הכנסה לעניין דמי ביטוח - סכום מירבי, סכום מזערי וסכום שלא יובא בחשבון (סעיף 348 לחוק)

1. הדין
סעיף 348 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, קובע כדלקמן:

"348. סכום מרבי, סכום מזערי וסכום שלא יובא בחשבון (תיקונים: התשס"ב (מס' 4), התשס"ו (מס' 5), התשס"ז (מס' 9), התשס"ח (מס' 4), התשע"ד (מס' 6))
(א) לעניין דמי ביטוח המשתלמים לפי הוראה מהוראות סעיף 335 לא יבוא בחשבון סכום ההכנסה של המבוטח העולה על הסכום המרבי המתקבל לפי האמור בלוח י"א.
(א1) לעניין דמי ביטוח המשתלמים לפי הוראות סעיף 335, לא תובא בחשבון ההכנסה של מבוטח מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, שאינה הכנסה מעבודתו כעובד או כעובד עצמאי, אשר אינה פטורה מתשלום דמי ביטוח לפי סעיף 350 ואינה עולה על סכום השווה ל- 25% מהשכר הממוצע.
(ב) מבוטח שאין לו הכנסה או שהכנסתו אינה מגיעה לסכום המזערי האמור לגביו בלוח י"א, ישתלמו בעדו דמי הביטוח כאילו הכנסתו היתה הסכום המזערי האמור.
(ג) השר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי לשנות בצו את הסכומים המזעריים האמורים בלוח י"א.
(ד) מבוטח שקיבל דמי אבטלה לחודש מלא לפי פרק ז', ישלם דמי ביטוח כאילו היתה הכנסתו הסכום המזערי הקבוע בפרט 3 שבלוח י"א.
(ה) מתנדב בשירות לאומי, משרת בשירות לאומי-אזרחי, תלמיד במוסד תורני או בישיבה או מי שמשרת בשירות אזרחי כהגדרתו בסעיף 6(א) לחוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אמנותם, התשס"ב-2002, שאין לו הכנסה או שהכנסתו אינה מגיעה לסכום המזערי האמור בפרט 3 בלוח י"א, יראו כאילו הכנסתם היתה הסכום המזערי האמור."

2. כללי
מי שתובע גמלה מעמיד את עצמו לבחינה של המוסד לביטוח לאומי לגבי זכאותו. מי שתובע הבטחת הכנסה צריך לעמוד בקריטריונים של החוק - חוסר הכנסה, דיווח על בעלות בנכסים, חוסר בעלות ברכב וכיוצא בם.

תנאים אלו דורשים מסירת אינפורמציה על נכסיו והכנסותיו. אין בכך כדי לחייבו לקבל את גמלת הבטחת ההכנסה. הוא רשאי לוותר עליה. אך אם הוא מבקש לזכות בזכויות של מי שאושרה לו הגמלה, עליו לאפשר למוסד לביטוח לאומי לבחון את זכאותו להבטחת הכנסה.

אשר לפגיעה בפרטיות בגין הצורך לתבוע הבטחת הכנסה על-מנת להיות פטור מדמי ביטוח, הרי ברי שמי שמגיש תביעה להבטחת הכנסה, עליו למסור פרטים אודותיו. זאת מאחר ולא כל מי שטוען לזכאות להבטחת הכנסה אכן ממלא אחרי הקריטריונים של הבטחת הכנסה.

הנה-כי-כן הפגיעות בקניין ובפרטיות, זכויות שהן זכויות חוקתיות לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הן פגיעות מידתיות המונחות ביסוד קיומו של הביטוח הסוציאלי הניתן על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

הפגיעה בקניין על-ידי גביית דמי ביטוח לאומי מבטיחה יכולת תשלום גמלאות לכל זכאי על-פי חוק. אשר-על-כן הפגיעה בקניין היא מידתית ואין כל מקום להתערב בה {עב"ל 461/03 משה עזרוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2004(3), 89 (2004)}.

