תביעות נגד צד שלישי - זכות לתביעה (סעיף 328 לחוק)

1. הדין
סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, קובע כדלקמן:

"328. זכות לתביעה (תיקונים: התשנ"ז (מס' 3), התשס"א (מס' 4), התשס"ה (מס' 2), התשס"ח (מס' 4), התשע"ג (מס' 2))
(א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור.
(א1) (1) מבטח ידווח למוסד על-כך שהוא או צד שלישי שהוא מבוטח שלו ניכו או רשאים היו לנכות סכום כלשהו מהפיצויים שהוא או צד שלישי שהוא מבוטח שלו חייבים לשלם לזכאי, בין לפי הסכם ביניהם ובין לפי פסק-דין, בשל גמלה ששילם או שעתיד לשלם המוסד לפי חוק זה, ואשר המוסד רשאי היה לתבוע מהמבטח או מהצד השלישי לפי סעיף-קטן (א); בסעיף-קטן זה, "מבטח" - כהגדרתו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981.
(2) דיווח כאמור בפסקה (1) יישלח בדואר רשום בתוך שישים ימים מיום כריתת ההסכם, מיום מתן פסק-הדין או מיום ביצוע הניכוי, לפי המוקדם, ובו יפרט המבטח את שם הזכאי ומספר הזהות שלו, את הסכום ששילם או שהוא עתיד לשלם לפי ההסכם או לפי פסק-הדין, את מועד כריתת ההסכם, מתן פסק-הדין או ביצוע הניכוי, ולפי איזה חיקוק מאלה המנויים בסעיף-קטן (א) חלה חובת הפיצוי, ואם נוהל הליך משפטי, יציין את מספרו; השר, בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע דרכים נוספות למסירת הדיווח ומסמכים או פרטים נוספים שיצורפו לדיווח, ולהאריך את התקופה למסירתו;
(3) על-אף האמור בכל דין, לא דיווח מבטח כאמור בסעיף-קטן זה, תחל תקופת ההתיישנות של תביעת המוסד לפי סעיף-קטן (א) נגד המבטח או צד שלישי שהוא מבוטח שלו ביום קבלת הדיווח או ביום שבו נודע למוסד על ההליכים בין הזכאי למבטח או לצד השלישי, לפי המוקדם, ובלבד שלא תוגש תביעה כאמור אם חלפו 15 שנים מיום המקרה שחייב את המוסד לשלם את הגמלה;
(4) על-אף הוראות סעיף 398(ב), אי-מסירת דיווח לפי סעיף-קטן זה לא יהיה עבירה פלילית.
(ב) הזכאי לגמלה לפי חוק זה חייב להושיט כל עזרה ולנקוט כל פעולה סבירה כדי לסייע למוסד במימוש זכותו לפי סימן זה, ולא יעשה כל פעולה העלולה לפגוע בזכויות המוסד לפי סימן זה או למנוע בעד מימושה; עבר הזכאי לגמלה על איסור לפי סימן זה, או לא עשה את המוטל עליו לפיו, רשאי המוסד לשלול ממנו את הזכות לגמלה, כולה או מקצתה.
(ג) (1) לא תוגש תובענה לפי סעיף זה נגד המדינה, או נגד עובד שלה בשל מעשה שעשה תוך כדי עבודתו כעובד המדינה, למעט תובענה בשל נזק גוף כתוצאה מתאונת דרכים;
(2) לא תוגש תובענה לפי סעיף זה נגד מוסד רפואי או נגד קופת-חולים, או נגד עובד שלהם, שעילתה היא טיפול רפואי במסגרת המוסד הרפואי או במסגרת קופת-החולים;
(3) על-אף האמור בפסקאות (1) ו- (2), חייב בית-משפט את המדינה, מוסד רפואי, קופת-חולים או עובד שלהם לשלם פיצויים לזכאי לגמלה, במסגרת תביעה לפי פקודת הנזיקין, שהגיש אותו זכאי בשל מקרה כאמור בסעיף-קטן (א), יופחת סכום הגמלה שחייב המוסד לשלם בשל המקרה האמור מסכום הפיצויים;
(4) בסעיף-קטן זה:
"טיפול רפואי" - כהגדרתו בסעיף 2 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996;
"מוסד רפואי" - כהגדרתו בסעיף 24 לפקודת בריאות העם, 1940, שבבעלות הממשלה, קופת-חולים או רשות מקומית, או מוסד רפואי שהוא תאגיד שהוא מוסד ציבורי כמשמעותו בסעיף 9 לפקודת מס הכנסה;
"עובד המדינה" - כהגדרתו בסעיף 7 לפקודת הנזיקין;
"קופת-חולים" - כהגדרתה בסעיף 2 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994;
"תאונת דרכים" - כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, שמעורב בה רכב של המדינה.
(ד) משרד האוצר יעביר למוסד, מדי שנה, את הסכום הקבוע לגבי אותה שנה בתוספת שבלוח ט"ז, לפיצוי בשל מקרים כאמור בסעיף-קטן (א), שחלות עליהם הוראות סעיף-קטן (ג)(1) או (2); הסכומים הנקובים בלוח ט"ז יעודכנו ב- 1 בינואר מדי שנה, החל ביום 1 בינואר 2009 ואילך, לפי שיעור השינוי במדד שפורסם לאחרונה לפני היום האמור לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני יום 1 בינואר של השנה הקודמת; השר ושר האוצר, רשאים לשנות, בצו, את הסכומים הנקובים בלוח ט"ז."

2. כללי
ככלל, כאשר נפסק לניזוק פיצוי בגין נזקיו, מנוכים מסך הפיצוי מלוא תגמולי המוסד לביטוח לאומי אשר שולמו לניזוק ואשר עתידים להיות משולמים לו בגין הפגיעה מושא התביעה.

הניזוק מקבל איפוא את מלוא הפיצוי שנפסק לו, אולם פיצוי זה ניתן לו בשני חלקים המשלימים זה את זה לכדי סכום הפיצוי הכולל: חלק אחד באמצעות תגמולי המוסד לביטוח לאומי אשר שולמו וישולמו לו, והחלק השני, המהווה את יתרת סכום הפיצוי - משולם על-ידי המזיק.

בכך נשמר עיקרון היסוד של פיצוי הניזוק על מלוא נזקיו, ובה בעת נמנע מצב בו הניזוק יזכה בפיצוי יתר, שאילו תגמולי המוסד לביטוח לאומי היו משולמים לניזוק בנוסף למלוא הפיצוי אשר נפסק לו בבית-המשפט, היה שיעור הפיצוי והתגמולים עולה על שיעור הנזק.

המוסד לביטוח לאומי, מצידו, זכאי לחזור אל המזיק בתביעה לפיצוי בגין התגמולים שנאלץ וייאלץ לשלם לניזוק עקב הפגיעה מושא התביעה, זכות המעוגנת בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

בכך נשמר העיקרון לפיו על המזיק לשאת במלוא הנזק שגרם. אלא שכשם שהניזוק מקבל את הפיצוי בשני חלקים, כך המזיק משלם את הפיצוי בשני חלקים: חלק אחד ישירות לניזוק, והחלק השני למוסד לביטוח לאומי {ראה, בין-היתר: ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח(1) 103, 114-113, (2003); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012), 987-985}.

שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי המנוכה מהפיצוי שנפסק לניזוק, ושיעור הפיצוי שזכאי המוסד לביטוח לאומי לתבוע מהמזיק לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, מחושבים על-פי תקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח-1978 {ייקרא להלן: "תקנות ההיוון"}.

באופן עקרוני, שיעורם של השניים אמור להיות זהה. כך, לשם הדוגמה, אם נגרם לניזוק נזק בשיעור כולל של 100, ותגמולי המוסד לביטוח לאומי {המהוונים} להם זכאי הניזוק מסתכמים ב- 30, אזי הניזוק יקבל 70 מהמזיק ו- 30 מהמל"ל, ואילו המוסד לביטוח לאומי יחזור בתביעה על המזיק להשבת ה- 30 ששולמו וישולמו על-ידי המוסד לביטוח לאומי לניזוק.

כך נמצא הניזוק מקבל את מלוא נזקו (100), המזיק נושא במלוא הנזק (100), ואילו המוסד לביטוח לאומי נותר מאוזן {משלם 30 לניזוק ומקבל 30 מהמזיק}. {ע"א 7453/12 המערערים והמשיבים נ' המשיבים והמערערים, תק-על 2014(3), 10244 (2014)}.

ב- ע"א 201/13 {המערערת ב- ע"א 201/13; ב- ע"א 2340/13; וב- ע"א 6404/13: נ' המשיבה 1 ב- ע"א 201/13; המשיבה 3 ב- ע"א 2340/13; והמשיבה 1 ב- ע"א 6404/13, תק-על 2015(2), 5976 (2015)} נקבע:

בשני פסקי-הדין מושאי הערעור דחה בית-המשפט המחוזי טענה זו של המערערת, תוך שהוא מפנה להלכה שנקבעה בבית-משפט זה בד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(4), 543 (1984) {להלן: "הלכת כהנקא"}, לפיה זכותו לפיצויים של נפגע בתאונת דרכים, אשר נהג ברכב בעת שנפגע, היא זכות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים {חוק הפלת"ד} ממש, ואין מדובר בזכות חוזית גרידא הנובעת מחוזה הביטוח.

יצויין, כי קביעתו זו של בית-המשפט ניתנה במסגרת השאלה האם קיימת למוסד לביטוח לאומי זכות שיבוב כלפי מבטחו של נהג רכב אשר נפצע בתאונת דרכים בגין תגמולים ששילם לנפגע, וזאת לפי סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968 {שהוא היום סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995}, אשר הקנה זכות שיבוב מעין זו בגין פיצויים להם זכאי מקבל הגמלה לפי פקודת הנזיקין וחוק הפלת"ד.

בית-משפט קמא הפנה גם לפסיקה נוספת של בית-משפט זה אשר יישמה הלכה זו {ראה: רע"א 1193/90, בעמ' 245; ע"א 204/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד מב(2), 113 (1988)}. במסגרת ערעורה ובמסגרת ההליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי, לא התעלמה המערערת מקביעות אלו של בית-משפט זה, אך טענה כי הן אינן מעוגנות בלשון החוק וכי הגיעה העת לתיקון ההלכה שבטעות יסודה.

בית-המשפט לא קיבל את טענות המערערת, וקבע, כי הלכת כהנקא, אשר התקבלה פה אחד על-ידי חמישה שופטים במסגרת דיון נוסף כבר לפני יותר משנות דור, מנומקת כדבעי ומתמודדת עם טענות המערערת. לאחר עיון מעמיק בטענותיה, קבע בית-המשפט, כי לא עלה בידי המערערת להצביע על טעמים לסטייה מההלכה או לשינויה. לא-זו-אף-זו, קבלת טענתה של המערערת תעניק לבני משפחתו של חייל שנהרג בתאונת דרכים בהיותו נוהג ברכב כפל פיצויים - הן תשלומים לפי חוק משפחות החיילים והן תגמולי ביטוח ממבטח השימוש ברכב, שכן לטענתה, מדובר בפיצויים שאינם נכללים בהגבלת הגבייה המצויה בסעיף 21(א)(2) לחוק משפחות החיילים.

לכן, לא רק שטענתה של המערערת לא תסייע בידה להשתחרר מתשלום הפיצויים בהם היא חבה במקרים האמורים, קבלתה תביא לתוצאה אופרטיבית שאינה רצויה ועומדת בניגוד לתכליתו של סעיף 21 לחוק משפחתו החיילים, לפיה זוכה משפחת החייל הנספה לכפל פיצויים והמדינה נותרת ללא זכות חזרה.

במצב דברים מעין זה, אין ספק כי הלכת כהנקא בעינה עומדת - עילת התביעה של נוהג הרכב הנפגע כלפי המבטח היא לפי חוק הפלת"ד עצמו, ואין מדובר בתביעה חוזית גרידא. כפועל יוצא מכך, ובהתאם לקביעת בית-המשפט, עומדת למדינה זכות שיפוי כלפי מבטח הרכב מכוח סעיף 21 לחוק משפחות החיילים, גם במקרים בהם החייל המנוח נהרג בעודו נוהג ברכב מנועי.

נוכח האמור, קבע בית-המשפט, כי סעיף 21 לחוק משפחות החיילים מקנה למדינה זכות שיפוי מצד שלישי החייב בפיצויים לפי חוק הפלת"ד לבני משפחת החייל הנספה, בשל תשלומים ששילמה ותשלם המדינה לבני המשפחה, בין אם היה החייל נהג ברכב ובין אם לאו, וזאת עד לגובה הפיצויים בהם היה חייב הצד השלישי לבני משפחת החייל אילו הם היו תובעים בעצמם.

ב- ע"א 1577/97 {המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק עמית ואח', פ"ד נז(4), 433 (2001)} דן בית-המשפט העליון בשאלה מהו המועד שממנו והלאה נמנית תקופת ההתיישנות של תביעת המוסד לביטוח לאומי כנגד צד ג', במקרה שהמוסד לביטוח לאומי תובע פיצוי מן המזיק {חברת הביטוח} בגין התגמולים ששילם ו/או שעתיד לשלם לנפגע.

בית-המשפט קבע כי זכותו של המוסד לביטוח לאומי לקבל פיצוי על הגמלה ששילם ועל הגמלה שעתיד הוא לשלם לנפגעים המבוטחים בו נקבעה בהוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. הוראה זו מקנה למוסד לביטוח לאומי את הזכות לחזור "לצד שלישי החייב לשלם פיצויים לנפגע".

זכות תביעה זו פורשה בפסיקה כזכות שבתחלוף. והתוצאה: זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה.

המוסד לביטוח לאומי לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק.

על נפקותו של התחלוף עמדו בתי-המשפט בשורה של החלטות: "מבחינת מהות זכותו של המוסד, הריהי זכותו של הניזוק עצמו, אשר המוסד נכנס לנעליו" {ראה למשל ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון, פ"ד לו(4), 273 (1982)}. אשר-על-כן, טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק עומדות לו גם נגד המוסד לביטוח לאומי.

לפיכך, הגנה דיונית העומדת למזיק, והיא מכוונת כנגד הזכות, כגון התיישנות, תעמוד למזיק גם נגד המוסד לביטוח לאומי, להבדיל מהגנה דיונית המכוונת כנגד בעל הזכות, שאז נראה כי הזכות עוברת כשהיא משוחררת מאותה הגנה אישית.

זאת ועוד. תקופת ההתיישנות תתחיל ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. כיוון שידיעתו של הניזוק היא ידיעת המוסד לביטוח לאומי, הרי שגם לאור הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות חלה התיישנות. כיוון שכך יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד התאונה. התוצאה היא שתביעתו של המוסד לביטוח לאומי התיישנה, ואין הוא רשאי לחזור על המזיק.

זאת ועוד. סעיף 328(ב) לחוק הביטוח הלאומי מחייב את הזכאי לגמלה להושיט למוסד לביטוח לאומי כל עזרה כדי לסייע למוסד לביטוח לאומי במימוש זכויותיו כנגד צד שלישי, ואם לא עשה כן רשאי המוסד לביטוח לאומי לשלול ממנו את הזכות לגמלה.

יש גם ליתן למוסד לביטוח לאומי הודעה על הגשת תביעה, מטעם הזכאי לגמלה, כנגד הצד השלישי, ועל כל אלה נוסף ההיתר שניתן למוסד לביטוח לאומי בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, לזקוף לחובת הזכאי לגמלה סכומים מסויימים מחשבון הפיצויים, שקיבל מצד שלישי.

