ביטוח זקנה וביטוח שאירים (סעיפים 238 עד 269 לחוק)

1. הדין
סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, קובע כדלקמן:

"238. הגדרות (תיקונים: התשנ"ו, התשנ"ו (מס' 2), התשס"א (מס' 6), התשס"ו (מס' 5), התש"ע (מס' 7), התשע"ד (מס' 6))
בפרק זה:
"אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא:
(1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;
(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על-פי פסק-דין של בית-משפט או בית-דין מוסמך או על-פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אישה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244;
"אלמן" - מי שהיה בן זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה, כל עוד יש עמו ילד או הכנסתו אינה עולה על הסכום המתקבל לפי פרט 1 של לוח ט', להוציא:
(1) מי שהיה בן זוגה פחות משנה, ואם הוא בן 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה;
(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטחת היה נפרד ממנה שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטחת;
בן זוג של מבוטחת שבשעת פטירתה היה עמו ילד שמלאו לו 18 שנים אך לא נתקיימו בו התנאים האמורים בפסקאות (2) ו- (3) של הגדרת "ילד", ייחשב כאלמן מהיום שבו נתקיים בילד תנאי מהתנאים האמורים;
"ילד" - ילד של המבוטח לרבות נכד שכל פרנסתו על המבוטח, ובלבד שנתקיים בהם אחד מאלה:
(1) לא מלאו להם 18 שנים;
(2) לא מלאו להם 20 שנים, ובלבד שעיקר זמנם מוקדש לסיום לימודים במוסד חינוכי על-יסודי או שהם שוחרים במסגרת קדם-צבאית של צבא הגנה לישראל;
(3) לא מלאו להם 24 שנים והם אחד מאלה:
(א) בשירות סדיר כמשמעותו בחוק שירות בטחון, למעט שירות צבאי לפי התחייבות לשירות קבע, ואולם לא יובא בחשבון, לעניין פסקה זו, שירות סדיר העולה על 36 חודשים;
(ב) (1) בת המשרתת בהתנדבות בשירות לאומי שאישר השר ובתנאים שקבע באישור ועדת העבודה והרווחה;
(2) בן המשרת בהתנדבות בשירות לאומי שאישר השר לפי פסקת-משנה (1) ובתנאים שקבע לפי הפסקה האמורה, בשינויים המחוייבים, ובלבד שמתקיימים לגביו שניים אלה:
(א) הוא יוצא צבא כהגדרתו בחוק שירות ביטחון, שקיבל פטור מחובת שירות ביטחון או שלא נקרא לשירות סדיר, לפי החוק האמור;
(ב) הוא קיבל אישור מאת השר או מי שהשר הסמיך לעניין זה, לשרת בשירות לאומי כאמור;
(3) משרת בשירות לאומי-אזרחי;
(ג) לומדים באחד ממסלולי העתודה שהוכרו בפקודות הצבא כהגדרתן בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, ושירותם הסדיר לפי חוק שירות בטחון נדחה עקב לימודיהם כאמור;
(4) לא מלאו להם 21 שנים והם משרתים בהתנדבות בשירות למטרה ציבורית או לאומית שאישר השר ובתנאים שקבע באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, תקופה שאינה עולה על 12 חודשים ושירותם הסדיר לפי חוק שירות בטחון נדחה עקב שירותם בהתנדבות כאמור;
(5) נמחקה;
והמונח הורה יתפרש בהתאם לכך; לעניין סימן ד' לפרק זה וסימן ח' לפרק ה' ייחשב כילד מי שנתקיימו בו התנאים האמורים בפסקאות (2) ו- (3) להגדרה זו, אף אם בשעת פטירת המבוטח לא היה בגדר ילד;
"הכנסה" - כפי שקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה.
"עקרת בית" - אישה נשואה, למעט עגונה, שבן זוגה מבוטח לפי פרק זה, שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית;
"אלמנה בת-קצבה" - אלמנה שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית הזכאית לקצבה לפי סעיף 132(1) עד (5) או לפי סעיף 252;
"עובד מבוטח", "עובדת מבוטחת" - מבוטח לפי פרק זה, למעט עקרת בית ואלמנה בת קצבה ולרבות עקרת בית ואלמנה שמשתלמת לה גמלה לפי פרק ט'."

2. "עקרת בית"
סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי המצוי בפרק י"א - ביטוח זקנה וביטוח שאירים, מגדיר מיהי "עקרת בית" לעניין פרק זה.

אישה נשואה, שאינה עגונה, שבן זוגה מבוטח בביטוח נכות שאינה עובדת או עובדת עצמאית תחשב ל"עקרת בית", אלא אם יחול לגביה איזה מהחריגים הבאים:

הראשון, קיומה של היסטוריה תעסוקתית בתקופה מסויימת שקדמה להגשת התביעה. השני, חיים בנפרד מבן הזוג. השלישי, זכאות לקצבת נכות בתכוף לפני הנישואים.

לא חל איזה מהחריגים האמורים, תחשב האישה ל"עקרת בית", וככל שיש לה לקות גופנית תחשב היא ל"עקרת בית נכה" ולא ל"נכה".

מתוך ההגדרות של "נכה" ושל "עקרת בית נכה" עולה אבחנה נוספת בין מבוטחת שהיא "נכה" לבין מבוטחת שהיא "עקרת בית נכה".

לגבי "נכה" המבחן המרכזי לזכאות בנכות כללית הוא "אי-הכושר להשתכר" מעבודה או ממשלח-יד.

במקרה של "עקרת בית נכה" המבחן הוא היעדר יכולת לבצע את עבודות משק הבית, שמכונה "אי-הכושר לתפקד" {עב"ל 56838-09-11 אירית שפרבר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(4), 461 (2014)}.

3. "אלמנה"
בכל הנוגע לקביעת מעמדה של אישה כ"אלמנה", אין זהות בין הקריטריונים על פיהם בית-הדין הרבני בוחן עניין זה, לבין הקריטריונים לבחינת מעמדה של המערערת "כאלמנה" על-פי הוראות חוק הביטוח הלאומי.

על-פי סעיף 238(2) לחוק הביטוח הלאומי, הקריטריון הקובע הוא חיים משותפים של האלמנה ובן הזוג שנפטר או תלות כלכלית של האלמנה בבן הזוג שנפטר, שבאה לידי ביטוי בחובת בן הזוג לשלם מזונות או בתשלום בפועל של מזונות או בזכאות האלמנה לקצבת תלויים בגין קצבאות ששולמו למנוח.

סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי מוגדרת "אשתו" לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עימו.

מכאן, שידועה בציבור של מבוטח היא "אלמנה" על-פי סעיף 238 רישא לחוק בהתמלא שני תנאים מצטברים: הראשון, בשעת פטירתו של המבוטח, היא היתה ידועה בציבור כאשתו. השני, בשעת פטירתו של המבוטח, היא גרה עימו.

באשר להכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" מדובר במבחן כפול:

ראשית, על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על רגש של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל.

שנית, עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים {דב"ע (ארצי) 37-6/97 ד"ר אליציה פוגל נ' "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של בע"מ, לב 372 (1999)}.

יש לייחס חשיבות ומשמעות לדברים אשר נאמרים על-ידי מבוטח בטפסי התביעה אותם הוא מגיש ובהודעותיו לחוקר, כך שמבוטח אינו אמור לשנות את העובדות בבחינת "תוכנית כבקשתך", על-מנת להתאים את העובדות לסוג הגמלה אותו הוא מבקש לקבל {עב"ל 4926-09-10 דורית פחימה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.3.201); עב"ל 28009-02-12 נאוה אטובי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(3), 1157 (2014)}.

ב- ב"ל (נצ') 32665-11-13 {נג'יב אבו שרקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.04.15)} דן בית-הדין בתביעה לתשלום קצבת שאירים וזאת בעקבות פטירת בעלה של התובעת.

המוסד לביטוח לאומי, החליט לדחות את התביעה בהתאם לסעיף 238(2) לחוק הביטוח הלאומי, משהתובעת אינה עונה על הגדרת "אלמנה".

לטענת התובעת, היא היתה נשואה למנוח משך 57 שנים, שבמהלכם המנוח חי איתה ועם אישה אחרת, אך מעולם לא עזב את הבית וזאת עד ליום פטירתו.

התובעת הוסיפה כי במהלך חמש השנים האחרונות לפני פטירתו של המנוח הוא התגורר עמה בלבד והפסיק להתגורר עם אישה אחרת וזאת, בין-היתר, בשל מחלתו.

המוסד לביטוח לאומי טען כי התובעת חיה בנפרד מהמנוח תוך שהפנה לאמור בסעיף 238(2) לחוק הביטוח הלאומי.

בכדי שהתובעת תוכר כאלמנה, יש להוכיח כי בחמש השנים האחרונות לפני פטירתו של המנוח, היא לא היתה נפרדת ממנו במשך שלוש שנים לפחות שבכללן 12 חודשים לפני מועד הפטירה.

בית-הדין קבע כי בשים-לב לעדויות השונות ומשלא הוכח לפני בית-הדין כי התובעת אכן חיה עם המנוח בתקופות המנויות בסעיף 238(2) לחוק הביטוח הלאומי, התובעת לא היתה אלמנתו של המנוח לצורך קבלת קצבת שאירים.
ב- ב"ל (חי') 51385-05-13 {סוהילה ג'הג'אה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.09.14)} עסק בית-הדין בתביעה לתשלום קצבת שאירים בהתאם לפרק י"א לחוק הביטוח הלאומי .

התובעת טענה כי יש לראותה כאלמנת המנוח. המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה מן הטעם שהתובעת חיה בנפרד מהמנוח בחמש השנים האחרונות לחייו ולא נפסקו לה מזונות.

בית-הדין קבע כי על-מנת שהתובעת תהא זכאית לקצבת שאירים, עליה להיות אלמנת המנוח, כהגדרתו בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת היתה נשואה למנוח בעת פטירתו, לכן מתקיים התנאי הקבוע בהגדרת המונח "אלמנה" בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי של מי שהיתה נשואה למנוח בעת פטירתו, ויש לראות בה אלמנה לעניין פרק י"א לחוק הביטוח הלאומי, בכפוף לכך שלא מתקיימים בתובעת איזה מהסייגים הקבועים בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי.

המחלוקת בין הצדדים נסבה על תחולת הסייג הקבוע בסעיף 238(2) לחוק הביטוח הלאומי, הכולל את היסודות הבאים: האלמנה היתה נפרדת מהמבוטח המנוח, תקופת הפרידה היתה לפחות במשך 3 מתוך 5 השנים האחרונות לחיי המנוח, ובכללם 12 חודשים אחרונים לחייו.

הנטל להוכיח יסודות אלו מוטל על המוסד לביטוח לאומי. ככל שהמוסד לביטוח לאומי מוכיח יסודות אלו, עובר הנטל לאישה להוכיח כי בעניינה לא התקיים היסוד הנוסף בסייג והוא שבמהלך תקופת הפרידה, האישה לא היתה זכאית למזונות מהמנוח לפי פסק-דין או הסכם, ולחילופין שהמנוח לא נשא בפועל במזונות האישה בשנה האחרונה לחייו.