3. זכאות לפטור מתשלום דמי ביטוח לאומי - הערעור נדחה
ב- עב"ל 461/03 {משה עזרוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2004(3), 89 (2004)} המערער טען לזכאותו לפטור מתשלום דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי לתקופות בהן הוא היה מחוסר עבודה, באשר בתקופות אלו הוא לא היה עובד או עובד עצמאי. הטענה היא כי אין הוא חייב בתשלום דמי ביטוח לתקופות בהן לא עבד למרות שהוא לא הגיש תביעה להבטחת הכנסה. המוסד לביטוח לאומי הטיל עיקולים וגם על כך הלין המערער.

הבסיס לטענותיו של התובע הוא תביעת המוסד לביטוח לאומי ממנו כי ישלם דמי ביטוח כפי שנקבע בסעיף 348(ב) לחוק הביטוח הלאומי שכותרתו "סכום מזערי":

"מבוטח שאין לו הכנסה או שהכנסתו אינה מגיעה לסכום המזערי האמור לגביו בלוח י"א, ישתלמו בעדו דמי הביטוח כאילו הכנסתו היתה הסכום המזערי האמור."

לטענתו של המערער הוא הצהיר כי בתקופה הרלוונטית הוא לא עבד לא כעובד ולא כעצמאי. אילו תבע הבטחת הכנסה היה הוא פטור מדמי ביטוח. לטענתו של המערער תביעה להבטחת הכנסה פוגעת פגיעה חמורה בכבודו האישי והמקצועי. יש אם-כן בכך פגיעה בפרטיות. מעבר לכך התביעה ממנו לתשלום דמי ביטוח היא פגיעה בזכות חוקתית נוספת היא הזכות לקניין. לכן לטענתו ההוראה הנדונה בחוק הביטוח הלאומי אינה חוקתית ויש לבטלה.

המערער הציע למוסד לביטוח לאומי לעבוד עבורו תחת החוב שהוא חב לה, ועל כך לא קיבל כל תגובה מהמוסד לביטוח לאומי.

בית-הדין האיזורי דחה את התביעה ובית-הדין הארצי לא מצא מקום להתערב בפסק-דינו של בית-הדין האיזורי. אך קבע, כי צדק המערער, כי הסעיף הנדון פוגע בקניין. לא רק הסעיף הזה פוגע בקניין. כל חוק המטיל מיסים פוגע בקניין. השאלה היא אם הפגיעה עומדת בדרישות פסקת ההגבלה. כבוד האדם וחירותו, הן פגיעות מידתיות המונחות ביסוד קיומו של הביטוח הסוציאלי הניתן על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

וכמו-כן, אם המערער מבקש לזכות בזכויות של מי שמקבל הבטחת הכנסה, היינו פטור מדמי ביטוח, הרי עליו לעמוד בתנאי הזכאות להבטחת הכנסה.

4. המערער נדרש לשלם דמי ביטוח מהכנסתו ממשלח-יד, בנוסף לדמי הביטוח ששילם עבור דמי האבטלה - הערעור נדחה
ב- עב"ל 1200/01 {רן מרקוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2003(1), 778 (2003)} המערער נתן שיעורים פרטיים וקיבל על כך הכנסה כלשהי, בתוך תקופת הזכאות לדמי אבטלה.

המערער נדרש לשלם דמי ביטוח מהכנסתו ממשלח-יד, בנוסף לדמי הביטוח ששילם עבור דמי האבטלה. הואיל ואין חולק כי במשלח-ידו של המערער כמורה פרטי הוא היה מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, חלה עליו הדרישה שבסעיף 342(א) לחוק הביטוח הלאומי.

כתוצאה ממצב דברים זה נקלע המערער למצב מיוחד ולכאורה מוזר: הואיל ודמי הביטוח על דמי-אבטלה הם בסכום מזערי קבוע שאינו משתנה לפי שיעור דמי האבטלה, נדרש המערער לשלם אותם דמי ביטוח גם כאשר הופחתו לו דמי האבטלה בשל הכנסתו הנוספת.

