הזכות לגמלה (סעיף 182 לחוק)

1. הדין
סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, קובע כדלקמן:

"182. הזכות לגמלה (תיקון התשנ"ז (מס' 4))
מבוטח יהיה זכאי לגמלה לפי פרק זה אם ניתן לגבי מעבידו של העובד המבוטח אחד מאלה, לפי העניין:
(1) צו הכרזה כפושט רגל לפי פקודת פשיטת הרגל, ואם נפטר המעביד, צו ניהול העזבון בפשיטת רגל לפי הפקודה האמורה;
(2) צו שניתן לפי פקודת החברות לפירוק חברה, שותפות או אגודה שנוסדה לפי החוק העותמאני על האגודות ((להלן: "אגודה עותמאנית") והוא פירוק שנעשה בידי בית-המשפט או בהשגחתו;
(3) צו לפירוק שותפות לפי פקודת השותפויות; נתפרקה שותפות בלא שנתמנה כונס נכסים או מנהל עסקים, רואים לעניין פסקה (1) כל שותף כמעבידו של עובד שהשותפות העסיקה;
(4) צו לפירוק אגודה שיתופית לפי פקודת האגודות השיתופיות;
(5) צו לפירוק עמותה שניתן לפי סעיף 49(4) לחוק העמותות."

2. כללי
פעמים רבות, בעיקר בתקופות של מיתון ומצב כלכלי קשה, מגיעים תאגידים למצב בו הם חסרי יכולת, מפסיקים זמנית או לחלוטין את פעילותם ואינם עומדים בחובותיהם כלפי העובדים. מהי תרופתם של העובדים?

המחוקק סיפק פתרון חלקי לכל אותם מקרים בהם החברה המעסיקה נכנסת להליכי פירוק.

חוק הביטוח הלאומי, מסדיר הענקת גמלה במצב כגון דא {ע"ע 34/03 אסנת שפרן נ' יוסף אלוש, תק-אר 2006(2), 308 (2006)}.

ברם, רבים המקרים בהם אישיות משפטית מפסיקה את פעילותה מסיבות כלכליות, מפטרת את העובדים כולם אך לא גורמת לפירוקה הרשמי של החברה. עיתים תאגיד אינו מעוניין לגרום לפירוק בגלל מצבו הכספי הקשה. עיתים תאגיד מעוניין להישאר רשום אצל רשם החברות בתקווה שהוא יוכל להחזיר ביום מן הימים עטרה ליושנה.

בית-הדין בפסיקתו לאחרונה סבר שיש להגמיש את כללי הרמת המסך.

העיקרון של ייסוד אישיות משפטית מלאכותית הנפרדת מיחידיה הוא אחד העקרונות החשובים במשפטנו.

חוק החברות, התשנ"ט-1999 {להלן: "חוק החברות"}, מגדיר כך את האישיות המשפטית הנפרדת:

"4. חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד."

הרמת מסך היא חריג. היא מהווה סטיה מהעיקרון של אישיות משפטית נפרדת של התאגיד ופוגעת בעיקרון זה.

מתוך נכונות להתאים את המשפט למציאות החיים, אותה מציאות המביאה לכך שתאגידים רבים נותרים חסרי יכולת ועובדים רבים נותרים כשעבודתם נקטעת, יש להגמיש את האפשרויות של הרמת מסך.

במקרים כגון דא יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעלי המניות אישית {ע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ ואחרים, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.11.02)}.

בצד הגישה המקובלת הרואה בהרמת מסך ההתאגדות מהלך יוצא דופן וחריג, התפתחו בשנים האחרונות דוקטרינות משפטיות, המרחיבות את מעגל המקרים והעילות להרמת המסך.

מבין מיגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים, נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן.

מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום-הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי".

העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה.

אמת, העובדים הם נושים הנפגעים באמצעי מחייתם הבסיסיים מכך שהתאגיד מפסיק לפעול. נקודת המוצא יפה היא. היא מנסה למצוא פתרון לעובדים שלהם אינטרס הסתמכות על קיומו של התאגיד כאישיות משפטית קיימת ועל-כך שהמעסיק חי וקיים.

