botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

שיעור הגמלה לעובד (סעיף 183 לחוק)

1. הדין
סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"183. שיעור הגמלה לעובד (תיקונים: התשנ"ט, התשס"ג (מס' 6), התשס"ט (מס' 3))
הגמלה שתשולם לפי פרק זה לעובד תהיה סכום חוב שכר העבודה ופיצויי הפיטורים שמעבידו חייב לו, עד סכום שלא יעלה על הסכום הבסיסי כפול 13 לגבי כל עובד, בכפוף להוראות סעיף 189(ב) ובלבד שחוב שכר העבודה כאמור לא ישולם בעד תקופה שלפני 12 החודשים שקדמו בתכוף למועד שבו נותקו יחסי עובד ומעביד, או למועד מתן צו לפי הוראות סעיף 182, לפי המוקדם מביניהם."

2. כללי
בהתאם לסעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי, הגמלה המשולמת במקרה של פירוק הינה שיורית לאחר מיצוי מקורות אחרים לתשלום הגמלה.

ככל שצבורים בקופת גמל פיצויים לזכות העובד, יש להפחית סכומם מזכאותו הכללית לגמלה המגיעה לו במקרה פירוק, על-מנת למנוע כפל תשלום בגין אותו רכיב.

זכאותו של המערער לגמלה צריכה להיות מחושבת לפי שווי הכספים המצויים בקופת גמל ושווי חוב שכר העבודה וחוב פיצויי הפיטורין. המועד הקובע בשני המקרים - יום סיום יחסי העבודה.

לפי סעיף 297א(ג) לחוק הביטוח הלאומי: לא חל חוק פסיקת ריבית והצמדה על הגמלה המשתלמת לפי חוק הביטוח הלאומי, ובכלל זה על גמלה המשתלמת לפי פרק ח' במקרה פירוק, למעט עליית מדד המחירים לצרכן.

לכן, ההצמדה נעשית בחישוב שני הסכומים שתוארו לעיל ואז מופחת הסכום המשוערך המצוי בקופת הפיצויים מסכום תביעת החוב, כפי שאושרה {פר"ק 35438-02-12 מגאסון הולדינגס בע"מ - בפירוק נ' עוד אביב רונן, תק-מח 2012(2), 25952 (2012)}.

3. סמכות המפרק
ב- פר"ק 19021-08-14 {דוד נ' רוזנק ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.14)}, הוגשה תביעת חוב שעליה נסב הערעור והיא לתשלומים שעל-פי הטענה המערער זכאי להם מן המוסד לביטוח לאומי על-פי הוראות פרק ח' של חוק הביטוח הלאומי .

המערער טען כי הוא הועסק על-ידי החברה, ועיקר טענתו ששכרו לא שולם לו במשך כל תקופת העסקתו וכי מתלושי שכר חלקיים, שלטענתו הומצאו לו לאחר סיום העסקתו, עולה שהם אינם משקפים את היקף משרתו ואת שכרו.

על רקע זה, המערער תבע שכר בגין כל תקופת עבודתו, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצויי פיטורין, והפרשי הצמדה.

נגד החברה ניתן צו פירוק, המפרק קיבל את התביעה בחלקה ואישר חוב בגין שכר בסכום המהווה את שכר העבודה לתקופה של שנה, על-פי תלושי השכר שהיו ברשותו.

את תביעת החוב בגין פדיון חופשה אישר המשיב במלואה, ובגין דמי הבראה הוא אישר סכום חלקי, בהתבסס על ההסכם הקיבוצי הכללי וצו ההרחבה בענף שאליו השתייך המערער.

בעניין פיצויי הפיטורין אישר המשיב חלק מן התביעה, בהתאם לשכרו הממוצע של המערער בשנה שקדמה לסיום יחסי העבודה, ולפי תקופת עבודתו של המערער.

המערער סומך טיעונו על {בש"א 7013/09 (פר"ק 4092-07) אבו ג'האלין נ' עו"ד ד"ר משה כהן, בתפקידו כמנהל מיוחד לבדיקת תביעות חוב כנגד ש' בראשי בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.05.11)} שם קבע בית-המשפט שההכרעה בתביעות חוב היא תפקיד רב-חשיבות ואין למלא אותו כלאחר יד, וכי על בעל תפקיד לנקוט משנה-זהירות ולדקדק בתביעת חוב שהוגשה לו ובטיב הוכחתה.