די בכך שאחד מיסודות הסייג לא יתקיים על-מנת שניתן יהיה לראות באישה שהיתה אשת המבוטח בעת פטירתו, כ"אלמנה" לצרכי פרק י"א לחוק הביטוח הלאומי.

השאלה האם אישה חיה בנפרד מבעלה תיבחן באופן אובייקטיבי, כאשר ליסוד הכוונה אין חשיבות מכרעת, כאשר בני זוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך, והדבר נעשה לפי רצון אחד מבני הזוג או שניהם, מצביע הדבר בדרך-כלל על קיום פירוד.

עם-זאת, לא כל פירוד יוביל לשלילת זכויות אלמנה, שכן יש לקחת בחשבון את הנסיבות שהובילו לפרידה.

במקרה דנן התובעת היתה נפרדת מהמנוח כחמש שנים לפני פטירתו. כמו-כן, הוכח כי התובעת חיה בשיתוף עם המנוח בחודשיים האחרונים לחייו.

משכך אין לומר כי מתקיים בתובעת התנאי שבסעיף 238(2) לחוק של מגורים בנפרד בשנת חייו האחרונה של המנוח. די בכך שבחודשיים האחרונים לחיי המנוח התגוררו הוא והתובעת יחד, על-מנת שלא תהיה תחולה לסעיף 238(2) לחוק הביטוח הלאומי, המסייג את זכותה של "אלמנה" לקצבת שאירים.

עם-זאת, מעבר לדרוש דן בית-הדין בהתקיימות היסוד השלישי לסעיף 238(2) לחוק הביטוח הלאומי, שעניינו זכאות התובעת למזונות מהמנוח בתקופת הפרידה, בהתאם לפסק-דין או הסכם, או נשיאה בפועל של המנוח במזונותיה.

בית-הדין קבע כי התובעת לא היתה זכאית למזונות לאחר פרידתה מהמנוח לפי פסק-דין או הסכם בכתב, אך בחודשיים בהם התגוררו התובעת והמנוח יחדיו נשא הוא במזונות התובעת.

לאור כל האמור, פסק בית-הדין כי יש לראות בתובעת אלמנה לעניין סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי.

4. ידועה בציבור
חוק הביטוח הלאומי, בענפי הביטוח לעת זקנה, ביטוח שאירים וביטוח נפגעי עבודה, בא להגן מפני מחסור כלכלי שעלול לבוא עקב הפסקת הכנסות כתוצאה מפגיעה בעבודה, זקנה או מות המפרנס.

אין הוא בא להעניק זכויות לאדם באשר הוא קרוב משפחה של אחר, אלא למנוע, מחוג מוגדר של אנשים, סבל של מחסור בהפסק הכנסתם או הכנסת מפרנסת; אין הוא גם בא להסדיר יחסים בין אדם לרעהו, אלא בין הפרט והציבור הדואג לביטחונו הסוציאלי {דב"ע ל/19-0 המוסד לביטוח לאומי נ' רחל מנו, פד"ע ב, 72 ,77}.

כלומר, נקודת המוצא היא שלא די בקרבה למבוטח כדי להעניק לו זכויות, אלא צריך שלזכאי יגרם מחסור כתוצאה מאותו אירוע המזכה בגמלה.

בהקשר זה התעוררה השאלה, מה פירושו של המושג "ניהול משק בית משותף" המהווה מרכיב חשוב בסיווג בני זוג כידועים בציבור והאם מושג זה מחייב מגורים משותפים, חשבונות בנק משותפים ושיתוף מלא או חלקי בהוצאות ובהכנסות.

לכאורה, התשובה לכך צריכה להיות פשוטה. אם המונח "ידועה בציבור", למעשה, בא להשוות בין מעמדה של בת זוג מכוח נישואים למעמדה של בת זוג שלא מכוח נישואים, אזי איש לא יטיל ספק בכך, שדרך העולם היא, שבני זוג נשואים מתגוררים תחת קורת גג אחת, יש להם, בדרך-כלל, חשבונות בנק משותפים, והם שותפים, בדרך-כלל, בהוצאותיהם ובהכנסותיהם, או תורמים במידה שווה פחות או יותר ליחידה המשקית המשותפת.

אולם, היעדר מגורים משותפים לא ישלול בכל מקרה את סיווג בת הזוג כידועה בציבור {דב"ע מד/62-0 המוסד לביטוח נ' זהבה משעלי, פד"ע טז, 3, פד"ע טז 7}.
חוק הביטוח הלאומי עצמו מבחין בין "לינה" לבין "מעונו של אדם", וקובע בסעיף 36 לחוק הביטוח הלאומי שדי בנסיעה או בהליכה בין "מעונו של אדם" ובין "מקום בו הוא לן".

"לגור" במשמעות הרגילה בא לבטא קשר של אדם למקום מסויים, בין שאותו מקום הוא יישוב ובין שאותו מקום הוא מעין-דירה. הכל תלוי בהקשר הדברים.

קשר אחר, שונה לחלוטין, באה לבטא התיבה "לגור", עת אומרים שאישה פלונית "גרה עם" גבר אלמוני. כאן אין מדובר עוד בקשר בין אדם לדומם אלא לקשר בין בני-אדם חיים, על כל העולה מכך.

זאת-ואף-זאת, גם כשמדובר בקשר בין בני-אדם, משמעות שונה לתיבה "גור", עת אומרים שארבעה סטודנטים שכרו במשותף דירה וגרים בה - עדיין לא יאמרו שהם גרים אחד עם השני - ועת אומרים שפלוני גר באותו חדר עם אלמונית בדירה מסויימת.

את הדיבור היא "גרה עמו", בהקשר הדברים כאשר מדובר בהעמדת גבר ואישה למטרה מוגבלת בגדר "בני זוג" או "נשואים", יש לפרש בשים-לב למטרת המחוקק כ-Cohabitatio - {בלטינית} או Cohabit- {באנגלית}, למשמעות זאת, ורק למשמעות זאת, יכול היה להתכוון המחוקק.

מושג אחר, שיכול היה להשתמש בו המחוקק כדי ליתן ביטוי לכוונתו, קשה להעלות על הדעת, אלא אם היה משתמש בדיבור "חיים יחד", ודיבור זה בוודאי היה מעורר בעיות בתחומים רבים.

ענייננו אינו מחייב לעמוד על המשמעות, אשר לדיבור Cohabitatio במשפט.

התנאי שאישה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה, יכול וינתנו לו ביטויים שונים, בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים. אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר.

"גרה עמו" - תנאי פוזיטיבי מצטבר או תנאי נגטיבי:

מעצם המושג "ידועה בצבור", משתמעת בדרך-כלל, קוהביטציה.

אין זה משנה, שדווקא עת מדובר ב"ידועה בצבור", אותה קוהביטציה תמצא את בטויה, או את הדגש לבטויה, בנתונים אחרים מאשר עת מדובר בזוג נשואים כדין.

מכאן שהמילים "והיא גרה עמו", בקשר ל"ידועה בצבור", הן מיותרות אם רואים בהן תנאי חיובי מצטבר.

ישאל השואל מה רצה להשיג המחוקק במילים אלה? התשובה ברורה ופשוטה. עת מדובר בזוג נשואים כדין ממשיכה האישה להיות אשתו של הבעל והבעל ממשיך להיות בעלה של האישה אף אם מסיבה זאת או אחרת הם חיים בנפרד, או שאינם גרים "עם" השני.

במשמעות שניתנה לעיל, היינו הם במצב של Separatio; לענייננו אין זה משנה אם המשפט העברי מכיר בSeparatio- או שאינו מכיר בכך.

מה שהשיג המחוקק בהזדקקות למילים "והיא גרה עמו" הוא, שעת מדובר ב"ידועה בציבור" מצב של Separatio מפסיק את היות האישה "אשתו" מכוח היותה ידועה בצבור.

יחד-עם-זאת, ברור שצריך שיהיה בכך כדי לשלול את הקוהביטציה, ולא רק אחר הבטויים לכך.
נדגיש, כי גם בהיעדר "מחסור כלכלי" {כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית}, תיחשב הידועה בציבור כ"אלמנת פנסיונר", ככל שיוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית {דב"ע נג/7-6 אנה בטר נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, פד"ע כז, 135, 41}.

בתנאים מסויימים, היעדר תלות כלכלית לא תשלול בהכרח הכרה בבת זוג כידועה בציבור, ההכרעה בשאלה זו צריכה להיות מושתתת על-פי מכלול העובדות.

חיים משותפים אין משמעותם בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן זוג אחד על משנהו, ודאי לא בהכרח הגבר את האישה.

ידועה בציבור זכאית לקצבת שאירים כשם שאלמנה זכאית לה, בלי להוכיח שהגבר פירנס אותה.

השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי.

יצויין כי גם בהיעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תיחשב כ"'אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית {ע"ע 1016/00 טלינסקי נ' קרן הגמלאות המרכזית, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.06.01); ראה גם דב"ע ל/0-19 המוסד לביטוח לאומי נ' מנו, פד"ע ב' 72, 80; דב"ע נג/6-7 בטר נ' קרן הגמלאות המרכזית, פד"ע כ"ז 135, 141; וכן ראה דב"ע נ"ד/6-1 דר' מרטה אליאן נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, עבודה ארצי, כרך כז(2), 13}.

אומנם, ישנה הגמשה של הקריטריונים, אולם אין ויתור מוחלט על הדרישה לניהולו של משק בית משותף על-ידי בני הזוג כתנאי לסיווגם כידועים בציבור.
אישה שנתנה לאיש פלוני את אונה ואת עונתה, את מעשי ידיה ואת אהבת ליבה, שנשאה אותו בסבלו ועודדה אותו בצרתו - למה ייגרע חלקה, לעניין אותן טובות ההנאה הסוציאליות למיניהן, אך באשר אין בידה תעודת נישואין?

המדינה שוקדת על מתן זכויות אלו לאלמנות, לא באשר נישאו לבעליהן כדת וכדין, אלא באשר שכלו את מפרנסיהן, אם בפועל ואם בכוח, ובאשר רכשו להן כלפי מפרנסיהן אלה, בעמל כפיהן ובמסירות נפשן, זכויות שהמדינה מכירה בהן ודואגת למימושן.

לפי החוקים המקנים זכויות אלו, הרי אין הן תלויות לא בקיום דין פלוני ולא בקיום רישום פלמוני; הן מותנות בכך שאמנם חיה האישה עם אותו האיש תקופה ממושכת, ולהוכחת חיים משותפים אלה דייה בידיעת הציבור שהם כאילו בעל ואישה.

מוסד זה של הידוע בציבור חשוב הוא להשגת תכליות משפטיות שונות. פרופ' דניאל פרידמן עומד על-כך שמוסד זה הוא דוגמה מעניינת כיצד מושפעים מוסדות משפטיים מהתפתחותם של תהליכים חברתיים {ע"א 384/61 מדינת ישראל נ' רות סופיה פסלר, פ"ד ט"ז 102, 109 (1961); ד' פרידמן "הידועה בציבור בדין הישראלי", עיוני משפט ג' 459 (1973)}.