המחשבה לפיה יש לנסות לפתור את בעייתם של העובדים בתאגיד חסר יכולת חשובה.
עם-זאת הרמת מסך הוא דרך בעייתי מהבחינה המשפטית ומהבחינה המעשית. משפטית התגמשה הגישה להרמת מסך בחוק החברות.

הכנסת סברה שלא היה מקום להגמשה ותקנה את הסעיף באופן שהוחמרו הקריטריונים להרמת מסך. נוסח הסעיף בחוק החברות, התשנ"ט-1999 לפי נוסחו היום לאחר תיקון מספר 3, התשס"ה-2005 הוא:

"(א) (1) בית-משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי-סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים-לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים-לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לעניין סעיף-קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית-משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו.
(ג) בית-משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף-קטן (א)."

ספק אם ניתן להרים את המסך בכל פעם שחברה היא חדלת פירעון. הדבר פוגע בהסתמכות של נושים אחרים, בהסתמכות של בעל המניות שחבותו האישית לא תבוא תחת חבותה של החברה.

הנימוק להקמת החברה הינו ציפיתו של בעל המניות כי הוא לא יחוייב אישית אם לא תמצא במעשיו הונאה או תרמית. מהבחינה המעשית לרוב העובד הפונה לבית-הדין אינו העובד היחיד. בעל המניות היחיד לרוב לא יוכל לעמוד בתשלום אישי לכל העובדים.

אין לפסול אם-כן את הגישה של הרמת מסך למרות שיש להשתמש בה בזהירות רבה, תוך לקיחה בחשבון את אלמנט ההסתמכות של בעל המניות ושל הנושים האחרים, כאשר לא מתקיימים התנאים בחוק להרמת מסך {ע"ע 34/03 אסנת שפרן נ' יוסף אלוש, תק-אר 2006(2), 308 (2006)}.

חוק הביטוח הלאומי ביקש להגן על העובדים הנקלעים למצב בו החברה מעסיקתם היא חדלת פרעון.

על-כן קבע המחוקק בסעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי, כי עובד הנקלע למצב בו הוא מפוטר בגלל פירוק החברה המעסיקה או פשיטת רגל של מעבידו, יקבל גמלה מהמוסד לביטוח לאומי. בכך כיוון המחוקק לרצון להגן על עובדים במצב האמור.

בשנת 1975 הוקמה בישראל מעין קרן הערבה לחובות מעבידים חדלי הפירעון לעובדיהם. זאת, באמצעות תיקון לחוק הביטוח הלאומי, אשר הוסיף ענף ביטוח המכונה "ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד" (ד"ר מ' הורוביץ הגנה על זכויות עובדים במסגרת הבראת חברות, 226-227).
מנוסחו של סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי, עולה בברור כי תכליתו היא לשלם חלק משכר העבודה ופיצויי הפיטורין לעובדים שמעבידיהם שינו את אישיותם המשפטית ואינם מסוגלים לעמוד בחובותיהם לעובדים.

לא בכל מקרה המוזכר בסעיף זה משנה או מאבד המעביד את אישיותו המשפטית.

כשמדובר בפושט רגל האישיות עצמה אינה מתחסלת, אלא שהיא אינה מסוגלת לעמוד בחובותיה לעובדים.

בפני עובדים של מעבידים חדלי פירעון, שהחברה עצמה אינה גורמת לפירוקה, עומדת האופציה לגרום לפירוק החברה. אך הדבר יקר.

כשם שבעליה של החברה אינם ממהרים לפרקה בדרך-כלל בגלל העלות, כך גם העובדים, בעיקר אם מדובר בעובדים בודדים, אינם עומדים בעלות הפירוק של החברה המעבידה.

מעבר לכך יתכן שהחברה נמצאת בכינוס נכסים ומבקשת לנסות ולהתאושש. היא אינה ממהרת להתפרק אך אינה מסוגלת להעסיק את העובד. יוצא שרוב העובדים עומדים בפני שוקת שבורה {ע"ע 1017/01 מחמוד אסמאיל געימאת נ' דולפין ים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.02.04)}.

