botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

עובד בחוץ לארץ (סעיף 76 לחוק)

1. הדין
סעיף 76 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"76. עובד בחוץ לארץ
(א) העובד בחוץ לארץ מבוטח לפי פרק זה אם הוא ומעבידו הם תושבי ישראל וחוזה העבודה נקשר בישראל, או אף אם חוזה העבודה לא נקשר בישראל ובמקום העבודה אין ביטוח נפגעי עבודה חובה לפי החוק ונמסרה הודעה על קיומו של החוזה כפי שנקבע בתקנות.
(ב) על-אף הוראות סעיף-קטן (א), אם שהה העובד בחוץ לארץ, תקופה העולה על חמש שנים רצופות, לא יהיה מבוטח לפי פרק זה אם לא התיר השר או מי שהשר הסמיך לכך את ביטוחו בתקופת עבודתו בחוץ לארץ שלאחר חמש השנים."

2. כללי
סעיף 76(א) לחוק הביטוח הלאומי דן בחלות הפרק העוסק בביטוח נפגעי עבודה על מי שעובד בחוץ לארץ, קרי, מחוץ לישראל. סעיף זה קובע שני תנאים מצטברים לחלות ביטוח נפגעי עבודה על מי שעובד אצל מעביד ישראלי מחוץ לתחום מדינת ישראל:

האחד, שהעובד והמעביד הם תושבי ישראל;

השני, שחוזה העבודה נקשר בישראל.

כאשר, אחד התנאים לא מתקיים, אין להחיל את הוראות הסעיף. כך לדוגמה, כאשר נקבע כי התנאי הראשון לא מתקיים, שכן התובע איננו תושב ישראל, אין להחיל את הסעיף והתובע איננו מבוטח בביטוח נפגעי עבודה מכוח הוראות סעיף זה.

יחד-עם-זאת, סעיף 76(ב) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי במקרה והעובד שהה בחוץ לארץ, תקופה העולה על 5 שנים רצופות, אזי העובד לא יהיה "מבוטח לפי פרק זה אם לא התיר השר או מי שהשר הסמיך לכך את ביטוחו בתקופת עבודתו בחוץ לארץ שלאחר חמש השנים".

כלל הוא כי חוק הביטוח הלאומי הינו חוק טריטוריאלי. לפיכך, חל חוק זה רק על עבודה שנעשתה בתוך תחומה של מדינת ישראל. רק במקום בו ביקש המחוקק להחיל את החוק על עבודה שנעשתה מחוץ לישראל קבע זאת במפורש. כלומר, מקום שראה המחוקק לנכון להרחיב את כיסוי הביטוח למי שעובד שלא בתוך תחום המדינה, הגדיר זאת במפורש.

ב- ב"ל 2173/02 {עלא אלדין גזאונה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.09.04)} קבע בית-המשפט כי אחד מן התנאים ההכרחיים להרחבת עיקרון תחולת הטריטוריאלית בעבודה הינו היותו של המעביד תושב ישראל {סעיף 76 לחוק הבטוח}.

עד שנידרש לסעיפי החוק - טוב להעמיד את הביטוח של נפגעי עבודה על הבסיס הנכון. הבסיס הנכון הוא טריטוריאלי. מבוטחים עובדים בישראל, בגין תאונות בישראל ובמקביל חייבים בדמי ביטוח בעדם, מעבידיהם. בניגוד לענפי ביטוח אחרים לא היותו של אדם תושב מקנה מעמד של מבוטח ומטיל חובות תשלום דמי ביטוח.

עיקרון הטריטוריאליות העומד בבסיס הביטוח של נפגעי עבודה, הוא שחייב את ההרחבה שבסעיף 76 לחוק, העומד בבסיס הדיון בתיק זה, כמו גם את התקנתן של התקנות אליהן מפנה התובע בסיכומיו.
בביטוח אבטלה למשל, גם כן חל עיקרון הטריטוריאליות, ושם אף לא נמצא את ההרחבה שמרחיב המחוקק בסעיף 76 לעניין נפגעי עבודה.

לעיקרון הטריטוראליות של תחולת החוק נוכח מחוייבות המדינה לתושביה שבתחומה, אשר אירע להם מקרה המזכה בגמלה נוסף טעם פרקטי, של היעדר יכולת המוסד לבחון אמיתות גרסת התובע לגבי עצם מעמדו כעובד בחו"ל, מהות מעבידו, תקופת עבודתו, תנאי עבודתו, שיעור השכר ונסיבות הפסקת עבודתו.

ב- ב"ל 1450/01 {עוואג'נה סלימאן נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.07.03)} קבע בית-המשפט כי כל הדרכים להיות מבוטח בביטוח נפגעי תאונות עבודה בביטוח הלאומי, סגורות בפני התובע והנתבע אכן פעל כדין שכן התובע לא יכול היה להיות מבוטח בביטוח זה.

תנאי התושבות בישראל כתנאי לתחולה של מרבית ענפי הביטוח לפי החוק מושתת, בין השאר, על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות, והיוצרת מחוייבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי.