ב- ב"ל (חי') 6597-05-10 {עמאד קדרי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 6792 (2012)} התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 15.05.01 ורק בחלוף למעלה מ- 7 שנים, ביום 10.09.08 הגיש את תביעתו לקצבת נכות למוסד לביטוח לאומי, בעת שהיה מיוצג על-ידי עורך-דין, אשר נקט בשמו של התובע בהליך נזיקי כבר בשנת 2002.

בית-הדין קבע כי בהתאם להלכה אשר נפסקה ב- ע"א 1577/97 {המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק עמית ואח', פ"ד נז(4), 433 (2001)}, משבא המוסד לביטוח לאומי לתבוע שיפוי מצד ג' על נזק שגרם למבוטח, הוא בא בנעלי הניזוק, ולעניין מועד ההתיישנות, נפסק כי תקופת ההתיישנות תימנה ממועד התאונה.

במקרה דנן, היות ומועד התגבשות עילת התביעה של התובע-הניזוק, הוא במועד התאונה, קרי יום 15.01.01, הרי שמועד ההתיישנות חל ביום 15.01.08, ומשהגיש התובע את תביעתו לנכות כללית למוסד לביטוח לאומי, רק ב- 10.09.08, הרי שתביעתו התיישנה, היות ותביעתו של המוסד לביטוח לאומי התיישנה כלפי צד ג', ואין הוא רשאי לחזור על המזיק במועד זה.

תאונה, בין שהיא מוכרת כתאונת עבודה ובין שאינה תאונת עבודה, מקימה לעיתים לנפגע זכאות לפיצוי מכוח פקודת הנזיקין ולגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי {ב"ל (חי') 1869-08 ג'מאל זעזע נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(3), 7289 (2009)}.

זכאות זו מביאה אל תוך המשוואה הרגילה של "מזיק-ניזוק" גורם נוסף - "המוסד לביטוח לאומי", המטיב עם הניזוק. חוק הביטוח הלאומי מסדיר את מערכת היחסים בין השלושה.

במשוואת היחסים שבין המזיק, הניזוק והמוסד לביטוח לאומי, חותר החוק להגיע לתוצאה מאוזנת. עקרונות היסוד של תורת הפיצויים מחייבים להימנע מפיצוי-יתר כמו גם מחבות-יתר. תוצאה זו יכול שתושג בשתי דרכים, הקבועות בחוק הביטוח הלאומי עצמו: האחת, נסללת על-ידי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, והאחרת, על-ידי סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי {רע"א 9475/02 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.12.04)}.

הראשונה, קובעת כי מסכום הפיצויים המשולם לניזוק על-ידי המזיק, ייגרע סכום המבטא את השיעור המהוון של הגמלאות להן זכאי הניזוק מן המוסד לביטוח לאומי. גמלאות אלה ישולמו לניזוק על-ידי המוסד לביטוח לאומי, מידי חודש בחודשו, וזה האחרון יחזור למזיק, לשיפוי על סכומים אלה שהוא נושא בהם.

הדרך האחרת קובעת, כי המזיק ישלם לניזוק את מלוא הפיצוי, והמוסד לביטוח לאומי, מצידו, יפחית {יקזז} מסכום הגמלאות המשולמות לניזוק, את אותו חלק שהמזיק שילם "במקומו" {ושהמוסד לביטוח לאומי היה רשאי לתבוע אותו מהמזיק, אילו ננקט המסלול הקבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי}.

הנה-כי-כן, ההסדר הראשוני קבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, המורה כי מקום בו קמה חבות של המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לנפגע ובה בעת קמה, בגין אותו מקרה, גם חבות של צד שלישי לשלם פיצויים לאותו נפגע, רשאי המוסד לביטוח לאומי לקבל, מהצד השלישי, שיפוי על הגמלאות ששילם או שהוא עתיד לשלם, מן הצד השלישי.

על-פי הדין והפסיקה, יש לנכות מסכום הפיצויים, אשר הניזוק זכאי להם מאת המזיק, את הגמלאות שנדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק. משמעות הדבר היא כי הניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר - הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק, וכי המזיק אינו נדרש לשאת בחבות יתר - הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי {ראה גם סעיף 10 לפסק-הדין בעניין המגן}.

ב- ב"ל (חי') 574/07 {בהג'ה מוסא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(1), 296 (2008)} קבע בית-הדין כי יישום הוראות החוק בסעיפים 195 ו- 328 לחוק הביטוח הלאומי על העובדות שבמקרה דנן מלמד, שבעת הגשת תביעת הפיצויים של התובעת כמו גם בעת מתן פסק-הדין, כלל לא קמה לתובעת הזכות לתבוע גמלת נכות, שכן לא עברה היא את הסף הרפואי המקנה לה נכות {ראה סעיף 208(א) לחוק הביטוח הלאומי}. זאת, עוד בטרם שנבחן כושר השתכרותה.

לכן, בעת ההיא לא היתה למוסד לביטוח לאומי כל זכות להצטרף לתביעתה ולתבוע השבה ממי ששילמה לתובעת את הפיצוי. מכאן, שהתובעת לא חבה לנתבע כל חובה שבדין להודיעו על תביעתה כנגד המזיק.

על-כן, נדחית טענת המוסד לביטוח לאומי שהתובעת נהגה שלא בתום-לב שעה שלא צירפה אותו לתביעתה, אף לא הודיעה לו על הגשת התביעה נשוא פסק-הדין.

3. סעיף 328(ג) לחוק הביטוח הלאומי
ב- דנ"א 1722/15 {פלונית נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, תק-על 2015(2), 5730 (2015)} נקבע כי סעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי נחקק כאמור על-מנת לבטא מפורשות בחקיקה ראשית את שנקבע על-ידי בתי-המשפט מזה שנים רבות.

נקבע, כי רציונל עיקרי בסעיף זה הוא "הרצון למנוע מתן פיצוי כפול לנפגע. על-פי גישה זו, הגמלאות מקטינות את נזקו של הנפגע. בעקבות קבלתן, הפסדו של הנפגע מסתכם בהפרש שבין הגמלאות שלהן הוא זכאי, לבין נזקו. רק על הפרש זה זכאי הניזוק לתבוע.

לומר אחרת, פירושו ליתן לניזוק פיצויי כפל, או לפצותו על נזק שלא נגרם לו {ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' ד' אלחדד, פ"ד נא(2), 724, 751 (1997)}. אם-כן, סעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי בא להגשים את עקרון-העל של דיני הנזיקין, קרי, השבת מצבו של נפגע העוולה, במידת האפשר - "אפשר ממוני" כמובן, כי לא אחת את הנעשה בגוף הנפגע, ולעיתים אף ברכושו, אין להשיב - למצב בו היה אלמלא נעשתה העוולה {י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, מהדורה שניה, התשל"ז), 574-571; י' גלעד דיני הנזיקין - גבולות האחריות, כרך א' (תשע"ב-2002), 79-78}.

עיקרון זה הוא המנחה אותנו בדיני הנזיקין ככלל והוא שמנחה אותנו בפרשנות הסיטואציה שלפנינו. מעקרון-על זה נגזר העיקרון המשני לו - כי ככלל, אין לפצות את הניזוק מעבר לשיעור הנזק שנגרם לו, כשם שכמובן אין לפצותו בפחות הימנו. מתן פיצוי ביתר משמעו למעשה פיצוי עונשי, וזה נפסק במקרים מצומצמים בלבד, שענייננו כאמור אינו אחד מהם, המשקפים חומרה יתרה של מעשי המעוול ואת שאט הנפש של החברה מהם {בג"צ 5239/11 אורי אבנרי נ' הכנסת, תק-על 2015(2), 1920 (2015), פסקה ט"ז; א' רובינשטיין "פיצויים עונשיים - מבט מכס המשפט" ספר אור (עורכים א' ברק, ר' סוקול וע' שחם; תשע"ג-2013), 97, 103; גלעד, 44-43}.

ניכר, כי בעוד שבתחילת הדרך הרציונל העיקרי שבניכוי קצבאות המוסד לביטוח לאומי מהתובענה הנזיקית הושתת על אפשרות המוסד לביטוח לאומי להיפרע מן המזיק - תחילה, כמות שתואר מעלה, בסעיף 70(א) לחוק הביטוח הלאומי במקור, לאחר-מכן בסעיף 150(א) לחוק הביטוח הלאומי וכיום במסגרת סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי - הדגישו בתי-המשפט, כי רציונל עיקרי נוסף הוא הגשמת העיקרון של השבת המצב לקדמותו ומניעת כפל פיצוי.

מכל מקום, ברי כי אין מחלוקת על עצם האפשרות לנכות את קצבאות המוסד לביטוח לאומי מסכומי התובענה הנזיקית בגין אותו אירוע נזק. בנוסף לכך, יש לנכות את קצבאות המוסד לביטוח לאומי מהסכום שנפסק להורים התובעים בגין הולדה בעוולה {ע"א 2124/12 שירותי בריאות כללית נ' פלוני, תק-על 2014(4), 3617 (2014)}.

סעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי בא לעגן מפורשות את האפשרות לנכות את קצבאות המוסד לביטוח לאומי מהסכום הנפסק במסגרת תובענה נזיקית, תוך הגשמת עקרונות היסוד בדיני הנזיקין. בענייננו, נסמכה טענת העותרים על "ההפרדה הלשונית" בין עילת פסק-הדין {זכאות ההורים} לבין התייחסותו של סעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי ל"זכאי" שהם התאומים.

אכן, על פניו עלול להשתמע איפוא מלשונו של סעיף 328(ג)(א) לחוק הביטוח הלאומי, כי אינו חל על מצבים כדוגמת נשוא ענייננו, בו מושא הקצבאות הוא הילוד, אף שאין חולק כי הסכום משתלם להורים בהיותם האפוטרופסים ומוציאי ההוצאות בפועל - ואילו הניזוקים שהגישו את התביעה הם ההורים. אולם כפי שציין בשעתו השופט - כתארו אז - ברק, "מילותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק" {ע"פ 787/79 חיים מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 421, 427 (1980)}.

במצב נשוא ענייננו ניכר, כי הן הסכום הממוני שנפסק בתובענה והן קצבאות המוסד לביטוח לאומי משתלמים להורים בגין אותו אירוע נזיקי ומטרתם זהה - מתן פיצוי לעותרים, בין אם ישירות ובין אם כאפוטרופוסים, בגין ההוצאות הנוספות בהן עליהם לשאת למרבה הצער נוכח לידתם בעוולה של התאומים - הוצאות סיעוד, כיסאות גלגלים, הוצאות רפואיות שונות ועוד.

תכליתו הבסיסית של דבר החקיקה במקרה בו עסקינן היתה ועודנה מניעת פיצוי ביתר ותשלום כפול בגין נזק זהה. הפרשנות שביקשו העותרים ליצוק לסעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי אינה עולה בקנה אחד עם תכלית זו, ולכן בצדק לא קיבל בית-המשפט פרשנות זו. בנסיבות המצערות אין עסקינן איפוא בדרך כלשהי ב"דלתה", פער של הפרדה בתוך מכלול הנזקים והפיצויים.

למעלה מכך, ניתן להגיע לתוצאה דומה אף מבלי להיזקק לסעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי, אשר כאמור לא בא לגרוע מן המצב המשפטי שנתקיים טרם נחקק, אלא לאששו בחוק החרות: משעמדנו על-כך שמטרת הפיצוי הנזיקי במקרים כגון דא - ובכלל - להעמיד את הניזוק במצב בו היה אלמלא נגרם הנזק, די בכך לקבוע כי אין לשלם להורים כפליים בגין אותם נזקים. במילים אחרות, משקבע בית-המשפט, כי הנזק הממוני שנגרם להורים בשל הולדה בעוולה עומד על-סך פלוני, ואילו המוסד לביטוח לאומי משלם להורים סכום פלמוני בגין אותו נזק, הנזק שנגרם בפועל להורים על-ידי המעוולים הוא נזק של פלוני בניכוי פלמוני, ולכן על המעוולים לפצותם אך בגין נזק זה. זאת אף מבלי להידרש, כאמור, לסעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי.

אשר לטענתם הנוספת של העותרים, לפיה אין לקזז את קצבאות המוסד לביטוח לאומי מן הסכום שנפסק להורים בגין נזקיהם הלא ממוניים. אף שמדובר בטענה כבדת משקל, היא אינה רלבנטית להליך נשוא ענייננו. כך, כיוון שהסכום הממוני שנפסק גבוה מסכומן של קצבאות המוסד לביטוח לאומי, ולכן הניכוי נעשה בפועל מתוך הסכום הממוני.

למעשה, קריאה זהירה של פסק-הדין נשוא העתירה מצביעה על-כך שזו היתה הכוונה בו. כך נקבע לעניין זה {פסקה 68}: "ככל שקיימים מקורות מימון חלופיים לטיפול בתאומים {גמלאות המוסד לביטוח לאומי} הרי שההוצאות העודפות המוטלות על ההורים קטנות, ועל-כן קטן גם הפיצוי שנפסק להם".

קביעתו של בית-המשפט בעניין זה היא לכאורה, כי ניתן לנכות את גמלאות המוסד לביטוח לאומי מתוך הפיצוי בעבור הנזק הממוני שנפסק לטובת ההורים {לא ניתנה התייחסות לשאלת הניכוי מהנזק הבלתי-ממוני}.

4. זכות השיבוב של המוסד לביטוח לאומי מכוח הסכם או הוראה סטטוטורית - הערעור נדחה
ב- רע"א 7085/14 {המוסד לביטוח לאומי נ' חנן כהן, תק-על 2015(2), 2588 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, בגדרו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בקריות.

המבקש תבע את המשיבים בתביעת שיבוב, שעניינה דמי שיקום ששילם לנפגעת, שנפגעה בתאונת דרכים בהיותה הולכת רגל, עבור אבחונים וטיפולים, קורס פסיכומטרי, שכר לימוד להשכלה גבוהה ומחשב נישא.
התביעה הוגשה נגד המשיב 1, נהג הרכב הפוגע, והמשיבה 2 {חברת הביטוח}, מבטחתו, מכוח ה"הסכם רב השנים" בין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח, וההבנות הנלוות לו, שהסדיר {עד שבוטל} את מערכת היחסים בין גופים אלה בכל הנוגע לזכויות המוסד לביטוח לאומי כלפי חברות הביטוח בגין גמלאות ששילם או ישלם לנפגע בתאונת דרכים, וזאת כאשר חברת הביטוח אחראית לפצות את הנפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים.

המשיבה לא חלקה על חובתה לשפות את המוסד לביטוח לאומי בגין גמלת נכות כללית ששולמה לנפגעת על ידו, אך סירבה לדרישת המוסד לביטוח לאומי לשיפוי בגין דמי השיקום ששולמו, בטענה, כי מדובר ב"גמלה בעין" שאינה מקנה למוסד לביטוח לאומי זכות שיבוב על-פי ההסכם.

במסגרת ההסכם, הסכים המוסד לביטוח לאומי לוותר על שיעור מסויים מהסכומים המגיעים לו מכח זכות השיבוב הסטטוטורית שבסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי בגין תשלומי גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, וזאת, בין-היתר, במטרה להימנע מהתדיינות עם חברות הביטוח בערכאות השיפוטיות.