הגישה לפיה על עובד המפוטר מתאגיד שפעילותו הופסקה כאשר התאגיד לא מתפרק, להביא בכוחות עצמו לפירוק התאגיד, אינה מעשית. עלות הפירוק והצורך להיעזר בייעוץ משפטי הופכים אופציה זו לבלתי-ריאלית.

חוק, כל חוק, לעולם אינו כולל את כל האפשרויות. בצד הרמת המסך יש לפנות למילוי חסר.

3. פיצויי הלנה - חדלות פרעון של רשויות מקומיות
ב- ע"ע 1242/04 {עיריית לוד נ' אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד וארגון עובדי עיריית לוד בשם 937 עובדי עיריית לוד ואח', תק-אר 2005(3), 33 (2005)}, דן בית-הדין בגלגולו השני של דיון בערעור שהגישה עיריית לוד על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בתל אביב.

לפי שנקבע בפסק-הדין, חוייבה העיריה לשלם שכר עובדיה לתקופה המצויינת בתביעתם נגד העיריה, בתוספת פיצוי הלנה בשיעור של 60% מפיצוי ההלנה הקבוע בחוק הגנת השכר}.

העיריה לא מילאה אחר החיובים שהושתו עליה והגישה לבית-דין זה ערעור על פסיקת בית-הדין האיזורי.

ערעורה של העיריה התקבל על שיעור פיצוי ההלנה, והוטל על העיריה לשלם את מלוא השכר המולן לעובדיה בצירוף פיצוי הלנת שכר בשיעור שנתי כולל של 25% בלבד מן השכר המולן.

כנגד שיעור פיצוי ההלנה שנקבע בפסק-הדין הראשון עתרה העיריה לבית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, אשר החזיר את הדיון לערכאת הערעור {בג"צ 8596/04 עיריית לוד נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', תק-על 2004(3), 3372 (2004)}.

בית-הדין שב ונדרש לגלגולי הפרשה מתחילתה ולהשלכותיה, תוך התייחסות לכלל החומר שהובא לפניו, לפסיקתו של בית-הדין האיזורי ולטיעונים שהועלו לפניו במסגרת הדיון המחודש בערעור.

בשנים האחרונות פקד את השלטון המקומי משבר מתמשך, במהלכו חדלו כמחצית מהרשויות המקומיות למלא אחר התחייבויותיהן הכספיות.

נוכח משבר זה והתהודה הציבורית שנתלוותה אליו בשל הלנה מתמשכת של שכר עובדי הרשויות, התקבלה ביום 08.02.2004 החלטת ממשלה בנוגע "לפתרון כולל לגרעונות ברשויות המקומיות", בה נקבעו עיקרים אלה:

לשם "השגת פתרון כולל לגרעונות הרשויות המקומיות" יוקצה סכום חד-פעמי שלא יעלה על 1.5 מיליארד שקלים ויתפרש על פני שנות התקציב 2006-2004; הסיוע התקציבי יינתן לרשויות המקומיות אשר יענו על הדרישות והתנאים שנקבעו בהחלטה {להלן: "כספי הסיוע"}; בתוך כך, חוייבו רשויות שצברו גירעון מצטבר בשיעור של למעלה מ- 17.5% מתקציבן לחתום על תוכנית הבראה כתנאי להזרמת כספי הסיוע; רשויות שגרעונן גבוה מ- 50% מתקציבן חוייבו בתוכנית הבראה ובנוסף בהסדר נושים {להלן: "החלטת הממשלה"}.

בהחלטת הממשלה לא היה די, משהוברר כי ההכנסות שהגיעו לקופת הרשויות החמיצו את יעדן נוכח עיקולי נושים על חשבונות הבנק שלהן.

על-כן, ובמסגרת תיקון 31 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 {להלן גם: התיקון}, נוסף פרק ד'1 בו נקבע, בין-היתר, כי הכנסות הרשות המקומית ממיסים, גביה ומכספי הסיוע יהיו חסינים מפני עיקול.

