botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

גמלאות בעין - זכות לגמלאות בעין - ריפוי - החלמה ושיקום - שיקום מקצועי (סעיפים 91-86 לחוק)

1. הדין
סעיפים 91-86 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובעים כדלקמן:

"86. זכות לגמלאות בעין
(א) פגיעה בעבודה מזכה את המבוטח לריפוי, להחלמה, לשיקום רפואי ולשיקום מקצועי, בהתאם להוראות סימן זה.
(ב) לעניין סימן זה, "ריפוי" - לרבות אשפוז, רפואות ומכשירים אורתופדיים ותירפויטיים, הספקתם, תיקונם או החלפתם.

87. ריפוי
(א) ריפוי יינתן במידה שהפגיעה בעבודה ותוצאותיה מחייבות לתתו; היקפו ודרכו של הריפוי ייקבעו בתקנות.
(ב) היה אדם זכאי לגמלה לפי סעיף זה, ידאג המוסד להסיעו למקום שבו תינתן הגמלה ולהחזירו ממנו, או ישלם לו את דמי הנסיעה, והכל במידה ובאופן שנקבעו בתקנות.
(ג) המוסד רשאי, במסגרת התקנות ובאישור השר, לתת בעניני ריפוי והסעה הוראות משלימות שיפורסמו בדרך שיורה השר.
(ד) תקנות לפי סעיף זה יותקנו בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור ועדת העבודה והרווחה.
88. החלמה ושיקום
החלמה, שיקום רפואי ושיקום מקצועי יינתנו במידה ובאופן שנקבעו בתקנות ובהוראות המוסד שניתנו במסגרת התקנות, אושרו בידי השר ופורסמו בדרך שהורה.

89. דרכים למתן ריפוי, החלמה ושיקום רפואי
(א) ריפוי, החלמה ושיקום רפואי יינתנו באחת הדרכים האלה או בצירופיהן:
(1) באמצעות שירותי הבריאות של המדינה;
(2) מאת המוסד באישור הממשלה;
(3) באמצעות גוף שהשר הסמיכו כשירות רפואי לאחר שהתייעץ עם שר הבריאות.
(ב) השר רשאי, לאחר התייעצות עם שר הבריאות, לקבוע:
(1) תנאים להסמכת שירות רפואי;
(2) הוראות בדבר הפיקוח על שירות רפואי מוסמך.
(ג) בהסמיכו שירות רפואי רשאי השר לקבוע סייגים להסמכה.
(ד) השר רשאי, לאחר התייעצות עם שר הבריאות, לבטל את הסמכתו של שירות רפואי אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:
(1) התנאים שנקבעו על-פי סעיף-קטן (ב)(1) אינם מתקיימים בו עוד;
(2) אין השירות ממלא אחר התקנות שהותקנו לפי חוק זה;
(3) השירות עובר על הסייגים שנקבעו להסמכה.

90. דרכים למתן שיקום מקצועי
שיקום מקצועי יתן המוסד במישרין, באמצעות שירותי המדינה או באמצעות גוף שהשר הסמיכו לכך.


91. יחסי המוסד עם נותן הגמלאות
היחסים בין המוסד ובין מי שבאמצעותו ניתנות גמלאות בעין לפי סימן זה, והחובות והזכויות ההדדיות, ייקבעו בהסכם שאישר השר במידה שלא קבע אותם בתקנות."

2. כללי
ב- עב"ל 25181-12-11 {המוסד לביטוח לאומי נ' רונית רוזנבלום, תק-אר 2013(4), 1920 (2013)} קבע בית-הדין כי בבסיס ההכרה של פקיד התביעות או של בית-הדין ב"אירוע" כפגיעה בעבודה עומד קיומו של "נזק" למבוטח, וקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק. עם-זאת, ברור הדבר כי לא כל פגיעה בעבודה שהוכרה ככזו, מזכה באחוזי נכות.

בפסיקת בית-הדין נקבע כי יש להבחין בין הכרה באירוע כ"פגיעה בעבודה" הנעשית על-ידי "פקיד תביעות" של המוסד לביטוח לאומי, על-פי סעיף 298(א) לחוק הביטוח הלאומי לבין קביעת דרגת נכות מפגיעה בעבודה הנעשית על-ידי רופא או ועדה רפואית לפי סעיף 118(א) לחוק הביטוח הלאומי.

ההכרה באירוע כ"פגיעה בעבודה" מזכה את המבוטח ל"גמלאות בעין" לפי סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי וכן ל"דמי פגיעה" על-פי סימן ד' לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי.

לא כל פגיעה בעבודה גוררת בעקבותיה "נכות". לפיכך משמעותה של ההכרה כאמור אינה בהכרח גם הכרה ב"נכות", וכן בכך שהנכות נובעת מפגיעה בעבודה ובאיזו מידה. קביעה זו היא מתחום סמכותם של הרופא או ועדה רפואית לפי סעיף 118(א) לחוק הביטוח הלאומי.

ההכרה באירוע כ-"פגיעה בעבודה" מזכה את המבוטח ל-"גמלאות בעין" כאמור בסעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי. כמו-כן, זכאי המבוטח לקבל מן המוסד לביטוח לאומי, "דמי פגיעה" כאמור בסימן ד' לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי {ב"ל (חי') 4040/07 מחמוד אחמד מחאג'נה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(3), 344 (2008)}.

ב- ת"א (חי') 14439/00 {אסדי מחמוד נ' דמתי ישראל ואח', תק-של 2006(3), 22940 (2006)} קבע בית-הדין כי כאשר התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, הוצאות רפואיות, צרכים רפואיים, מכשור ותחזוקתו, ימומנו על-ידי המוסד לביטוח לאומי, כאמור בסעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי ובתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968.

ב- ע"א 2596/92 {הסנה נ' אבינועם כהן ואח', תק-על 95(1), 576 (1995)} קבע בית-הדין כי כל אחד מהטיפולים הרפואיים או האביזרים הרפואיים הנחוצים לתובע לריפויו והחלמתו בשל פגיעתו בתאונה, הוא זכאי לקבלם ללא תמורה מהמוסד לביטוח לאומי, אם ישירות ואם באמצעות שירותי הבריאות של המדינה או מוסדות או גופים שהוסמכו לכך.

לאור האמור לעיל, אין לזכות נפגע בפיצויים, אלא-אם-כן הוכח, כי אלה אינם מכוסים על-ידי המוסד לביטוח לאומי {בש"א (ב"ש) 5983/05 ב' ה' ח' נ' "המגן" חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 2005(4), 4632 (2005)}.

ב- ת"א (חי') 470/95 {ס' ד' א' נ' נאות המשולש בע"מ ואח', תק-מח 2005(2), 11050 (2005)} קבע בית-הדין כי ככל שמדובר בהוצאות נסיעה למטרות טיפול רפואיות יש לקבל את עמדת הנתבעת שישולמו על-ידי הביטוח הלאומי.

ב- ת"א (פ"ת) 4249/01 {בולקה מאיר נ' ש.פ.ה. פרסום ואח', תק-של 2005(1), 4204 (2005)} קבע בית-הדין: "הוצאות - התובע לא הביא כל ראיות לעניין הוצאות שהוציא. התובע חזר לעבודה בסמוך לתאונה. התאונה היא תאונת עבודה והתובע זכאי לקבל ריפוי, החלמה, שיקום רפואי ושיקום מקצועי על-פי חוק הביטוח הלאומי - סעיפים 91-86 לחוק, וכן כיסוי הוצאות נסיעה (ראה תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968). על-כן אני פוסקת לתובע סך של 500 ש"ח בהנחה שיש הוצאות קטנות שהוציא ולא שמר הקבלות בגינן".

3. תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה)")
3.1 האם תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) באות לפתור את בעיות הניידות של נכה עבודה?
בדחותו את הערעור קובע בית-הדין ב- עב"ל 271/99 {הרמן אברהם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(3), 684 (2002)} כי תקנות הביטוח הלאומי (שיקום מקצועי), התשט"ז-1956, מפרטות את הליך השיקום.

המעיין בתקנות השיקום למד שתכליתן לאפשר לנכה העבודה לעסוק בעבודה התואמת את כישוריו.

אין הליך השיקום מיועד לפתור את בעיית הניידות של נכה עבודה. לשם כך קיים המענק המיוחד, שניתן, כאמור, בהתאם להוראות התקנות.

3.2 תקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי)
ב- ב"ל (חי') 3281/01 {עבד אל-לטיף שהאב נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-עב 2004(4), 8559 (2004)} קבע בית-הדין כי חובתו של המוסד לשאת בהוצאות האשפוז, הריפוי וההחלמה של נפגע בעבודה, מעוגנת בחוק ובתקנות, בעוד שהנתבעת חייבת בשיפוי של המוסד עבור השירותים הרפואיים להם זכאי "מקבל השירות" - הנפגע לפי הוראות החוק והתקנות, ובכפוף להוראות ההסכם.

כדי שנפגע בעבודה יהיה זכאי לקבל מהמוסד {תקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי)} באמצעות השירות הרפואי, החזר בגין הוצאות טיפול רפואי שקיבל, שלא באמצעות השירות הרפואי צריך שיתקיימו ארבעה תנאים מצטברים כדלקמן:

האחד, הנפגע זקוק לעזרה ראשונה ודחופה.

השני, נבצר ממנו לקבל טיפול רפואי בשירות רפואי.

השלישי, קיבל טיפול רפואי שלא באמצעות השירות הרפואי, והוציא בפועל הוצאות לצורך הטיפול.

הרביעי, השירות הרפואי אישר את הדחיפות והצורך במתן הטיפול האמור.

בבואנו לבחון את התקיימותם של התנאים הנ"ל, יש להתחשב בתכלית החוק והתקנות, שבבסיסם עומדת זכותו של נפגע בעבודה לקבל טיפול רפואי, ריפוי והחלמה, במידה שהפגיעה בעבודה ותוצאותיה מחייבות לתתו, ובהתחשב בצורך ובדחיפות מתן הטיפול הרפואי המתחייב שניתן.

3.3 תקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי) - "ונבצר ממנו לקבל טיפול רפואי"
ב- עב"ל 294/98 {קופת-חולים כללית נ' בראכה אחמד ואח', תק-אר 2002(3), 155 (2002)} קבע בית-הדין כי הזכות לריפוי, כזכות לכל גמלה אחרת, היא זכות שהחייב לתתה הוא המוסד לביטוח לאומי, ואם הזכות מגיעה לידי מימוש או לידי הצעת מימוש באמצעות אחד השירותים כאמור או ישירות על-ידי המוסד לביטוח לאומי, יצא החייב בגמלה ידי חובתו.
החוק לא הקנה זכות, ולשיטתו לא התכוון להקנות זכות, לנפגע לפנות למי שיחשק או למי שיהא לו נוח, לשם טיפול רפואי ולהגיש לאחר-מכן חשבון הוצאות למוסד לביטוח לאומי.

לפי התקנות, הובאה בחשבון האפשרות שהנפגע יזדקק לטיפול רפואי שלא באמצעות שירות רפואי ויהיה זכאי להחזר הוצאות הטיפול מאת המוסד, באמצעות השירות הרופאי, בתנאים שנקבעו בתקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי).

4. הוצאות רפואיות
ב- ת"א (יר') 1844/96 {טייב רולנד נ' ד.ש.ם. בע"מ, תק-מח 99(2) 3024 (1999)} קבע בית-הדין: "הוצאות רפואיות בעתיד, אין מקום לפסוק לתובע בגין פריט זה. מדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי לקבל תשלומים מהמוסד לביטוח לאומי (סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי).

ב- ת"א (יר') 24888/94 {אברהם לוי נ' מגדל חברה לביטוח, תק-של 97(4), 438 (1997)} קבע בית-הדין: "מדובר בתאונת עבודה ובהתאם להוראות סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968, זכאי התובע לקבל באמצעות המוסד לביטוח לאומי תשלום עבור מלוא הטיפולים והאביזרים הרפואיים להם נזקק ואני מקבלת טענת הנתבעת לעניין זה שאין לפסוק לתובע לאור האמור לעיל פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה".

5. ריפוי - סעיף 87 לחוק הביטוח הלאומי
ב- עב"ל 17146-05-11 {דימיטרי גפן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(2), 233 (2013)} קבע בית-הדין כי מכוח סעיף 87 לחוק הותקנו תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968.

תקנה 2 עוסקת בהיקף הטיפול הרפואי, תקנה 3 עוסקת בהליכי ערר של רופא מוסמך או של הנפגע.

בהתאם לסעיף 87(א) לחוק זכאותו של נפגע עבודה ל"ריפוי" מוכרעת על-פי מבחן נחיצות הטיפול הרפואי ועל-פי השאלה האם הפגיעה בעבודה ותוצאותיה מחייבות את מתן הטיפול הרפואי. עוד נקבע כי היקפו ודרכו של הטיפול ייקבעו בתקנות.

בהמשך לכך, יוסד בתקנות "מנגנון רפואי", לצורך קביעת "היקפו ודרכו" של הטיפול הרפואי לנפגע בכל מקרה ומקרה.

ככלל, נפגע עבודה זכאי לטיפול רפואי על-פי קביעת הרופא המטפל מטעם קופת-חולים בה הוא חבר. טיפולים רפואיים מסויימים טעונים אישורו של רופא השירות, שהוא רופא מטעם קופת-חולים, אשר קופת-חולים מינתה אותו לייצגה בפני המוסד בדבר מתן הטיפול הרפואי לנפגע.

ככל שהרופא המוסמך, שהוא הרופא שהמוסד לביטוח לאומי מינה, סבור שנפגע עבודה לא קיבל את מלוא הטיפול הרפואי לו הוא זכאי, או שנפגע העבודה תובע קבלת טיפול נוסף, תובא בפני רופא השירות עמדתם של הרופא המוסמך או הנפגע.

ככל שרופא השירות לא אישר את הטיפול הנוסף, יופעל המנגנון שנקבע בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי), דהיינו מינוי רופא שלישי מכריע, על-פי הסכמת רופא השירות והרופא המוסמך.

פסיקת בית-הדין קבעה כי הרופא המכריע הוא "רופא בלתי-תלוי, שאינו משמש כרופא מטעם המוסד או קופת-חולים" והוא "בעל שיקול-דעת מקצועי עצמאי, הוא אינו כפוף או מחוייב להחלטותיהם של הרופא המוסמך או רופא השירות, ויש לצאת מנקודת הנחה שהוא יכריע בעניין על יסוד שיקולים ענייניים ומתוך אחריות ויושרה מקצועית".
החלטת הרופא המכריע מחייבת את קופת-החולים ואת המוסד לביטוח לאומי, והחלטתם בעניינו של נפגע העבודה ניתנת על יסוד חוות-דעתו של הרופא השלישי.