בהסכם קבועים התנאים לשיפוי המוסד לביטוח לאומי על-ידי חברות הביטוח, בגין גמלאות ששולמו לנפגעי תאונות דרכים מכוח החוק, כאשר סעיף 2 שבו קובע כי המונחים "גמלה" ו"מעביד" יהיו כהגדרתם בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שזו לשונו: "'גמלה' - השווי הכספי של הגמלאות, להוציא גמלה בעין, שניתנות או שעתידות להינתן לפי חלק ב' לחוק... ".

יצויין, כי חלק ב' של החוק הנזכר בסעיף הנ"ל, שעניינו ביטוח נפגעי עבודה, הוא כיום פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי. סעיף 86(א) לחוק הביטוח הלאומי בפרק האמור, שכותרתו "זכות לגמלאות בעין", קובע: "פגיעה בעבודה מזכה את המבוטח לריפוי, להחלמה, לשיקום רפואי ולשיקום מקצועי, בהתאם להוראות סימן זה".

השאלה שעמדה במחלוקת בין הצדדים היא איפוא, האם עומדת למוסד לביטוח לאומי זכות שיבוב כלפי חברת הביטוח מכוח ההסכם בגין גמלאות שיקום ששילם במסגרת תביעת נכות כללית של נפגעת בתאונת דרכים, או שמא המדובר ב"גמלה בעין" המוחרגת מההסכם ואינה בת-שיבוב.

בית-משפט השלום דחה את תביעתו של המוסד לביטוח לאומי. צויין, כי לשונו הדווקנית של ההסכם אמנם מחילה אותו רק על מקרים בהם שילם המוסד לביטוח לאומי גמלאות בגין תאונות עבודה, ואולם בהתאם לנוהג שהתפתח בין הצדדים חלות הוראות ההסכם גם על תגמולים ששולמו בגין תאונות דרכים שלא הוכרו כתאונות עבודה.

נקבע, כי בנסיבות אלו, פרשנות אובייקטיבית של ההסכם מחייבת החרגה של המונח "גמלה בעין", כהגדרתו בסעיף 86(א) לחוק הביטוח הלאומי, מהגדרת המונח "גמלה", גם כאשר מדובר בגמלאות המוענקות במסגרת ענף נכות כללית - שהרי לא ניתן לאמץ את תנאי ההסכם לעניין זכות השיבוב של המוסד לביטוח לאומי לגבי סוגי גמלאות נוספים באופן חלקי בלבד, שיש בו כדי להטיב עם המוסד לביטוח לאומי, תוך התכחשות להסדרים "הנוחים לו פחות".

לפיכך, דמי השיקום ששולמו לנפגעת מהווים "גמלה בעין" ואינם מקימים זכות שיבוב. כמו-כן צויין, כי גם מטעמי מדיניות משפטית ראויה תומכים במסקנה זו, שכן עיון בסעיף 204 לחוק הביטוח הלאומי מעלה, כי המחוקק ביקש להחיל דין שווה על דמי שיקום המשולמים בענף נכות כללית ועל דמי שיקום המשולמים בענף נכות מעבודה.

בית-המשפט דחה את טענת המוסד לביטוח לאומי לפיה ב- ע"א 3013/01 {קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נז(1) 135 (2002) {ייקרא להלן: "הלכת קרנית"} נקבע, כי תגמולים המוענקים בגין נכות כללית מכוח פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי, אינם נופלים לגדר המונח "גמלה בעין" לעניין ההסכם - שכן נאמר, כי סוגיית ההבחנה בין תגמולים במסגרת נכות כללית לבין תגמולים במסגרת נכות מעבודה, בכל הנוגע לגמלאות בעין, כלל לא עלתה במסגרת פסק-הדין, כי אם רק השאלה האם גמלה סיעודית מהווה "גמלה בעין".

בית-המשפט דחה טענות השתק, מניעות והודאת בעל דין שהעלו המשיבים, הן לגופן, והן מן הטעם שאלו הועלו בחריגה מההסדר הדיוני המוסכם.

כלפי החלטה זו הגיש המוסד לביטוח לאומי ערעור לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי עמד על-כך שלמרות לשונו המצמצמת של ההסכם, המקנה זכות שיבוב למוסד לביטוח לאומי אך בגין גמלאות ששולמו לנפגעי עבודה, התפתח נוהג אשר הרחיב את תחולתו של ההסכם, כך שהוא הוחל גם מקום בו גמלאות המוסד לביטוח לאומי שולמו במסגרת נכות כללית עקב תאונת דרכים.

נקבע, כי מטעמי היגיון משפטי, לא ניתן לקבל את טענת המוסד לביטוח לאומי, כי הרחבת תחולת ההסכם מכוח הנוהג העניקה לו זכות שיבוב רחבה יותר מזו שמצויה בהסכמה החוזית שבין הצדדים, ועל-כן ההרחבה האמורה לא הובילה לביטול ההחרגה הנוגעת ל"גמלה בעין" גם כאשר מדובר בנכות כללית ולא בנכות מעבודה.

בית-המשפט ציין, כי ככל שהצדדים התכוונו לקבוע אחרת, היה עליהם לעשות זאת באופן מפורש. כמו-כן צויין, כי הלכת קרנית ניתנה מתוך נקודת מוצא לפיה על-אף העובדה שסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין מפנה במפורש לגמלאות הניתנות לנפגעי עבודה, אין לצמצם תחולתו לתחום ביטוח נפגעי עבודה, ויש להרחיבו על כל תחומי הביטוח הלאומי.

על-כן, קביעתו באשר לפירוש המונח "גמלה בעין", אשר אינה מקימה זכות שיבוב, חלה גם בנוגע לגמלאות ששולמו במסגרת נכות כללית, והקביעה כי יש ליתן למונח פרשנות מצמצמת, התייחסה לסיווג הגמלה בלבד ולא למעמד המוטב. משכך, גמלת השיקום שהוענקה לנפגעת מהווה "גמלה בעין" ואינה בת-שיבוב לפי הוראות ההסכם בין הצדדים.

כלפי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגשה בקשת ערעור על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

בבקשתו טען המוסד לביטוח לאומי, כי עניינו מצדיק דיון ב"גלגול שלישי" מאחר שמדובר בסוגיה החורגת מעניינם של הצדדים - היקפה של זכות השיבוב המוקנית לו על-פי ההסכם. נטען, כי ההלכה בסוגיה אינה ברורה, כאשר בערכאות השונות ניתנו פסיקות סותרות לעניין פרשנות הלכת קרנית ויישומה, וטרם נקבעה הלכה מחייבת בסוגיה.

על-כן נטען, כי הותרת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי על כנו, ללא הגדרת ותחימת החריג של "גמלה בעין" באופן ברור, מובילה לריבוי התדיינות מיותרת, בניגוד לתכלית ההסכם ולקביעתו של בית-משפט זה בעניין אררט {ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח(1), 103 (2003)}.

לעניין הסוגיה המשפטית גופה טען המוסד לביטוח לאומי, בין-היתר, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי סותר את הלכת קרנית הקובעת, כי יש לפרש את המושג "גמלה בעין" על-פי משמעותו המצומצמת, דהיינו, גמלאות המוענקות לפי סעיף 86(א) לחוק הביטוח הלאומי והחלות על נפגעי עבודה בלבד. כמו-כן נטען, כי שגה בית-המשפט עת קבע, כי פרשנות המוסד לביטוח לאומי בסוגיה מנוגדת להיגיון המשפטי, וזאת בהתחשב בכך שלמוסד לביטוח לאומי זכות שיפוי סטטוטורית שאינה מוגבלת כלל, ולכן לגישתו, שלילת זכותו לשיבוב בגין גמלה זו או אחרת היא שצריכה להיעשות באופן מפורש ובכתב, ולא להיפך.

המשיבים מצידם טענו, כי המקרה דנא אינו עומד באמות-המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן לא מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, באשר מדובר בפרשנות הסכם אשר בוטל על-ידי המוסד לביטוח לאומי לפני כשש שנים ואינו תקף עוד, כאשר מספר המקרים בהם ישנה נפקות לסוגיה זו הוא קטן, והסכומים העומדים על הפרק אינם משמעותיים.

עוד נטען, כי קביעת בית-המשפט המחוזי אינה עומדת בסתירה להלכת קרנית, שכן הלכת קרנית הורתה על פירוש מצומצם של המונח "גמלה בעין" רק לעניין סיווג הגמלה, ללא כל התייחסות למעמדו או סיווגו של הנכה.

בהקשר זה, הפנו המשיבים לפסק-הדין ב- ע"א (ת"א) 35894-11-13 {המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2015(1), 17975 (2015)}, שניתן אך לאחרונה, בגדרו נקבעו קביעות דומות על-ידי כב' השופטים י' שבח ו- ש' שוחט, בניגוד לדעתו החולקת של סגן הנשיאה, כב' השופט י' ענבר.

לגישת המשיבים, פסקי-הדין אליהם הפנה המוסד לביטוח לאומי בבקשתו, אשר הגיעו לתוצאה שונה, כמו גם חוות-דעתו של כב' השופט ענבר, חטאו לפרשנות הראויה. בצד זאת טענו המשיבים כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, תוך שהם סמכו ידיהם על קביעותיהם של בית-המשפט המחוזי והשלום. המשיבים הוסיפו, כי חיזוק לטענותיהם ניתן למצוא אף בהוראות המחוקק, אשר מצא לנכון להשוות בין גמלאות שיקום בגין נכות כללית לבין גמלאות שיקום בגין נכות מעבודה, כעולה מסעיף 204 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-המשפט קבע בדחותו את הערעור, כי תביעתו של המוסד לביטוח לאומי לשיבוב בגין דמי השיקום ששילם לנפגעת מבוססת על הוראות ההסכם רב השנים. אי-לכך, משהוסכם כי ההסדר החוזי הוא שחל במקרה שבפנינו, וכי בעילה חוזית עסקינן, יש להכריע במחלוקת על-סמך פרשנות הסכם זה בלבד, ואין להסתמך לשם כך על זכות השיבוב הסטטוטורית של המוסד לביטוח לאומי הקבועה בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי.

נוכח האמור, בית-המשפט, לא מצא לנכון להידרש לטענות שונות שהעלו הצדדים הנוגעות לפרשנות החוק או להשפעת גישת המחוקק על ההסכם, וכל שעמד בפניו הוא ההסכם שנערך בין הצדדים ופרשנותו, תוך מתן ביטוי לרצון הצדדים. עוד יצויין, כי הצדדים לא היו חלוקים בכל הנוגע לקביעה כי למוסד לביטוח לאומי לא עומדת זכות שיבוב בגין "גמלה בעין" ששולמה או תשולם על ידו, וכן הוסכם כי גמלת שיקום מקצועי נכללת בהגדרת המושג "גמלה בעין".

לפיכך, המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה האם דמי שיקום מקצועי ששולמו במסגרת תביעת נכות כללית מכוח פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי {במובחן מנכות מעבודה} מהווים "גמלה בעין" המוחרגת מן ההסכם ואינה בת-שיבוב.

בחינת לשונו של ההסכם רב השנים בין המוסד לביטוח לאומי לחברות הביטוח מעלה, כי גמלאות הניתנות לשיבוב מכוח ההסכם הן גמלאות ששולמו או שעתידות להשתלם לפי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, תוך החרגת "גמלה בעין" המשולמת לפי סימן ג' בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 82(ב) לפקודת הנזיקין ו- 86(א) לחוק הביטוח הלאומי, הרלוונטיים לעניין ההסכם לצורך הגדרת המונח "גמלה".

עוד יוזכר, כי אותו פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי עוסק ב"ביטוח נפגעי עבודה". משמע, לפי פשט לשונו של ההסכם, הוא חל רק על גמלאות ששולמו בגין נכות מעבודה, כאשר "גמלה בעין" ששולמה בגין נכות זו מוחרגת ממנו ואינה בת-שיבוב. יחד-עם-זאת, ועל-אף הותרת לשון ההסכם בעינה בכל הנוגע להגדרת המושג גמלה, הוסכם על הצדדים כי במהלך השנים התפתח נוהג לפיו הורחבה תחולתו של ההסכם כך שיחול גם כאשר שולמו גמלאות במסגרת ענף נכות כללית ולא רק במסגרת ענף נכות מעבודה, וזאת כאשר מתקיים קשר סיבתי בין תשלום הגמלה לבין תאונת הדרכים שארעה.

בהינתן נתונים מוסכמים אלו, קשה להלום את טענתו של המוסד לביטוח לאומי לפיה כוונת הצדדים ביחס להרחבת תחולתה של הגדרת המושג גמלה, הניתנת לשיפוי מכוח ההסכם, נוגעת אך לחלק מן ההגדרה האמורה, באופן שיש בו כדי להטיב עם המוסד לביטוח לאומי ביחס להסכם המקורי, וזאת ללא הבהרה מפורשת לפיה החרגת "גמלה בעין" מזכות השיבוב של המוסד לביטוח לאומי אינה רלוונטית ביחס לגמלאות המשולמות שלא במסגרת ענף נכות עבודה.

עוד טען המוסד לביטוח לאומי, כי סעיף 86(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע במפורש כי "גמלה בעין" היא גמלה המשולמת לנפגע עבודה בהתאם לסימן ג' בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, ועל-כן לא ניתן לקבוע כי גמלת שיקום מקצועי שניתנה מכוח פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי מהווה "גמלה בעין".

ואולם, אין מקום לטענה זו כאשר מלכתחילה הגדרת "גמלה" בהסכם נוגעת אך לגמלאות ששולמו לנפגעי עבודה לפי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, שכן אם נדבוק בגישה פרשנית זו אין מקום כלל להחיל את ההסכם על גמלאות ששולמו מכוח נכות כללית.

השאלה היא, איפוא, האם ההסכם הורחב כפי שהוא על כל חלקיו גם לנפגעי נכות כללית אשר נפגעו בתאונות דרכים, או שמא הרחבתו היא רק חלקית. כאמור, ככל שלא הוסכם במפורש אחרת, הרחבת ההסכם על תחומי ביטוח נוספים כוללת את כל תנאיו והוראותיו של ההסכם האמור, ואין באפשרותו של אחד הצדדים "לבחור" באופן חד-צדדי את התנאים בהם הוא חפץ, באופן שיטיב עמו.

לפיכך, החרגתה של "גמלה בעין" מזכות השיבוב של המוסד לביטוח לאומי במסגרת ההסכם נוגעת גם לגמלאות בעין ששולמו במסגרת ענף נכות כללית, או גמלאות בעין ששולמו בכל תחום ביטוח עליו חל ההסכם מכוח הנוהג בין הצדדים, ככל שלא הוסכם אחרת, בייחוד מאחר שדומה כי הרציונאל שעמד בבסיס ההחרגה המקורית של "גמלה בעין" המשתלמת בגין נכות בעבודה מזכות השיבוב של המוסד לביטוח לאומי, חל גם ביחס ל"גמלה בעין" המוענקת בתחומי ביטוח אחרים.

5. הלכת אבו-סרייה
הלכת אבו-סרייה, אשר ניתנה כאמור בשנת 2001, היא הלכה קצרה ותמציתית האוחזת פסקאות ספורות בלבד {ע"א 6935/99 קרנית נ' אבו-סרייה, פ"ד נה(3), 599 (2001)}. ואלה עיקריה, במילותיו של השופט אור:

"תקנות ההיוון מחייבות את המוסד לביטוח לאומי בתביעתו מהמזיק על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי... על המערערת {קרנית}, ככל מזיק {"צד שלישי" בלשון סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי} האחראי לפיצוי הניזוק, לשלם למוסד לביטוח לאומי את סכום התגמולים שהמוסד לביטוח לאומי שילם לניזוק וכן את התגמולים שישולמו לניזוק על-ידי המוסד לביטוח לאומי בעתיד, כשהם מהוונים על-פי תקנות ההיוון.