קיימות סיבות שונות לכך שבני זוג אינם נישאים. עיתים הסיבה כלכלית, כגון הפסקת תשלום פנסיה לאלמנה עם הינשאה, עיתים הסיבה היא מניעה חוקית להינשא, כגון, כהן וגרושה.

החשיבות העיקרית להכרה במוסד הידועה בציבור הוא בצורך להעניק טובות הנאה של בן הזוג לידועה בציבור.

מיהי ידועה בציבור? על היות אישה ידועה בציבור של פלוני יש ללמוד מהנסיבות. עובדות אלו יש להוכיח שכן, לא כל אישה שפלוני מקיים עמה יחסים מחוץ לנישואין היא ידועה בציבור {ע"ע 1016/00; ע"ע 1015/00; ע"ע 1017/00 טלינסקי ליובוב ואחרים נ' קרן הגמלאות המרכזית ואחרים, עבודה ארצי לג(17), 27 (21.06.01)}.

יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף.

היסוד הראשון, מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה. בכך נבדל הקשר הזה מחיי פילגשות, למשל, שבהם הגבר מקיים מאהבת או ידידה ועושה זאת בעיקר להשגת סיפוק מיני בחיק אישה, ואולי גם כמקום מקלט למתן פורקן לנפשו מחיי נישואין בלתי-מוצלחים ומדכאים; והאישה, הפילגש - אצלה תופש בדרך-כלל מקום נכבד מצבו החמרי ומעמדו החברתי של האיש המשמש לה פטרון וגומל חסדים, ותמורת זאת היא מעניקה לו את חסדיה הגופניים.

היסוד השני, הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים והאישה משמשת לו עקרת בית {ע"א 621/69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר, פ"ד כד(1), 617 (1970)}.

מגורים במשותף פירושו המהות, הכוונה לבלות בצוותא בחיי היום-יום. עוזרת בית המתגוררת בבית דרך קבע לשם עזרה במשק בית אינה נחשבת לחיה חיי שיתוף עם בעל הבית. מאידך אישה שפלוני בא לביתה כאל ביתו בכל עת שהוא מתפנה מעבודתו על-מנת לחלוק עם אותה אישה את ההפסקות בעבודה, את חוויותיו, הרי גם אם מסיבות שונות הלינה אינה משותפת, אין בכך כדי להצביע שלבני הזוג אין חיים משותפים - cohabitation. קנה המידה צריך שיהיה של כוונה לחיי שיתוף.

עצם היות אישה ידועה בציבור של פלוני תלויה בתכליתו של החוק הנדון, וזו תקבע לאור העובדות שיש להוכיחן תוך מתן פרשנות לעובדות לאור תכלית זו {ש' ליפשיץ, "נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור", עיוני משפט, כרך כה (מרץ, 2002), 741}.

הפסיקה נוקטת אמת-מידה גמישה המרחיבה את האפשרות להיחשב לידועים בציבור, והיא הקלה בדרישות הכניסה למצב המוכר כידועים בציבור, כך שצומצמו מאוד המבחנים הפורמליים הנדרשים לצורך זה {כגון הגדרת זמן מינימום של חיים משותפים.

במקביל, לא התקבלה הפרשנות שלפיה יש לדרוש שהציבור יחשוב שבני הזוג נשואים כדין. נוסף על-כך, הפסיקה אפשרה הקניית זכויות של ידועים בציבור גם כאשר אחד הצדדים נשוי {עב"ל 1169/01 אורה אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.05.04)}.

ב- ב"ל (ב"ש) 49847-07-12 {דלית בת אדם נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.07.14)} תבעה התובעת לקבלת תוספת קצבת שאירים אשר נדחתה לאחר שנקבע כי התובעת אינה הידועה בציבור של המנוח.

התובעת טענה כי התגוררה עם המנוח וניהלה עימו משק בית משותף. התובעת טענה כי ליוותה את המנוח עת חלה וסעדה אותו בבתי-החולים בהם אושפז, עד שנפטר. התובעת טענה כי תביעתה להכיר בה כידועה בציבור לצורך קבלת גמלת שאירים מקרן מקפת התקבלה.

המוסד לביטוח לאומי טען כי המנוח והתובעת לא קיימו משק בית משותף, והיה ביניהם הסדר כלכלי נוח, לפיו התובעת גרה בחדר נפרד, ובהתאם לכך קיבלה השלמת הכנסה כבודדת, כמו גם המנוח לא הצהיר בתביעותיו מול המוסד לביטוח לאומי כי יש לו בת זוג.
על יסוד הצהרות התובעת בעבר, לפיהן חיה ללא בן זוג, טען הנתבע כי אין לקבל כעת את גרסתה הסותרת הצהרות אלו.

השאלה בה הכריע בית-הדין היא, האם חייהם המשותפים של התובעת והמנוח השתכללו כדי בחיים של בני זוג או, כטענת המוסד לביטוח לאומי, הסדר כלכלי נוח.

בית-הדין קבע כי מעבר למגורים משותפים, וניהול משק בית משותף, היו לתובעת ולמנוח חיים משותפים, שבהם נראו השניים בציבור כבני זוג, וכך גם עשו כן בביתם.

בית-הדין ציין כי בתביעתה של התובעת להשלמת הכנסה, ציינה כי היא מתגוררת בגפה ובתביעות של המנוח לגמלת סיעוד ובהערכת תלות, לא ציין כי התובעת מתגוררת עימו.

בית-הדין קבע כי, התובעת הינה הידועה בציבור של המנוח לצורך קבלת השלמת קצבת שאירים.

ככל שהתוצאה של קביעה זו סותרת גמלאות שהתובעת קיבלה בעבר, עת הצהירה כי חיה בגפה, רשאי המוסד לביטוח לאומי לקזז את הקצבאות ששולמו שלא כדין מהתשלומים להם התובעת זכאית מכוח פסק-דין זה.

ב- ב"ל (יר') 30878-08-12 {ע.ש נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.07.14)} דן בית-הדין בשאלה האם התובעת היתה ידועתו בציבור של המנוח ממנו התגרשה, לצורך קבלת קצבת שארים.

התובעת והמנוח נישאו, ונולדו להם 4 ילדים. לאחר הנישואין החל המנוח להשתמש בסמים קשים, והשניים התגרשו. לאחר כ- 20 שנה נפטר המנוח.

לאחר פטירת המנוח, הגישה התובעת תביעה למוסד לביטוח לאומי להכרה בה כידועה בציבור של המנוח, אך תביעתה נדחתה. מכאן התביעה.

בית-הדין קבע כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כי היתה ידועה בציבור של המנוח 3 שנים טרם פטירתו, ולפיכך בדין נדחתה תביעתה לקצבת שארים מהמוסד לביטוח לאומי.
בית-הדין קבע כי זכאות של אלמנה לתשלום קצבת שאירים חודשית עם פטירת מבוטח נקבעה בסעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי.

בסעיף 238 לחוק מוגדרת "אלמנה" כמי שהיתה אשת המבוטח בשעת פטירתו. סעיף 1 לחוק קובע כי "אשתו", לרבות הידועה בציבור והיא גרה עמו.

המבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת השאלה האם מדובר בידועה בציבור הם שניים:

א. האם בני הזוג מנהלים מערכת זוגית אינטימית משותפת המעידה על-כך שביקשו לקשור גורלם זה בזו תוך מסירות ונאמנות, בבחינת קשר תמיד שיש בו מסימני היכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה כלשהי לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על-פי דין.

ב. האם מנהלים הם משק בית משותף כפועל יוצא של חיים משותפים ביחידה משפחתית, כמקובל ונהוג בין בעל לאישה.

השאלה בדבר הכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות והבחינה תיעשה על יסוד מכלול נסיבות העניין.

לגבי דרישת המגורים יחדיו פסק בית-הדין כי זו ראויה להתפרש במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו.
זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם-זאת יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף.

הגדרת המונחים "אשתו" ו- "ידועה בציבור" גמישה וצריך להתחשב בנסיבות החברתיות המשתנות, בנסיבות החיים ספציפיות של בני הזוג הנטענים, בגילם, נסיבותיהם המשפחתיות עברם הזוגי, מצבם הבריאותי וכן בקיומה של מניעה אובייקטיבית למגורים משותפים תחת קורת גג אחת בשל מחלה או אילוץ שאינו תלוי בבני הזוג.

עם-זאת, קבע בית-הדין כי העיקרון העובר כחוט השני הוא כי על בית-הדין להשתכנע בכוונה של בני הזוג לקשור את גורלם ולפעול מתוך מחוייבות הדדית מתמשכת זה כלפי זו.

כאשר מבוטח מצהיר שאין לו בן זוג במועד מסויים, ופחות משנה לאחר-מכן מציין כי יש לו בן זוג וכי זה היה בן זוגו גם במועד ההצהרה הקודמת, יש בכך להטיל ספק במהימנות המבוטח ומכל מקום הנטל על המבוטח להוכיח כי חל שינוי במצב הדברים.

קצבת שארים נועדה למנוע סבל בשל מחסור בשל פטירת הידוע בציבור.

בית-הדין קבע כי במקרה הנדון, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כי היתה ידועה בציבור של המנוח 3 שנים טרם פטירתו, ולפיכך תביעתה לקצבת שארים מהמוסד לביטוח לאומי, נדחתה כדין.

5. "נפרדת ממנו" מטעמים אובייקטיביים
ב- עב"ל 2953-09-10 {נעמי חגולי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2011(4), 1185 (2011)}, נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בתל אביב-יפו אשר דחה את תביעת המערערת לתשלום קצבת שאירים.

המערערת הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום קצבת שאירים, שנדחתה במכתב, בו הוחלט להכיר במערערת כידועה בציבור בלבד.

המערערת טענה, כי היתה נשואה למנוח וכי יש לה ילד משותף עימו. בנוסף, למערערת שני ילדים מנישואיה הראשונים.

לטענת המערערת היא והמנוח נישאו בנישואים אזרחיים בניו-יורק ובנוסף נישאו שם בקידושים פרטיים כדת משה וישראל.

עוד טענה, כי פקיד הרישום של משרד הפנים רשם אותה כאלמנה לאחר פטירת המנוח.

המערערת הסבירה בתביעתה, כי המנוח היה חולה והיה מרותק למיטתו עד לפטירתו.

עוד טענה המערערת בתביעתה, כי יש פסק-דין לתשלום מזונות כנגד המנוח עבור הבן המשותף.

בית-הדין האיזורי קבע כי המערערת לא היתה נשואה למנוח שכן לא תבעה מזונות עבור עצמה אלא עבור בנה בלבד, עוד קבע בית-הדין כי המערערת לא התגוררה עם המנוח בשנים האחרונות טרם פטירתו ומשכך לא התקיים בה התנאי המנוי בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי.