בו-בזמן נדרש המערער לשלם גם דמי ביטוח עבור הכנסתו ממשלח-ידו. נוצר מצב - כך קבל המערער, שעבודתו {החלקית} בתקופת היותו זכאי לדמי אבטלה הביאה לכך שהכנסתו הכוללת נמוכה ממה שהיה מקבל אילו לא היה עובד כלל והמשיך לקבל דמי אבטלה. בכך, כך טען המערער, יש משום פגיעה בזכויותיו היסודיות, כמו גם תמריץ שלילי ליציאה לעבודה.

בית-הדין האיזורי קבע, כי חיובו הכפול של המערער בדמי ביטוח {כזכאי לדמי אבטלה וכמי שמשתכר במשלח-ידו} נעשה בדין וכי על המערער אינן חלות הוראות סעיף 351 לחוק הביטוח הלאומי בדבר פטור מדמי ביטוח וכן אין תחולה בעניינו לתקנה 10 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), המעניקה פטור מדמי ביטוח למחוסר עבודה.

בבית-הדין הארצי, טען המערער, כי הוא אינו חולק על כך שיש לנכות את הכנסתו הנוספת משיעורים פרטיים מדמי האבטלה להם הוא זכאי. טרונייתו היחידה של המערער כוונה כלפי דרישת המשיב לחייבו בדמי ביטוח עבור הכנסתו משיעורים פרטיים בנוסף לדמי הביטוח עבור דמי אבטלה בשיעור המזערי הקבוע בחוק שלא השתנו בשל הירידה בסכום דמי האבטלה בשל ההכנסה משיעורים פרטיים.

המערער הצביע על כך שיישום הוראות החוק בעניינו מביא למצב שאדם העובד בתקופת זכאותו לדמי אבטלה מוצא עצמו נשכר פחות מאדם שנמנע מלצאת לעבודה בתקופה זו.

לטענתו, היה על המשיב לחייבו בדמי ביטוח בסכום המזערי עבור הכנסתו הכוללת אשר, כזכור, לא השתנתה בשל הפחתת דמי האבטלה בשיעור ההכנסה משיעורים פרטיים ולא על כל מרכיב הכנסה בנפרד. לטענתו, הוראת סעיף 348(ד) לחוק הביטוח הלאומי קובעת חזקה חלוטה לעניין הכנסה כוללת מדמי אבטלה, בלי קשר למקורות הכנסה נוספים שיש למובטל.

כמו-כן טען המערער, כי תקנה 10 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח) המעניקה פטור מתשלום דמי ביטוח חלה על כל מי שמקבל דמי אבטלה ולא רק על מי שרשום כמחוסר עבודה ואינו זכאי לדמי אבטלה.

בית-הדין הארצי קבע, כי המערער שהיה למובטל לאחר הפסקת עבודתו, היה ממילא למי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי. בתוקף מעמדו ככזה, חייב היה המערער בתשלום דמי ביטוח מינימליים, אף אלמלא היתה לו הכנסה או שהכנסתו המזערית חייבה בתשלום דמי ביטוח מינימליים {סעיף 348(ב) לחוק הביטוח הלאומי}.

משזהו המצב, בדין חוייב המערער בתשלום דמי ביטוח על הכנסתו ממשלח-יד כמי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, לאחר שלא ענה על הגדרת עובד עצמאי על-פי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי. בשל אופן הפסקת עבודתו לאחר שצבר תקופת אכשרה כנדרש, זכאי היה המערער לגמלה מחליפת שכר העבודה של דמי האבטלה.

עוד הוסיף בית-הדין בדחותו את הערעור, כי העובדה, שמדמי האבטלה ששולמו למערער נוכתה הכנסתו ממשלח-יד, תכליתה, שבתקופת האבטלה תשמר פחות או יותר רמת חייו כפי שהיתה בטרם הופסקה עבודתו, אבל אין תכליתה - שיפור רמת החיים בתקופת האבטלה.