יש להדגיש, כי המנגנון שנקבע בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי), מינוי רופא שלישי מכריע, נועד להכריע לא רק בחילוקי-דעות שבין הקופה לבין המוסד, אלא גם בחילוקי-דעות שבין נפגע העבודה לבין הקופה או המוסד.

ב- ב"ל (חי') 15063-01-13 {יוסף שוקרון נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.05.15)} נקבע כי באשר לריפוי, הרי זכויותיו של התובע, הינן בהתאם לסעיף 84 לחוק הביטוח, ובהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ט-1968, והיקף הטיפול הרפואי אמור להיקבע על-ידי הרופא המטפל מטעם שרות רפואי - דהיינו קופת-החולים.

ככל שהתובע סבור, כי כפועל יוצא מהכרה בארוע מחודש 07.12 כ"תאונת עבודה", הוא זכאי להחזרים מעבר לאלה שניתנו על-ידי קופת-החולים, הוא יכול לפעול בהתאם להוראות התקנות דלעיל.

ב- חב"ר (ב"ש) 13449-07-14 {אברהם דוד פרץ נ' מכבי שירותי בריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.04.15)} נקבע כי מבוטח שנפגע בעבודה זכאי לקבל טיפולים רפואיים שלהם הוא נזקק כתוצאה מאותה פגיעה. הטיפולים הרפואיים יוענקו על-ידי קופת-החולים שאליה משתייך המבוטח; התובע, שהוכר כנפגע בעבודה, אינו זכאי לפטור מלא מתשלום עבור תרופות מסוג משככי כאבים, משלא טופל בתרופות אלה עובר למועד פגיעתו בעבודה, אלא בהתאם לשיעור נכותו בגין התאונה.

ב- ב"ל (ת"א') 19700-03-14{רמי חג'בי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.11.14)} נקבע כי האחריות למתן "ריפוי" - גמלה בעין - במקרה של פגיעה בעבודה היא של המוסד, כאשר סעיף 89 לחוק הביטוח קובע את הדרכים למתן הטיפול, שהן: ריפוי, החלמה ושיקום רפואי יינתנו באחת הדרכים האלה או בצירופיהן: באמצעות שירותי הבריאות של המדינה; מאת המוסד באישור הממשלה; באמצעות גוף שהשר הסמיכו כשירות רפואי לאחר שהתייעץ עם שר הבריאות

6. טיפולי שיניים
ב- ת"א (ת"א) 2455/99 {אלכסנדר סלע נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2004(2), 8484 (2004)} קבע בית-הדין כי סעיף 87 לחוק הביטוח הלאומי, קובע
כי הגדרת המונח "טיפול רפואי" כולל גם שיניים תותבות וסעיף 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח- 1968, קובע, כי נפגע יהיה זכאי לטיפול רפואי ככל שייקבע על-ידי הרופא המטפל במישרין בנפגע מטעם שירות רפואי ובלבד שהחלמה ואספקת שיניים תותבות, משקפיים, מכשירי שמיעה ואבזרים אישיים אחרים יינתנו באישורו של רופא השירות.

7. הוצאות רפואיות - קרם ידיים, משחות, סבון ושמפו
ב- ת"א (יר') 274/94 {אילוז משה נ' התעשיה הצבאית, תק-מח 99(3), 1172 (1999)} קבע בית-הדין: "הוצאות רפואיות: התובע טוען שלהקלת סבלו וכאביו הוא משתמש בקרם ידיים, משחות, סבון ושמפו המיוחדים למצבו והוא נדרש לממנם מכיסו בעלות של 300-200 ש"ח לחודש. בגין הוצאה זו דורש התובע פיצוי גלובלי בסכום של 75,000 ש"ח. לעניין זה, מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי התובע זכאי לכיסוי הוצאות רפואיות אלה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, מכוח חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) (סעיף 87) ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968) לא הובאה בפניי כל סיבה מדוע התובע אינו מממש את זכויותיו בנושא זה. לאור כך אני דוחה את התביעה בפריט זה".

8. פיצוי בגין תרופות שאינן מכוסות
ב- ת"א (חי') 1341/93 {אסתר לוי נ' מדינת ישראל - "רפאל", תק-מח 98(3), 2544 (1998)} קבע בית-הדין:

"לא. בא-כוח התובעת מבקש לפסוק לזכות מרשתו פיצוי בגין תרופות שאינן מכוסות על-ידי כל מוסד. לדעתי יש לדחות טענה זו של בא-כוח התובעת, הואיל והתאונה בה מדובר היא תאונת עבודה, שהוכרה ככזו על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ולפיכך בהתאם לאמור בסעיף 87 של חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, יינתן הריפוי על-ידי המוסד לביטוח לאומי במידה שהפגיעה בעבודה ותוצאותיה מחייבות לתת ריפוי זה.

יש גם לעיין בהקשר זה בתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968 סעיף 2 של תקנות אלה קובע כי נפגע יהא זכאי לטיפול רפואי ככל שייקבע על-ידי הרופא המטפל במישרין בנפגע מטעם שירות רפואי. אני דוחה, איפוא, טענת התובעת בדבר פיצוי בגין תרופות."

9. הוצאות נסיעה - סעיף 87(ג) לחוק הביטוח הלאומי
ב- ת"א (יר') 6585/96 {אבו פרחה סאמי נ' אמנור - אמקור, תק-של 98(2), 1573 (1998)} קבע בית-הדין כי "עבור הוצאות הנסיעה, צודק בא-כוח הנתבעות, כי אין לחייב מי מהנתבעות כל עוד לא הוכיח הנתבע שפנה אל המל"ל בתביעה להשבת החזרי הנסיעות לטיפולים הרפואיים. סעיף 87(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, מפנה לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), (התשכ"ח-1968).

תקנה 7, קובעות הסדר באשר להוצאות הנסיעה, אשר הנתבע יהיה זכאי לקבלם מהמוסד. התובע גם לא הוכיח כי הוציא הוצאות כל שהן עבור עזרה וסיוע בעבר. הוא אף לא הביא להעיד את אשתו, שטען כי ספקה לו סעד ועזרה בעקבות התאונה, מה גם שאשתו אינה עובדת בעבודה כל שהיא, ולא נגרם לה בשל הטיפול בבעלה הפסד כל שהוא."

10. החלמה ושיקום - סעיף 88 לחוק הביטוח הלאומי - החלמה ושיקום של מורה
ב- ב"ל (חי') 22745-04-12 {מינה מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב(3), 13295 (2013)} בהתאם להוראת סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי, פגיעה בעבודה מזכה את המבוטח בשיקום מקצועי.

בסעיף 88 לחוק נקבע, כי השיקום המקצועי יינתן "במידה ובאופן שנקבעו בתקנות ובהוראות המוסד שניתנו במסגרת התקנות, אושרו בידי השר ופורסמו בדרך שהורה.