בערעורה טענה המערערת, כי בית-הדין קמא התעלם משתי ראיות שהוצגו בפניו המעידות על נישואיה של המערערת למנוח: האחת - אישור נישואים של העיר ניו-יורק; השניה - העתק מהכתובה המעידה על הקידושין הפרטיים בין בני הזוג.

המערערת הסבירה כי לא התגוררה עם המנוח בשנים האחרונות בשל מצבו הרפואי של המנוח שהלך והתדרדר, וכי המנוח חי בבתי-חולים שיקומיים מאז שובו לישראל, וצירפה אישורים הרפואיים המעידים על-כך.

משכך, לטענתה, מדובר ב"נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג" כפי שנקבע בפסיקה, המצדיקות זכאות לקצבת שאירים אף בהיעדרם של מגורים משותפים.

בית-הדין קבע כי על-סמך הראיות שהוצגו, המערערת והמנוח היו נשואים.

בית-הדין קבע כי לצורך בחינת השאלה האם היתה המערערת "נפרדת" מהמנוח, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם {כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה}, לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על-פי רצונו של אחד מבני הזוג.

במקרה הראשון, יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג כדי לקבוע אם אכן היה פירוד בין בני הזוג.

אף בנסיבות שכאלה יכול ובני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר, לדוגמה, בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל.

לעומת-זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג {דב"ע נב/0-69 אביבה ליאון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ד 458; עב"ל 1462/04 סימי ליב נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.10.05)}.

נוכח האמור הגיע בית-הדין לכלל מסקנה, כי יש להחזיר את התיק אל בית-הדין האיזורי, על-מנת שיבחן את טענותיה של המערערת לפיהן המנוח היה מאושפז עובר לפטירתו, וכי מגוריהם המשותפים של בני הזוג נמנעו מסיבה אובייקטיבית זו, וכן יבחן האם התקיימו בין בני הזוג סממנים אחרים לשיתוף, כגון ביקורים תכופים של המערערת אצל המנוח, נשיאה בהוצאות האשפוז וכיוצא באלו, המאפשרים הגדרתה של המערערת כאלמנתו של המנוח לצורך זכאותה לקצבת שאירים.

בשולי הדברים העיר בית-הדין, כי התנאי של זכאות למזונות מהמבוטח כאמור בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי לא התקיים במערערת, משהזכאות למזונות נקבעה עבור בנם המשותף, ולא עבור המערערת.

ב- ב"ל (יר') 50715-06-11 {סבטלנה דוחוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.09.13)}, דן בית-הדין בתביעה להכרה בתובעת כידועה בציבור של המנוח, לאחר שתביעתה לקצבת שאירים נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, מן הטעם שלא הוכח המבחן הכפול עליו נשענת הגדרת ידועים בציבור.

שני תנאים צריכים להתקיים בבת זוגו של מבוטח, שאינה אשתו, הטוענת להיותה אלמנה, האחד, שהיא ידועה בציבור כאשתו והשני, שהיא גרה עמו בשעת פטירתו.

הקביעה לפיה אישה היא ידועה בציבור צריכה להתבסס על תשתית עובדתית המעידה על קיום מערכת יחסים אינטימית המעידה על קשירת גורל ועל ניהול משק בית משותף.

המונח "משק בית משותף" יכול ללבוש פנים שונות אצל בני זוג שונים ולפיכך יש לבחון את מכלול נסיבות העניין ואת הכוונה שמאחוריהן.
לקביעת מעמד של ידועה בציבור, נדרשת תקופה בת שנה של חיים יחדיו. לתנאי זה יכולים להיות ביטויים שונים ולכן המכלול לפי נסיבותיו הוא שיקבע.

אי-מגורים באופן מלא ומתמשך מצביע על פירוד שעלול להביא לשלילת זכויות לקצבת שאירים, אלא אם הוא נושא אופי חלקי או זמני ומשתנה.

יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד, שאז יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג כדי לקבוע האם אכן היה פירוד, לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על-פי רצונו של אחד מבני הזוג, שאז ייחשב הדבר כפירוד.

כשמדובר בהכרה בבני זוג כידועים בציבור לצורך קבלת קצבת שארים, מקום בו הוכח שהיה שיתוף כלכלי בין בני הזוג, נטה בית-הדין להכיר בהם כידועים בציבור לצורך קבלת הקצבה, אף שלא התגוררו יחד.

העובדה שמבוטח אינו מוסר אמת בטפסים שהוא מגיש למוסד אין בה כדי למנוע קביעה עובדתית, המושתתת על מסכת ראייתית שנפרשת בפני בית-הדין, כי מצב הדברים הוא אחר ואף אין בה כדי להצדיק שלילת גמלת שאירים.

אם נמנע בעל דין מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ללא הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו.

בית-הדין קבע כי במקרה דנן התובעת היתה ידועה בציבור של המנוח ולפיכך היא בגדר אלמנתו לעניין זכאות לקצבת שארים. בין השניים שררו יחסים אינטימיים והם קיימו משק בית משותף במשך רוב תקופת הקשר ביניהם.

אין בעבודה שחדלו להתגורר יחד כחמישה וחצי חודשים עובר למותו, כדי לשלול את ההכרה בה כידועה בציבור.
בתובעת גם מתקיימת התכלית שביסוד קצבת השאירים, שכן היא מפרנסת יחידה של שני ילדים קטנים ועם מות המנוח נגדע מקור חיים מרכזי עבורה שאותו אמורה הגמלה למלא.

6. הכרה בידועה בציבור כאלמנה
ב- עב"ל (ארצי) 731/07 {לובוב קירשנר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.09.09)}, נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי לעבודה בתל אביב-יפו בו נדחתה תביעת המערערת להכיר בה כאלמנה על-פי חוק הביטוח הלאומי לצורך קבלת קצבת שאירים מהמוסד.

המערערת טענה בתביעתה למוסד לביטוח לאומי, כי היא זכאית לתשלום קצבת שאירים, שכן היתה ידועה בציבור של המנוח עד לפטירתו.

המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה הן בשל השיהוי בהגשתה, והן מן הטעם שבשעת פטירתו של המנוח לא היתה המערערת אשתו וגם לא היתה ידועתו בציבור כאשתו הגרה עימו. מכאן התביעה שהוגשה לבית-הדין האיזורי.

בית-הדין האיזורי בחן את עובדות המקרה על-פי שני התנאים שנקבעו בפסיקה לעניין זה: היות המערערת ידועה בציבור כאשתו של המנוח בשעת פטירתו, לפי המבחנים המקובלים לעניין זה; האם המערערת גרה עם המנוח בשעת פטירתו.

באשר למבחן הראשון הגיע בית-הדין האיזורי למסקנה, לאחר בחינת העדויות והראיות שהובאו לעניין זה, כי העובדה שהמנוח והמערערת הוגדרו על-ידי סביבתם כידועים בציבור, בילו יחדיו ונסעו ביחד לחו"ל, אינה הופכת את המערערת לידועתו בציבור של המנוח.

עוד נקבע לעניין זה, כי בני הזוג לא ניהלו משק בית משותף ולא היו יחידה משפחתית, שכן לא היה להם חשבון בנק משותף וכל אחד נשא בהוצאות ביתו.

כל אלו, והסכם הממון שנתחם בין המנוח למערערת, מעידים על כוונת בני הזוג להפרדה כלכלית מוחלטת ביניהם.

לגבי המבחן השני קבע בית-הדין האיזורי, כי אין חולק כי בני הזוג גרו בנפרד, וכי לא חיו חיים משותפים.

בית-הדין האיזורי לא קיבל לעניין זה את הטענה כי התגוררו בנפרד בשל רצונם להיות קרובים למקומות עבודתם, שכן גם לאחר שפרש המנוח לא עבר להתגורר עם המערערת.

לאור כל האמור לעיל - דחה בית-הדין האיזורי את התביעה.

בית-הדין הארצי קבע כי דין הערעור להדחות מהטעמים שדחה בית-הדין האיזורי את התביעה.

בית-הדין הוסיף וקבע כי ידועתו בציבור של מבוטח תחשב כ"אלמנה" לצורך סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי בהתמלא שני תנאים מצטברים: בשעת פטירתו של המבוטח, היא היתה ידועה בציבור כאשתו; בשעת פטירתו של המבוטח, היא גרה עימו.

ב- עב"ל 59/03 {סבן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 640 (29.02.04)}, המערערת ביקשה להיות מוכרת כידועה בציבור של אדם איתו ניהלה חיים משותפים, לצורך הכרה בזכותה לקבלת קצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין האיזורי לעבודה דחה את תביעתה של המערערת וקבע כי המערערת לא היתה הידועה בציבור של המנוח. זאת, משום שהמערערת והמנוח שמרו על דירותיהם הנפרדות, ומשום שבשנים האחרונות לחייו לא פירנס המנוח את המערערת. מכאן הערעור.

בית-הדין הארצי קבע כי בהתאם לגישה הגמישה הלומדת על פרשנות המשפט מתוך מציאות החיים, יש לקבוע כי המערערת היתה הידועה בציבור של המנוח.

בית-הדין הארצי קבע כי כאשר מדובר בזוג מתבגר ובקשר שני, סביר ונהוג שבני הזוג שומרים על דירותיהם הנפרדות.

כמו-כן, ידועה בציבור זכאית לקצבת שאירים כשם שאלמנה זכאית לה מבלי להוכיח שהגבר פירנס אותה.

יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המערערת היא "אלמנתו" של המנוח על-פי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, והיא שארה של המנוח לצורך קבלת קצבת שאירים.

ב- ב"ל (ב"ש) 24105-08-13 {סילביה אברבנאל נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.06.05)}, דן בית-הדין בתובענה שהוגשה לאחר שהמוסד לביטוח לאומי דחה תביעה לקצבת שארים אשר הגישה התובעת, בטענה כי התובעת אינה עונה על הגדרת "ידועה בציבור" בהתאם לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת הגישה את התביעה למוסד לביטוח לאומי, לאחר פטירתו של המנוח בטענה כי לאחר שבני הזוג התגרשו הם שבו לחיות יחד כידועים בציבור.

בית-הדין קבע כי כפי שעולה מחומר הראיות, התובעת והמנוח לא התגוררו יחד. בנוסף, עולה כי כל צד ניהל יחידה כלכלית נפרדת. השניים החזיקו בחשבונות בנק נפרדים, ולא היה ביניהם שום שיתוף כלכלי. כל אחד מהם התגורר בבית נפרד, ונשא בהוצאותיו בעצמו.
בית-הדין קבע, כי התובעת והמנוח התגרשו, אך לא חזרו לחיות יחד, וממילא לא הפכו להיות ידועים בציבור.

7. הכרה בקיבוץ כ"שאיר"
ב- עב"ל (ארצי) 201/06 {קיבוץ אשדות יעקב מאוחד נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.11.08)}, עלתה בפני בית-הדין הארצי שאלה בנוגע לזכויותיהם של קיבוצים המבקשים לקבל קצבת שאירים של אלמנים חברי קיבוץ, אשר נפטרו בטרם מומשה זכאותם לקצבה זו.