לזכאות לגמלה כאמור, אין כל קשר לחיובו של המערער בדמי ביטוח מינימליים, בגין הכנסתו ממשלח-יד כמי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, ולחיובו בנפרד בתשלום דמי ביטוח מינימליים בגין גמלת דמי האבטלה, מחליפת שכר העבודה, ששולמה לו, מכוח היותו זכאי לאותה הגמלה.

5. התובע חוייב בדמי ביטוח מהכנסות שלא מעבודה העולות על 25% מהשכר הממוצע במשק - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 28710-05-10 {יעקב דואיניאס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 2910 (2012)} נדונה תביעה שהוגשה בעקבות החלטת הנתבע לדחות את ערר התובע על שומת דמי הביטוח שהוגשה לו לשנת 2008 ועל תביעת דמי ביטוח לשנים 2010-2009.

על-פי נתוני הנתבע, התובע היה רשום ברישומי הנתבע כעובד שכיר החל מ- 01.01.08, וכעובד עצמאי שאינו עונה להגדרה החל מינואר 2008 {בעקבות הצהרתו על עבודה של שעתיים בשבוע כעצמאי}. התובע חוייב בדמי ביטוח מהכנסות שלא מעבודה העולות על 25% מהשכר הממוצע במשק.

ביום 24.11.09 נשלחה לתובע דרישה לתשלום דמי ביטוח לשנת 2008 לאחר קבלת שומה ממס הכנסה. על-פי שומה זו חושבו הכנסותיו של התובע כדלקמן:

מעסק - 22,641 ש"ח. {שירותי יעוץ וניהול} ושלא מעבודה - 32,641 ש"ח {הכנסה מהשכרת ציוד + הכנסה מזיכיון נכה צה"ל במונית}.

הבסיס לפיו חוייב התובע בתשלום דמי ביטוח הינו 24,481, וזאת לאחר שהופחתו סכומים בהתאם לסעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי ולאחר הפחתה של 25% מהשכר הממוצע במשק. בהמשך נשלחו הודעות לתובע בדבר עדכון הפרשי שומה.

ביום 16.02.10 העביר התובע לנתבע בקשה לביטול השומה לשנת 2008 הנ"ל. כן ביקש את ביטול התביעה ממנו לתשלום דמי ביטוח {על הכנסותיו האחרות} לשנים 2010-2009 וביטול סיווגו כעובד עצמאי. הנתבע דחה את הבקשה.
התובע טען, כי יש לפרש את הביטוי "הכנסה של מבוטח מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה" שבסעיף 348 לחוק הביטוח הלאומי, במובן זה שהכנסה שנצמחה למבוטח בשנת מס, תעמוד ותימדד בפני עצמה, שאם אינה חורגת מ- 25% השכר הממוצע, תהא פטורה מחבות דמי ביטוח.

הנתבע טען, כי לצורך חישוב הכנסה שאינה מעבודה, יש לקחת בחשבון את סך ההכנסות שאינן מעבודה וזאת בהתאם לסעיף 2 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). לפיכך פעל הנתבע כדין, כאשר צירף את סך ההכנסות שלא מעבודה בסך 55,282 ש"ח ובהתאם חישב את דמי הביטוח.

עוד טען הנתבע, כי התביעה הוגשה כנגד החלטה לעניין שנת המס 2008 ולכן כל הטענות שאינן מתייחסות לשנה זו, מקומן בתביעה נפרדת. וכמו-כן, לעניין תביעה זו אין חובה למשלוח שומת דמי הביטוח בדואר רשום וכן סעיף 372 לחוק הביטוח הלאומי אינו עוסק בערעורים על שומות דמי ביטוח.

בית-הדין קבע, כי יש לקבל את גישת הנתבע, כך שהמונח "הכנסה" תתפרש כהכנסה כוללת של הנישום בין אם ממקור אחד או ממספר מקורות המנויים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). כל פרשנות אחרת הינה בלתי-סבירה מנוגדת ללשון החוק ולתכליתו ותוביל למצבים של "תכנוני מס" בהם נישומים יפצלו הכנסות באופן מלאכותי בכדי להתחמק מתשלומי דמי ביטוח.