תקנות אלה הן התקנות המחייבות בנושא זה, אפילו שבמקרה זה או אחר - אם משום קיצור תוחלת חיים ואם מסיבה אחרת - אין הן קולעות למטרה. הן קובעות את המגיע לניזוק בהסתמך על לוחות סטטיסטיים והן משקפות את הממוצע. על-כן יש לקבלן כמו שהן בלי להיגרר לניסיונות להוכיח שלמקרה הנדון ראויה דרך חישוב אחרת.

משכך, עומדת למערערת הזכות לנכות מסכום הפיצויים המגיעים למשיב את הסכום המתקבל מהיוון תגמולי המוסד לביטוח לאומי בעתיד על-פי תקנות ההיוון. אם ינוכה סכום קטן יותר, המערערת צפויה לשאת בתשלום כולל - למשיב ולמוסד לביטוח לאומי, העולה על גובה הנזק שנגרם למשיב.

בכך ייפגע הכלל שעל פיו אין המזיק חייב לשאת בתשלום העולה על גובה הנזקים שנגרמו לניזוק. אכן, כבר נקבע לא אחת על-ידי בית-משפט זה, שסכום תגמולי המוסד לביטוח לאומי שראוי לנכותו מתביעת הניזוק מהמזיק הוא אותו סכום שהמוסד לביטוח לאומי רשאי לתובעו מהמזיק מכוח הוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי."

שני טעמים עמדו איפוא בבסיס הלכת אבו-סרייה: הטעם האחד נעוץ בשיקולי יעילות. תקנות ההיוון משקפות ממוצע, וכדברי השופט אור, אין להיגרר אחר נסיונות להוכיח במקרים קונקרטיים כי אין הן "קולעות למטרה". הטעם השני, מבוסס על שיקולי מהות, ובפרט העיקרון היסודי בדיני הנזיקין לפיו אין להשית על המזיק יותר מכפי הנזק שגרם. לדברי השופט אור, אילו ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לתוחלת החיים המקוצרת, יימצא המזיק משלם יותר מכפי הנזק שגרם.

כב' השופט אור לא הסביר בפסק-דינו את הסיבה בגינה עתיד המזיק {שהמבטחת בנעליו} לשלם יותר מכפי הנזק שגרם.

הקושי המתעורר בעקבות הלכת אבו-סרייה אינו קושי תיאורטי, כי אם קושי מעשי אשר הונח לפתחם של בתי-המשפט פעם אחר פעם. לא אחת גילו בתי-המשפט חוסר נחת מהתוצאה המתקבלת מיישומה של ההלכה, לעיתים תוך קריאה לשינויה, לעיתים תוך נקיטת פרשנות יצירתית אשר נועדה "לעקוף" את הקשיים המתעוררים בעקבותיה {ע"א 7453/12 המערערים והמשיבים נ' המשיבים והמערערים, תק-על 2014(3), 10244 (2014)}.

6. שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי שיש לנכות מסכום הפיצוי הכולל שנפסק לחובת המזיק בנסיבות של קיצור תוחלת חיים - שינוי ההלכה - ניתוח ומסקנות
ב- ע"א 7453/12 {המערערים והמשיבים נ' המשיבים והמערערים, תק-על 2014(3), 10244 (2014)} נסקרה ההלכה הישנה {אבו סרייה} אשר עניינה שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי שיש לנכות מסך הפיצוי הנפסק לניזוק בנסיבות בהן נקבע כי נתקצרה תוחלת חייו.

המערער 1, נפגע קשה בתאונת דרכים בהיותו כבן 20. המערער 2 הוא אפוטרופסו. המשיב 1 הוא האדם שנהג ברכב אשר פגע במערער, והמשיבה 2, מנורה חברה לביטוח בע"מ, היא חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב הפוגע.

בית-משפט קמא קבע, כי למערער נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 100%, ובהתאם לחוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט נקבע לו קיצור תוחלת חיים עד לשנת 2036, קרי עד הגיעו לגיל 49. בית-משפט קמא פסק למערער פיצוי כולל בסך 6,621,308 ש"ח, ממנו הורה לנכות את מלוא תגמולי המוסד לביטוח לאומי - אלה ששולמו ואלה העתידים להיות משולמים על-פי תוחלת חיים "רגילה" - בסך 2,397,519 ש"ח. הנתבעים-המזיקים חוייבו איפוא בתשלום פיצוי למערער בסך של 4,223,789 ש"ח.

הסוגיה במקרה זה, עוסקת בשיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי שיש לנכות מסכום הפיצוי הכולל שנפסק לחובת המזיק בנסיבות של קיצור תוחלת חיים. סוגיה זו משליכה במישרין על סכום הפיצוי הסופי שעל המזיק לשאת בו לטובת הניזוק, אולם הלכה למעשה היא מערבת את שלוש הצלעות המרכיבות את משולש היחסים שבין מזיק {חברת ביטוח} - ניזוק - מוסד לביטוח לאומי.

המוסד לביטוח לאומי טען, כי שינוי הלכת אבו-סרייה משליך אך על מישור היחסים שבין המזיק לניזוק. זאת, שכן אין בשינוי ההלכה כדי לגרוע מזכותו של המוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, המקנה לו זכות לקבל מן המזיק את כל הקצבאות ששולמו וישולמו לניזוק.

לטענת המוסד לביטוח לאומי, לא ייתכן כי הכרעה ביריבות בין המזיק לניזוק תשליך על זכויות המוסד לביטוח לאומי לקבל שיפוי מבלי שיוכל להביא את עמדתו בהליך הקונקרטי. עוד טען המוסד לביטוח לאומי, כי ביטול הלכת אבו-סרייה יערער את מערכת היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי לחברות הביטוח, המבוססת בעיקרה על הסכמי שיפוי, מה שעלול להביא להתדיינויות מרובות בין כלל הצדדים ולהכביד על המוסד לביטוח לאומי באופן משמעותי.

לעניין הפגיעה בניזוק כתוצאה מהלכת אבו-סרייה, המוסד לביטוח לאומי טען כי אין מדובר בהכרח בפגיעה בעיקרון השבת המצב לקדמותו, וזאת ממספר סיבות: ראשית, ייתכן שהניזוק יאריך ימים מעבר לתוחלת החיים המקוצרת, ואף ייתכן כי הניזוק יבחר להוון את קצבאותיו לפי סעיף 113 לחוק הביטוח הלאומי.

בשני המקרים, המוסד לביטוח לאומי עשוי לשלם את קצבאות הניזוק לפי תוחלת חיים ארוכה יותר מתוחלת החיים המקוצרת שנקבעה על-ידי בית-המשפט, מבלי שיתאפשר למוסד לביטוח לאומי לקבל מהמזיק שיפוי בגין ההפרש. שנית, ייתכן שנכותו של הניזוק תוחמר והמוסד לביטוח לאומי הוא שיצטרך לשאת בתשלום הגמלאות המוגדלות, מה גם שקיצור תוחלת החיים עשוי להביא להקדמת תשלום קצבאות התלויים והשאירים שלא שוקללו בסך הניכוי והשיפוי.

שלישית, פגיעתו של הניזוק מתאזנת לאור זכאותו לפיצוי בגין השנים האבודות. ורביעית, עבור השנים האבודות הניזוק מקבל פיצוי בגין אובדן השתכרות, אך זאת מבלי לשלם דמי ביטוח לאומי בגין השתכרות פוטנציאלית זו {דמי ביטוח שהיה עליו לשלם אלמלא התרחש האירוע המזיק}. לטענת המוסד לביטוח לאומי, אי-תשלום דמי הביטוח הלאומי עומד כנגד ניכוי התגמולים והקצבאות על-פי הלכת אבו-סרייה, והשניים מאזנים זה את זה.

לבסוף, הפנה המוסד לביטוח לאומי לתכליתו הסוציאלית של הביטוח הלאומי, ולכך שבחלוף השנים צפויה הקרן העומדת לרשות הביטוח הלאומי לקטון ואף להתרוקן כליל.

לטענת המוסד לביטוח לאומי, ביטול הלכת אבו-סרייה עלול להטיל על המוסד לביטוח לאומי נטל תקציבי אשר ישפיע על כלל המבוטחים ויפגע באוכלוסיות מוחלשות. עוד טען המוסד לביטוח לאומי, כי תקנות ההיוון - המשקפות חישובי תוחלת סטטיסטיים - מבוססות על השערות וממוצעים, והן משקפות תוחלת חיים קצרה יותר מהרגיל. סטיה מתקנות אלה לצורך חישוב סטטיסטי "מותאם אישית", יפגע בשוויון בין המבוטחים ויטיל על המוסד לביטוח לאומי נטל ביורוקרטי כבד.

לטענת המוסד לביטוח לאומי, יש להותיר למחוקק את המלאכה להכריע מי יישא בסיכון לפיצוי יתר ולשיפוי חסר. לחילופין, ככל שבית-המשפט יסבור כי אין הצדקה להטיל "נטל עודף" על כתפי הניזוק וייקבע, כי יש להפוך את הלכת אבו-סרייה, הרי שיש להטיל נטל זה על כתפי המזיק הנדרש לשאת במלוא הנזק שגרם, ולא על כתפי המוסד לביטוח לאומי.

לחלופי חלופין, ככל שייקבע כי תגמולי המוסד לביטוח לאומי ינוכו בהתאם לתוחלת החיים המקוצרת, יש לנכות את קצבאות השאירים או התלויים שתשולמנה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, שכן בשל אירוע הנזק הוקדם מותו של הניזוק, באופן המביא להקדמת תגמולים אלה ותשלומם על פני תקופה ארוכה יותר.

המשיבה-המבטחת בדומה למוסד לביטוח לאומי, סברה, כי אין לשנות את הלכת אבו-סרייה, לא במישור היחסים מזיק-ניזוק, ולא במישור היחסים מזיק-מוסד לביטוח לאומי. מכל מקום, לטענת המשיבה, שיעור התגמולים המנוכים מתביעת הנפגע ושיעור התשלומים שהמבטחת חייבת לשלם למוסד לביטוח לאומי, צריכים להיות זהים. לטענת המשיבה, כל שינוי בהקשר זה צריך להיעשות בדרך של חקיקה.

לחלופין, ככל שתשונה הלכת אבו-סרייה, ובהיעדר הסכם בין חברות הביטוח למוסד לביטוח לאומי, המשיבה טענה, כי קביעתו של בית-המשפט הדן בתביעת הניזוק בשאלת קיצור תוחלת החיים צריכה להיות הקביעה המחייבת, שבהתאם לה ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי על-פי שיעור השיפוי לו יהיה זכאי המוסד לביטוח לאומי לתבוע מהמבטחת. המשיבה טענה, כי לא ייתכן שהמוסד לביטוח לאומי יהיה זכאי לתבוע מהמבטחת סכום הגבוה מהסכום אשר נוכה מסך הפיצוי.

המערער מטבע הדברים, קרא לביטול הלכת אבו-סרייה, העומדת לדבריו בסתירה לעיקרון השבת המצב לקדמותו ובאה על חשבון הניזוק. המערער טען כי במישור היחסים מזיק-ניזוק, יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לקביעות המומחים שמונו מטעם הערכאה הדיונית, שאם-לא-כן יימצא הניזוק מקבל פיצוי חסר.

בית-המשפט קבע, כי יש לבטל את הלכת אבו-סרייה. הלכה זו גורמת לעיתים עוול לחוליה החלשה שהיא הניזוק במשולש היחסים: הניזוק-המזיק-המוסד לביטוח לאומי.

לכל אחד משלושת קודקודי המשולש טענה טובה: הניזוק מבקש את מלוא הנזק שנגרם לו, המזיק מבקש לשלם עבור הנזק שגרם, אך לא מעבר לכך. הביטוח הלאומי מבקש לקבל שיפוי מלא על הגמלה ששילם ושהוא עתיד לשלם לניזוק ולא תמיד ניתן יהיה להגיע לצדק מדוייק בין כל קודקודי המשולש.

אך בבחירה בין פגיעה בלתי-צודקת בניזוק לבין פגיעה בלתי-צודקת במוסד לביטוח לאומי או במבטח של המזיק, יעדיף בית-המשפט כעניין שבמדיניות, שלא לפגוע בניזוק. טעם הדבר הוא זה: אצל הניזוק מדובר בדרך-כלל, באירוע בודד בחייו, אירוע שטרף לגביו את כל הקלפים. חברות הביטוח של המזיקים והמוסד לביטוח לאומי, לעומת-זאת, הם שחקנים חוזרים. אין להתבונן על הכללים לגבי השחקנים החוזרים באספקלריה של הליך משפטי אחד בלבד.

כך למשל, במקרה שבו קבע בית-המשפט תוחלת חיים מקוצרת, בפועל יכולים חייו של הניזוק להיות ארוכים יותר ממה שנקבע {ואם כך הדבר, על המוסד לביטוח לאומי להמשיך לשלם לו תגמולים} או קצרים יותר ממה שנקבע {ואז המוסד לביטוח לאומי יפסיק מוקדם יותר לשלם את התגמולים, אך אפשר שישלם קצבת שאירים ככל שישנם כאלה}. יש להניח כי הסטיות פחות או יותר תתקזזנה גם אם לא בדייקנות, לאורך שנים בעוד שלניזוק הבודד יכול להיגרם נזק רב.

בשורה התחתונה, קבע בית-המשפט, כי יש לבטל את הלכת אבו-סרייה, אולם יש ליתן למוסד לביטוח לאומי הודעה בכל מקרה שבו מתעוררת טענה בעניין קיצור תוחלת חיים, אלא אם יוותר המוסד לביטוח לאומי על-כך. על המוסד לביטוח לאומי לפעול כהבנתו.

7. חישוב תוחלת סכום הגמלאות שבו עשוי המזיק לשאת, במועד שבו מתגבשת הפשרה עם הניזוק {המוסד לביטוח לאומי}
ייתכן שהמוסד לביטוח לאומי יזכה בדין, ואז יידרש המזיק להשיב למוסד לביטוח לאומי את מלוא הגמלאות. ייתכן גם שהתביעה תיהדף, והמוסד לביטוח לאומי לא יזכה בהשבה כלל. אפשרות נוספת היא שהמוסד לביטוח לאומי והמזיק יגיעו להסדר פשרה שבמסגרתו יתחייב המזיק לשלם מקצת מן הגמלאות.

אכן, סכום הגמלאות המסויים שבו עשוי המזיק לשאת, אם בכלל, אינו ידוע במועד שבו מתגבשת הפשרה עם הניזוק, אך תוחלתו הצפויה ניתנת לחישוב. התוחלת הזו משקפת את הסיכון שראה המזיק לנגד עיניו במועד גיבוש הסדר הפשרה, לאמור - את הערכתו ביחס לסיכויי הצלחתה של תביעת ההשבה של המוסד לביטוח לאומי נגדו. ראוי איפוא שהיא תשמש לקביעת שומת הגמלאות הצריכה בניכוי.