הערעור נסוב כנגד החלטתו של בית-הדין האיזורי, אשר דחה את תביעת המערערים להגדרתם כ"שאירים" של חבריהם האלמנים אשר הלכו לעולמם.

סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי, קובע את זכאותם של שאירי מבוטח לקצבת "שאירים".

סעיף 238 לחוק מגדיר אלמן כמי שהיה בן זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה, כל עוד יש עימו ילד או הכנסתו אינה עולה על הסכום המתקבל לפי פרט 1 של לוח ט'.

לפי פרט 1 של לוח ט', תקרת ההכנסה היא 57% מהשכר הממוצע במשק.

זכאותו של אלמן לקצבת שאירים לפי סעיף 252 לחוק מותנית בכך שיש עימו ילד או שהכנסתו אינה עולה על 57% מהשכר הממוצע במשק.

תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת הכנסה בביטוח זקנה ושאירים), התשל"ז-1976 {להלן: "התקנות"} קובעת את זכאותו של חבר קיבוץ או מושב שיתופי לקצבת שאירים, כאשר חבר קיבוץ או מושב שיתופי העובד מעל לעשרים וארבע שעות בשבוע, נחשב כמי שמשתכר מעל 57% מהשכר הממוצע במשק ולכן אין הוא זכאי לקצבת שאירים.

על-פי סעיף 306(א) לחוק הביטוח הלאומי רשאי חבר קיבוץ או מושב שיתופי להעביר את הגמלה לה הוא זכאי לקיבוץ או למושב שיתופי.

תקנה 5א לתקנות קובעת חזקה חלוטה כי הכנסתו של אלמן, חבר קיבוץ או מושב שיתופי, עולה על הסכום הקבוע בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, ומשמעותה היא שלילת זכאותו לקצבת שאירים, זולת אם התקיים בו התנאי שהיה עימו ילד כהגדרתו בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי.

תקנה 5א לתקנות הושעתה לתקופה של שנתיים ולאחר-מכן בוטלה למפרע מיום 01.06.99, כך שהוראותיה לא חלות על חברי קיבוץ ומושבים שיתופיים שהיו אלמנים לאחר מועד זה {01.06.99}.

כלומר, אלמן חבר קיבוץ או מושב שיתופי זכאי לקצבת שאירים, אם מתקיימים בו התנאים לזכאות על-פי החוק.

אלמנים חברי הקיבוצים המערערים הגישו למוסד לביטוח לאומי תביעות לקבלת קצבת שאירים.

המוסד לביטוח לאומי דחה תביעות אלה ובעקבות כך הגישו המערערים תביעות לבית-הדין האיזורי.

בית-הדין האיזורי קבע כי לא ניתן להגדיר את המערערים (הקיבוצים) כ"שאירים" לפי סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי, הואיל והם מהווים רק צינור לקבלת כספים מהמוסד לביטוח לאומי.
אשר לאלמנים שהגישו תביעה לקצבת שאירים אך נפטרו לפני שזכאותם התגבשה ובטרם בוטלה תקנה 5א לתקנות, אין המערערים יכולים להיחשב כ"שאיריהם" היות ואין מקום להעניק זכות תביעה למי שאינו זכאי לה על-פי דין.

אשר לאלמנים אשר הגישו תביעה לקצבת שאירים לאחר ביטול תקנה 5א לתקנות ונפטרו בטרם הספיק המוסד לביטוח לאומי להעביר את הגמלה לה היו זכאים, על המוסד לביטוח לאומי לפעול בעניינם כאמור בסעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי, ככל שקיימים להם שאירים.

אם לא נותרו "שאירים", אין המערערים זכאים לקבלת הקצבה ודין תביעתם להידחות.

ביטול תקנה 5א לתקנות למפרע, יצר שלוש קבוצות של אלמנים חברי קיבוצים אשר קיים שוני מהותי ביניהן.

להלן הקבוצות שנוצרו:

אלמנים חברי קיבוץ שלא הגישו תביעות לקצבת שאירים ונפטרו לאחר 01.06.99 {להלן : הקבוצה הראשונה}.

אלמנים חברי קיבוץ, אשר הגישו תביעה לקצבת שאירים אך נפטרו לפני 24.09.03, בטרם כניסתה לתוקף של הוראת השעה המשעה את תקנה 5א לתקנות {להלן: הקבוצה השניה}.

אלמנים חברי קיבוץ אשר הגישו תביעה לקצבת שאירים לאחר כניסתם לתוקף של הוראת השעה או התיקון, אך נפטרו לפני שעניינם נבחן לגופו על-ידי המוסד לביטוח לאומי {להלן: הקבוצה השלישית}.
בית-הדין הארצי בחן את שאלת זכאותם של חברי כל אחת מקבוצות האלמנים לקצבת שאירים.

לקבוצה הראשונה משתייכים כאמור חברי קיבוץ אשר היו אלמנים לאחר מועד ביטולה למפרע של תקנה 5א ונפטרו בלא שהגישו תביעה לקבלת קצבת שאירים מהמוסד.

בית-הדין הארצי קבע כי כלל בסיסי הוא כי זכאות לגמלה מכוח חוק הביטוח הלאומי מותנית בהגשת תביעה למוסד לקבלת הגמלה.

בקשר לכך קובע סעיף 259(א) לחוק הביטוח הלאומי כי "כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים-עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה".

מכאן קבע בית-הדין הארצי כי בלא תביעה ובלא בדיקתה ואישורה, לא קמה זכות לפי החוק, משלא הגישו חברי הקבוצה הראשונה את תביעתם למוסד לביטוח לאומי, לא היו זכאים לקבלת הגמלה.

בניגוד לחברי הקבוצה הראשונה, חברי הקבוצה השניה הגישו תביעתם לגמלה למוסד לביטוח לאומי, אך תביעתם הוגשה במצב החקיקתי הקודם שעה שתקנה 5א לתקנות עדיין היתה בתוקף.

לטענת המוסד לביטוח לאומי, השעיית תקנה 5א לתקנות וביטולה נעשו לאחר שחברי קבוצה זו נפטרו, כך שלא ניתן להכיר בזכאותם לגמלה לאחר פטירתם, אף אם תוקף ביטול התקנה נעשה למפרע.

בית-הדין הארצי קבע כי אין לקבל טענה זו של המוסד לביטוח לאומי, שמשמעותה שלילה חלקית של תוקפו הרטרואקטיבי של התיקון.

במקרה הנדון באופן החורג מהכלל הרגיל לפיו תוקף תיקון דבר חקיקה הוא מיום התיקון ואילך, נקבע בתיקון מיום 03.02.05 כי תוקף התיקון הוא רטרואקטיבי, מיום 01.06.99.

בית-הדין הארצי קבע כי יש לתת תוקף לקביעה בתיקון כי תוקפו רטרואקטיבי ליום 01.06.99, ולדון בעניינם של האלמנים חברי הקבוצה השניה על-פי המצב המשפטי שלאחר התיקון, שכן הוא המצב המשפטי שהיה בתוקף בעת פטירתם, לאור הקביעה כי תוקף התיקון הוא רטרואקטיבי.

לפיכך, קבע בית-הדין הארצי כי יש להכיר בזכאותם הסוציאלית של חברי קבוצה השניה לקצבת שאירים, בכפוף לבדיקה פרטנית של זכאות כל אחד מחברי הקבוצה, והחלטות הגורם המוסמך על עצם הזכאות ושיעורה.

לקבוצה השלישית משתייכים אלמנים חברי קיבוץ אשר הגישו תביעה לקבלת קצבת שאירים והיו בחיים בעת כניסתה לתוקף של הוראת השעה או התיקון, ונפטרו בטרם נבחן עניינם על-ידי המשיב.

בנוגע לקבוצה זו מסכים המוסד לביטוח לאומי, כי יש להחיל עליהם את המצב המשפטי הקיים בעקבות ביטול תקנה 5א לתקנות.

היינו, להכיר בזכאותם הפוטנציאלית לקצבת שאירים. כאמור, הכרה זו מותנית בבדיקה פרטנית של המצב העובדתי של כל אחד מחברי הקבוצה ובהחלטה מתאימה של הגורם המוסמך לגבי עצם הזכאות ושיעורה.

בית-הדין הארצי קבע כי הואיל וחברי הקבוצה השניה והקבוצה השלישית נפטרו לאחר שהיו זכאים בחייהם לגמלת שאירים מכוח ביטול תקנה 5א לתקנות למפרע והגישו תביעה בטרם נפטרו, מתעוררת בעניינם שאלה בדבר זהות הזכאי לקבל את הגמלה במקומם.

הזכות לגמלה אינה עוברת כירושה לפי סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי, אך לגבי זכאי לגמלה שנפטר בטרם קיבל את המגיע לו קובע סעיף 308 לחוק הביטוח לאומי כי חוב הגמלה ישולם לשאיריו של הזכאי.

בית-הדין הארצי קבע כי הקיבוץ אינו בגדר "שאיר" של חברו שנפטר, לא זכאים המערערים לקבלת הגמלה של חברי הקבוצה השלישית - לאחר שתאושר - מכוח סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי.

אולם, יכולה לקום לקיבוצים המערערים זכות לקבלת הגמלה שהגיעה לחברי הקבוצה השניה והקבוצה השלישית מכוח שתי אפשרויות אחרות והן:

מכוח סעיף 306(א) לחוק הקבוע כי "היה הזכאי לגמלה, או האדם שבעדו היא משתלמת, חבר קיבוץ או חבר מושב שיתופי, תשולם הגמלה, לפי בקשתו, לידי מזכירות הקיבוץ או המושב השיתופי, לפי העניין".

לפי זה, קבע בית-הדין הארצי כי אם יציגו המערערים הוראה או בקשה כחוק של מי מאלה שהוכרה זכאותם להעביר את גמלת השאירים לקיבוץ, או אם קצבת הזקנה שולמה בפועל לקיבוץ בתקופת חייהם, על המוסד לשלם את הגמלה - לאחר שיכיר בזכאות לה - לידי הקיבוץ.

וכן מכוח סעיף 309 לחוק הביטוח הלאומי הקובע כי "זכאי לקצבה לפי פרקים ה', ט' או י"א, שנפטר בלי שגבה את מלוא הקצבה המגיעה לו ובלי שהשאיר אחריו שאירים או תלויים, ישולם למי שיוכיח, להנחת-דעתו של המוסד, שסיפק לזכאי בשנה האחרונה לפני הפטירה מצרכים או שירותים שהיו חיוניים לו ולא שולם בעדם, סכום שלא יעלה על סכום הקצבה בעד ששת החודשים האחרונים לפני הפטירה".

לפי הוראה זו, קבע בית-הדין כי על המערערים להוכיח כי סיפקו לזכאי בשנה שטרם פטירתו "מצרכים או שירותים שהיו חיוניים לו".