ככלל אין בית-הדין ממיר שיקול-דעתו בשיקול-דעת פקיד השיקום, אולם החלטת פקיד השיקום נתונה לביקורתו השיפוטית של בית-הדין הבוחן סבירות שיקוליה, לרבות אי-היותה חורגת מגבולות מתחם הסבירות {עב"ל (ארצי) 155/97 משה משולם נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.08.02); דב"ע (ארצי) נז/0-161 שלום חג'בי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.08.98); דב"ע (ארצי) מח/0-88 תבור נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.08.88)}.

ב- ב"ל (ב"ש) 2191/04 {ביילין ורד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(2), 9043 (2005)} קבע בית-הדין כי סעיף 88 לחוק הביטוח הלאומי דן בהחלמה ובשיקום, ככלל אין בית-הדין ממיר שיקול-דעתו בשיקול-דעת פקיד השיקום, אולם החלטת פקיד שיקום נתונה לביקורתו השיפוטית של בית-הדין הבוחן סבירות שיקוליה, לרבות אי-היותה חורגת מגבולות מתחם הסבירות.



11. הדרכים למתן ריפוי, החלמה ושיקום רפואי - סעיף 89 לחוק הביטוח הלאומי - הודעת צד ג'
ב- עב"ל 17146-05-11 {דימיטרי גפן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(2), 233 (2013)} נקבע כי הזכות לריפוי חלה על מבוטח שנגרמה לו פגיעה בעבודה הזכאי, בין-היתר, לגמלאות בעין, הכוללות, בין-היתר, "ריפוי" המוגדר כך: "לרבות אישפוז, רפואות ומכשירים אורתופדיים ותירפויטיים, הספקתם, תיקונם או החלפתם". סעיף 87(א) לחוק קובע כי "ריפוי יינתן במידה שהפגיעה בעבודה ותוצאותיה מחייבות לתיתו; היקפו ודרכו של הריפוי ייקבעו בתקנות". בהתאם לסעיף 89 לחוק ריפוי יכול להינתן על-ידי שירותי הבריאות של המדינה, על-ידי המוסד באישור הממשלה, או באמצעות "גוף שהשר הסמיכו כשירות רפואי לאחר שהתייעץ עם שר הבריאות".

ב- עב"ל 419-06 {אבנר עורקבי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2010(3), 16 (2010)} נקבע כי שירותי בריאות כללית היא "שירות רפואי" מוכר כמשמעותו בסעיף 89 לחוק הביטוח הלאומי. בהתאם, ומתוקף הוראתו של סעיף 91 לחוק, הוסדרו יחסיה של שירותי בריאות כללית עם המוסד לביטוח לאומי, בהסכם מיום 23.06.03 שניתן לו אישור השר כנדרש.

הסכם שנחתם בין המוסד לביטוח לאומי לבין שירותי בריאות כללית הינו הסדר נורמטיבי המשלים את הוראות חוק הביטוח הלאומי בכל הנוגע לזכאות נפגע עבודה לגמלאות בעין מסוג טיפול רפואי, מכוח הוראת סעיף 91 לחוק הביטוח הלאומי.

בהיותו הסדר נורמטיבי משלים מהווה ההסכם חלף חקיקת משנה לחיובי המוסד והקופה "שאישר השר במידה שלא קבע אותם בתקנות".

ככזה מתקרב מעמדו של ההסכם לדבר חקיקה המהווה, על-פי מהותו, אופיו ותכליתו, חלק ממערך הגמלאות הסוציאלי, המושתת על ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית.

מכוח ההסכם שנחתם בין המוסד לביטוח לאומי לבין שירותי בריאות כללית ולפי הוראות סעיפים 89(א) ו- 91 לחוק הביטוח הלאומי, הועברה חבותו הראשית של המוסד לביטוח לאומי לקופת-החולים, כחבות משנית המכוונת למימוש זכותו של נפגע העבודה לגמלאות בעין של מתן שירותים רפואיים או מימונם. מטרת ההסכם להסדיר את חבותו של המוסד למתן גמלאות בעין של ריפוי, החלמה ושיקום רפואי לנפגע עבודה, באמצעות הקופה.

בהתאם "התחייבה הקופה לבצע בעצמה מתן שירותי ריפוי, החלמה ושיקום רפואי - או לממנם - כמפורט בהסכם" ובכפוף להכרה במבוטח - החבר בקופה - כנפגע עבודה, מפנה המוסד את נפגע העבודה לקופת-החולים בה הוא חבר לשם קבלת הטיפול הרפואי, על-פי ההסכם ובגבולותיו.

ב- חב"ד (ב"ש) 13449-07-14 {אברהם דוד פרץ נ' מכבי שירותי בריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.04.15)} נקבע כי מבוטח שנפגע בעבודה זכאי לקבל טיפולים רפואיים שלהם הוא נזקק כתוצאה מאותה פגיעה. הטיפולים הרפואיים יוענקו על-ידי קופת-החולים שאליה משתייך המבוטח; התובע, שהוכר כנפגע בעבודה, אינו זכאי לפטור מלא מתשלום עבור תרופות מסוג משככי כאבים, משלא טופל בתרופות אלה עובר למועד פגיעתו בעבודה, אלא בהתאם לשיעור נכותו בגין התאונה.

ב- חב"ד (חי') 54459-01-14 {גרשון פלטין נ' מכבי שירותי בריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.07.14)} נקבע כי סעיפים 89 ו- 91 לחוק הביטוח קובעים, כי קופת-החולים שאליה משתייך התובע חייבת לספק לאדם הנפגע בתאונת עבודה טיפול רפואי לפגיעה, וזאת על-פי הסכם הקיים בין קופת-החולים למוסד לביטוח לאומי. רק ההסכם מחייב את קופת-חולים ביחס לשירות הרפואי שמחובתו לתת לנפגע.

ב- תב"ע (חי') נה/607-0 {אחמד בראכה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 961 (1998)} עסקה בתביעה בו מבקש התובע לחייב את המוסד לביטוח לאומי להחזיר לו הוצאות כספיות שהוציא, בעבור נסיעות באמבולנס, טיפול אצל רופא פרטי והוצאות אישפוז בבית-חולים פרטי, שנאלץ לשלם בעבורם בעצמו, במסגרת הטיפולים הרפואיים שקיבל עקב פגיעתו בתאונת עבודה שאירעה לו ביום 12.01.91.

בית-הדין הגיע למסקנה כי פניה לקופת-חולים או למוסד לביטוח לאומי לקבלת אישור מהשירות הרפואי המוסמך, לגבי הטיפול הרפואי שלא באמצעות קופת-חולים, היתה, בנסיבות המקרה, מלאכותית ועל-כן משמעות אי-קיומו של תנאי זה היא זניחה, הדברים נכונים גם לגבי היחסים שבין הנתבע, כמי שחייב במתן הריפוי לבין קופת-החולים, שבאמצעותה ניתן הריפוי.

אשר-על-כן, חוייב בית-החולים להחזיר לנתבע את הסכומים שחוייב הנתבע לשלם לתובע, על-פי התנאים שנקבעו בהסכם ביניהם.

12. הדרכים למתן שיקום מקצועי - סעיף 90 לחוק הביטוח הלאומי - עזרה לעתיד
ב- חב"ר (ב"ש) 13449-07-14 {אברהם דוד פרץ נ' מכבי שירותי בריאות, תק-עב 2015(2), 1864 (2015)} נקבע כי הוראות סעיפים 89 ו- 90 לחוק הביטוח הלאומי מורות, כי הטיפולים הרפואיים יוענקו על-ידי קופת-החולים שאליה משתייך המבוטח, וזאת מכוח הסכם הקיים בין קופות-חולים לבין המוסד לביטוח לאומי. הצדדים אינם חולקים על-כך.