נאמר גם שעל בעל התפקיד לבחון את המסמכים שהובאו בפניו, לשמוע עדויות, ובמידת הצורך לבקש, בהתאם לסמכותו, מסמכים נוספים.

אלא שבצד הדברים האלה, שאותם ראה בית-המשפט לקבל ללא סייג, נאמר גם שנושה המגיש תביעת חוב כמוהו כתובע במשפט אזרחי ועליו מוטל הנטל להוכיח את תביעתו, שכן הוא הטוען לקיום החוב ומבקש להוציא מחברו.

נאמר גם שבעל תפקיד אינו מחוייב לתור אחר ראיות עבור הנושה התובע ולא מוטלת עליו החובה לסייע לנושה בהוכחת תביעתו.

על רקע דברים אלה, קשה למצוא פגם בהחלטתו של המפרק, אשר בעיקרה מבוססת על מסקנתו שהמערער לא הוכיח, במידה הדרושה, את כל הסכומים שנתבעו על ידו.

בית-המשפט קבע כי תביעת החוב של המערער מבוססת על הוראות פרק ח' של חוק הביטוח הלאומי, שעל-פי הוראותיו משלם המוסד לביטוח לאומי גמלה, הן לעובד (סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי) והן לקופת גמל (סעיף 184 לחוק הביטוח הלאומי.

בסעיף 189(ב) לחוק הביטוח הלאומי נאמר כי "הגמלה, לפי פרק זה, תשולם רק לגבי חובות ועד שכר עבודה או פיצויי פיטורין, או לקופת גמל שהמפרק קיבל את תביעתם לפי הדין החל עליו...".

מהוראה זו עולה כי תביעת חוב המבוססת על זכות להפרשות לקופת גמל היא בגדר סמכותו, וחובתו, של המפרק, שכאמור מונה להיות בעל תפקיד לבדיקת תביעות החוב של עובדי החברה.

בית-המשפט קבע כי מטעם זה לא ניתן לקבל את עמדת המפרק שתביעה בעניין חוב לקופת גמל אינה בגדר סמכותו, וקיבל חלק זה של הערעור.

4. תחולת סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי
ב- עש"א 12796-04-14 {אקסלנס נשואה גמל בע"מ נ' טילר ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.14)}, עמדו להכרעה בפני בית-המשפט מספר סוגיות כדלהלן:

מחלוקת ראשונה הדרושה להכרעה הינה האם המערערת הגישה את תביעת החוב במועד כגרסתה או שמא באיחור כעמדת המנהלת המיוחדת.

סוגיה נוספת שדרושה להכרעה היא על מי נטל הראיה להוכיח את תביעת החוב, האם על המערערת או על המנהלת המיוחדת?

לאחר-מכן, נדרש בית-המשפט לבחון את הדין שחל על המקרה, קרי האם סעיף 183 או סעיף 184 לחוק הביטוח הלאומי?

ככל שהתשובה לגבי המחלוקת הראשונה או השניה תהא שלא כגישת המערערת הרי שלא יהיה צורך לבחון את הסוגיה השלישית.

החברה נקלעה להליכי חדלות פירעון, ניתן צו כינוס לנכסי החברה ומונתה כונסת נכסים. משניתן צו פירוק לחברה כונס הנכסים הרשמי מונה כמפרק החברה, כן נתמנתה כונסת הנכסים כמנהלת מיוחדת לחברה לצרכי בדיקת תביעות החוב של עובדי החברה.

המערערת מנהלת קופת גמל שהינה קרן השתלמות לעמיתים שכירים.

המערערת הגישה למנהל המיוחד תביעת חוב שעניינה אי-הפרשות על-ידי החברה לשלושה מעובדי החברה כתגמולים לקופת הגמל. לתביעת החוב צורפה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב.