8. "ילד"
ב- עב"ל 45974-06-11 {המוסד לביטוח לאומי נ' ילנה אלפרין, תק-אר 2012(3), 628 (2012)}, נדונה הגדרת המונח "ילד" בערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בתל אביב, בו התקבלה תביעת המשיבה לגמלת הבטחת הכנסה חרף היות בנה בעל רכב.

התביעה התקבלה מהטעם שהמשיבה "הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה שפרנסת בנה אינה מוטלת עליה וודאי שלא כל פרנסת בנה, ולכן הבן, שהיה בן 17 עת רכש את הרכב אינו נכלל בהגדרת "ילד" כמשמעותו בסעיף 9א לחוק הביטוח הלאומי".

בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, התשכ"א-1980 {להלן: "חוק הבטחת הכנסה"} מוגדר "ילד" לעניין אותו חוק כדלקמן:

" "ילד" - כל אחד מאלה:
(א) ילד כמשמעותו בהגדרה "ילד" בסעיף 238 לחוק הביטוח."

בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, מוגדר ילד כדלקמן:

" "ילד" - ילד של המבוטח לרבות נכד שכל פרנסתו על המבוטח, ובלבד שנתקיים בו אחד מאלה:
(1) לא מלאו להם 18 שנים."
בית-הדין האיזורי קבע בפסק-דינו קביעה עובדתית, כי אין כל פרנסתו של בנה של המשיבה עליה.

לפיכך מסקנתו של בית-הדין האיזורי היתה, כי אין הוא בגדר "ילד" כמשמעו בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי ואשר-על-כן אין הוא גם בגדר ילד כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה.

לאור-זאת נפסק כי עובדת היות הילד בעל רכב הרשום על שמו, אינה מונעת זכאות אימו המשיבה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה.

המוסד לביטוח לאומי ערער על פסק-הדין בטענה שטעה בית-הדין קמא בקובעו, כי על-אף שחלה הגדרת "ילד" בבנה של המשיבה, והוכח כי בבעלותו רכב הוא אינו נחשב "ילד" מאחר והמשיבה הפריכה את החזקה, כי הוא סמוך לשולחנה.

המשיבה מנגד סמכה טיעונה על פסק-דינו של בית-הדין קמא והוסיפה על-כך טיעון כללי שנגע לזכאות לגמלה של עושי שימוש ברכב.

בית-הדין הארצי קבע כי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי מבחין ולא בכדי, בין ילד של מבוטח לנכד של מבוטח.

אך ורק לגבי נכדו של מבוטח קיימת הדרישה שכל פרנסתו של מבוטח תהא עליו על-מנת שהוא ייחשב לילדו למרות שאין הוא אביו.

על ההורים מוטלת חובה שבדין לדאוג "לפרנסת" ילדם. פרנסה משמעה לעניינינו לשאת בהוצאות גידולו, בריאותו, חינוכו וצרכיו של הילד.

חובה כללית זו אינה מוטלת על מי שאינו אביו או אמו של הילד. משום חובה זו שבדין - משולמת במקרים המתאימים להורים המגדלים את ילדם גמלה או תוספת גמלה בגינו, על-מנת להקל עליהם את עול הוצאות פרנסתו כאמור.

לקיום אותה תכלית ועל-מנת לאפשר תשלום תוספת גמלה למבוטח בעד ילד שהוא דואג לפרנסתו למרות שאין הוא אביו או אמו - נכלל בהגדרת "ילד" גם "נכד" - "שכל פרנסתו על המבוטח" שהוא סבו.

הוצאה מהגדרת "ילד" שהוא בנו של המבוטח, את אותו ילד שאין הוריו נושאים בכל פרנסתו - תפגע בזכאותם לקבל בגינו את כל תוספות הקצבה שמנינו לעיל וגמלאות נוספות מעבר לאלה שנמנו.

9. אישה נשואה שאינה עובדת
ב- ב"ל 25520-01-14 {ריטה דאימן נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.06.15)}, קבע בית-הדין כי הוראות פרק י"א לחוק הביטוח הלאומי חלות על עובדים מבוטחים, ואינן חלות על אישה נשואה שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית, המבוטחת לפי סימן ג' לפרק י"א לחוק הביטוח הלאומי, בלבד.

10. "משתכרת" או "עקרת בית נכה"
ב- ב"ל (ת"א) 36057-09-11 {חנה גרוסנס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 20508 (2015)}, הוגשה לבית-הדין תביעה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי לבחון את זכאותה של התובעת לקצבת נכות כ"משתכרת" ולא כ"עקרת בית" על-פי הוראות סעיפים 195 ו- 238 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת חולה במספר מחלות. למרות מצבה הרפואי עבדה התובעת משך השנים בעבודות שונות פרקי זמן שונים.

התובעת הגישה תביעה לקצבת נכות כללית למוסד לביטוח לאומי, אך תביעתה נדחתה בנימוק של היעדר סף רפואי נדרש להגדרתה כ"עקרת בית נכה".

התובעת ערערה על החלטת המוסד לביטוח לאומי ובעקבות דיון בערעור נקבעה דרגת אי-כושר בשיעור 65% כעקרת בית.

מטענות התובעת עולה שעל-פי דיווחי מעסיקים, התובעת עבדה במשך 3 שנים סך-הכל 25 חודשים לפרקים.

בית-הדין קבע כי יש לבחון האם התובעת עבדה 24 מ- 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה.

התובעת עבדה 23 חודשים מתוך 48 החודשים שקדמו ליום הגשת התביעה וביקשה להחשיב את "פדיון ימי החופשה" ששילם לה מעסיקה כימי עבודה, בין השאר משום שלו היתה ערה לחשיבותם לא היתה פודה את ימי החופשה אלא היתה יוצאת לחופשה בפועל דבר שהיה מוביל לניתוק יחסי העבודה מאוחר יותר ומקים לה זכאות לקצבת נכות כעובדת.

בית-הדין קבע כי לא ניתן לקבל טענה זו ועל-כן התובעת הינה "עקרת בית נכה".

ב- ב"ל (ת"א) 47566-07-13 {רחל (חלי) מירון נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.15)}, דן בית-הדין בשאלה, האם יש להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח בעת פטירתו, וכפועל יוצא, האם היא זכאית לקצבת שארים בהתאם לתביעתה.

התובעת, היתה ידועה בציבור של המנוח, בתקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים.

הנתבע הכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח, במהלך התקופה בה התגוררו המנוח והתובעת יחד, תחת קורת גג אחת.

בתקופה האחרונה לחייו של המנוח, הוא חלה במחלת הסרטן והפך אלים כלפי התובעת. כתוצאה מכך, הגישה התובעת תלונה במשטרה נגד המנוח ופנתה לקבלת צווים להגנתה ולהרחקתו.

בעת פטירת המנוח, לא התגוררו התובעת והמנוח תחת אותה קורת גג.

תביעתה של התובעת לקצבת שאירים נדחתה, בטענה כי לא היתה ידועה בציבור של המנוח בשעת פטירתו ולא היתה אשתו, ולפיכך אינה עונה על הגדרת "אלמנה", לפי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת טענה כי חייתה כבת זוגו וידועתו בציבור של המנוח והיא זכאית לקבל את כל הזכויות הנובעות ממעמד זה.

לטענתה, בשל מחלתו של המנוח והתרופות שנטל, התדרדר מצבו הנפשי והוא החל לנהוג כלפיה באלימות שסיכנה את חייה.

לפיכך, לא התגוררה עמו עוד עד לפטירתו של המנוח. עם-זאת, נותרה ידועה בציבור של המנוח ושמרה עמו על קשר. בני הזוג אף תכננו ללכת לטיפול זוגי, והדבר לא הסתייע בשל פטירת המנוח.

המוסד לביטוח לאומי טען, כי התובעת לא היתה ידועתו בציבור של המנוח בעת פטירתו. משך כשנה וחצי טרם פטירתו של המנוח התובעת לא התגוררה עמו ולא ניהלה עמו משק בית משותף. התובעת לא המציאה כל ראיות לניהול משק בית משותף. לפיכך, אין התובעת זכאית לקצבת שארים.

במסגרת סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי נקבעה הגדרת המונח "אלמנה", לעניין קצבת שארים, כ"מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו". אין חולק, כי התובעת לא נישאה למנוח.

סעיף 1 לחוק הביטוח לאומי, מרחיב המונח "אשתו" לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו.

בית-הדין קבע כי בהתאם לחוק נדרשת הכרה במעמד כידועה בציבור כאשתו של המבוטח וכן נדרש כי היא תתגורר עמו בעת פטירתו.

בית-הדין קבע כי הגדרת ידועים בציבור הינה הגדרה משפטית ולא הגדרה מילולית. בני זוג הידועים בציבור הינם כאלה, כל עוד מתקיים בהם המבחן הכפול.

המבחן הסובייקטיבי של רצון לקשירת חיים יחדיו. וכפועל יוצא ממנו המבחן האובייקטיבי של ניהול משק בית משותף.

אין חולק כי התובעת היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח בתקופות מסויימות, ואף הוכרה על-ידי הנתבע ככזו, אולם לא התגוררה עם המנוח תחת קורת גג אחת משך תקופה של כשנה וחצי שקדמה לפטירתו.

בקשר לשאר הזמן, התובעת לא הציגה כל מסמך המעיד על חיים משותפים.

התובעת הסבירה, כי בשל האלימות בה נקט כלפיה המנוח, ומצבו הנפשי הקשה, לא יכלה להמשיך ולהתגורר עמו בתקופה שקדמה לפטירתו.

בית-הדין קבע כי כי המנוח והתובעת לא היו ידועים בציבור כבני זוג ערב פטירת המנוח, נוסף לכך שלא התגוררו זה עם זו.

11. פירוד עקב אלימות
ב- ב"ל (ת"א) 27538-06-13 { א' מ' ה' נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.15)}, דן בית-הדין בתביעה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות את תביעת התובעת לקצבת שאירים בשל כך שסמוך לפטירת המנוח לא היתה "ידועה בציבור כאישה המתגוררת עם המבוטח" ועל-כן אין היא אלמנתו.

השאלה שהכריע בה בית-הדין היא האם פרידת הצדדים הפכה לפרידה של קבע, או האם הקשר בין המנוח והתובעת לאחר הפירוד עולה לכדי קשר זוגי בין ידועים בציבור המקנה לתובעת זכות לקצבת שאירים.

המנוח והתובעת חיו חיי שיתוף, נולדו להם שתי בנות, אותן גידלו יחדיו, הבנות נשאו את שם משפחתו של המנוח.

התובעת והמנוח מעולם לא נישאו, בתעודת הזהות רשומה התובעת כרווקה ואילו המנוח רשום כגרוש, יחד-עם-זאת לאחר הולדת הבנות הוסיפה התובעת את שם משפחתו של המנוח לזה שלה.

התובעת והמנוח התגוררו תחילה בדירה בבעלות התובעת ולאחר מספר שנים עברו בני המשפחה להתגורר בדירה אחרת בבעלות התובעת.

לאורך כל שנות חייהם המשותפים החזיקו בני הזוג בחשבונות בנק נפרדים. התובעת היתה המפרנסת העיקרית והתובע מסר מעת לעת סכומי כסף לקופה משותפת או לבנותיהם.