13. יחסי המוסד עם נותן הגמלאות - סעיף 91 לחוק הביטוח הלאומי
ב- עב"ל 419-06 {אבנר עורקבי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2010(3), 16 (2010)} נקבע כי שירותי בריאות כללית היא "שירות רפואי" מוכר כמשמעותו בסעיף 89 לחוק הביטוח הלאומי. בהתאם, ומתוקף הוראתו של סעיף 91 לחוק, הוסדרו יחסיה של שירותי בריאות כללית עם המוסד לביטוח לאומי, בהסכם מיום 23.06.03 שניתן לו אישור השר כנדרש.

המערער-נפגע עבודה זכאי לטיפולי רפואה משלימה במימון המוסד לביטוח לאומי; כן הותוו השיקולים המנחים את בית-הדין לעבודה בביקורתו השיפוטית על החלטות קופת-חולים או המוסד בהתייחס לתביעת נפגע עבודה למימון טיפולי רפואה משלימה.

ככלל, החלטות המוסד וקופת-החולים בתביעתו של נפגע עבודה ל"טיפול רפואי" ומימוש זכויותיו לגמלאות בעין, נתונות לביקורת השיפוטית של בית-הדין. זאת, לאור הוראות החוק ותקנותיו, הוראות ההסכם שנחתם בין הקופה למוסד, ויישומן הלכה ולמעשה. במסגרת זו תעמוד לביקורתו השיפוטית של בית-הדין לעבודה פרשנותם של המונחים "טיפול רפואי" ו"ריפוי" לנפגע עבודה בנוגע לטיפולים מתחום הרפואה המשלימה.

בית-הדין הארצי התווה אמות-מידה לביקורת שיפוטית על החלטות המוסד והקופה בהן נדחתה תביעתו של נפגע עבודה, וזאת בשני מישורים עיקריים: ביקורת שיפוטית על שיקולי מדיניות כלליים של הקופה והמוסד בנוגע להכרה בטיפול המשלים המבוקש, והענקתו לנפגעי עבודה; בחינת החלטת המוסד או הקופה ושיקוליהם בהתייחס לנסיבותיו הספציפיות של נפגע עבודה בתביעתו לטיפול משלים, לרבות נחיצות הטיפול המשלים המבוקש.

בית-הדין הארצי ציין כי ככל שהחלטות המוסד או הקופה נסמכות על החלטות רופאי המנגנון הרפואי שבתקנות, רשאי בית-הדין האיזורי, במסגרת ביקורתו השיפוטית, להורות על מינוי מומחה יועץ רפואי לבחינת שיקוליהם של רופאי המנגנון, בהתייחס לנסיבותיו הספציפיות של נפגע עבודה בעתירתו לטיפול משלים.

מינוי המומחה ייעשה במקרים מיוחדים ובית-הדין לא ימהר להתערב במסקנות הרפואיות של הרופא המכריע בין רופאי המנגנון.
ב- ב"ל (נצ') 10771-09-14 {בית-החולים הצרפתי בנצרת נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.01.15)} עסק בית-הדין בתביעה של בית-חולים, כנגד הנתבע לתשלומים לכיסוי הוצאות בגין שירותי אשפוז הניתנים על ידו ליולדת ולילוד. התובע - בית החולים אינו הזכאי למענק האשפוז, כי אם היולדת, היא הזכאית לכך.

בית-החולים אינו בגדר "הזכאי לגמלה" או בגדר "האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה", אלא הינו הגורם המספק את השירות הרפואי לבעל הזכות בגמלה. הלכה למעשה, לבית-החולים אין מעמד בתביעה למענק אשפוז, והחוק הקנה רק ליולדת מעמד להגיש תובענה נגד הנתבע באשר לזכאות למענקים בגין לידה - מענק אשפוז, מענק לידה וקצבת לידה. התובע עצמו הבהיר כי עילת התביעה אינה נובעת מהזכות למענק האשפוז עצמו, כי אם מדובר בתביעה אזרחית.

הסמכות העניינית של בית-הדין לא הוגדרה בצורה מרחיבה, כי אם כל מקרה נבדק לגופו, וניתן למצוא בפסיקה אמירות כי עדיין יש לפרש את הסמכות העניינית של ביה"ד באופן דווקני.

אשר לטענת הנתבע, ולפיה מדובר בפיצול בין ערכאות שהינו מלאכותי ולא סביר בעליל, הרי שכבר נפסק כי יש לשאוף לריכוז הדיון, אך רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק.

במיוחד הדברים נכונים בנוגע לתביעות הכוללות עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין האיזורי לעבודה, סמכות שמפורשת באופן דווקני, ועילות שאינן בסמכותו. עוד נפסק כי ריכוז הדיון אינו חזות הכול. הוא תופס מקום נכבד לצד אינטרסים אחרים. לאור כל האמור, התביעה נמחקה בהיעדר סמכות עניינית.

ב- ב"ל (ת"א) 42330-06-13 {מרדכי אילוז נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.12.14)} נקבע כי בהתאם לסעיף 91 לחוק הביטוח הלאומי היחסים בין המוסד ובין מי שבאמצעותו ניתנות גמלאות בעין {במקרה זה הקופה} והחובות והזכויות ההדדיות, ייקבעו בהסכם שאישר השר במידה שלא קבע אותם בתקנות.

ב- ב"ל (חי') 3281/01 {עבד אל-לטיף שהאב נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-עב 2004(4), 8559 (2004)} קבע בית-הדין כי "בהתאם להלכה הפסוקה, חובתו של המוסד לשאת בהוצאות האשפוז, הריפוי וההחלמה של נפגע בעבודה, מעוגנת בחוק ובתקנות, בעוד שהנתבעת חייבת בשיפוי של המוסד עבור השירותים הרפואיים להם זכאי "מקבל השירות" - הנפגע לפי הוראות החוק והתקנות, ובכפוף להוראות ההסכם".

14. רפואה משלימה
בספרות המקצועית מוצאים אנו כינויים רבים ומגוונים ל"רפואה המשלימה" כגון "רפואה אלטרנטיבית", "רפואה הוליסטית", "רפואה משולבת", "רפואה טבעונית", "רפואה לא קונבנציונאלית" ו"רפואה לא ממסדית".

בכינוי "רפואה משלימה" נכלול את כל הטיפולים שמטרתם לרפא, בין שהטיפול הוא פיזי {באמצעות מגע}, מילולי או תרופתי, ובהם נזכיר מבלי למצות טיפולים כגון: כירופרקטיקה, דיקור ורפואה סינית, הומואפטיה, ביופידבק, רפלקסולוגיה, דיאטטיקה, כירופודיסטיקה, פודיאטריה, היפנוזה, אוסטאופתיה, עיסויים למיניהם וכד'.

ב"רפואה אלטרנטיבית" נסווג את כל אותם טיפולים שיוריים, שמטרתם אינה לרפא אלא לשפר את איכות החיים, ונזכיר בין-היתר, מבלי למצות את הטיפולים באמצעות צמחי מרפא, יצירה, אומנות והבעה, התעמלות על שיטותיה השונות.