זאת, בכפוף לתנאים שנקבעו בתיקון, לרבות חתימת הרשות על הסכם הבראה מאושר כדין ומינוי חשב מלווה לרשות. החסינות מפני עיקול, כאמור, נועדה להבראת הרשויות, לתקינות פעילותן ולהבטחת תשלום שכרם של עובדי הרשות עד לשיעור השכר הממוצע במשק.

תיקון 31 לא הביא אף הוא לפתרון המיוחל. בפועל הלכה והחמירה התופעה של הלנת שכר העובדים ברשויות מסויימות, לרבות בעיריית לוד, כדי כך שהגיעו לפת לחם.
העיריה הפסיקה לשלם שכר לעובדיה, למרות שהגיעו לעבודתם מדי יום ביומו וביצעו את המוטל עליהם. כנגד הלנת שכרם לתקופה זו הגישו העובדים תביעתם נגד העיריה לבית-הדין האיזורי.

בסופו-של-יום, חייב בית-הדין את העיריה לשלם לעובדים בנוסף לשכר המולן פיצוי הלנה בשיעור של 60% ובשיעור מלא בחלוף התקופה שנקצבה לתשלומו.

לשיטתה של המדינה, יש לבטל כליל את פיצוי ההלנה שנפסק לעובדים ולקבוע כי הם זכאים לתשלום הקרן בלבד.

לאור מצבן הפיננסי של הרשויות, אשר כמוהו כהכרזה על פירוק או פשיטת רגל, יש להחיל עליהן את ה"הגנה" הניתנת בסעיף 19(א) לחוק הגנת השכר למעביד שניתן לגביו צו פירוק.

חיוב הרשויות בתשלום פיצוי הלנה הוא בעל השלכות רוחב העלולות לפגוע באינטרס הציבור ובהמשך פעילותן של הרשויות המקומיות.

העיריה הצטרפה לטיעוני המדינה ולעמדתה וביקשה לאמצם.

נציגות העובדים ביקשה לדחות את עמדת המדינה והעיריה, בטענה שאינן מתיישבות עם הסכמתן המקורית כפי שמצאה ביטויה בעמדת העיריה ב- בג"צ.

בית-הדין קבע כי עמדת המדינה, לפיה בנסיבות המקרה זכאים העובדים לתשלום הקרן בלבד של השכר המולן, אינה מקובלת ודינה להידחות.

וכן כי מן הדין להעמיד את פיצוי הלנת שכרם של העובדים על 25% ריבית שנתית, כפי שנקבע בפסק-הדין הראשון.
בסעיפים 182 ו- 189 לחוק הביטוח הלאומי, נקבעו זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד.

בית-הדין קבע כי לפי האמור בסעיפים אלה, זכאי העובד לגמלה מהמוסד לביטוח הלאומי אם ניתן לגבי מעבידו צו הכרזה כפושט רגל לפי פקודת פשיטת הרגל, או אם ניתן צו לפירוק חברה לפי פקודת החברות וכיוצ"ב.

את תביעתו יגיש העובד למוסד לביטוח לאומי באמצעות המפרק - הוא הנאמן בפשיטת רגל, מפרק החברה, האגודה העותומנית, האגודה השיתופית, או מפרק השותפות, כונס נכסיה או מנהל עסקיה, הכל לפי העניין, כאמור בסעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי.

בהתייחס לשיעור הגמלה שזכאי עובד לקבל מהמוסד לביטוח לאומי בגין שכר עבודה ופצויי פיטורים בתשלומם חייבת החברה שהתפרקה לעובד, חובות שחבה החברה לעובדיה מתגבשים בתאריך צו הפירוק; ביחסים שבין המוסד לעובד קמה זכות העובד לגמלה עם מתן הצו לפירוק החברה; ואילו שיעור הגמלה מתגבש לפי התקרה ביום התשלום.

הוראות דין אלה מתיישבות עם תכליתם של דיני הפירוק, ככל שהם נוגעים לשכרם של עובדים בחברה בפירוק.

ביסודם של דינים אלה מגמה סוציאלית מובהקת שמטרתה לייחד את העובדים מנושים אחרים, ולהבטיח שלא ייצאו העובדים מנושלים מזכויותיהם כתוצאה מהפירוק.