תוחלת ההשבה הצפויה מתקבלת, איפוא, על-ידי הכפלת שומת הגמלאות המלאה בהסתברות שהמוסד לביטוח לאומי יוכיח את זכותו של הניזוק כלפי המזיק ויזכה בדין. את שיעור ההסתברות הזה יש לקבוע, ככלל, על-פי שיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק במסגרת הסדר הפשרה. שהרי שיעור הנזק הזה משקף, כך ניתן להניח, את הערכתו של המזיק בדבר סיכוייו של הניזוק להוכיח את זכותו כלפיו.

המכפלה המתקבלת זהה לשומת הגמלאות החלקית שראינו להפחית על-מנת להותיר בידי הניזוק את הפיצוי המשקף את מידת נזקו. את סכום המכפלה הזו יש לנכות מסכום הפיצויים שהושת על המזיק, והיתרה המתקבלת תהא סכום הפיצויים שזכאי הניזוק לקבל לידיו על-פי ההסדר.

לתוצאה הזו ניתן גם להגיע בדרך אחרת - זהה מבחינה חשבונית לדרך הקודמת - הנסמכת על אופיה של זכות התחלוף של המוסד לביטוח לאומי. על-פי הדרך הזו יש לקבוע תחילה את שומת הנזקים הכוללים שמהם סובל הניזוק. מן הסכום הזה יש להפחית את מלוא הגמלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל, שכן מכוח עיקרון התחלוף, נשללת ממנו הזכות לתבעם. את היתרה יש לכפול בשיעור הנזק שבו נתחייב המזיק, והסכום המתקבל זהה לסכום הפיצויים שמצאנו זה עתה.

לשם המחשת פועלו של כלל הניכוי היחסי, ניעזר בדוגמה הבאה. נניח כי נקבעת לניזוק שומת נזק בסכום של 100,000 ש"ח, וכי ערכן הכולל של גמלאות הביטוח הלאומי שנדרש המוסד לשלם לו הוא 25,000 ש"ח. יתרת הפיצוי שעשוי הניזוק לקבל, לאחר הפחתת הגמלאות, היא, אם-כן, 75,000 ש"ח. כעת נניח שהמזיק מתחייב, על דרך הפשרה, לשאת במחצית מדמי הנזק, כך שהניזוק זכאי למחצית מיתרת הפיצוי - 37,500 ש"ח. זו התוצאה המתקבלת על-ידי הפחתת מחצית משומת הנזק - 50,000 ש"ח - במחצית משומת הגמלאות המלאה - 12,500 ש"ח, או, לחלופין, על-ידי הפחתת שומת הנזק המלאה בשומת הגמלאות המלאה, והכפלת היתרה המתקבלת בשיעור הנזק היחסי שבו נתחייב המזיק - ½.

הנה-כי-כן, ניכוי שומת הגמלאות על-פי שיעור הנזק היחסי שבו נתחייב המזיק בדרך הפשרה מגשים את אומד-דעתם של הניזוק והמזיק גם יחד. הניזוק מקבל את הפיצוי שמובטח לו על-פי הסדר הפשרה, ואילו המזיק נושא בתשלום המשקף את חלוקת הסיכון אותה ראה בעת גיבוש ההסדר. ודוק, דברים אלה יפים רק בהיעדרה של הסכמה אחרת, מפורשת או מכללא, באשר לסכום הגמלאות שיש לנכות מן הפיצויים, שהרי הצדדים רשאים, במסגרת הסדר הפשרה, לקבוע כרצונם גם את חשבון הניכוי המסויים.

את שיעור גמלאות המוסד לביטוח לאומי נשום תמיד על-פי שיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק, בין אם שיעור הנזק הזה נקבע לאחר בירור שאלת אחריותו של המזיק לגופה ובין אם נקבע בדרך הפשרה ובהיעדר הסכמה אחרת בין הצדדים בעניין זה. בהתקיים נזקים שלא נגרמו על-ידי המזיק כי אם על-ידי גורם אחר, עוולתי או בלתי-עוולתי {כגון נכות מולדת}, תתקיימנה שתי דרכים לחישוב הפיצוי, שזכאי הניזוק לקבל מאת המזיק. שתיהן זהות מבחינה חשבונית, ושתיהן מביאות, כמובן, לאותה תוצאה. אכן, במקרה בו נתקיים אשם תורם יהיו הגורמים המוצבים בנוסחה שונים, מטעמים שיובהרו, אך הנוסחה תעמוד בעינה.

על-פי הדרך האחת, יש למצות תחילה מסכום הנזקים הכוללים שמהם סובל הניזוק את שומת הנזק שנגרם במעשה הנזיקין שמבסס את עילת התביעה. אם קיימת רשלנות תורמת מצד הניזוק, יש להפחית מן הסכום הזה את סכום הנזק שמשקף את שיעור הנזק שנגרם באשם התורם {ובהיעדר אשם תורם ההפחתה תהא אפס}. מן היתרה יש להפחית את סכום הגמלאות המשקף את שיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק, והסכום המתקבל יהא סכום הפיצויים שזכאי הניזוק לקבל לידיו.

על-פי הדרך האחרת, יש לקבוע, תחילה, את שומת הנזקים הכוללים שמהם סובל הניזוק, ובכלל זה נזקים שלא הוסבו על-ידי המזיק הנתבע. מן השומה הכוללת הזו יש להפחית את סכום הנזק שמשקף את שיעור הנזק שנגרם באשמו התורם של הניזוק.

את הסכום המתקבל יש להפחית במלוא שומת גמלאות הביטוח הלאומי שמקבל הניזוק, בגין הנזקים הכוללים שמהם הוא סובל. פעולה זו, של הפחתת מלוא הגמלאות, נסמכת על העובדה שהניזוק אינו רשאי, בשום מקרה, לתבוע את הגמלאות מן המזיק. זאת, בין אם הן משקפות את הנזקים שהסב המזיק - שאז עוברת הזכות לתבעם, מכוח עקרון התחלוף, לידי המוסד לביטוח לאומי, ובין אם הן משקפות נזקים אחרים - שאז ממילא לא קמה לניזוק עילה לתבעם מן המזיק.

את היתרה יש לכפול בשיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק, והמכפלה המתקבלת זהה לסכום הפיצויים שמצאנו לפי הדרך הקודמת. דרכים אלה יפים, כאמור, גם להסדר פשרה, בהיעדר הסכמה אחרת בין הצדדים {ע"א 3097/02 שביט מלמד והמערערים (המשיבים שכנגד), נורית מלמד, אלי מלמד נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י המשיבה (המערערת שכנגד), פ"ד נח(5), 511 (2004)}.

8. שיפוי המוסד לביטוח לאומי בגין קצבאות ששילם - הערעור התקבל בחלקו
ב- ע"א 5884/08 {כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 2010(3), 2849 (2010)} נדון ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, בגדרו נקבע, כי על המערערים לשפות את המוסד לביטוח לאומי בגין קצבאות ששילם.

ערעור זה נסב על תאונה, שהוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, בה נפגע קשה אביב זלצר. המערער 1 הוא מושב כפר ויתקין אשר מפעיל מרכז למזון בהמות. המערערת 2 {חברת הביטוח} ביטחה באותה עת את המושב בביטוח חבות צד שלישי, וכן את העגלה הנגררת בביטוח חובה. המערערת 3 השתתפה בפוליסת ביטוח החובה שהוציאה חברת הביטוח לעגלה.

הנפגע החליק על חומר שמנוני שהיה שפוך ברחבת מרכז המזון, מעד וידו השמאלית נתפסה בגל הקרדני. כתוצאה מכך נקטעה ידו השמאלית עד הכתף, וכן נגרמה לו חבלה בראשו. לאחר תהליך שיקום שוחרר הנפגע מבית החולים. כתוצאה מהתאונה הוכר הנפגע כנפגע בתאונת עבודה ושולמו לו קצבאות שונות על-ידי המוסד לביטוח לאומי. יוער, כי עוד לפני קרות התאונה סבל הנפגע מנכות נפרולוגית צמיתה {עקב מחלת כליות} בשיעור של 80%. בגין התאונה הגיש הנפגע תביעה נגד המערערים ובה הגיעו להסדר פשרה, לפיו תמורת סילוק מלא וסופי של תביעותיו פוצה בכחצי מליון ש"ח.

בבית-המשפט קמא תבע המוסד לביטוח לאומי {שבא בנעלי הנפגע} את השבת הקצבאות ששילם, ושהוא עתיד לשלם לנפגע. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה תעמוד נכותו האורטופדית של הנפגע על 65%. כן הוסכם לייחס לו אשם תורם בשיעור של 25%. באשר לקיומה של נכות נוירולוגית העדיף בית-המשפט את חוות-דעתו של המומחה מטעם המוסד לביטוח לאומי אשר העמידה על שיעור של 30%.

בשקלול הנכות האורטופדית והנכות הנוירולוגית העמיד בית-המשפט את נכותו הרפואית הצמיתה של הנפגע עקב התאונה על 75.5%. עוד הסכימו הצדדים, כי יוגש לבית-המשפט דו"ח הוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי, אשר קבע לנפגע - כאמור - נכות נפרולוגית צמיתה בשיעור של 80%.

בית-המשפט איפשר למערערים להגיש חוות-דעת שערך פרופ' הולצמן, לפיה עקב נכותו הנפרולוגית של הנפגע תוחלת חייו הצפויה היא עד גיל 64 {הנפגע היה כבן 42 באותה עת}. המוסד לביטוח לאומי בחר שלא להגיש חוות-דעת נגדית, אך טען, כי תקנות ההיוון שלו לפיהן נתבעת ההשבה, כבר כוללות בתוכן קיצור תוחלת חיים. בית-המשפט קיבל את טענת המוסד לביטוח לאומי וקבע, שבהתאם לאמור בהלכת אבו סרייה "במסגרת תביעת השבה של הביטוח הלאומי יש להתעלם מקיצור תוחלת החיים".

באשר לעזרת צד ג' נאמר, כי חרף העובדה שכיום מפגין הנפגע רצון רב לעצמאות ומצליח לתפקד בעזרה מועטה יחסית, יש להניח כי ככל הנראה בעתיד העזרה לה יזדקק תלך ותתרחב. עוד נאמר, כי העזרה שמקבל הנפגע מבני משפחתו חורגת מעזרה מקובלת של בני משפחה. לפיכך, על דרך האומדן נקבע לו פיצוי, לעבר ולעתיד, בגובה של 400,000 ש"ח.

נקבע, כי בפסיקת הכאב והסבל שנגרמו לנפגע יש לקחת בחשבון את הנתונים בדבר אובדן היד בגיל צעיר יחסית בשילוב עם שיעור הנכות הגבוה, הסבל הרב והצורך להסתגל לחיים שלאחר התאונה - והפיצוי הועמד על סך 700,000 ש"ח. עוד קבע בית-המשפט, כי אין לנַכּות מסכומים אלה את הסכום שהמערערים שילמו כבר לנפגע במסגרת הפשרה. כן נדחתה הטענה, כי אין לפסוק ריבית והצמדה בשל השיהוי בהגשת התביעה - הואיל והכלל הוא, שריבית והצמדה לא יפסקו רק בנסיבות מיוחדות, אשר אין המקרה דנא בא בגדרן. לבסוף, נדחתה הטענה כי נוכח הוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי זכאי המוסד רק ל- 75% מהסכום שנפסק - כיוון שסעיף זה עוסק רק בתביעה שהתבררה יחד עם תביעת הנפגע.

לשיטת המערערים, שגה בית-המשפט המחוזי בקביעותיו השונות. בין-היתר נטען, כי יש להתחשב בקיצור תוחלת חייו של הנפגע כפי שהוכח בחוות-הדעת בעניין הנכות הנפרולוגית. זאת, כיוון שהטענה עמדה למערערים נגד הנפגע אילו נתבעו על ידיו - וממילא הוא הדין בתביעת שיבוב שבמסגרתה בא המוסד בנעליו.

הוזכר, כי הטענה בדבר תוחלת החיים הצפויה לנפגע נתמכת בחוות-דעת רפואית שלא נסתרה. ביחס לנכות הנוירולוגית נטען, כי שגה בית-המשפט בכך שהעדיף את המומחה מטעם המוסד לביטוח לאומי, שבניגוד למומחה מטעם המערערים אינו מומחה נוירולוגי. עוד נטען, כי הנכות התפקודית שנקבעה שגויה אף היא, וראיה לכך מצויה בעובדה שהכנסתו של הנפגע רק הלכה והשביחה מאז התאונה.

נטען, שאת קשייו התפקודיים של הנפגע יש לייחס לנכות הנפרולוגית. עוד נטען, כי אין להקיש - כפי שעשה בית-המשפט קמא - מנכותו הרפואית של הנפגע לנכותו התפקודית. וכי את הקשיים בביצוע העבודה שכנטען נתקל בהם הנפגע, משלים שותפו לעסק. נטען, כי לנפגע לא נגרמו הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, שכן, כאמור, הכנסתו הלכה והשביחה, למעט בשנת 1999, לגביה הוצע לפצותו בגין הפער בינה לבין השנה שקדמה לה.

נטען, כי בהתאם להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי זכאי המוסד לביטוח לאומי להשבה בשיעור של 75% בלבד, וזאת משום שהמוסד לביטוח לאומי ידע על הגשת התביעה על-ידי הנפגע, וחדל בכך שלא הצטרף לתביעה בזמנו. לבסוף נטען, כי יש לקזז את הסכום ששולם לנפגע בפשרה, ואין לדרוש מהמזיק לשלם יותר מהנזק שגרם.

ערעור המוסד לביטוח לאומי התמקד בטענה, כי שגה בית-המשפט קמא בחישוב הפסדי השכר העתידיים. ובטענה, כי שגה בהחלטת הביניים שאיפשרה למערערים להגיש חוות-דעת בדבר קיצור תוחלת חיים.

בית-המשפט קבע, כי כאמור, בתביעת סוברוגציה של המוסד לביטוח לאומי אין לחייב את המזיק לשלם יותר מהנזק שגרם בפועל, ולצורך זיהוי נזק זה יש להתחשב גם בקיצור תוחלת החיים - כמו בהליך המתנהל בין המזיק לניזוק במישרין. נקבע, כי לצורך חישוב הפיצויים בראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד תועמד תוחלת חייו הצפויה של הנפגע על 64 שנים.

במסגרת הסכם הפשרה ביניהם שילמו המערערים לנפגע סך של 537,000 ש"ח. כאמור, בשל העיקרון לפיו אין לחייב את המזיק יותר מכפי נזקו, קבע בית-המשפט, כי יש לקזז סכום זה מהתשלומים שנפסקו לטובת המוסד לביטוח לאומי. לפיכך, הסכום יקוזז מסכום הכספים המשתלמים למוסד לביטוח לאומי על-ידי המערערים.

לבסוף, קבע בית-המשפט, כי אין לקבל את טענת המערערים לפיה זכאותו של המוסד לביטוח לאומי מוגבלת לסכום שאינו עולה, לכל היותר, על 75% מכלל פיצויי הנפגע, בהתאם לאמור בסעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי.

שכן, כדברי בית-המשפט קמא, הטענה "רלוונטית רק למקרה בו תביעת הנפגע מתבררת יחד עם תביעת המוסד לביטוח לאומי, ולא זה המקרה שבפנינו". הסעיף קובע, כי במקרים בהם מתבררות התביעות יחדיו יהיה המוסד זכאי אך ל- 75% מסכום הפיצוי "והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה". מטרת הסעיף היא להבטיח לזכאי הטורח בניהול הליך משפטי נגד המזיק, שמאמציו לא ירדו לטמיון - במובן זה שכל סכום הפיצוי ינוכה לטובת המוסד לביטוח לאומי.