המנהלת המיוחדת הודיעה למערערת כי היא מטפלת בהליכי הכינוס של החברה ולא בהליכי הפירוק, בנוגע לתביעת החוב הרי שזו לא נשלחה למשרד המנהלת המיוחד וספק אם היא הוגשה במועד בהתאם להוראות הדין.

בסופו-של-דבר, תביעת החוב נבדקה על-ידי המנהלת המיוחדת ונדחתה על ידה ועל-כך הוגש הערעור דנן.

בניגוד לקביעת המנהלת המיוחדת שסברה שתביעת החוב הוגשה באחור, טוענת המערערת שהתביעה הוגשה על ידה במועד כדין.

עוד טוענת המערערת כי הכרעת המנהלת המיוחדת שגויה בהחילה על תביעת החוב את הוראת סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי, שכן היה צריך להחיל את סעיף 184 לחוק הביטוח הלאומי, שהוא הסדר ספציפי לתביעת גמלה על-ידי קופות הגמל בהבדל מזו המוגשת שלגביו חל סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי.

לעניין זה יובהר שהמנהלת המיוחדת סברה שסעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי מגביל את הגמלה שעובד זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, לתקופה של שניים-עשר חודשים שקדמו להליכי הפירוק או ליום בו נותקו יחסי העבודה של הזכאי לגמלה עם החברה.

משכך, תביעת המערערת לא יכולה להתקבל מקום בו היא מבקשת לאשר לה הפרשות שכר לתקופה שעולה על המועד המוגדר בהוראת סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי.

המערערת מצידה מציינת כי ההסדר החל על קופת גמל בסעיף 184 לחוק הביטוח הלאומי שונה בתכלית מזה המוסדר בסעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי החל על עובד בלבד ושכר עבודתו.

משכך, יש להחיל על המערערת את סעיף 184 לחוק הביטוח הלאומי שאינו תחום בזמן מוגדר בנוגע להפרשות שיש להפריש לעובד.

המערערת הסכימה שהנטל הראייתי להוכחת תביעת החוב מוטל עליה, עם-זאת טענה שיש ליתן את הדעת לכך שניצב לפניה קושי להציג את המסמכים הקשורים להעסקת העובדים.

המנהלת המיוחדת סברה שגם אם הוגשה תביעת החוב בזמנה, דין הערעור להידחות להידחות לגופו. בהקשר זה טענה שהמערערת לא עמדה בנטל הראיה להוכחת תביעת חובה, ובין אלה שלגבי שניים מהעובדים לא הוצגה כל אסמכתה להעסקתם בחברה ואין כל אסמכתא שלפיה העובד השלישי זכאי להפרשות לקופת הגמל.

עוד נטען לגבי מחדלה של המערערת שלא טרחה לעקוב אחר התנהלות החברה ברבות השנים ולמצער לפנות לאותם שלושה עובדים ולבקש מהם את המידע הנדרש.

נוסף על-כך נטען ששניים משלושת העובדים לא הגישו תביעת חוב או בקשה לשחרור הכספים שבקופת הגמל.

המוסד לביטוח לאומי סבר שיש להחיל על המערערת את הוראות סעיף 184 לחוק הביטוח הלאומי, בהיותה קופת גמל, ומשכך אין המערערת מוגבלת לקבלת גמלה מהמוסד לביטוח לאומי אך ורק לחוב שנוצר בשנה שקדמה לסיום יחסי עובד-מעביד או צו הפירוק.

לעניין מועד הגשת תביעת החוב, קבע בית-המשפט כי יש לראות ככלל בפרסום הצו כמכונן בכל הנוגע לידיעת הנושים אודות תחילת ההליכים ותחילת מירוץ הזמן להגשת תביעות החוב.

לעניין נטל ההוכחה קבע בית-המשפט כי הנטל להוכיח את הטענות הוא על הנושה הטוען לחוב.

לעניין הוראת החוק החלה בעניין, לא ראה בית-המשפט לנכון לקבל את עמדת המנהלת המיוחדת שלפיה משהגישה המערערת תביעת חוב לתשלום ההפרשה לקופת גמל הרי שהיא מוגבלת לתקופה של שנים-עשר חודש ממועד ניתוק יחסי העבודה וכאמור בסעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי הרלבנטי לתביעת גמלה של עובד ולא של קופת גמל.

