ובהוצאות קבורתו.

בני הזוג התגרשו, המשיכו להתגורר יחד במשך שנתיים ואז נפרדו, לאחר-מכן, לשלוש שנים. אין מדובר במגורים משותפים סמוך לאחר הגירושין או סמוך לפרידה ולפיכך את מעמדה של התובעת יש לבחון ללא קשר לנישואים ולגירושים שאירעו שנים קודם לכן.

בית-הדין קבע כי טענת המוסד לביטוח לאומי כי המנוח עבר להתגורר עם התובעת רק על-מנת לקבל טיפולים למחלתו לא הוכחה.

14. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - בעל התובעת לא היה תושב ישראל - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 60545-07-12 {נורית אפרים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 3537 (2012)} התובעת הגישה תביעה נגד הנתבע לתשלום קצבת שאירים.

משדחה הנתבע את תביעת התובעת מכוח הוראות סעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי בנימוק שבעלה המנוח לא היה תושב ישראל, הגישה היא תביעה לבית-הדין.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע כי בהינתן העובדה שמחד התובעת עצמה לא חלקה על-כך שבעת פטירתו לא היה המנוח תושב ישראל אלא התגורר בארה"ב ומאידך כי משנת 1974 עד לפטירתו ביום 23.02.06 התגורר המנוח כל השנים, למעט 4 שנים {בין השנים 1994 עד 1998} וסה"כ 28 שנים בארה"ב - מביא למסקנה כי התובעת אינה זכאית לקצבת שארים.

משאין חולק, כי המנוח לא היה תושב ישראל בעת פטירתו, לא קמה לתובעת זכאות לקצבת שאירים. אין בעובדה שהמנוח היה יהודי, שירת בצבא ונקבר בארץ וכי אשתו וילדיו מתגוררים כעת בארץ - כדי לשנות מהקביעה האמורה לעיל.

15. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - מענק פקיעה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 31362-11-11 {אורי אשכולי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 414 (2012)} נדונה תביעה לתשלום קצבת שאירים.

הנתבע דחה את התביעה מהטעם שזכאותו של התובע לקצבה האמורה פקעה עת שולם לו מענק מכוח הוראת סעיף 255 לחוק הביטוח הלאומי.

התובע טען כי הינו אלמן שהכנסתו אינה עולה על הסכום המתקבל לפי פרט 1 של לוח ט' לחוק הביטוח הלאומי.

טענתו העיקרית של התובע היא כי תשלום מענק הפקיעה אינו שולל ממנו לעתור לתשלום קצבת שאירים מכוח טענתו כי הינו אלמן אשר הכנסתו אינה עולה על רף ההכנסה.

עוד נטען, כי אין מקום לאבחן בין מקרה של אלמן שהכנסתו נמוכה מרף ההכנסה, לגביו נקבע כי תשלומו של מענק הפקיעה אינו שולל תשלום קצבת שאירים.

הנתבע מכחיש את זכאות התובע לקצבת שאירים וטוען כי מששולם מענק הפקיעה, הרי מכוח הוראת סעיף 260 לחוק הביטוח הלאומי אין התובע זכאי עוד לתשלום קצבת שאירים.

לאחר בחינת טענות הצדדים, ה מסקנה היא כי דין התביעה להידחות. התובע אינו מכחיש כי שולם לו מענק פקיעה.

בית-הדין דחה את התביעה בקובעו כי הוראת סעיף 260 לחוק הביטוח הלאומי מהווה קביעה מפורשת של המחוקק לפיה במקרה, כמו זה של התובע, שבמועד שבו פסק להיות אלמן שעמו ילדה והיה למי שהכנסתו אינה נופלת מרף ההכנסה, ולאחר ששולם לו מענק פקיעה - לא יוכל עוד לעתור לתשלום קצבת שאירים גם אם הכנסתו תיפול מהרף האמור.

עוד נקבע כי פרק י"א לחוק הביטוח הלאומי, עושה שימוש בקריטריון הגיל כמבחן לזכויות שאירים, תוך קביעת רף נמוך יותר ככל שהגיל גבוה יותר. גם מטעם זה יש לדחות את טענת התובע להחלה בעניינו של ההלכה שנפסקה בעניין מוסקוביץ {ראה נה/0-243 מוסקוביץ נ' המל"ל, פד"ע כט' 426 (1996)}.

16. ביטוח שאירים - גמלת שאירים - ידועה בציבור - התביעה נדחתה ברובה
ב- ב"ל 1571-08 {אורלי שפירא סטאר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 14036 (2012)} התובעת, התאלמנה מבעלה ביום 30.11.92, אז החלה לקבל גמלת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי. במכתבו הודיע המוסד לביטוח לאומי לתובעת, כי החל מתאריך 01.01.00, הוחלט לראות בה ובמר עוגן סטאר כבני זוג ידועים בציבור.

במכתבו, הודיע המוסד לביטוח לאומי לתובעת כי החל מחודש פברואר 2002, היא אינה זכאית לגמלת שאירים "עקב נישואין" וכי נוצר לה חוב כולל בסך 151,384 ש"ח. בתביעתה ביקשה התובעת להכיר בזכאותה לגמלת שאירים משנת 2000 ואילך ולבטל את החוב.

לטענת התובעת, היא ומר עוגן סטאר אינם בני זוג, אף פעם לא היו ידועים בציבור ולא ניהלו משק בית משותף, אלא מר עוגן סטאר הוא אבי בנה ומעבר לכך אין ביניהם דבר.

מנגד טען המוסד, כי דין התביעה להידחות, הואיל והתובעת ובן זוגה, מר עוגן סטאר, הינם בגדר "ידועים בציבור", למצער החל מחודש ינואר 2000. הואיל והתובעת היא ידועה בציבור של מר עוגן סטאר, אין רואים בה כאלמנה ולפיכך, אינה זכאית לקצבת שאירים וזאת בהסתמך על סעיפים 1 ו- 252 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי כבר נפסק שהמונחים "חיי משפחה" ו"משק בית משותף" הם מונחים העשויים להשתנות מזוג לזוג בהתחשב במצבם הבריאותי, בהרגלי חייהם ובנסיבות אובייקטיביות אחרות והעובדה שאין לתובעת ולעוגן חשבון בנק משותף ולא שיתוף בדירותיהם, איננה שוללת את היותם של התובעת ועוגן ידועים בציבור.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת ועוגן קיימו קשר בר קיימא הכולל מחוייבות הדדית, מתוך רצון הדדי לקשירת חייהם יחד, במשך תקופת זמן שיש בה כדי להקנות למערכת היחסים הכרה כ"ידועים בציבור" לצורך שינוי מעמדה של התובעת מ"אלמנה" ל"ידועה בציבור" וככזו יש לשלול את זכאותה לקצבת שאירים בהתאם להוראות סעיף 255 לחוק הביטוח הלאומי, הדן באלמנה "שחזרה ונישאה" והחל גם על אלמנה ש"הפכה לידועה בציבור".

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התובעת ועוגן סטאר הינם ידועים בציבור ובדין שלל המוסד את קצבת השאירים מהתובעת, ברם שלילה זו תחל רק מחודש פברואר 2007.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטוח שאירים - גמלת שאירים (סעיף 252 לחוק)