כאמור, אין מדובר ברשימה סגורה של טיפולים, ויש שטיפול מסויים יסווג הן כ"רפואה משלימה" והן כ"רפואה אלטרנטיבית" כאשר אבן הבוחן לסיווג הפנימי תהיה האם מדובר ב"טיפול רפואי" המוגדר בחוק זכויות החולה, באופן כללי כפעולה שמטרתה "טיפול רפואי".

זאת - לרבות פעולות אבחון רפואי, טיפול רפואי מונע, טיפול פסיכולוגי או טיפול סיעודי ובאופן ספציפי בתקנות הביטוח הלאומי כטיפול לצורך - כלשון החוק ריפוי.

רבים מהעוסקים ברפואה משלימה הם רופאים מורשים, בעיקר בטיפולים המחייבים מומחיות והכשרה כגון רפואה סינית, אקופונקטורה, היפנוזה, טיפול תרופתי ועוד. בכך מתמזגת הרפואה המשלימה עם הרפואה הקונבנציונאלית וההבדל מיטשטש.

ריבוי המושגים בהתייחס למונחים אלה של ה"רפואה המשלימה" וה"רפואה האלטרנטיבית" מצביע על חוסר בהירות, הבדלי גישות בין הרופאים, בנוגע למהות השירותים הניתנים במסגרות אלה כך ש"יש הרואים ברפואה זו תחום חלופי ואחרים הרואים בה מקצוע משלים"; ובנוגע לשיטות הריפוי השונות והמשתנות חדשות לבקרים אשר חלקן מוכרות ואף מקובלות על קהיליית הרופאים וחלקן אינן מוכרות כלל או מוחזקות בגדר הונאה.

כזה המצב אף בישראל. חלק מן המקצועות והטיפולים הפארה-רפואיים מוכרים בחקיקה ואף כלולים בסל הבריאות. במסגרת זו נמצאים מקצועות והתמחויות מתחום הרפואה המשלימה בעלי זיקה ישירה לרפואה הקונבנציונאלית, לרבות טיפולים תומכים להגברת יעילותם של טיפולים הניתנים על-ידי הרפואה הקונבנציונאלית.

מנגד, מיומנויות מסויימות מתחומי הרפואה המשלימה והאלטרנטיבית, אינן נחשבות להיות בעלות זיקה ממשית לרפואה הקונבנציונאלית.

מחקרים בישראל מעידים על-כך שכיום הביקוש לטיפולי הרפואה המשלימה גדול כדי כך שאינו פוחת מהצורך להיזקק לרפואה הקונבנציונאלית.

לאור תכליתם של חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו, ונוכח הפרשנות התכליתית של המונחים "ריפוי" ו"טיפול רפואי" לנפגע עבודה באספקלריה של מציאות החיים והשתנות העיתים, נפנה להסדרי החקיקה הקיימים ולמגמות המסתמנות בחקיקה בישראל, בהתייחס להכרה בענפים מסויימים של הרפואה המשלימה ככאלה המעניקים שירותי רפואה, לרבות ריפוי וטיפול רפואי.

הגדרת "מטפל" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 כוללת "רופא, רופא שיניים, סטז'ר, אח או אחות, מיילדת, פסיכולוג, מרפא בעיסוק, פיזיותרפיסט, קלינאי תקשורת, תזונאי-דיאטן, וכן כל בעל מקצוע שהכיר בו המנהל הכללי, בהודעה ברשומות, כמטפל בשירותי הבריאות".

המונח "עיסוק ברפואה" בסעיף 1 לפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז- 1976 (להלן: "הפקודה") מוגדר כ"בדיקת חולים ופצועים, אבחונם, ריפוים, מתן מרשם להם, פיקוח על נשים בזיקה להריון וללידה, או שירותים אחרים הניתנים בדרך-כלל מידי רופא לרבות ריפוי באקופונקטורה". כך, בתיקון פקודת הרופאים משנת 1987 נוספו להגדרת "עיסוק ברפואה" המילים "לרבות ריפוי באקופונקטורה".

לפי תיקון זה, המונח "עיסוק ברפואה" אשר, מלכתחילה, כוון לעיסוק ברפואה קונבנציונאלית, כולל ענף-משנה מתחום הרפואה המשלימה. אולם, כפי שנפסק בפסיקת בית-המשפט החלתה של פקודת הרופאים על ענפי הרפואה המשלימה - בהיעדרו של הסדר חקיקתי אחר - הינה מאולצת, מלאכותית ואינה יכולה לעמוד.

בחינת פקודת הרופאים על מכלול הוראותיה מעלה כי הפקודה נועדה להסדיר את העיסוק ברפואה הקונבנציונאלית ובה בלבד. וכל עוד לא הותקנו תקנות לפי הוראת סעיף 59א לפקודה, לא יוכל לעסוק באקופונקטורה מי שאינו רופא מורשה.

נוהל משרד הבריאות בנוגע לתעודת הכרה במעמד למטפלים במקצועות הבריאות שעיסוקם טרם הוסדר בדין, לרבות בתחומים הפודיאטריה והכירופרקטיקה, בוטל בפסיקתו של בית-המשפט תוך שנקבע כי קביעת תנאי-סף להכרה בבעלי מקצועות פארה-רפואיים, בנהלים פנימיים ולא בחקיקה, עומדת בניגוד להוראות חוק יסוד: חופש העיסוק.

נוכח ביקורת שנמתחה בפסיקת-בית-המשפט ובדו"חות מבקר המדינה בנוגע להיעדר הסדר חקיקתי בתחום הרפואה המשלימה, הוסדרו בחקיקה מספר מקצועות רפואיים מתחום הרפואה המשלימה, ותלויים ועומדים הליכי חקיקה להסדרת הרישוי הרפואי של מטפלים במקצועות הבריאות שאינם רופאים מורשים.

בהקשר זה, פורסמו מספר הצעות חוק בתחום האקופונקטורה שמטרתן להסדיר את מכלול הנושאים הקשורים לעיסוק באקופונקטורה, ייחוד העיסוק, רישוי היתר, פיקוח וכיוצ"ב.

חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008 (להלן: "חוק הסדרת העיסוק") שמטרתו להבטיח רמה מקצועית הולמת של העוסקים בהם ולהגן על בריאות הציבור, מסדיר את העיסוק בארבעה מקצועות בריאות: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, טיפול בהפרעות בתקשורת, תזונה - דיאטנות.

במסגרתו נוסף סעיף 21ב לחוק ביטוח בריאות ממלכתי המעגן מתן שירותי בריאות במסגרת סל הבריאות בתחומי הפיזיותרפיה, הריפוי בעיסוק, התזונה והדיאטנות ובתחום ההפרעות בתקשורת והריפוי בדיבור על-ידי בעלי מקצוע המוסמכים לכך כהגדרתם בחוק הסדרת העיסוק.

לאחרונה, התקבל תיקון לחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון מס' 2), התש"ע-2010, במסגרתו הוסדר העיסוק גם בתחומי הפודיאטריה והפודיאטריה הניתוחית, הכירופרקטיקה והקרימינולוגיה הקלינית.

מקצועות נוספים ובהם רנטגנאות ודימות, אוסטיאופטיה ואקופונקטורה טרם הוסדרו.