6. התובע ביקש לחשב את הגמלאות להן הוא זכאי {דמי פגיעה וגמלת נכות} על בסיס שומה של שנת 2001 ולא כפי שחושבה על-ידי הנתבע על בסיס שומה של שנת 1999 - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 4463/04 {לוי הראל נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 2009(2), 3977 (2009)} נדונה תביעה בה התבקש בית-הדין להורות למוסד לביטוח לאומי, לחשב את הגמלאות להן זכאי התובע {דמי פגיעה וגמלת נכות} בהתאם להכנסותיו, על בסיס שומה של שנת 2001 ולא כפי שחושבה על-ידי הנתבע על בסיס שומה של שנת 1999.

הנתבע דבק בעמדתו כי יש לחשב את הכנסות התובע על בסיס השומה לשנת 1999 שהיתה מונחת לפניו עובר למועד הפגיעה, נוכח העובדה ששומות המס לשנים 2000 ו- 2001, הוגשה לנתבע לאחר מועד הפגיעה בעבודה.

התובע הוא שחקן טניס במקצועו שנרשם כעצמאי ומשלם דמי ביטוח כעצמאי. ביום 22.06.01 נפגע התובע ברגלו, תוך כדי ועקב משחק טניס. ביום 03.10.01 בעקבות החמרה במצבו הרפואי עקב הפגיעה, חדל התובע לשחק טניס. הנתבע הכיר בפגיעתו של התובע "כתאונת עבודה". התובע הגיש לנתבע תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מהעבודה.

הנתבע קבע כי הבסיס לתשלום דמי הפגיעה, ובהמשך הבסיס לתשלום גמלת הנכות, אינה הכנסתו של התובע בשנת 2001, אלא גובה הכנסותיו בשנת 1999, אשר שימשו בסיס לתשלום המקדמות בשנת 2001.

השומה שהיתה הכי קרובה למועד שבו התובע נפגע, היתה שומת המס לשנת 1999. משומה זו עלה, כי התובע השתכר באותה שנה סך של 8,709 ש"ח.

עוד הוסיף הנתבע, כי בהתאם לסעיף 348(ב) לחוק הביטוח הלאומי {הקובע כי מבוטח שהכנסתו אינה מגיעה לסכום המזערי ישלם דמי ביטוח, כאילו היתה בגובה הסכום המזערי} יש לקבוע את הבסיס השנתי לחיוב התובע בדמי ביטוח בטרם פגיעתו של התובע, על-סמך הכנסת המינימום שעמדה אותה עת על-סך 20,892 ש"ח. שומת שנת 2000 הוגשה לאחר תאריך יוני 2001, מועד פגיעתו של התובע.

והואיל והפגיעה ארעה ב יוני 2001 ותקופת אי-הכושר עלתה על 90 יום ושומת ההכנסה הקרובה ביותר היתה זו של שנת 1999, הרי שעל-פי תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), זו ההכנסה שעל בסיסה יקבעו דמי הפגיעה.

לעומת-זאת, התובע טען, כי יש לחשב את בסיס הגמלאות שלו על-פי הכלל אשר קבוע בסעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי ולא על-פי תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות).

עוד הוסיף התובע, כי הכנסותיו בשנת המס נקבעות לפי פרסים, ואלו מובאות לידיעתו באמצעות האינטרנט. רק בסוף כל שנה ניתן לחשבן במדוייק מהי ההכנסה, ועל-כן אין חשש שהוא "יגדיל" את הכנסותיו באופן מלאכותי.