אין מחלוקת כי במשך השנים היו השניים ידועים בציבור, לטענת המוסד לביטוח לאומי היו בני הזוג ידועים בציבור עד שנת 2007 ואילו לטענת התובעת היו ידועים בציבור עד לפרידתם במהלך 2009 ושוב משנת 2011 אז שבו והיו לזוג כפי שיפורט להלן.

כתוצאה מהתקפי אלימות של המנוח, הסכימו התובעת והמנוח כי הוא יעבור להתגורר לבדו בדירה בבעלות התובעת, כאשר מאוחר יותר נמכרה דירה זו והמנוח רכש תחתיה דירה שנרשמה על שמו בלבד.

בשנת 2010 התלוננה התובעת במשטרה בעקבות איומים ואלימות מצד המנוח. למנוח ניתן צו הרחקה מהתובעת.

בית-הדין קבע כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור משך שנים רבות. התובעת זכאית לקצבת שארים בין אם בשל כך שהתובע חי עמה סמוך לפטירתו, וזאת למרות הליכי הפירוד שערכו שנתיים קודם לכן, ובין אם בשל כך שאלימות המנוח היא שהובילה לפירוד החלקי בין בני הזוג.

בית-הדין קבע כי על-פי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, הידועה בציבור כאשתו של מבוטח תהיה בגדר "אלמנה" בהתמלא שני תנאים מצטברים:

הראשון, בשעת פטירת המבוטח היה היתה ידועה בציבור כאשתו, השני, בשעת פטירת המבוטח היא גרה עמו.

בית-הדין קבע כי את המונח "גרה עמו" יש לפרש באופן שממלא את תכלית החוק הסוציאלי. כאשר מה שקובע הוא מכלול הנסיבות ולא פרט זה או אחר.

לעניין פרידה בשל אלימות מצד המנוח, נפסק כי כשם שפרידה בשל מחלה או אישפוז אינה שוללת את הזכאות לקצבת שאירים, גם פרידה עקב התנהגות אלימה של הזכאי לגמלאות שנפטר אינה יכולה לשלול את הזכאות לקצבת שאירים. תוצאה לפיה נשללת זכאות התובעת לגמלאות משמעותה שהתובעת נענשת פעמיים בשל אלימות בעלה המנוח.

התובעת והמנוח היו ידועים בציבור משך שנים רבות, ונולדו להם שתי בנות. הפירוד בינם התרחש על רקע אלימות המנוח, שהיה הלום קרב. התובעת הוכיחה כי המנוח גר עמה גם לאחר הפירוד ביניהם, לכל הפחות התגורר באופן חלקי.

בית-הדין ציין כי הספק פועל לטובת התובעת כך שגם אם מגורי השניים יחד לא היו מלאים, הרי שהתובעת זכאית מכוחו של הספק להכרה כ"ידועה בציבור שגרה עמו".

יתרה-מזאת, גם לו נתקבלה עמדת המוסד לביטוח לאומי כי השניים לא חיו תחת קורת גג אחת והתובעת איננה "ידועה בציבור החיה עמו", עדיין תהא התובעת זכאית לקצבת שאירים וזאת לאור הפסיקה על פיה כאשר הפירוד נגרם בשל אלימות בן הזוג, כלומר הפירוד נכפה על התובעת, אין לראות בו פירוד של קבע השולל ממנה גמלת שאירים.

אם-כן, התובעת זכאית לקצבת שארים בין אם בשל כך שהתובע חי עמה סמוך לפטירתו וזאת למרות הליכי הפירוד שערכו שנתיים קודם לכן ובין אם בשל כך שאלימות המנוח היא שהובילה לפירוד החלקי {ראה גם ב"ל (ב"ש) 42172-12-13 חסין אבו גודה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 4905 (2015)}.

12. "ילד" - חייל בשירות סדיר
ב- ב"ל (ת"א) 7832-10-13 {פ.נ נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.01.15)}, דן בית-הדין בשאלת זכאותה של התובעת לתוספת תלויים לקצבת הנכות המשולמת לה בגין בנה.

בנה של התובעת, גוייס לשירות סדיר מיום 28.04.08 ועד 12.09.10.
תוספת תלויים שולמה לתובעת בגין הבן לתקופה 28.04.08 ועד 31.12.09 וכן לתקופה 01.08.10 עד 11.09.10, זאת בעקבות תיקון 120 לחוק הביטוח הלאומי.

התקופה שבמחלוקת היא ינואר עד סוף יולי 2010, תקופה בגינה לא שולמה התוספת ובה היה הבן בשירות סדיר בצה"ל.

התובעת טענה כי בתאריך 28.04.08 התגייס בנה לצה"ל, למרות כל הקשיים שהערימו עליו.

לטענת התובעת, גיוסו לצה"ל נדחה כשהגיע לגיל 18, מסיבות שאין ביכולתו לדעת מדוע, כאשר הוא מעולם לא עבר על החוק.

התובעת פירטה כי בנה גדל בפנימיות, אביו נכה צה"ל ובנוסף הוא פגוע הלם קרב. התובעת טענה כי אינה רואה סיבה מוצדקת לשלול את זכויותיו לקבלת תוספת תלויים, מכיוון שגיוסו המאוחר לא היה בהחלטתו.

המוסד לביטוח לאומי טען כי התובעת קיבלה תוספת תלויים לקצבת נכות כללית עבור בנה, כאשר התשלום הופסק בהגיעו לגיל 18.

התובעת לא הגישה תביעה כנגד הפסקה זו עד היום ולפיכך חלה התיישנות על כל טענה לעניין זה.

כמעט 7 שנים לאחר הפסקת התשלום, פנתה התובעת למוסד לביטוח לאומי בבקשה לקבל תוספת תלויים גם עבור התקופה בה שירת בנה בצה"ל דהיינו, מיום 28.04.08 עד יום 12.09.10.

המוסד לביטוח לאומי היה אמור לדחות את בקשתה של התובעת באופן כולל עקב שיהוי. אותה עת חלפו כבר קרוב לשנתיים מהמועד האחרון לגביו התבקש תשלום התוספת ולפי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, ניתן לשלם רטרואקטיבית עבור שנה בלבד.

אולם, לפנים משורת הדין המוסד לביטוח לאומי שילם לתובעת תוספת תלויים עבור בנה, רטרואקטיבית, לכל התקופה הקבועה בחוק הביטוח הלאומי.

לפי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי בנוסחו הקודם, ילד שהתגייס לצה"ל זיכה את ההורה המבוטח בתוספת תלויים כל עוד היה בשירות סדיר, אך זאת אך ורק עד גיל 22.

דהיינו, המחוקק היה ער לכך שלעיתים מתגייס הילד לצה"ל בגיל מאוחר יותר, ולפיכך העניק למבוטחים זכאות לשנה נוספת של תוספת תלויים במקרה כמו של התובע {גיל 22 במקום 21}.

אולם בנובמבר 2010 כבר עבר בנה של התובעת את גיל 22, ולכן לפי החוק בנוסחו הקודם לא היתה התובעת זכאית לתוספת בגינו. לפיכך שולמה לה תוספת רטרואקטיבית מאפריל 08' עד דצמבר 09', בלבד.

בחודש אוגוסט 2010 נכנס לתוקפו תיקון 120 לחוק הביטוח הלאומי, אשר במסגרתו שונה נוסח סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, כך שהתובעת היתה זכאית לתוספת בגין ילד בשירות סדיר עד גיל 24 {במקום 22}.

לפיכך שולמה לה תוספת רטרואקטיבית גם עבור החודשים אוגוסט וספטמבר 2010, בהתאם לנוסחו החדש של החוק. זאת, בנוסף לתוספת הרטרואקטיבית ששולמה לה לפי הנוסח הקודם של סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי.
לטענת המוסד לביטוח לאומי, החלק הרלבנטי בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי מצוי בהגדרת "ילד", שם נקבע בעבר "22 שנים" ולאחר התיקון "24 שנים".

בית-הדין קבע כי השינוי בהגדרת "ילד" שבסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי על-פי תיקון 120 חל על כל גמלה המשתלמת בעד יום תחולת תיקון ואילך, כלומר, החל מ- 01.08.10.

הזכאות לגמלה כאשר הילד התלוי מעל גיל 18 מתקיימת לא רק כפונקציה של הגיל {עד 24 לאחר התיקון}, אלא גם כפונקציה של השירות בצה"ל, במועד הנתון.

נכון למועד כניסתו של התיקון לתוקף, היה עדיין בנה של התובעת בשירות סדיר ועל-כך אין חולק.

בנסיבות אלו, קבע בית-הדין כי כאשר באותו מועד קמה זכאות לתשלום תוספת התלויים בגין הבן בעקבות התיקון לחוק, יש להחיל את הזכאות על-פי התיקון, כל עוד הבן חייל בשירות סדיר.

13. טענת אפליה פסולה בין אלמנה לאלמן
ב- ב"ל (יר') 25668-06-14 {שלמה דלברי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.12.14)}, הגיש התובע לקבלת קצבת שארים בשל פטירתה של אשתו. התביעה נדחתה משום שהכנסות התובע עולות על ההכנסה המירבית.

התובע טען כי קיימת אפליה בחוק הביטוח הלאומי בין אלמן לאלמנה בחישוב ההכנסות לגבי זכאות לקצבת שארים.

התובע טען כי אלמנה במצבו, ואף עם הכנסות גבוהות יותר, היתה זכאית לקצבת תלויים בעוד שהוא אינו זכאי לכך.
המוסד לביטוח לאומי טען מנגד כי לשון חוק הביטוח הלאומי בעניין זה ברורה ולא ניתן לסטות ממנה.

בית-הדין קבע כי אין מחלוקת כי על-פי הוראות החוק, התובע אינו זכאי לקצבת שארים. הכנסותיו של התובע עולות על הסכום המירבי הקבוע בחוק והמזכה בקצבת שארים.

נשאלת השאלה האם השוני בין אלמן לאלמנה כאמור בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, כך שזכאותו של אלמן לקבלת קצבת שארים מותנית בגובה הכנסותיו, בעוד שהתניה מעין זו אינה קיימת לגבי אלמנה, מהווה אפליה פסולה כטענתו.

בית-הדין קבע כי יש לדחות את הטענה לפיה ההבחנה הקיימת בחוק הביטוח הלאומי לעניין זכאותו אלמן לקצבת שארים מפלה ומן הראוי לבטלה.

הוראת סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, היא בבחינת "דין שמור" מפני תקיפה חוקתית, זאת בהתאם להוראת סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

ההוראה שבסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי היתה קיימת שנים רבות ערב תחילתו של חוק היסוד.

פרשנות ברוח טענתו של התובע, שתבטל את האבחנה בין אלמן לאלמנה, אינה בגדר פעילות פרשנית משפטית, כי אם התערבות בלשונה של הוראת החוק עצמה.

אף שחוק הביטוח הלאומי הינו חוק סוציאלי, אין החוק מכסה את כולם, אלא רק את אלה העומדים בקריטריונים שנקבעו בו.