5. היתכנות תשלום גמלה חלקי ביחס לתקרה
ב- ע"ב (חי') 2646/04 {עמון אביבה נ' שמירה ובטחון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.08.08)}, הוגשה תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה.

התובעת עבדה בתפקידי אבטחה, פקידות ומוקדנות במפעל. במהלך פרק זמן זה התחלפו חברות כוח האדם אשר העסיקו את התובעת, כאשר בתחילת עבודתה הועסקה התובעת על-ידי חברת שירותי ניקיון ולאחר-מכן הועסקה על-ידי הצד השלישי - חברת שירותי כוח אדם, ובתקופה האחרונה לעבודתה הועסקה על-ידי הנתבעת.

בסיום עבודתה בחברת שירותי הניקיון, קיבלה התובעת פיצויי פיטורים מהביטוח הלאומי, עקב התפרקות החברה.

לאחר סיום עבודתה בחברת כוח האדם, הגישה התובעת תביעה כנגד החברה בגין זכויות סוציאליות שונות, ברם לא תבעה פיצויי פיטורים.

הנתבעת הינה חברת שמירה ואבטחה ועל מערכת היחסים עם עובדיה חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה.

טענתה העיקרית של התובעת היא שעל הנתבעת לשלם לה פיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתה במפעל מתחילת עבודתה בוולקן ועד לסיום עבודתה, כאשר מסכום זה יש לנכות את סכום פיצויי הפיטורים שקיבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי, במועד סיום עבודתה בחברת שירותי הניקיון.

לטענת הנתבעת, עליה לשלם לתובעת פיצויי פיטורים רק בגין תקופת עבודתה של התובעת אצלה.

לחילופין - טוענת הנתבעת, כי היא אינה חייבת לשלם פיצויי הפיטורים בגין תקופת עבודתה בחברת שירותי הניקיון, שכן סכום זה שולם על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

בית-משפט קבע כי סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי, מתייחס לשיעור הגמלה אשר משלם המוסד לביטוח לאומי לעובד במקרה של פירוק תאגיד.

מנוסח הסעיף ברור - כי המוסד לביטוח לאומי משלם את מלוא פיצויי הפיטורים, ולא רק חלק יחסי ממנו, זאת בכפוף לתקרה - אשר אינה רלוונטית במקרה דנן, לאור סכומי השתכרות התובעת.

מעיון בתלושי שכרה של התבעת בחברת שירותי הניקיון ומאישור המוסד לביטוח לאומי עולה כי התובעת קיבלה מן המוסד לביטוח לאומי את מלוא פיצויי הפיטורים להם היתה זכאית בגין תקופת עבודתה בחברת שירותי הניקיון.

על-כן תביעתה לתשלום נוסף בגין פיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתה בחברת שירותי הניקיון - נדחית.

6. הקטנת נזק
ב- ע"ב (ת"א) 301178/99 {איתן אורבך נ' גיבור מחשבים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.09.05)}, הדיון נסב אודות השאלה האם צו הפירוק שהפעיל את החברה כ"עסק חי" הפסיק את רציפות תקופת העסקתם של התובעים שעבדו ביחידת המחשבים של החברה, ועם פירוקה, נקלטו לעבודה אצל הנתבעת, חברת הבת.

במקרה של הפעלת העסק כ"עסק חי" תחת פיקוחו של בעל התפקיד, ובסופו-של-דבר מכירת פעילותו של העסק - לא יחול הדין הגורף של הפיטורים, אין בסיום היחסים החוזיים כדי לפגוע בעקרון רציפות זכויותיו של עובד הממשיך לעבוד באותו מקום עבודה.

מכאן, קבע בית-הדין שאין לקבל את טענת הנתבעת, על פיה, כאשר נקלטו התובעים לעבודה אצלה המדובר היה בהעסקה חדשה לגמרי, שאין בינה לבין תקופת ההעסקה הקודמת תחת המפרק הזמני ותחת "גיבור סברינה" ולא כלום.
בנסיבות העניין, זכאים התובעים להפרשי פיצויי פיטורים וכן לתמורת הודעה מוקדמת בשיעור המתחייב מתקופת עבודתם ביחידת המחשב.