הכנסתו בשנת המס 2001 גבוהה לאין שיעור מהכנסתו בשנת 1999, השנה לפיה חישב הנתבע את בסיס הגמלה. משכך, אם תופעל התקנה ייגרם מצב בו תפגע הכנסתו של התובע משמעותית, ודבר זה מנוגד לתכלית התקנה - שמירה על רמת הכנסות המבוטח, קודם לתאונה.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת שהשומה שעמדה לפני הנתבע עובר לפגיעה היתה השומה של שנת 1999. השומה של שנת 2000 הוגשה לנתבע לאחר הפגיעה בעבודה, ואילו השומה של שנת 2001 הוגשה רק במהלך שנת 2002.

לפיכך, לא היתה מניעה כלשהי לדווח קודם לתאונה, על שינוי או גידול בהכנסות, אם באופן של הגשת שומה עצמית מעודכנת ואם באופן של בקשה לשינוי מקדמות, בהתאם לגידול בהכנסות כפי שהוצג בדיעבד לבית-הדין. משלא נעשה הדבר ונוכח ההלכה הפסוקה שהובאה לעיל, אין הצדקה לסטות מהוראת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות).

התובע או אביו {שניהל עבורו את ענייניו הכספים}, היו צריכים לדעת שניתן לפנות לנתבע ולדווח על שינוי בהכנסות. חרף זאת, דו"ח שנת 2000 הוגש רק בתאריך באוקטובר 2001, לאחר שהתקבלה ארכה משלטונות המס, והדו"ח של 2001 הוגש רק בתאריך ספטמבר 2002. התובע אם-כן, המשיך לשלם דמי ביטוח על-פי השומה של שנת 1999, ולא בהתאם להכנסות שגדלו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין חולק על כך שהכנסתו הריאלית של התובע גדלה במידה ניכרת בשנים 2001-2000, אך משהנתבע לא עודכן על-ידי התובע קודם הפגיעה על שינוי או גידול בהכנסות, אין לסטות מהאמור בתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי - מקדמות. כעולה מהפסיקה שלעיל, סטיה מהאמור בתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), הינה רק במקרים קונקרטיים שנמנו בפסיקה. משכך, קבע בית-הדין כי לא נפל כל פגם בחישוב הכנסתו של התובע לצורך חישוב הגמלה.

לאור כל האמור, קבע בית-הדין, כי אין מנוס אלא לקבוע כי הבסיס לחישוב הגמלאות המשולמות לתובע, בהתאם לשומה של שנת 1999, על פיה גם חוייב התובע בתשלום מקדמות, היה כדין.

7. הבסיס לחישוב דמי ביטוח הוא בסיס שנתי - עורך-דין עצמאי - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 4344/03 {עו"ד פרידמן שלומי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(2), 1125 (2005)} התובע, הוא בעל משרד עורכי-דין. התובע קיבל מהנתבע הודעה בדבר "הסבר אופן חישוב מקדמות דמי ביטוח" המתייחס למדרגות הביטוח הלאומי בחודשים ינואר-יוני 2002.

בית-הדין קבע, כי השאלה העומדת להכרעה היא: האם עצמאי אשר הסתמך על המצב המשפטי שחל בעת השגת הרווחים יאלץ לשלם באופן רטרואקטיבי דמי ביטוח לאומי מוגדלים בגין רווחים אשר בעת שהושגו כלל לא היה חייב בגינם, או שמא משהחישוב להכנסתו של עצמאי הוא על בסיס שנתי ולא חודשי - מחשב הנתבע ומחלק את הכנסתו ל- 12 חודשים - ומשכך הרי שאין גביה רטרואקטיבית.

מהוראות חוק תוכנית החירום הכלכלית, המתייחסות לביטול התקרה לתשלומי דמי ביטוח לאומי, קבע בית-הדין, כי הביטול מתייחס ל"תקופה הקובעת בלבד" קרי החל מיום 01.07.02, ועל-כן אין המדובר בתחולה רטרואקטיבית.

כאמור, התביעה מתייחסת רק לאופן היישום של הוראה זו, ואינה נוגעת לתיקון עצמו. התובע טען כי אופן יישום התיקון על-ידי הנתבע - יש בו משום החלה רטרואקטיבית של ביטול התקרה על הכנסות שהושגו במחצית הראשונה של שנת 2002 - תקופה בה לא היה חוק תוכנית החירום הכלכלית בתוקף, ועל-כן, למעשה, יש בכך משום הטלת מס רטרואקטיבית והגדלה רטרואקטיבית של שיעור המס.