במקרה דנא, מדובר בתביעה שהגיש המוסד לביטוח לאומי{ולא הנפגע} אשר התבררה בפני עצמה. בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי אין מקום להידרש לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי שעניינו חלוקת סכומי הפיצוי בין הזכאי לבין המוסד לביטוח לאומי, ומבחינה מהותית אין הוא מעלה או מוריד מאומה במערכת היחסים שבין שני אלה לבין המזיק, הנדרש לשלם 100% מסכום הפיצוי.

9. מחלוקת שנגעה לשיעור גמלאות הביטוח הלאומי הצריכות בניכוי מסכום הפיצויים - הערעור התקבל בחלקו
ב- ע"א 3097/02 {שביט מלמד והמערערים (המשיבים שכנגד), נורית מלמד, אלי מלמד נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י המשיבה (המערערת שכנגד), פ"ד נח(5), 511 (2004)} נדון ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים.

המערער 1, הוא המשיב 1 בערעור שכנגד {מלמד}, אשר סובל מפיגור שכלי ומהפרעות תפקודיות והתנהגותיות, שבגינם הוא מקבל גמלאות מאת המוסד לביטוח לאומי. נוסף לכך הוא קיבל, במרוצת השנים, הטבות מן הקיבוץ שבו התגורר בצוותא עם הוריו - הם המערערים 2 ו- 3 {המשיבים 2 ו- 3 בערעור שכנגד}.

לטענת המערערים, הוסבה נכותו של מלמד במהלך לידתו, כתוצאה מהתנהגות רשלנית של הצוות הרפואי שליווה את הלידה. את נזקיו הם תבעו, בבית-המשפט המחוזי בירושלים, מבית-החולים שבו נולד ומהמשיבה {היא המערערת בערעור שכנגד} - קופת-חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, שבבעלותה מצוי בית-החולים. השניים כפרו בטענות, ובית-המשפט הורה על פיצול הדיון על-מנת לפסוק תחילה בשאלת אחריותם לנכותו של מלמד.

בית-המשפט דן במחלוקת שנגעה לשיעור גמלאות הביטוח הלאומי הצריכות בניכוי מסכום הפיצויים.

בית-המשפט קבע, בין-היתר, כי זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי תלויה, מכוח עקרון התחלוף, בהוכחת זכותו של הניזוק כלפי המזיק. ההכרעה בתביעת ההשבה צפויה לפיכך להתיישב, עם ההכרעה שניתנה לגוף העניין בתביעת הפיצויים של הניזוק. כך, המוסד לביטוח לאומי יתקשה להוכיח את זכותו להשבה מקום שהניזוק עצמו לא הצליח להוכיח את אחריותו של המזיק כלפיו.

לעומת-זאת, מאחר שמוטלת על הניזוק חובה, מכוח הוראת סעיף 328(ב) לחוק הביטוח הלאומי, "להושיט כל עזרה ולנקוט כל פעולה סבירה כדי לסייע למוסד לביטוח לאומי במימוש זכותו...", שאחרת "רשאי המוסד לביטוח לאומי לשלול ממנו את הזכות לגמלה, כולה או מקצתה", ייקל על המוסד לביטוח לאומי, ככלל, להוכיח את זכותו כלפי המזיק, מקום בו זכה הניזוק בדין.

עם קרות מעשה הנזיקין שמחולל את תשלום הגמלאות על-ידי המוסד לביטוח לאומי, נשללת מן הניזוק זכותו לתבוע את הגמלאות מהמזיק, ושוב אין זכות זו יכולה להיות מופעלת אלא על-ידי המוסד לביטוח לאומי. עיקרון זה של תחלוף מוגשם הלכה למעשה על-ידי הפחתת הגמלאות מסכום הפיצויים שזכאי הניזוק לקבל מידי המזיק והקניית הזכות לתבוע את השבתם בידי המוסד לביטוח לאומי.

וכל עוד נשמרת הזהות בין שומת הגמלאות העומדת לניכוי לבין סכום הפיצויים שמקבל המוסד לביטוח לאומי מידי המזיק במסגרת תביעת השיפוי, מושבת על כנה הסימטריה הראויה ביחסים שבין המוסד לביטוח לאומי, המזיק והניזוק: הניזוק זוכה לפיצוי מלא על נזקו - מקצתו הוא מקבל מידי המזיק ומקצתו מידי המוסד לביטוח לאומי - אך לא לפיצוי-יתר. המזיק נושא במלוא הנזק שהסב - מקצתו הוא משלם למוסד לביטוח לאומי ומקצתו לניזוק - אך אינו נושא בתשלום-יתר. ונטל תשלום תגמולי הביטוח הלאומי עובר, עם מימושה של זכות ההשבה המוקנית למוסד לביטוח לאומי, מכתפיו של ציבור משלמי דמי הביטוח הלאומי לפתחו של המזיק.

ובענייננו: קופת-החולים התחייבה, במסגרת ההסדר, לשאת במחצית מדמי הנזק שנקבע למלמד, ובהתאם, תבוא בחשבון הניכוי אך ורק מחצית מן הגמלאות שנדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם למלמד. הניזוק זוכה לפיצוי המבטא את שיעור הנזק היחסי שהוטל על קופת-החולים לפי ההסדר. ואילו קופת-החולים נושאת בפיצוי התואם את תוחלת הסיכון שראתה בעת גיבוש הפשרה עם המערערים - סיכון המשקף את סיכויי הצלחתה של תביעת ההשבה מצד המוסד לביטוח לאומי.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין לגזור גזירה שווה, כפי שמבקשת קופת-החולים, בין המקרה שלפנינו לבין המקרה בו נושא המזיק אך במקצת מן הנזק, וזאת מחמת קיומה של רשלנות תורמת מצד הניזוק.
על-פי הדין, כאשר קיימת רשלנות תורמת מצד הניזוק, יש לנכות תחילה משומת הנזקים הכוללים את סכום הפיצוי המשקף את שיעור הנזק שנגרם באשם התורם, שהרי אין לחייב את המזיק בנזק שלא הוסב על ידו, ובמקרה הזה - בנזק שנגרם באשמת הניזוק עצמו.

הטעם להפחתת סכום הנזק המשקף את שיעור האשם התורם נעוץ, איפוא, בחלוקת החבות בין המזיק לניזוק. מן היתרה המתקבלת יש לנכות את מלוא הגמלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל, שכן מעשה הנזיקין שעומד במוקד תביעת הפיצויים חולל את מלוא הנזק שבגינו משתלמות הגמלאות, ולא רק את מקצתן.

הטעם לניכוי מלוא הגמלאות נעוץ, איפוא, ברצון שלא להותיר בידי הניזוק פיצוי יתר. ההסבר לכך הוא, שהמוסד לביטוח לאומי אינו זכאי לתבוע מן הניזוק את השבת הגמלאות המשקפות את הנזק שנגרם באשמו.

במקרה שלפנינו, עצם שאלת אחריותה של קופת-החולים לנכותו של מלמד לא הוכרעה לגופה. ייתכן שקופת-החולים גרמה לנכות כולה, וייתכן שלא גרמה לה כלל, אך אין כל ספק שאף לא מקצת מן הנזק נגרם באשמם של המערערים. מאחר שקופת-החולים נתחייבה במחצית מדמי הנזק, הרי שהנזק הנותר הוא בבחינת נזק אחר, שלא הוסב במעשה עוולה. בנסיבות אלה, ראוי לקבוע את אומד-דעתם של הצדדים על-פי הנוסחה הכללית. לפיכך, יש להביא בחשבון הניכוי אך ורק את שיעור הגמלאות המשקף את הנזק שנפסק לחובת קופת-החולים, כך שבידי המערערים תיוותר שומת גמלאות חלקית, המשקפת את יתרת הנזק שלא הוטלה על אחריותה. לסיכום, בית-המשפט קיבל את הערעור לעניין ניכוי גמלאות הביטוח הלאומי, והורה על ניכוי מחצית מסכום הגמלאות, חלף מלואם.

10. זכות המוסד לביטוח לאומי לדרוש שיפוי בגין הלוואות עומדות לרכישת רכב מחברות הביטוח - הערעור נדחה
ב- רע"א 3961/10 {המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2012(1), 3907 (2012)} השאלה העומדת במרכזה של בקשת רשות הערעור היא שאלת פרשנות ההסכם רב השנים שבין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח. הרקע למחלוקת הוא שיפוי בגין הלוואה עומדת.

בשנת 1979 נחתמה סדרה של הסכמים בין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח בישראל. תכלית ההסכמים היתה להסדיר באופן חוזי את מערכת היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, לבין חברות הביטוח האחראיות לפיצוי הנפגעים, ובכך למנוע את ההתדיינויות המשפטיות שהיו נדרשות בכל עת שהמוסד לביטוח לאומי היה חפץ להפעיל את זכותו לתביעת שיבוב.

כחלק מסדרת ההסכמים, נחתם גם ההסכם מושא ענייננו בין המוסד לביטוח לאומי, הוא המבקש, לבין המשיבה 1 - סהר חברה לביטוח בע"מ. המשיבה 2 היא חברת "אבנר איגוד לביטוח נפגעי תאונות דרכים", אשר איגדה את חברות הביטוח בישראל.

השאלה שהיתה במחלוקת בין הצדדים, היא השאלה האם הוראות ההסכם מקנות למוסד לביטוח לאומי את הזכות לדרוש מחברות הביטוח שיפוי בגין סכומים העומדים לזכות נפגעים כהלוואה עומדת לרכישת רכב.

כאמור, השאלה שבמחלוקת היא השאלה אם הלוואה עומדת מהווה "גמלה" אשר המוסד "שילם או משלם... לנפגע בתאונת דרכים".

לשיטת המוסד לביטוח לאומי, התשובה לכך היא חיובית. לעניין זה, העלה המוסד לביטוח לאומי, במסגרת בקשת רשות הערעור, שלוש טענות עיקריות. ראשית, טוען המוסד לביטוח לאומי כי הלוואה עומדת מהווה "גמלה" לצורך ההסכם. לשיטתו, אף אם מסקנה זו אינה מתיישבת עם לשון ההגדרה של המונח "גמלה" שבהסכם, היא מתבקשת לנוכח נסיבות העניין, ובפרט לנוכח העובדה כי הצדדים החילו במשך השנים את הוראות ההסכם על תשלומים שונים שאף הם אינם עונים על ההגדרה שבהסכם.

שנית, סבר המוסד, כי הראיות שהוגשו על ידו לעניין דרך המימון של ההלוואות העומדות, מוכיחות, כי אלה משולמות מתוך תקציבו, באופן שמקיים את דרישת ה"שילם או משלם". שלישית, הדגיש המוסד לביטוח לאומי, כי עד שנת 2002 לא ניתן היה לאמוד את החלקים היחסיים מתוך ההלוואות העומדות אשר צפוי היה כי יוחזרו על-ידי מוגבלי הניידות. ומשכך, אין לייחס לכך שהמוסד לביטוח לאומי נמנע, לאורך השנים, מלדרוש שיפוי, כל משמעות בעת ההתחקות אחר אומד-דעת הצדדים להסכם.

בשולי הדברים, הוסיף וטען המוסד לביטוח לאומי, כי תהא התשובה לשאלה שלעיל אשר תהא, חברות הביטוח מושתקות מלטעון כנגד דרישות השיבוב, בשל שהן מנכות את ההלוואות העומדות מן הסכומים שהן משלמות לנפגעים.

המשיבות, מצידן, סברו, כי הלוואה עומדת אינה "גמלה" שהמוסד לביטוח לאומי "שילם או משלם... לנפגע בתאונת דרכים". אף הן העלו, לעניין זה, שלוש טענות עיקריות: האחת, כי הלוואה עומדת לא עונה על ההגדרה של המונח "גמלה" שבהסכם, וכי לא ניתן להרחיב הגדרה זו, בדרך פרשנית, אף אם הצדדים החילו את הוראות ההסכם על תשלומים אחרים שאינם עונים על ההגדר.

השניה, כי דרישת ה"שילם או משלם" אינה מתקיימת ביחס להלוואה עומדת הן בשל שאין היא משולמת מתוך תקציב המוסד לביטוח לאומי הן בשל שאין היא משולמת לנפגע {אלא מנוכה על-ידי המכס מסכום המס שרוכש רכב רגיל היה חב בו}. והשלישית, כי הימנעות המוסד לביטוח לאומי מלדרוש מחברות הביטוח שיפוי בגין הלוואות עומדות במשך קרוב ל- 25 שנים, מלמדת, כי הצדדים להסכם לא התכוונו להחיל את הוראותיו על הלוואות עומדות.

נוסף על-כך, טענו המשיבות, כי אף אם ייקבע שהמוסד לביטוח לאומי צודק בכל טענותיו, אין בכך כדי להועיל לו, בשל שדין בקשת רשות הערעור להידחות בשל קיומו של השתק עילה או של השתק פלוגתא.

באשר לטענה הראשונה {גמלה} קבע בית-המשפט, כי בעניין זה, יש להסכים עם טענות המשיבות. כאמור, הן במצב המשפטי ששרר טרם התיקון לחוק החוזים הן במצב המשפטי השורר לאחריו, לשון החוזה תוחמת את גבולות הפרשנות. על-כן, משקבעו הצדדים, במסגרת סעיף 2 להסכם, כי הגדרת המונח "גמלה" תהא כהגדרתו בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין - לא ניתן לקבל כיום טענה שלפיה יש לקרוא לתוך ההסכם, בדרך של פרשנות, את ההגדרה של המונח "גמלה" שבסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי. פרשנות שכזו חורגת ממתחם הפרשנות הלשוני של סעיף 2 להסכם ולא ניתן לקבלה. הנה-כי-כן, הלוואה עומדת כלל אינה "גמלה", כהגדרתה בהסכם, ומשכך בוודאי שאינה בת-שיפוי מכוח ההסכם.

באשר לטענה השניה, {"שילם" או "משלם"} קבע בית-המשפט, כי על-פי האמור בהסכם הניידות, אוצר המדינה משפה את המוסד לביטוח לאומי בגין הסכומים שמוענקים לנפגעים כהלוואה עומדת, כך שבפועל אוצר המדינה הוא שמממן את סכומי ההלוואות העומדות.

הביטוי "שילם או משלם" אינו מוציא מגדרו מקרים שבהם המוסד לביטוח לאומי "משלם" סכומים הממומנים על-ידי אוצר המדינה. אולם, יחד-עם-זאת, באותו עניין, קבע בית-המשפט כי על הסכומים הממומנים על-ידי האוצר להוות, לכל הפחות, חלק מתקציב המוסד לביטוח לאומי.

מבחינה מילולית, הביטוי "שילם או משלם" אינו בורר בין המקורות התקציביים השונים של המוסד לביטוח לאומי. כך, המוסד לביטוח לאומי יכול "לשלם" סכומים שמקורם באוצר המדינה כפי שהוא יכול "לשלם" סכומים שמקורם במקור תקציבי אחר - דוגמת תשלומי מבוטחים.
יתר-על-כן, משאין חולק כי הוראות ההסכם חלות על סכומים המשולמים לנפגעים כקצבת ניידות, אשר גם היא - בדומה להלוואה עומדת - מוסדרת בהסכם הניידות וממומנת על-ידי אוצר המדינה, ברור כי אין כל נפקות, לעניין תחולת ההסכם, למקור התקציבי המממן את ההלוואה העומדת.