כל התובעים, למעט התובע, הגישו הוכחות חוב למנהל המיוחד וקיבלו את המגיע להם מהביטוח הלאומי, ובכך מוצו תביעותיהם בכל הקשור לתקופה שעד לצו הפירוק והתקופה שבה הופעלה החברה על-ידי המפרק הזמני.

התובע בחר, משיקוליו הוא, שלא להגיש הוכחת חוב למנהל המיוחד, ובכך לא פעל להקטנת נזקיו.

התובעים קיבלו {למעט תובע אחד, ייקרא להלן: "התובע"}, מהמוסד לביטוח לאומי, במסגרת הוכחת חוב שהגישו למנהל המיוחד, תשלומים, בין השאר, בגין פיצויי פיטורים ופדיון חופשה.

לזכות התובעים שוחררו כספי פיצויי הפיטורים שנצברו בקרנות פנסיה מקיפה, קופת גמל אישית וקופה מרכזית לפיצויים, וכן קבלו תשלומים מהמוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעות חוב שהגישו למנהל המיוחד.

כאמור, תכליתו של עיקרון הרציפות להבטיח כי זכויותיו על-פי חוק של עובד יישמרו גם כאשר הוא עובר ממעביד לעביד באותו מקום עבודה.

בהתייחס לזכאות לפיצויי פיטורים - בית-הדין קבע כי רוכש מפעל ממפרק חייב בפיצויי פיטורים לעובד הזכאי להם מכוח החוק, בעבור כל תקופת עבודתו במפעל, וזאת אם העובד לא קיבל פיצויי פיטורים מהמפרק.

כאמור התובע לא הגיש הוכחת חוב למנהל המיוחד. באי-הגשת הוכחת החוב, כאמור לעיל, לא פעל התובע ל"הקטנת נזקיו".
סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי, קובע כי שיעור הגמלה לעובד תהיה סכום חוב שכר העבודה ופיצויי הפיטורים שמעבידו חייב לו, עד סכום שלא יעלה על השכר הממוצע כפול עשר לגבי כל עובד.

בית-הדין קבע כי על החברה לשלם לתובע את שיעור הגמלה שהיה התובע מקבל מהמוסד לביטוח לאומי, אילו הגיש את הוכחת החוב ופעל כראוי להקטנת נזקיו.

7. הרמת מסך במקרה של חדלות פרעון
ב- ד"מ (חי') 263/02 {סמעון ישי נ' מאיר בן לולו, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.01.03)}, עתרה התובעת לחיוב הנתבע, אישית, בתשלום פיצויי פיטורין, תשלום שכר חודש אשר לא שולם, פדיון חופשה שנתית, דמי נסיעות ודמי הבראה, בלא שנתנה פירוט והבהרה לסכומי התביעה, בהתייחס לכל אחד מרכיביה והבסיס להם.

התובעת הועסקה כעובדת ניקיון מטעם חברה אשר נתנה שירותי ניקיון למזמינים שונים, והוצבה לעבודה בבית-ספר, שם ביצעה את עבודות הניקיון, בכל תקופת עבודתה.

הנתבע הוא אחד משני מנהלי החברה ובעל מניות בה.

נטען כי התובעת עבדה בחברה, ולא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו אישית לבין התובעת, אין כל יריבות ביניהם ואין הוא חב לה מאומה.

התובעת תבעה כבר את החברה, בגין כל תביעותיה בתיק דנן ואף קיבלה פסק-דין כנגד החברה, לפיו חוייבה החברה לשלם לתובעת פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, דמי נסיעות, פדיון חופשה ודמי הבראה.

התובעת טענה כי הגישה את התביעה בתיק זה משום שלא הצליחה לגבות את הכספים מהחברה.

בית-הדין קבע כי לא די בטעמים שהעלתה התובעת בכדי לבצע הרמת מסך, וכן כי בהיות החברה, חדלת פרעון, התובעת תהא זכאית לגמלה על-פי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, עד לתקרה הנקובה בסעיף 183 לחוק, הכל בהתאם לתנאים שנקבעו בחוק הביטוח הלאומי ובתקנות שהותקנו לפיו.