בית-הדין קבע, כי השכר החודשי של מבוטח עצמאי מחושב על-פי ממוצע כלל הכנסותיו בשנת המס הנדונה. מכאן שגם על-פי חוק הביטוח הלאומי, כמו גם על-פי פקודת מס הכנסה, יחידת הזמן המשמשת לקביעת גובה ההכנסה של עצמאי היא שנה, כלומר, הבסיס לחישוב דמי הביטוח הוא בסיס שנתי ולא חודשי, כאשר בפועל עד לעריכת שומה סופית משולמים דמי הביטוח באמצעות מקדמות.

מכאן שבבוא הנתבע לחשב את דמי הביטוח למבוטח שהוא עצמאי, עליו לחלק את ההכנסה השנתית ב- 12 חודשים, ולא לבדוק את שיעור הכנסתו מדי חודש בחודשו, כפי שנעשה הדבר לגבי מבוטח שהוא שכיר.

חוק תוכנית החירום הכלכלית ביטל את התקרה לחיוב, באופן שהרווחים של מבוטח שהוא עצמאי יחוייבו במלואם, אולם הוא לא ביטל את העיקרון של חלוקת ההכנסה על בסיס שנתי, המעוגן בסעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לצורך חישוב דמי הביטוח, כמתחייב מביטול התקרה, חילק הנתבע את הכנסתו של התובע על-פי השומה העצמית לשנת 2002 ל- 12 חודשים. לתקופה החל מחודש ינואר ועד לסוף חודש יוני חוייב התובע בתשלום דמי ביטוח, עד לתקרה כפי שנקבעה בסעיף 348(א) לחוק הביטוח הלאומי, ורק החל מחודש יולי 2002 חוייב התובע בתשלום דמי ביטוח ללא תקרה, כמתחייב מהוראות חוק תוכנית החירום הכלכלית.

לפיכך, משהבסיס לחישוב דמי ביטוח הוא, כאמור, בסיס שנתי - אין לקבל את טענתו של התובע כי מחצית מהכנסתו, במחצית הראשונה של שנת 2002, "גולגלה" למחצית השניה של שנת 2002.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי אופן יישום הוראות חוק תוכנית הכלכלית, כמו גם אופן יישום הוראות חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל, מעוגן בסעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי, ואין לראות בו חיוב רטרואקטיבי בתשלום דמי ביטוח.

8. התובע טען לזכאות לדמי פגיעה על-פי שכר המינימום כחוק, אך לא הוכח כי הוא הועסק - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 2160/00 {ווריק ארסן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(2), 2267 (2004)} הגיש התובע, כתב תביעה כנגד החלטת הנתבע, לפיה הוכרה פגיעת עבודה שארעה לו ואושרו 53 ימי אי-כושר בסך 1,795 ש"ח, אף שעד להגשת התביעה לא חזר לעבודתו.

התובע, רתך, עובד זר מאוקראינה, נפגע קשה מכף של טרקטור בעת עבודתו {אובחן שבר באגן} ולא עבד 182 יום ממחרת התאונה.

בית-הדין קבע, שהנתבע פעל בהתאם להוראות החוק, ומשלא נטען, כי לא פעל הנתבע כאמור בתקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל), התשי"ז-1956 יש לדחות את התביעה.

9. התובע נדרש על-ידי המוסד לביטוח לאומי בתשלום דמי ביטוח מעבודתו החלקית כעצמאי בתקופה שבה קיבל דמי אבטלה - התביעה נדחתה
ב- עב' (ת"א) 91146/99 {מרקוביץ רן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(2), 33126 (2001)} התובע נדרש על-ידי המוסד לביטוח לאומי בתשלום דמי ביטוח מעבודתו החלקית כעצמאי בתקופה שבה קיבל דמי אבטלה {הסוגיה היתה, האם חיובו של התובע בדמי ביטוח לאומי בגין הכנסותיו ממשלח-ידו כמורה פרטי היו כדין}.