קופות-החולים בישראל מעניקות לחבריהן טיפולים מתחום הרפואה האלטרנטיבית והרפואה המשלימה בענפים ובמקצועות הכלולים ב"סל הבריאות". בנוסף על-כך, ובמסגרת שירותי בריאות נוספים ניתנים לחברי הקופות טיפולים מתחום הרפואה המשלימה בין שהוסדרו בדין ובין כאלה שטרם עוגנו בחקיקה.

בהתאם, ובמסגרת תוכניות הביטוח שלהן, מנחות הקופות את רופאיהן להפנות חולים לטיפולי הרפואה המשלימה. ביטוי ממשי לכך נמצא בסקר שנערך בקופות החולים המצביע על-כך ש- 24 אחוז מהרופאים אכן מפנים את המבוטחים לטיפולי הרפואה המשלימה. בנוסף על-כך, ניתנים טיפולי רפואה משלימה בבתי חולים, על-ידי רופאים שעברו הכשרה בטיפולים משלימים ומטפלים בתחומים אלה.

על-פי מחקרים מוסמכים, המגמה של הידרשות לטיפולים מתחומי הרפואה המשלימה על מגוון ענפיה, הינה בעלת ממדים ניכרים, הולכים וגדלים במדינות העולם.

רובן ככולן מכירות בצורכי האוכלוסייה לטיפולים ממין אלה, וברבות מהן ניתנים שירותי הרפואה המשלימה במסגרת הביטוח הלאומי, קופות-החולים וחברות הביטוח.

אף גוברת ההכרה בצורך לשיתוף פעולה בין הרפואה הקונבנציונאלית לרפואה המשלימה לשם קידום בריאותו של המטופל ובכלל זה ריפויו והטבת מצבו.

זאת ועוד. לאור המעמד שרוכשת לה הרפואה המשלימה כרפואה מודרנית, לצד הרפואה הקונבנציונאלית, גוברת ההכרה בחובתם של רופאים מתחום הרפואה הקונבנציונאלית ליידע את החולים על טיפולים מתחום הרפואה המשלימה, ולא רק על טיפולים מתחום הרפואה הקונבנציונאלית שרמת הראיות לגבי התועלת שבהם גבוהה במושגים של רפואה מבוססת ראיות {EBM- evidence based medicine)}. זאת, בין-היתר, בשל הצורך להעניק לחולה את הטיפול הטוב ביותר ולאפשר כל אמצעי שיש בו כדי להיטיב עם מצבו, לשם מניעת נזק באינטראקציה בין הטיפול הקונבנציונאלי לטיפול המשלים, ומתוך פתיחות לתפיסות שונות של ריפוי ובריאות.

ההכרה ברפואה המשלימה כטיפול רפואי מפותחת במיוחד בארצות-הברית. כך, ולפי מחקר שנערך בין השנים 1997-1990, כמחצית הציבור בארצות-הברית נזקק לשירותי הרפואה המשלימה ולשיטותיה.

לשם הדוגמה, מקצוע האקופונקטורה מוסדר בחקיקה פדראלית ובחקיקה מדינתית. זאת, ללא ההגבלה הקיימת כיום בישראל לפיה רופא מורשה בלבד רשאי לעסוק בענף האקופונקטורה.

העיסוק בכירופרקטיקה מורשה אף הוא ומוסדר בכל המדינות שבארצות הברית, תוך גיוון רב במדינות השונות בנוגע לטווח העיסוק. ובבריטניה, נקבע בחוק משנת 1994 הסדר לפיו המועצה הכללית לכירופרקטיקה וועדותיה ממונות על רישוי מקצוע הכירופרקטיקה.

זאת ועוד. בעולם בכלל ובמדינות אירופה וארצות הברית בפרט, ניכרת אצל שלטונות הבריאות והמוסדות להשכלה גבוהה, מגמה הולכת וגוברת של הכרה בהוראת מקצועות מתחומי הרפואה המשלימה, כגון, אקופונקטורה, כירופרקטיקה ופודיאטריה. בנוסף על-כך, ולאור הביקוש הגובר מבסס עצמו הריפוי באמצעות הרפואה המשלימה, אף בהיבטים של בחינה מחקרית-מדעית. שלטונות הבריאות וגופים רפואיים שונים מעודדים אף הם עריכת מחקרים בענפי הרפואה המשלימה ובאינטראקציה שבין הרפואה המשלימה לרפואה המודרנית.

לפי הוראתו של סעיף 86(א) לחוק הביטוח הלאומי, נפגע עבודה זכאי לארבעה ראשי גמלאות בעין והם: ריפוי, החלמה, שיקום רפואי ושיקום מקצועי. בסעיף 86(ב) לחוק מוגדר "ריפוי" כ"אשפוז, רפואות" ומכשירים רפואיים המפורטים שם.

ראשי גמלאות בעין אלה כלולים בתקנה 1 לתקנות שעניינה "טיפול רפואי". בהגדרה זו עומד המונח "ריפוי" לעצמו ובצירוף הביטוי "לרבות" בדיקות למיניהן "כולל" אשפוז, תרופות, החלמה שיקום רפואי ומכשירים ועזרים אורתופדיים ותירפויטיים.

כלל הוא כי "בלשון נטועה נקודת האחיזה הראשונית" של פרשנות הנורמה. על-כן, בבואנו לבחון את הפרשנות הלשונית שתינתן למונחים "ריפוי" ו"טיפול רפואי" רב משקלו של הדיבור "לרבות".

הוספת מצב הריבוי מיועדת להרחיב את גבולותיה של ההגדרה הבסיסית, להבהירה או לתחום אותה.

משהתיבה "לרבות" מכלילה בהגדרה את אשר הרישא אינה כוללת לפי פרשנותה כפשוטה.

בהתאם, מתבקשת המסקנה לפיה פרשנות לשונית נכונה של הביטוי "לרבות" בתקנה 1 לתקנות ובסעיף 86(ב) לחוק, מצביעה על כוונת מחוקק-המשנה להרחיב את יריעת המונח "ריפוי" ככולל סוגים שונים של טיפולים, החלמה ושיקום מקצועי. זאת, באופן שהטיפולים הרפואיים המנויים בתקנה 1 באים להוסיף על הגדרת המונח "ריפוי" כשלעצמו.

לאמור: לשון התקנה אינה דווקנית ואין היא מצטמצמת לדלת אמותיה של רשימה סגורה ונעולה שה"הן" שבה מלמדנו על ה"לאו".

משכך הוא, נמצא, כי מן הבחינה הלשונית, הוראות החוק והתקנות אינן שוללות הכרה בטיפולים מתחום הרפואה המשלימה כטיפולים הבאים בגדר התיבה "לרבות" בהגדרת המונחים "ריפוי" ו"טיפול רפואי".

אולם בכך אין די, הביטוי "לרבות" בא בדרך-כלל להרחיב את משמעותו הטבעית והרגילה של הביטוי המוגדר. הוא מגדיל את "המשטח" המילולי. אין הדיבור "לרבות" קובע את המשמעות המשפטית של הביטוי המוגדר.

המשמעות המשפטית תקבע על-פי תכלית החקיקה, נקדים ונציין, כי אף הפרשנות התכליתית של הוראות החוק ותקנה 1 לתקנות תומכת במסקנה לפיה המונחים "טיפול רפואי" ו"ריפוי" אינם רשימה סגורה וקשיחה ואין להוציא מגדרם טיפולים מתחום הרפואה המשלימה.