בית-הדין קבע כי שונה המצב בעניין עיריית לוד, בו אין המדובר בהוצאת צו פירוק כדין ועל-פי דין לרשות המקומית.

משכך הוא ובהיעדר צו פירוק, אין בידי עובדי הרשות המקומית להיפרע מן המפרק בגין חוב השכר המולן בתוספת הפרשי הצמדה עליו. אף אין הם זכאים לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי בגין השכר שהולן.

במצב דברים זה, בדין נשמעת טענת העובדים לדחיית שיטתה של המדינה לפיה הרשות המקומית היא "כאילו" פושטת רגל.

זאת, גם מן הטעם שאם כך ייקבע, יימצאו העובדים חסרים מזה ומזה. לא רק ששכרם אינו משולם במועדו ובמלואו, אלא שבהיעדר צו פירוק כדין אין הם זכאים לקבלת פיצוי על השכר המולן מהמפרק או מהמוסד לביטוח לאומי, בעוד אשר המדינה והעיריה רוחצות בניקיון כפיהן.

איזון ראוי ומידתי בין חומרת הלנת השכר מזה לבין חומרת הסנקציה של השתת פיצוי הלנה מזה, מחייב לדעת בית-הדין הפחתת שיעור פיצוי הלנת השכר מן השיעור המירבי שנקבע בחוק ומזה שנפסק על-ידי בית-הדין האיזורי, והעמדת תשלום פיצוי ההלנה לעובדי עיריית לוד על שיעור שנתי של 25% (אפקטיבי) בגין השכר שלא שולם במועדו. זאת, עד לתקרת השכר הממוצע במשק כפי שתהיה ביום ביצוע התשלום בפועל.

4. העברת כספי גמלה לחייב בהתאם לשיקול-דעת בית-המשפט
ב- פש"ר 25303-03-11 {יפרח מיכאליי נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (08.07.14)}, נדונה בקשת הנאמנת על נכסי החייבת להורות לחייבת להעביר את כספי הגמלה שהועברו לחשבון החייבת על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי בגין עבודתה בחברה המצויה בפירוק.

ניתן צו כינוס בעניינה של החייבת ולבקשתה, והיא חוייבה בתשלום חודשי. לאחר-מכן, הופחת התשלום החודשי של החייבת.

החייבת לא עמדה במלוא התשלומים שנדרשה לשלם לקופת הכינוס במסגרת ההליך עד שבשלב מסויים היא נמנעה לחלוטין מתשלום כלשהו לקופת ההליך ואף לא העבירה דוחות כנדרש.

בין לבין נודע לנאמנת כי החייבת הגישה תביעת חוב למוסד לביטוח לאומי בשל הפיצויים להם היא זכאית ממעבידה ואף קיבלה סכום פיצויים, וזאת מבלי לדווח על-כך כלל בהליך הנוכחי.

כספי הגמלה הועברו לחשבון החייבת בבנק הדואר, ומיד כשנודע לנאמנת על-כך, הוגשה על ידה בקשה לרישום צו עיקול על כספים אלו ובית-המשפט נעתר לבקשתה.

כעת עותרת הנאמנת להעברת הכספים לקופת ההליך ואילו החייבת מתנגדת לבקשה נוכח מצבה האישי והכלכלי הקשה.

השאלה שעמדה לפתחו של בית-המשפט היא האם כספים המשתלמים כגמלת פיצויי פיטורים, שחייב פושט רגל זכאי להם לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי בגין עבודתו בחברה שפורקה, מוקנים לנאמן?

בית-המשפט קבע כי יש להכפיף את הוראות חוק הביטוח הלאומי להוראות פקודת פשיטת הרגל, שכן הוראות פקודת הפשט"ר הינן הוראות ספציפיות בעניינו של פושט הרגל לפיכך הן מכפיפות תחתן את הוראות חוק הביטוח הלאומי.