אשר-על-כן, משלא עמד המוסד לביטוח לאומי בנטל הנדרש על-מנת להוכיח כי סכומי ההלוואות העומדות "משולמים" מתוך תקציבו - יש לומר כי גם מטעם זה המוסד לביטוח לאומי אינו זכאי לשיפוי, מכוח ההסכם, בגין הלוואות עומדות.

באשר לטענה השלישית, {"לנפגע"}, קבע בית-המשפט, כי כזכור, הלוואה עומדת אינה מועברת בפועל לידי המוגבל בניידות, אלא מנוכה היא מסכום המיסים שרוכש רכב רגיל היה חב בו במכס. אי-לכך, סבורות המשיבות, כי סכומי ההלוואות העומדות אינם סכומים שהמוסד "שילם או משלם... לנפגע". אין לקבל פרשנות זו.

לשון הסעיף "סובלת" הן פירוש שלפיו תשלום "לנפגע" הוא אך ורק תשלום המשולם באופן ישיר לנפגע, הן פירוש שלפיו גם הטבה שניתנת למוגבל בניידות בעקיפין, בדרך של תשלום לצד שלישי, מהווה תשלום "לנפגע". משהצדדים נוהגים להחיל את הוראות ההסכם על מספר לא מבוטל של גמלאות אשר אינן ניתנות במישרין לנפגע {דוגמת גמלת שירותים מיוחדים וגמלת סיעוד}, ברור כי אין הם מתנים את תחולת ההסכם בדרך שבה ניתנת ההטבה לנפגע.

אף-על-פי-כן, לאחר שקבענו כאמור, כי הלוואה עומדת כלל אינה "גמלה", כהגדרתה בהסכם, וכי המוסד לביטוח לאומי לא עמד בנטל הנדרש על-מנת להוכיח שההלוואות העומדות משולמות מתוך תקציבו, אין לקביעה זו כל נפקות מעשית. מן הבחינה המצרפית של שלוש טענות-המשנה עולה, כי הלוואה עומדת אינה "גמלה" שהמוסד לביטוח לאומי "שילם או משלם... לנפגע בתאונת דרכים", ומשכך אין ההסכם מקנה למוסד לביטוח לאומי את הזכות לדרוש שיפוי בגין סכומים העומדים לזכות נפגעים כהלוואה עומדת לרכישת רכב.
לסיכום קבע בית-המשפט, כי ההתחקות אחר אומד-דעתם של הצדדים - כפי שהוא משתקף מלשון ההסכם ומנסיבות העניין - מובילה למסקנה ברורה שלפיה ההסכם לא מעניק למוסד לביטוח לאומי את הזכות לדרוש מחברות הביטוח שיפוי בגין הלוואות עומדות לרכישת רכב.

ב- רע"א 1046/11 {המוסד לביטוח לאומי נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ ואח', תק-על 2011(4), 619 (2011)} נדונה תביעת שיפוי של המוסד לביטוח לאומי כלפי חברת הביטוח החבה בנזקיו של נפגע בתאונת דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בגין תגמולים ששילם המוסד לביטוח לאומי לנפגע.

התביעה הוגשה לפי ההסכם שבין המוסד לביטוח לאומי לבין חברת הביטוח. תביעתו של המוסד לביטוח לאומי נדחתה, וערעור שהגיש על-כך נדחה אף הוא.

תאונת הדרכים אירעה עת שנהג הנפגע במסגרת עבודתו, ברכב שנמצא בבעלות "תדמיר מכון תערובת אגודה חקלאית שיתופית בע"מ". המוסד לביטוח לאומי טען, כי מעבידתו של הנפגע היתה חברת "מובילי מבואות ירושלים בע"מ". המשיבות, שביטחו את נזקי התאונה, טענו כי תדמיר ומבואות הן ישות כלכלית אחת, וכי יש לראות ברכב שבו נהג הנפגע כרכב בבעלות המעביד.

משכך, טענו המשיבות, אין הן חייבות בשיפוי המוסד לביטוח לאומי לפי ההסכם. לחילופין טענו המשיבות כי מדובר ברכב שתדמיר השאילה למבואות, וכי יש לפרש את ההסכם כך שגם אם אירעה התאונה בעת שהנפגע נהג ב"רכב מושאל למעביד", פטורות המשיבות משיפוי המוסד לביטוח לאומי.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו קבע, כי הלכה למעשה תדמיר ומבואות היו ישות כלכלית אחת, וכי אף שמסיבות היסטוריות, מבואות היא שהפיקה בפועל את תלושי השכר של הנפגע, הרי ש"מדובר למעשה בצינור מטעמה של תדמיר, ששימש לצורך הזרמת שכר לעובדים ותשלומי ביטוח לאומי לתובע". בית-משפט השלום הדגיש כי "אין ספק כי מובילי מבואות היתה קליפה ריקה מתוכן. לא היו לה נכסים כלשהם. לא היו לה הכנסות כלשהן. לא היה למובילי מבואות קיום כלכלי או תפקודי נפרד מזה של תדמיר". מעבר לצורך, קיבל בית-המשפט השלום גם את טענתן החלופית של המשיבות, וקבע כי ההסכם פוטר את המשיבות משיפוי המוסד גם מקום בו ביטחו הן רכב שהושאל למעביד ונמצא בשירותו.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי על פסק-דין זה, משלא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-משפט השלום או באופן שבו יישם את ההלכות המשפטיות הרלוונטיות.

במקרה זה, כך קבע בית-המשפט המחוזי, עלה מן הראיות, כי מי ששילמה בפועל את דמי הביטוח הלאומי היא תדמיר, ואילו חברת מבואות שימשה אך כצינור להעברת הכספים. בית-המשפט המחוזי הוסיף כי המוסד לביטוח לאומי לא הציג כל ראיות מטעמו ביחס לזהות הגוף ששילם דמי ביטוח לאומי עבור הנפגע, והדבר פעל לחובתו. ביחס לטענה החלופית, כי "רכב מעביד" הוא גם רכב שאול על-ידי המעביד, העיר בית-המשפט המחוזי כי לא נדרשת הכרעה בעניין זה, אולם באופן עקרוני ניתוחו המשפטי של בית-משפט השלום מקובל עליו.

המוסד לביטוח לאומי ביקש לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתו, פסקי-הדין של הערכאות הקודמות מנוגדים להלכה שנקבעה בעניין רותם דשנים {ע"א 6657/95 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 96(3), 4036 (1996)}. כן טוען המוסד כי בפסיקת בתי-משפט השלום ובתי-המשפט המחוזיים ישנן מגמות שונות בכל הנוגע ליישום הלכת רותם דשנים במקרים של אשכול חברות.

יתרה-מכך, טען המוסד לביטוח לאומי, כי תכליתו של ההסכם שבינו לבין חברות הביטוח היא להבטיח יעילות ופשטות דיונית, ותכלית זו תסוכל אם יהא צורך לברר את טיב היחסים שבין חברות שונות על-מנת להכריע בשאלת זהותו של המעביד בגדר תביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי. לבסוף, טען המוסד לביטוח לאומי, כי אף לגופו של עניין לא הוכח כדבעי כי שתי החברות - תדמור ומבואות - אכן היוו ישות כלכלית אחת.

המשיבות מצידן טענו, כי פסקי-הדין של הערכאות הקודמות אינם סוטים מהלכת רותם דשנים, וכי נקבע, כעניין שבעובדה, כי מבחינה מהותית שימשו מבואות ותדמיר יחדיו מעבידתו של הנפגע, באשר הן למעשה ישות כלכלית אחת. לפיכך, סבורות המשיבות, כי עיקרה של הבקשה בניסיון לערער על קביעות עובדתיות של בית-משפט השלום, וכי לכך אין מקום בגדר ערעור ב"גלגול שלישי".

לעמדת המשיבות, אין מקום להקביל בין קביעה עובדתית זו, שנערכה לצורך בחינת זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי, לבין "הרמת מסך" כמובנה בדיני החברות. ומכל מקום, כך טענו המשיבות, אף מתקיימים התנאים הנדרשים לצורך ביצוע "הרמת מסך".

בית-המשפט קבע, כי דין הבקשה להידחות. קביעתו של בית-משפט השלום, שלפיה מבחינה מהותית מהוות תדמיר ומבואות גוף אחד, היא קביעה שבעובדה - ועל-כן אין היא מקימה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אכן, בהלכת רותם דשנים נקבע כי מקום בו ישנה הפרדה בין הגוף החייב בתשלום דמי הביטוח הלאומי לבין הגוף שנושא מבחינה כלכלית-מהותית בנטל זה, ייחשב רק הראשון למעבידו של הנפגע לצורך תביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי.

כך הוא הדבר מקום בו מדובר בשני גופים שונים, שאחד מהווה מעין "צינור" להעברת דמי הביטוח הלאומי. בית-משפט השלום קבע כי מבואות היתה "קליפה ריקה מתוכן" ולמעשה לא היתה אלא מחלקה בתוך תדמיר, לא היו לה נכסים או הכנסות כלשהם משל עצמה ולא היה לה כל קיום כלכלי או תפקודי נפרד מזה של תדמיר.

ברי כי ברוב-רובם של המקרים, אין שתי חברות בתוך אותו אשכול מהוות ישות כלכלית אחת, ועצם היותה של חברה בעליה של חברה אחרת, אינה יוצרת ביניהן זהות כלכלית.

להבדיל מכך, במקרה שלפנינו קבע בית-משפט השלום, כעניין שבעובדה, כי מתקיימים בין תדמיר לבין מבואות יחסים מיוחדים, שבמסגרתם מבואות אינה אלא "קליפה ריקה". קביעה עובדתית זו עמדה במבחן ערכאת הערעור, ואין מקום לדון בה בשלישית. יתרה-מכך, המוסד לביטוח לאומי אף לא טען, כי ניהול תדמיר ומבואות במתכונת שבה נוהלו טומן בחובו יתרונות כלשהם מבחינת מבואות, שהיה בהם כדי ליצור "הנאה כפולה" כבעניין אריה. בקשת רשות הערעור נדחתה.

ב- רע"א 454/09 {טארק סוב לבן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 2011(3), 771 (2011)} נקבע, כי אין ממש בטענה, כי יש במימוש פסק-הדין בתביעת הפיצויים ובמימוש ההסכם שבין המזיק למוסד לביטוח לאומי {שעל פיו משולמים למוסד לביטוח לאומי החזרים חלקיים בלבד}, משום עשיית עושר ולא במשפט או משום גזל, בכל מקרה בו מתברר, לאחר מעשה, ולאחר מעשה בית-דין, כי ההנחות שעמדו ביסוד פסק-הדין לא נתממשו במלואן. הערעור נדחה.

ב- רע"א 2368/08 {אבנ"ר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(3), 332 (2011)} נקבע, כי מועד גיבוש העילה הוא יום ההכרה בזכות העובד לפרוש פרישה מוקדמת, וממועד זה מתחיל מירוץ ההתיישנות של התביעה.

במקרה זה הנפגע ניזוק בתאונת דרכים ביום 04.03.97. ביום 28.06.01 הגיש תביעה להכרה בזכאותו לגמלה מוקדמת, אשר נתקבלה על-ידי המדינה ביום 06.09.01. ממועד זה ואילך, החלה המדינה לשלם לידיו את הגמלה. ביום 10.06.04 הגישה המדינה את תביעת השיפוי שלה כנגד המבטחות. על-פי הניתוח שהובא לעיל, עילת השיפוי לצורך התיישנות נולדה במועד ההכרה בזכות העובד לפרוש פרישה מוקדמת ולקבל גמלה מוקדמת.
לפיכך, עילת התביעה נולדה ביום 06.09.01, בו אושרה הבקשה לגמלה ואשר החל ממנו בוצעו תשלומי הגמלה המוקדמת. מכאן, שתביעת המדינה לא התיישנה בעת הגשתה, כשלוש שנים בלבד לאחר שנולדה. לפיכך קבע בית-המשפט, יש לאמץ את החלטות בתי-המשפט בערכאות הקודמות ולדחות את טענת ההתיישנות, ויש לדון בתביעה לגופה. לפיכך, הערעור נדחה.

ב- רע"א 8322/07 {המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2011(3), 1852 (2011)} נקבע, כי למוסד לביטוח לאומי קמה זכות השבה כלפי המזיק וזאת מתוקף סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. זכות זו נגזרת מכוח עקרונות התחלוף. זכותו של הניזוק עוברת לידי המוסד לביטוח לאומי כדי סכום הגמלאות שהוא מקבל מן המוסד לביטוח לאומי.

ב- ע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' גד אליהו ואח', תק-על 2010(4), 2575 (2010)} נקבע, כי יש להבחין בין שלושה מצבים המפורטים בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי: במקרה הראשון, תביעת הניזוק מתבררת יחד עם תביעת המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי. במקרה השני, תביעת המוסד לביטוח לאומי מתבררת לבדה. במקרה השלישי, תביעת הניזוק מתבררת לבדה.

בכל שלושת המצבים עשוי הניזוק לזכות על חשבון המוסד לביטוח לאומי ב- 25% מהסכום המגיע למוסד לביטוח לאומי, אלא שבמקרה השלישי מותנית זכותו של הניזוק במתן הודעה למוסד לביטוח לאומי על הגשת תביעתו. זכאותו של הנפגע מוגבלת, אם-כן, לסכום שאותו רשאי המוסד לביטוח לאומי לגבות מן "הצד השלישי".

ב- ע"א 3045/07 {מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' רות מאיר ואח', תק-על 2010(3), 3310 (2010)} קבע בית-המשפט, כי הפיצוי שניתן לתלויים במסגרת תביעתם זו הוא פיצוי בגין נזקי התאונה, ובכללם, הפסד תמיכת המנוח שהיתה מתקבלת מתוך זכויותיו כנכה צה"ל. לכן יש לנכות מסך כל הפיצויים המגיעים לתלויים, כולל הפיצוי בגין אובדן תמיכת המנוח שנשתלמה מתוך זכויותיו כנכה צה"ל, את סך כל ההטבות הכספיות שצמחו להם בעקבות התאונה. הערעור נדחה.

ב- דנ"א 7454-09 {שושנה בכר נ' אברהם פוקמן, תק-על 2010(1), 12522 (2010)} העתירה לדיון נוסף התמקדה בהיבט אחד של פסק-הדין, הנוגע לאופן חישוב הניכוי של תגמולי הביטוח הלאומי מפיצויי הנזיקין שנקבעו בפסק-הדין.

בית-המשפט קבע, כי לפי סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, יש לנכות מסכום הפיצויים כל פיצוי שרשאי המוסד לביטוח לאומי לגבות מן הצד השלישי ומחברת הביטוח, ובכלל זה גם נכויות שהן תוצאה של התאונה, אף אם אלו לא נכללו בנכויות שנקבעו בבית-המשפט.

נקבע, כי זכות התביעה להשבה של המוסד לביטוח לאומי נגד המזיק נגזרת מעקרונות התחלוף {סוברוגציה}, לפיהם זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה, והמוסד לביטוח לאומי נראה כמי שנכנס בנעליו של הניזוק. מכאן מתעורר הצורך להעריך את הנזק שנגרם על-ידי המזיק ולנכות את החלק הזה מתגמולי הביטוח הלאומי.