החוק אינו מגדיר את המונח "תושב"; על-כן "נדרשת פרשנות תכליתית למושג "תושב ישראל" בשים-לב להיותו מושג מסגרת, רב פנים ותלוי הקשר.

בהתאם, תיעשה פרשנותו על-פי תכלית החוק בכללותו ולאור מטרותיה של ההוראה הספציפית בה הוא נטוע.

כך דרך-כלל, כך במיוחד בעידן הגלובליזציה בו מתקיימת ניידות תכופה ולעיתים אף קבועה ברחבי העולם, אין לשלול מציאות לפיה יהיו לאדם זיקות מהותיות לישראל, גם אם הוא מחלק עיתותיו בשהייה בארץ ומחוצה לה, כשם שאין לשלול בהכרח תושבות כפולה, בדומה לאזרחות כפולה.
במסגרת זו ובהיותם חלק אינטגראלי מתופעה כלל עולמית זו, רבים וטובים מאזרחי ישראל ותושביה, צעירים ומבוגרים כאחד, עושים תכופות בביקורי בני משפחה הפזורים ברחבי תבל, וטועמים טעמו של "העולם הגדול" בהתפתחותם המקצועית והעסקית לצרכי לימודים, או עבודה מחוץ לישראל, כמו גם בידע שהם מביאים עמם לקהילה הבינלאומית.

על רקע זה, מוצאת ביטויה המגמה שבדין להגמשת פרשנות המונח "תושב ישראל" אף בהוראות חוק הביטוח הלאומי, במסגרתן מוכרת שהות ממושכת של תושב ישראל בחוץ לארץ, מבלי שתישללנה זיקתו לישראל וזכותו לגמלה, כגון בסעיפים 324 ו- 324א לחוק.

זאת מתוך נקודת מוצא לפיה, עצם שהייתו של אזרח ישראל בחו"ל לצרכי עבודה, לימודים או ריפוי וכל כיוצ"ב, אין די בה כדי להסיט "מרכז חייו" של אדם מחוץ לישראל ובכך למנוע ממנו מיצוי זכויותיו הסוציאליות כ"תושב ישראל".

המבחן לקביעת תושבותו של אדם לצורך זכויות מכוח החוק הינו מבחן מרכז החיים, הנבדק לפי מירב הזיקות.

למבחן זה שני פנים: ההיבט האובייקטיבי, הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית; וההיבט הסובייקטיבי, הבוחן מה היתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו, להבדיל משהות ארעית או זמנית.

היבטים אלה יש לבחון לאור כלל הנסיבות העובדתיות, ובכלל זה: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל.
במסגרת המגמה שבדין להגמשת פרשנות המונח "תושב ישראל", הכיר בית-הדין הארצי לעבודה בשהייה ממושכת של תושבי ישראל בחו"ל לצורכי עבודה או לימודים, באופן שאין בו כדי לשלול את מעמדם כ"תושבי ישראל".

שהות ממושכת בחו"ל אכן יכולה להצביע על אובדן התושבות, אך שהות ממושכת בחו"ל במסגרת עבודה עבור חברה ישראלית בצירוף הנתונים הנוספים היא עניין שונה.

התופעה של עולים חדשים, המוצאים את פרנסתם בחו"ל במקומות מהם באו, תוך שילוב עם גורמים ישראלים מוסברת על רקע קשיי פרנסה וקליטה. כך מוצאים העולים את פרנסתם בחו"ל, אך פועלים מטעם חברות ישראליות.

אין לראות בכך ניתוק הזיקה לישראל, אלא רצון לשלב תעסוקה על-ידי מעסיקים ישראלים בעבודה בארץ המוצא, תוך ניצול השפה והכרת הסביבה של העולים, כך שזה נהנה וזה אינו חסר.

ב- ב"ל (ת"א) 4164-06 {גיל טרוטינו נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.08.10)} קבע בית-המשפט כי ההכרעה בסוגיה האם במקרה בו תושב ישראל שהוא עובד של חברה ישראלית מוצב בעבודה בחו"ל יחד עם משפחתו {לתקופה של כ- 7 שנים שבסופה הוא חוזר לארץ} יש לראותו כמי שחדל להיות תושב ישראל בתקופה הרלוונטית על-כל המשתמע מכך לצורך חוק הביטוח לאומי.

המונח "תושב ישראל" לא מוגדר בחוק הביטוח, הקביעה האם אדם מסויים הוא "תושב ישראל" היא פרי הערכה של העובדות המובאות בפני בית-הדין. בית-דין נדרש בעבר למבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"תושב ישראל".

לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה, תשובה תבוא ממכלול הנסיבות.

בחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש"בו הוא חי", ש"זה ביתו".

הטוען לתושבות של פלוני בישראל, צריך לשכנע את בית-הדין, על-פי ראיות שיביא בפניו, כי זיקתו של האיש למדינת ישראל היא קבועה, לא השתנתה במהלך שנות חייו ולא ניכרים בהם סימני ארעיות או זמניות בשום מובן ומבחן כלשהו.