ודוק, אין בדבר לפגוע בעניינו של פושט הרגל שכן הוראות פקודת הפשט"ר כוללות בתוכן אף הוראות שיש בהן להקהות את עוקצה של ההוראה המורה על העברת גמלה לידי הנאמן, דוגמת הוראת סעיף 85(1) לפקודת הפשט"ר המקנה שיקול-דעת לבית-המשפט להורות על העברת חלק מהכספים המצויים בקופת גמל בהתחשב במצבו הכלכלי של החייב, או הוראת סעיף 111 לפקודת הפשט"ר המאפשרת לבית-המשפט לקצוב לחייב סכומים למחייתו ולמחיית התלויים בו.

הוראת סעיף 85(1א) לפקודת הפשט"ר מחייבת אישורו של בית-המשפט לפדיון קופות גמל של חייב, ומקום שזכויות החייב הן בקופת גמל למטרת קצבה, לא יורה בית-המשפט על העברתן לנאמן, כל עוד לא הגיע המועד לתשלום הקצבה.

הרי לנו, הוראות פקודת פש"ר כפשוטן מורות על העברת גמלה שאינה קצבה לידי הנאמן כאשר לבית-המשפט מוקנה שיקול-הדעת האם להעביר את מלוא הכספים לידי הנאמן או להשאיר חלקם בידי החייב נוכח מצבו הכלכלי.

5. גמלה במקרה של הקפאת הליכים
ב- בש"א (ת"א) 24176/05 {רו"ח גבי טרבלסי ועו"ד שלמה נס נ' המוסד לביטוח לאומי - היחידה לפירוקים, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.11.07)}, הונחה בפני בית-המשפט מחלוקת עקרונית שהתעוררה בין הנאמנים לבין המוסד לביטוח לאומי שעניינה פרשנות הוראות פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, הנוגעות לזכויותיהם של עובדים במצב של חדלות פרעון.

עיקר המחלוקת נטושה בעניין פרשנותו הראויה של סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי, המזכה עובדים בגמלה במקרה בו נקלע המעביד למצב של פירוק או פשיטת רגל.

הנאמנים סבורים כי פרשנותה הראויה והנכונה של הוראה זו הינה מתן זכאות לגמלה במצב של חדלות פרעון, ואי-לכך כולל הסעיף גם מקרים של הקפאת הליכים.

כמו-כן, טוענים הנאמנים כי התנהלות המוסד לביטוח לאומי מעודדת התנהלות הכנסה מלאכותית של חברות בהסדר לפירוק להלכה, ומחייבת שימוש בפיקציות שאין בהן ממשי .
מוסיפים הנאמנים וטוענים, כי התנהלות המוסד לביטוח לאומי אינה ראויה אף מבחינה זו, כי הסדרי הנושים חוסכים לקופתו סכום רב אותו נדרש היה לשלם לגורמים שונים במידה והיתה החברה בהסדר קורסת ונקלעת לפירוק ולחיסול.

המוסד לביטוח הלאומי מתנגד באורח נחרץ לפרשנות זו, ועומד על פירוש דווקני של הוראת החוק, לפי פרשנותה המילולית, באורח שתחיל אותו על פירוק ופשיטת רגל בלבד.

לטענת המוסד לביטוח לאומי, אין כל עילה להטיל על קופת הציבור נטל נוסף וכבד במקום בו החברה חדלת הפרעון זוכה להסדר נושים ומוסיפה להתקיים, מה גם שהדבר עשוי לסכן את איזונו התקציבי ולהכניס אותו לגרעון כבד, באורח שיביא לפגיעה בקשישים, נכים ומבוטחים חלשים וקשי יום התלויים בו לקיומם .

בנוסף טוען המוסד לביטוח לאומי כנגד עצם סמכותו של בית-המשפט של פירוק לפרש את חוק המוסד לביטוח לאומי, וכמו-כן, כי העובדה שסעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי לא תוקן מעולם, חרף התיקונים הרבים שנעשו בחוק המוסד לביטוח לאומי, מעידה כי תכליתו אינה כוללת הקפאות הליכים.