זאת, לאור העיקרון לפיו תכליתם של המונחים נלמדת מן ההסדר החקיקתי בו הם מעוגנים, בהתאם נפנה להסדר הקבוע בהוראות החוק והתקנות והיקפו.

טיפול רפואי על-פי טיבו ומטרתו נועד להתגבר על המחלה המסויימת, לרפאה ולהשיב לאדם החולה, ככל שניתן, את יכולתו לחזור ולתפקד כמקובל אצל בני-האדם כתפקוד תקין.

ה"ריפוי" הוא הדרך להחזיר את המערכת לתיפקוד תקין, או לחלופין כשהדבר איננו ניתן, הדרך להתגבר על הפגיעה ולמלא את החסר.

הרציונאל שביסוד המונחים "טיפול רפואי" ו"ריפוי", מתקיים ביתר שאת בעניינו של נפגע עבודה, כאשר זכאותו של נפגע עבודה לריפוי, לפי הוראת סעיף 86(א) לחוק, מבוססת על המטרה "להחזיר את המבוטח למעגל העבודה, לתפקוד ולאורח חיים סדיר".

בסעיף 87(א) לחוק נקבע כי "ריפוי יינתן במידה שהפגיעה בעבודה ותוצאותיה מחייבות לתיתו" כאשר "היקפו של הריפוי ודרכו" ייקבעו בתקנות.

הוראה זו מתווה את יריעת ההסדר המיוחד למתן שירותים רפואיים לנפגעי עבודה. לפיה, ה- ratio legis שביסוד הזכות לגמלאות בעין סב על הזכות לטיפול הרפואי הנדרש והחיוני לתפקודו התקין של נפגע עבודה, וחזרתו המהירה למעגל העבודה, תוך הסתייעות בענפי הרפואה ובמקצועות הבריאות השונים.

לאור המגמה בחקיקה המרחיבה הכרתה בתחומי הרפואה המשלימה לרבות הצעות חוק העומדות על סדר יומו של המחוקק, וההידרשות הגוברת והולכת לטיפולים מתחום הרפואה המשלימה בישראל, אין לשלול הכרה בטיפול מתחום ענפי הרפואה המשלימה, כטיפול חיוני ונחוץ לנפגע עבודה שתכליתו לרפא את הנפגע לשם חזרתו לעבודה.

במסגרת פרשנות הדין בכל הנוגע ל"היקפו של הריפוי ודרכו" ככל ש"הפגיעה בעבודה ותוצאותיה מחייבות לתיתו" יש לייחס משקל הולם לאופיה הדינאמי של הפרשנות התכליתית המתאימה עצמה למציאות החיים ולשינוי העיתים והנותנת ביטוי אקטואלי לתכלית העומדת בלב הנורמה לבל יהפוך החוק לאות מתה שאינה תואמת את שינויי העיתים.

אופיה הדינאמי של הפרשנות התכליתית מוצא ביטוי מיוחד בפרשנות הדין בתחומי הרפואה. בהתאם, בבואנו לבחון תכליתם של המונחים "טיפול רפואי" ו"ריפוי" בכלל ובנוגע לזכאותו של נפגע עבודה בפרט, תינתן לשירותי הבריאות המנויים בהסכם, בחוק ובתקנות פרשנות גמישה ודינאמית, בין-היתר בשים-לב לשינויים שחלו באותם שירותים מוכרים וטכנולוגיות מאושרות בחלוף הזמן.

זאת, כמובן, במסגרת כלל השיקולים הצריכים לעניין, ובהם ההיבטים הרפואיים-המקצועיים של קבילות השימוש בטכנולוגיה הנדונה וההשלכות הכלכליות הנובעות מהכרה בטכנולוגיה.

במיוחד כן, במצב בו מיגוון הטיפולים הרפואיים הולך ומשתנה עם התפתחות הרפואה ומתפרס לתחומים שונים. יכול שטיפולים שלא נחשבו בעבר רפואיים, ייחשבו ככאלה.
עם-זאת, לא כל טיפול הניתן לנפגע הוא טיפול רפואי. ייתכנו טיפולים שונים ומשונים שהנפגע יראה בהם טיפול רפואי ובית-המשפט לא יראה אותם כך.

על-פי עיקרון ההתאמה לשינוי העיתים במסגרת הפרשנות התכליתית, ניתן לראות במונחים "ריפוי" ו"טיפול רפואי" ככוללים טיפולים הניזונים ממגמות חדשות ומהתפתחויות בענפי הרפואה ומקצועות הבריאות השונים.

מסקנת הדברים הינה, איפוא, כי לאור הפרשנות התכליתית ועקרון ההתאמה לשינוי העתים של החוק והתקנות - ניתן להכיר בטיפול מתחומי הרפואה המשלימה כ"ריפוי" ו"טיפול רפואי" להם זכאי נפגע עבודה על-פי חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו.

ב- ב"ל (ת"א) 37206-11-13 {אסמעיל אזבארגה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.04.15)} בית-הדין פסק כי התובע, נפגע בעבודה בעל נכות של 100 אחוז, קיבל את כל הסכומים שהגיעו לו בגין סיעוד רפואי במסגרת זכאותו לריפוי {קצבאות בעין} כנפגע עבודה, הן בעבר והן כעת, ולפיכך דחה את תביעתו הכספית וההצהרתית נגד הנתבעים.

ב- ב"ל (ת"א) 19700-03-14 {רמי חג'בי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.11.14)} נקבע כי על-פי עיקרון ההתאמה לשינוי העיתים במסגרת הפרשנות התכליתית, ניתן לראות במונחים "ריפוי" ו"טיפול רפואי" ככוללים טיפולים הניזונים ממגמות חדשות ומהתפתחויות בענפי הרפואה ומקצועות הבריאות השונים.

בהתחשב בשינוי העיתים ובמסגרת הפרשנות התכליתית הדינאמית אף יינתן משקל ניכר למגמת ההתרחבות המסתמנת בהכרה המקצועית הלגיטימית בענפי הרפואה המשלימה בישראל ובמשפט המשווה בעולם ובהיענות הגוברת לצרכיהם של החברים בקופות החולים לשירותיה של הרפואה המשלימה. הדברים נכונים ביתר שאת בהתייחס לזכאותו של נפגע עבודה לגמלה בעין מסוג "ריפוי". וזאת, תוך הסתייעות במגמות חדשות בענפי הרפואה ובמקצועות הבריאות שיש בהם כדי לאפשר לו "ריפוי" וסיוע לחזרתו המהירה לעבודה, במידת האפשר.

ניתן להכיר בטיפול מתחומי הרפואה המשלימה כ"ריפוי" ו"טיפול רפואי" להם זכאי נפגע עבודה על-פי חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו.

אם-כן, השאלה אינה כבר סוג הטיפול, אלא האם הוא מוצדק בנסיבות העניין.

ב- חב"ר (חי') 54459-01-14 {גרשון פלטין נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.07.14)} נקבע כי סעיף 87(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי זכאותו של התובע, כנפגע בעבודה, הינו לטיפולים רפואיים להם נזקק לריפוי אוטם שריר הלב בלבד, שהוכר כתאונת עבודה, ולא לטיפול רפואי במחלת הלב שממנה גם סובל התובע.