עד חודש יוני 1997 עבד התובע במשך שנה הן כשכיר {מתמחה בעריכת-דין} והן במשלח-ידו כמורה פרטי בהיקף שעות מצומצם ונוכו דמי ביטוח לאומי ממשכורתו כשכיר בלבד. בחודשים יוני-דצמבר 1997 קיבל התובע מאת הנתבע דמי אבטלה. בד-בבד עבד התובע באופן מצומצם כמורה פרטי מספר שעות בכל חודש. במהלך כל התקופה בה קיבל התובע דמי אבטלה ובסופו של כל חודש, העביר התובע לנתבע דו"ח על הכנסותיו ממשלח-ידו כמורה פרטי.

על בסיס דו"חות אלו של התובע ובהתאם להוראות סעיף 176(א) לחוק הביטוח הלאומי, נוכו הכנסות התובע ממשלח-ידו מדמי האבטלה המגיעים לו. בנוסף, מידי חודש, בתקופת האבטלה, ניכה הנתבע דמי ביטוח לאומי במקור מתוך דמי האבטלה אותם קיבל התובע. במהלך תקופת האבטלה נדרש התובע לשלם דמי ביטוח לאומי נוספים על אלו שהשתלמו על ידו.

התובע טען, כי שילובה של הדרישה לתשלום הנוסף יחד עם הוראות סעיף 176(א) לחוק הביטוח הלאומי הביאה בהכרח למצב אבסורדי ובלתי-מתקבל-על-הדעת, לפיו התובע מצא עצמו מפסיד כסף אך ורק בשל כך כי עבד.

ואלמלא היה התובע עוסק במשלח-ידו במהלך תקופת המחלוקת היה התובע מוצא עצמו בסוף כל אחד מ- 6 החודשים נשכר יותר.

הנתבע טען, כי התובע הופיע ב"שני כובעים" ובגין שניהם חייב המחוקק בתשלום דמי ביטוח על דמי האבטלה לפי המינימום ועל יתרת הכנסותיו כחוק. על התובע חלות הוראות סעיף 351 לחוק הביטוח הלאומי ותקנה 10 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) לא חלה עליו. התובע חוייב בהתאם להוראות סעיף 351 לחוק הביטוח הלאומי על הכנסתו הנוספת בגין מעמדו כמי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי.

זוהי הוראה ספציפית בחוק ורק תיקון לחוק יכול לשנותה. תקנה 10 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), מטרתה היתה לפטור מדמי ביטוח מובטל גם לאחר שחדל לקבל דמי אבטלה והוא מקבל הבטחת הכנסה. אין מטרתה לפטור אדם שהינו עובד.

בית-הדין קבע, כי הכנסת התובע, שהינו מוגדר כמבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, בשנת המס או באותו חלק ממנה בה היה זכאי לדמי אבטלה עלתה על ההכנסה המזערית האמורה שהיתה, בתקופה הרלוונטית - 280 ש"ח.

במקרה מושא תיק זה חוייב התובע בדמי ביטוח בהתאם להוראות סעיף 351 לחוק הביטוח הלאומי על הכנסתו הנוספת בגין מעמדו כמי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי. לטענת התובע בדבר החלת תקנה 10 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) - עיון בלשון התקנה מעלה שאין מטרתה לפטור אדם שאינו עובד כי אם לפטור מדמי ביטוח מובטל גם לאחר שחדל לקבל דמי אבטלה והוא מקבל הבטחת הכנסה.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי חיוב התובע בדמי ביטוח בגין הכנסותיו ממשלח-ידו כמורה פרטי נעשה כדין, ועל-כן דין התביעה להידחות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הכנסה לעניין דמי ביטוח - סכום מירבי, סכום מזערי וסכום שלא יובא בחשבון (סעיף 348 לחוק)