עוד טוען המוסד לביטוח לאומי, כי הליכה לפי דרכם של הנאמנים תהווה תמריץ למעסיקים שלא לשלם את חובותיהם ולהיקלע במכוון למצב של הקפאת הליכים בכדי להטיל את חיוביהם כלפי העובדים על קופת הציבור, וכי בנסיבות המקרה, כאשר קופת ההסדר נאלצה לפצות את העובדים על חשבונם של נושים אחרים, הרי שחיוב המוסד לביטוח לאומי בתשלום לא יהווה תשלום לעובדים, אלא לנושים הבלתי-מובטחים.

הסוגיה המרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים, היתה אורח פרשנותו הראוי של סעיף 182 לחוק הביטוח לאומי, אשר קובע את התנאים לזכאותו של עובד לגמלה.
בית-המשפט ציין כי סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי, הותקן בשנת 1975 לערך, תקופה בה לא היה מוסד הקפאת ההליכים מקובל כלל ועיקר בדין הישראלי, מכאן, עולה חיזוק מסויים לגישה, כי המחוקק מנה, למעשה, במסגרת הסעיף, אותם שני מצבי חדלות הפרעון המוכרים לו - פירוק חברה ופשיטת רגל של יחיד.

בית-המשפט קבע כי לא החיסול הוא "הציר המשותף" העומד ביסודו של סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי, אלא דבר-מה אחר, המצוי ביסודות מצב חדלות הפרעון, ואשר הופך את אותה קבוצת מצבים לשונה באורח מהותי, דרך למשל, ממצבים בהם נתון המעביד בקשיים גרידא, או מן המקרים בהם עסקינן במעביד שהוא סרבן תשלום ומעמיד קשיים או מנסה להתחמק מהליכי הגביה הננקטים נגדו בידי העובדים.

עיון מעמיק בדינים השונים וברציונלים העומדים בבסיסם מראה, כי הדבר המייחד את אותם מצבים של חדלות פרעון, ובעיקר את ההליכים המשפטיים המתרחשים בסיומם, הינו החסימה המוחלטת של העובדים, מגביית יתרת המגיע להם, לאחר שמוצתה יכולת הפרעון של הגוף הקורס וחולקה בין הנושים כדיבידנד, בהתאם לסולם דיני הקדימה .

בית-המשפט קבע כי כי המצב הנוצר מפרשנות מילולית ופורמליסטית של סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי, כפי שטען המוסד לביטוח לאומי, יוצר עיוות דין, עשוי לסכן לעיתים מהלכים של הבראת חברות, וסותר למעשה את הרציונל הבסיסי שקבע בית-המשפט העליון כבר לפני שני עשורים בערך, לפיו יש להעדיף ככל הניתן את השיקום על הפירוק.

המסקנה הינה, כי קיימים טעם והצדקה מהותית חד-משמעיים, לפרשנות מהותית של פרק ח' בכלל וסעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי בפרט, באורח שיחיל אותם על "חדלות פרעון" במובנה המהותי, ויחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה אף במצב של הקפאת הליכים שהביאה לכדי הסדר נושים סופי, וזאת אף אם לא נעשה המהלך הפורמלי של הכנסת החברה ל"פירוק לצרכי גמלה".

6. גמלה במקרה בו פירוק החברה מעוכב עקב הסדר נושים
ב- בש"א (חי') 18061/04 {מפעלי אלקטרודות זיקה בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.01.05)}, דן בית-המשפט בזכאות עובדי חברה בפירוק לקבלת גמלה מן המוסד לביטוח לאומי כאשר הפירוק מעוכב.

המבקש, מפרק של חברה, הגיש בקשה לחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לעובדי החברה גם במקרה שהפירוק יעוכב במסגרת הסדר נושים שנערך לצורך מכירת השלד הבורסאי של החברה.

בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי מטרת ההוראה בסעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי, הקובעת את זכות העובדים לגמלה, היא ביטוח העובד במקרה של פשיטת רגל או פירוק. במקרה בו עוכב הפירוק, לצורך הסדר נושים למטרה ייחודית של הפסקת ההשעיה מן המסחר בבורסה, כאשר מימוש נכסי החברה וחלוקתם נמשך במקביל, אין מקום לשלילת זכותם של העובדים לגמלה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הזכות לגמלה (סעיף 182 לחוק)