בית-המשפט קבע למעשה שלושה שלבים לחישוב ניכוי התגמולים. בשלב הראשון, על בית-המשפט {על-ידי מומחים מטעמו} לקבוע את שיעור הנכות בגין מעשה העוולה ואת שיעור הנכות הכוללת של הניזוק. בשלב השני, בית-המשפט עומד על היחס שבין שתי הנכויות. ובשלב השלישי, מוכפל היחס שבין שתי הנכויות בסכום התגמולים המשתלמים על-ידי המוסד לביטוח לאומי. תוצאת ההכפלה היא הסכום אותו יש לנכות מן התגמולים.

{כאשר 37% מייצגים את אחוזי הנכות עקב התאונה שנקבעו במקרה הנוכחי, X מייצג את גובה הנכות הכללית לפי קביעת בית-המשפט, 427,831 ש"ח הוא סכום התגמולים, ו- Y מייצג את סכום הניכויים מתגמולי הביטוח הלאומי}.

בית-המשפט המחוזי יישם במקרה זה את הלכת עמר {רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2003(2), 1797 (2003)} כלומר הכפיל את סכום הקצבאות ביחס שבין הנכות עקב התאונה (20%) לבין הנכות הכללית (50%); שתי הנכויות - זו עקב התאונה וזו הכללית - הן לפי הערכת המומחית מטעם בית-המשפט. על-אף שבית-המשפט המחוזי יישם כאמור את ההלכה, טען המבקש, כי יש להתערב בפסק-הדין וזאת מן הטעם שקצבאות המוסד לביטוח לאומי חושבו לפי דרגת אי-כושר גבוהה יותר מאשר הנכות הרפואית. המבקש הציע לחשב את הניכוי לפי היחס שבין הנכויות התפקודיות.

בית-המשפט קבע, כי אין לקבל טענה זו. היא מבקשת לפרוץ את המסגרת האחידה שהותוותה בעניין עמר, ופותחת פתח מחודש להתחקות אחר שיקוליו של המוסד לביטוח לאומי, באופן המנוגד להגיונה של אותה הלכה.

הרציונל בבסיס ההלכה שנקבעה בפרשת עמר נעוץ בקשר הסיבתי שבין מעשה הנזיקין לבין הנכות שהוסבה בתאונה. תביעת נכות כללית מתבררת על-ידי המוסד לביטוח לאומי ללא קשר לתאונה מסויימת בה נפגע הניזוק. על-כן, בחוות-הדעת של רופאי הביטוח הלאומי לעניין שיעור הנכות של הנבדק אין הם נדרשים לשאלת הקשר הסיבתי שבין הנכות לבין מעשה הנזיקין.

בחלק מן המקרים, רופאי המוסד לביטוח לאומי כלל אינם מפרטים את החלק היחסי של הנכות הקשור לתאונה, אם בכלל. מטעמים אלה, בחר בית-המשפט בפרשת עמר שלא להסתמך על קביעות המוסד לביטוח לאומי, ותחת זאת, קבע כהלכה כי בית-המשפט, על-ידי מומחים מטעמו, יעריך את שיעור הנכות כתוצאה מהתאונה ולצידה את שיעור הנכות הכללית. הכפלת היחס בין הנכויות בסכום התגמולים קובע את שיעור הניכוי, המייצג את חלקה היחסי של התאונה מסך כל התגמולים המשולמים על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

לשיטת החישוב כפי שנקבעה בפרשת עמר, יש, לדעת השופטים שצעדו בעקבותיה, יתרונות מעשיים. יש בה כדי לייתר את הצורך להתחקות אחר השיקולים שעמדו ביסוד חוות-הדעת של רופאי המוסד לביטוח לאומי {במיוחד מקום בו חוות-דעתם אינה מתייחסת לקשר הסיבתי שבין הנכות הכללית ובין התאונה} ויש בה כדי להביא ליתר אחידות בקביעות בית-המשפט בשל העובדה שקביעת הנכות נעשית על-ידי בית-המשפט ולא בהסתמך על קביעות מומחי המוסד לביטוח לאומי שאינן מתייחסות, לקשר הסיבתי בין התאונה לנכות הכללית אשר עומדת במרכז ההליך המתברר בבית-המשפט. העתירה נדחתה.

הלכת עמר נבחנה גם ב- רע"א 805/06 {המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-על 2009(1), 4201 (2009)} שם הסוגיה שנדונה היא כיצד יש ליישם את הסכמי השיפוי בין חברות הביטוח לבין המוסד לביטוח לאומי, במקום שבו הנכות שבגינה משולמות גמלאות לנפגע אינה נובעת רק מן התאונה, אלא יש בה גם רכיבים שאינם קשורים לתאונה.

מסקנתן של הערכאות הקודמות שנדרשו לשאלה זו היתה אחת - והיא, כי יש ליישם בהקשר זה את הלכת עמר. בעניין עמר עסק בית-המשפט העליון בצלע אחרת במשולש היחסים הנדון. השאלה שם היתה אם במסגרת תביעת הפיצויים של הנפגע עצמו - תביעה נגד המזיק - יש לנכות את מלוא תגמולי המוסד לביטוח לאומי או שמא רק את מקצתם - בהתאם לשיעור היחסי של הנכות שנגרמה לנפגע עקב התאונה. בית-המשפט העליון פסק, כי הפתרון הראוי הוא הפתרון היחסי: "בחינת המסגרת הנורמטיבית המעצבת את זכות ההשבה של המוסד לביטוח הלאומי כלפי המזיק - הזכות לשיפוי בגין התגמולים ששולמו ושעתידים להשתלם למבקשת - מלמדת כי אין מקום לנכות את מלוא התגמולים שישתלמו במסגרת קצבת הנכות הכללית. בחשבון הניכוי יבואו אך ורק התגמולים המבטאים את הנכות שהוסבה בתאונה". דרך החישוב - כך נקבע - תהא כדלקמן:

את שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי אותם ננכה מתביעת הפיצויים, מקום בו לא יוחדו התגמולים למעשה הנזיקין נשוא המשפט, נשום, בכל מקרה, על-פי שיעור הנכות שנקבעה בבית-המשפט בגין מעשה העוולה. בית-המשפט חייב, במקרים כאלה, לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק, וזאת על-מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על-ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי החבות לפי ההסכם היא בגין גמלאות המשולמות לנפגע בתאונת דרכים, וזאת במקום שבו חברת הביטוח אחראית לפי הדין לפצות את הנפגע "מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע...". והדברים ברורים: ההסכמים בין חברות הביטוח לבין המוסד לביטוח לאומי באו להסדיר בדרך יעילה ועקבית את מערכת היחסים ביניהם ביישום סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אך הם לא נועדו להפוך את חברות הביטוח - למעין "מוסד לביטוח לאומי", קרי לחייבן לשלם למוסד לביטוח לאומי עבור גמלאות ששולמו על ידו בגין רכיבי נכות שאינם קשורים לתאונת-הדרכים {למשל, נכות קודמת מלידה או מחמת מחלה}. לשון ההסכם והגיונו מחייבים להותיר על כנה את דרישת הקשר הסיבתי בין תשלום הגמלה לבין תאונת הדרכים, ואין כל מקום לפרש את ההסכם אחרת. הערעורים נדחו.

ב- רע"א 8779/08 {המוסד לביטוח לאומי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2009(1), 4404 (2009)} בית-המשפט קבע, כי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, מקים זכות שיפוי רק בהתקיים תאונת דרכים שעילתה נעוצה בחוק הפיצויים. זו איפוא גם המסגרת התוחמת את זכות השיפוי לפי ההסכם שבין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח, ומקרה שבו חבותו של "הצד השלישי" כלפי הנפגע נובעת כל-כולה מחוזה הביטוח מצוי מחוץ למסגרת זו. בקשת רשות הערעור נדחתה.

11. הנפקות הקנויה לקיצור תוחלת חייו של נפגע, המקבל תגמולים מן המוסד לביטוח לאומי, על היקף השיפוי שזכאי לו המוסד לביטוח לאומי מכוח הסכם עם חברות הביטוח הנושאות באחריות לפצות את הנפגע בגין נזקיו בתאונה - העתירה התקבלה
ב- דנ"א 10114/03 {המוסד לביטוח לאומי נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2006(1), 252 (2006) ("הלכת אררט")} נדונה שאלת הנפקות הקנויה לקיצור תוחלת חייו של נפגע, המקבל תגמולים מן המוסד לביטוח לאומי, על היקף השיפוי שזכאי לו המוסד לביטוח לאומי מכוח הסכם עם חברות הביטוח הנושאות באחריות לפצות את הנפגע בגין נזקיו בתאונה.

בבית-המשפט המחוזי בירושלים, שם נדונה תביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה דיונית, לפיה תוחלת החיים של הניזוק היא כאמור בחוות-הדעת של המומחה הרפואי בהליך לפי חוק הפיצויים. בית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת המוסד לביטוח לאומי, לפיה בקביעת היקף השיפוי לפי ההסכם אין להביא בחשבון את חוות-דעתו של המומחה הרפואי בדבר הקיצור הצפוי בתוחלת חייו של הניזוק, אלא לבצע חישוב אקטוארי הנסמך על טבלאות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי.

לשיטתו, הצדדים להסכם התנו במפורש על הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, המקימה את זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי, וקבעו מראש נוסחה אוטומטית לפיצוי המוסד לביטוח לאומי בשיעורים מופחתים, הכל על-מנת לחסוך את הצורך בהתדיינות משפטית בכל תביעה בנפרד.
שיעורים מופחתים אלה - כך סבר בית-המשפט המחוזי - משקפים תמחור של זכות החזרה האוטומטית. בית-המשפט הטעים, כי "הנתבעת נטלה על עצמה את הסיכון המחושב כי במקרים מסויימים היא תיאלץ לשלם מעבר לסכום לו היא מחוייבת על-פי דין", ואולם, לדבריו, "סביר להניח כי לאורך השנים... הנתבעת, היא זו היוצאת נשכרת ורווח בידה כתוצאה מן ההסדר". בית-המשפט הדגיש כי חברת הביטוח היא גוף פיננסי, שיש בידיו להעריך את כדאיות ההסכם מבחינתו לאורך זמן, וכן, אם הוא חפץ בכך, לבטל את ההסכם ולהתקשר באחר תחתיו.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי השיגו המשיבות. בפסק-דינו של בית-המשפט העליון התהפכו היוצרות ובית-המשפט קבע, כי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי מעניק למוסד לביטוח לאומי זכות סוברוגציה, שמשמעותה, אפשרות לתבוע פיצויים ששולמו או ישולמו על ידו לניזוק בפועל בלבד. אשר להסכם - פסק השופט אור כי תכליתו הכללית היא להביא לפתרון מחלוקות עתידיות בין הצדדים ולהגיע להסכמה מראש כדי לחסוך התדיינויות בעתיד בכל תביעה ותביעה בנפרד.

"לב-ליבו של ההסכם" - לדידו - "הוא קביעת חובה חוזית על אררט לשלם את תביעות המוסד לביטוח לאומי המבוססות על גמלאות שמשלם וישלם המוסד לביטוח לאומי לנפגעי תאונות דרכים, תוך קביעת האחוז אשר על אררט לשלם מתוך סכום התביעה". הסדר זה מבוסס, לדברי השופט אור, על סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

בהידרשו לפרשנות המילולית של ההסכם - ובייחוד של המילים "שילם או משלם" הכלולות בו - מצא השופט אור כי המל"ל זכאי לקבל מחברת הביטוח אחוז מתוך הסכום אותו המוסד לביטוח לאומי שילם ועתיד לשלם בפועל, ולא אחוז מתוך סכום תיאורטי, בהתאם לתוחלת חיים קבועה.

השופט אור קבע איפוא כי מקום בו מוכח שתוחלת חיי הניזוק קוצרה, יש לקבוע את היקף השיפוי תוך התאמת היוון הגמלאות שישולמו בעתיד, כך שבמקום תוחלת החיים המשמשת ברגיל את המוסד לביטוח לאומי תבוא תוחלת החיים הצפויה.
על פסק-דין זה של בית-המשפט העליון הוגשה עתירה לדיון נוסף. בדיון הנוסף נקבע, כי שניים הם התנאים שבהתקיימם חבה חברת הביטוח לפצות את המוסד לביטוח לאומי: האחד, כי המוסד לביטוח לאומי "שילם או משלם... גמלאות לנפגע בתאונת דרכים"; והאחר, כי "החברה אחראית... לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים... בפוליסה שהיתה בת-תוקף בעת התאונה".

בהתמלא שני התנאים הללו, זכאי המוסד לביטוח לאומי לפיצוי בגין התגמולים ששילם. ואולם, כך קובע ההסכם, הזכאות אינה מתפרסת על התגמולים כולם, אלא על אחוז מסויים מהם. האחוז הקבוע מתוך הגמלאות - בענייננו מדובר על 55% - שלו זכאי המוסד לביטוח לאומי, בא תחת הזכאות המלאה לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

זהו ויתור משמעותי שהסכים לו המוסד לביטוח לאומי, בתמורה ליעילות ולוודאות הצומחת מסדרה מוסכמת כוללת, מראש, של כל התביעות העתידיות. אין מחלוקת כי ברגיל, בהתמלא שני תנאי הזכאות, חבותה של חברת הביטוח כלפי המוסד לביטוח לאומי נקבעת על-פי חישוב פשוט וקבוע, הנסמך על סכום הגמלאות ששילם המוסד לביטוח לאומי לניזוק עד מועד הדרישה, לו מתווסף סכום הגמלאות המהוון אותו ישלם המוסד לביטוח לאומי לניזוק בעתיד, כאשר לעניין אחרון זה, היוון הגמלאות העתידיות נעשה על-פי תקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח-1978, המביאות בחשבון תוחלת חיים ממוצעת של ניזוקים שונים. מתוך הסך המתקבל נקבע השיפוי לפי האחוז המופחת הקבוע בהסכם.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הבדל מהותי-משפטי - להבדיל מהבדל ראייתי-הוכחתי - בין מקרה שבו קוצרה תוחלת החיים והמוסד לביטוח לאומי אינו מודה בכך, לבין מקרה בו קוצרה תוחלת החיים והמוסד לביטוח לאומי מודה בכך.

אם יש נפקות לקיצור - יש ליתן לו ביטוי לכל אורך הדרך, ואם צריך, יש לקיים הליך משפטי על-מנת להכריע בטענות הסותרות בעניין זה. ואם אין נפקות לקיצור - גם קביעה זו צריכה לחול בכל המקרים. הן חברת הביטוח שטוענת לקיצור תוחלת החיים והמוסד לביטוח לאומי מסכים לעמדתה, הן חברת הביטוח שטוענת לקיצור תוחלת חיים והמוסד לביטוח לאומי אינו מסכים לעמדתה, זו וגם זו, חתומות על אותו ההסכם עם המוסד לביטוח לאומי. אם עומדת להן זכות לפי ההסכם להתחשב בקיצור תוחלת החיים, אין היא מותנית בטוב ליבו ובנדיבותו של הצד האחר, גם לא בהודאה מצידו או בהליך אחר המתנהל אצלו כגון קביעת נכות כללית. אולם זכות כאמור איננה עומדת לא לזו ולא לזו.

בית-המשפט קבע, כי התוצאה היא כי יש לקבל את העתירה, לבטל את פסק-הדין שניתן בערעור ולהשיב על כנו את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תביעות נגד צד שלישי - זכות לתביעה (סעיף 328 לחוק)