אם יש צורך בהרחבת המעגל שהוגדר בצורה כה ברורה על-ידי מילות החוק, המשרתות לכאורה את תכליתו, נראה כי על המחוקק לעשות זאת.
14. ידועה בציבור - מעשה בית-דין
ב- ב"ל (ב"ש) 35855-10-11 {ציונה אהרון נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.08.13)}, ביקשה התובעת הכרה כ"אלמנה" לצרכי גמלת שאירים לפי חוק הביטוח הלאומי, כשלטענתה היא היתה "הידועה בציבור כאשתו" של המנוח.

התובעת, גרושה ואם לשני ילדים, טוענת שחייתה עם המנוח במשך 4 שנים עד לפטירתו.

תביעתה של התובעת לתשלום גמלה לתלויים אושרה, וכן אושר לה גם שיקום מקצועי. תביעתה אושרה לאחר שנחקרה על-ידי חוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי, ו"הודתה" ששיקרה למוסד לביטוח לאומי כאשר טענה לנפרדות מהמנוח בתביעה שהגישה בעבר להבטחת הכנסה.

לאחר מות המנוח הגישה התובעת התנגדות למתן צו ירושה לילדי המנוח בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 {להלן: "חוק הירושה"}, בטענה כי היא הידועה בציבור של המנוח.

בבית-המשפט לענייני משפחה התנהל דיון הוכחות בשאלה האם התובעת היתה הידועה בציבור של המנוח. בפסק-הדין נקבע כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי היא הידועה בציבור של המנוח. התובעת ערערה על פסק-הדין אך ערעורה נדחה.

לטענת המוסד לביטוח לאומי, השאלה בדבר היותה של התובעת ידועה בציבור של המנוח לצורך סעיף 55 לחוק הירושה, הוכרעה בפסק-הדין בבית-המשפט לענייני משפחה שקבע בצורה מפורשת וחד-משמעית כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי במועד פטירת המנוח או בסמוך לכך, היתה הידועה בציבור של המנוח.

לטענת המוסד לביטוח לאומי, התובעת לא הראתה כי קיים הבדל בקריטריונים של ידועה בציבור לצורך הגדרת "אלמנה" בהתאם לסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, לבין הקריטריונים של ידועה בציבור לצורך סעיף 55 לחוק הירושה, שיש בהם כדי לשנות את התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט בעניין צו הירושה.

התובעת טוענת כי פסק-הדין בבית-המשפט לענייני משפחה אינו מחייב את בית-הדין, מה גם שבעבר תביעתה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ולא היה כל מקום לשנות את ההחלטה, אלא היה מקום לברר לעומק את השאלות העובדתיות שלא התבררו בבית-המשפט לענייני משפחה.

בית-הדין קבע כי אין לקבל את טענת המוסד לביטוח לאומי שיש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית-דין לאור פסק-הדין של בית-המשפט לענייני משפחה.

אין מקום לקבל את טענת השתק הפלוגתא מאחר שהמבחנים לצורך הגדרת "ידועה בציבור" על-פי חוק הביטוח הלאומי הם מבחנים ייחודים המותאמים לתכלית החקיקה, וכן מהסיבה שהמוסד לביטוח לאומי לא היה צד לאותו הליך.

בית-הדין קבע כי יש להוכיח הן קיום משק בית משותף והן כי בשעת פטירתו של המבוטח התובעת היתה ידועה בציבור כאשתו.

תנאים אלה נבחנים בשעת פטירת המנוח ומורכבים משני מישורים:

מישור פנימי: יש להוכיח שבני הזוג ראו את היחסים ביניהם כיחסי בעל ואישה. לצורך כך יש להוכיח שלושה יסודות: קיום יחסי אישות, קיום יסוד כלכלי, וקיום יסוד אמוציונאלי (חיבה, אהבה, מסירות ונאמנות) המראה כי הזוג קשר את גורלו זה בזה.

מישור חיצוני: יש להוכיח שהציבור ראה בבני הזוג כבעל ואישה וכך התייחס אליהם.
ממכלול הראיות עולה כי התובעת לא הציגה סיוע בלתי-תלוי {שכנים, מכרים וכדומה}, כדי לתמוך בגרסתה. בית-הדין קבע כי כאשר מדובר בתביעה כאשר בן הזוג אינו בחיים יש לנהוג בזהירות מרובה בהכרה כידוע בציבור ויש ולדרוש סיוע בלתי-תלוי התומך בגרסת התובעת.

סופו-של-דבר, דחה בית-הדין את התביעה וקבע שהתובעת לא היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח כפי שנדרש בחוק הביטוח הלאומי.

15. מניעת מגורים משותפים מסיבות אובייקטיביות
ב- ב"ל (ת"א) 31602-08-11 {רחל קאפח נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.07.13)}, עמדה בפני בית-הדין השאלה האם זכאית התובעת לקצבת שאירים על-אף שהתגוררה בנפרד מבעלה המנוח.

התובעת היתה נשואה למנוח עד ליום מותו, לתובעת ולמנוח 3 ילדים.

עם השנים, החל המנוח לעבוד בחו"ל וכן, התדרדרו היחסים בין התובעת למנוח והתובעת הגישה תביעה לשלום בית וצו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המנוח.

הסכם לתשלום מזונות בין הצדדים אושר, והמנוח התחייב לשלם בעבור מזונות. המנוח המשיך בנסיעותיו לחו"ל.

משחלה המנוח, מונתה התובעת כאפוטרופסית לגופו ולרכושו. המנוח חתם על יפוי-כוח לפיו יִפּה את כוחה של התובעת לפעול בענייניו לרבות קבלת קצבת הנכות שלו מהמוסד לביטוח לאומי.

לטענת התובעת, המנוח והיא ניהלו משק בית משותף למעט לינה משותפת.

התובעת טענה כי היא עומדת בתנאי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי מאחר שטיפלה במנוח סעדה אותו, קיבלה את קצבת הנכות שלו, כך גם שולמו לה תשלומי המזונות. לפיכך הנה זכאית לקצבת שאירים.

לטענת המוסד לביטוח לאומי, התובעת והמנוח חיו בנפרד שלוש שנים לפחות מתוך חמש השנים האחרונות לחייו של המנוח ובתוכן 12 החודשים שקדמו לפטירה.

עוד טוען המוסד לביטוח לאומי כי המנוח לא שילם מזונות ובני הזוג היו פרודים וכך גם הצהירה התובעת בכל התביעות להבטחת הכנסה שהגישה בשנים הרלוונטיות.

בית-הדין קבע כי מיום שנודע לתובעת על מחלת המנוח ועד למותו סעדה התובעת את המנוח וטיפלה בו.

המנוח כאמור חתם לתובעת על יפוי-כוח כללי והיא מונתה כאפוטרופוס על גופו ורכושו, עובדה זו מוכיחה את הקשר הטוב שהיה בין הצדדים באותה עת.

לא-זו-אף-זו, התובעת קיבלה את קצבת הנכות של המנוח. קצבת שאירים משולמת לשם מתן אמצעי קיום לשאירים לאלמנה וליתומים. לכן ברור שהמנוח תמך בתובעת ובילדיהם.

בית-הדין פסק כי כאשר נמנעים מבני הזוג מגורים משותפים מסיבה אובייקטיבית, יש לבחון סממנים אחרים לשיתוף בין בני הזוג ולמבחן הכוונות של קשירת גורל בין בני הזוג.

מכאן, על בית-הדין לבחון האם קיימת תלות כלכלית בין בני הזוג והאם תמך בן הזוג שנפטר בבת זוגתו.

ב- ס"ע (חי') 30324-02-10 {דניאל גביש שניידר נ' דקל שירותי מחשב להנדסה (1986) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.13)}, דן בית-הדין בזכותם של שאיריו של עובד אשר נפטר, לקבל פיצויי פיטורים.

בית-הדין דן בזכאותם של התובעים כאשר בנו של המנוח טען כי יש לראות בו שאיר של המנוח, לנוכח הוראת סעיף 238(3)(א) לחוק הביטוח הלאומי, אליו מפנה הגדרת "שאירים" בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 {החוק נשוא התביעה}, דהיינו - בנו של המנוח, אשר טרם מלאו לו 22 שנים והוא בשירות סדיר בצה"ל.

לטענתו, המנוח עבד בכל אחת מהחברות הנתבעות עד ליום מותו, ולכן, כשאיר של המנוח הוא זכאי לפיצויי הפיטורים.

חלק מהנתבעות טוענות כי אין לראות בבנו של המנוח שאיר, שכן אף שהיה בנו של המנוח, הרי שלא התגורר עימו ולא היה סמוך על שולחנו.

אותן נתבעות טוענות, כי לא די בעמידת בנו של המנוח בתנאים הטכניים שנקבעו בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, דהיינו - גיל ושירות צבאי סדיר - היה על בנו של המנוח להוכיח שכל פרנסתו היתה על המנוח, דבר שלא הוכח.

בית-הדין קבע כי לשון סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי מצביעה בבירור על-כך שילדו של המנוח, אינו נדרש לתנאי של "כל פרנסתו".

בעוד שלאורך כל ההוראה הרלוונטית המגדירה "ילד", נקט המחוקק בלשון רבים, דהיינו - ילד ונכד, הרי שביחס לתיבה "כל פרנסתו", הבאה מיד לאחר המילים "לרבות נכדו", וביחס אליה בלבד, נקט בלשון יחיד לאמור, "כל פרנסתו של הנכד".

לשון החוק מורה איפוא כי ילד אינו נדרש להוכיח את עול הפרנסה, לצורך הגדרתו כשאיר.
16. שינוי סיווג ממעמד של "נכה מבוטחת" ("משתכרת") למעמד של "עקרת בית"
ב- ב"ל (ת"א) 32987-01-12 {פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.02.13)}, דן בית-הדין בשינוי סיווג התובעת לעניין תביעתה לתשלום קצבת נכות כללית ממעמד של "נכה מבוטחת" ("משתכרת") למעמד של "עקרת בית" על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

התובעת הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת נכות כללית.

מאחר ועובר להגשת התביעה צברה התובעת 24 חודשי עבודה, במהלך 4 השנים שקדמו להגשתה, נבדקה תביעתה לפי סווגה כ"נכה מבוטחת" {"משתכרת"} ועל בסיס זה נקבעו לה אחוזי נכות רפואית ותפקודית באופן שזיכה אותה בקצבת נכות כללית "כנכה מבוטחת".

ברבות השנים, שיעור הנכות הרפואית שנקבע לתובעת הופחת באופן שלא הביאה אל שעריה של בחינת הנכות התפקודית, כך שהתובעת לא עמדה בתנאים המזכים בתשלום גמלת נכות לעניין שיעור הנכות הרפואית והתפקודית, משאלה נבחנו על בסיס סווגה "כנכה מבוטחת" ("משתכרת").

לאחר מספר שנים, עמדה התובעת בתנאי-הסף הראשון בעניין שיעור הנכות הרפואית אולם היות ונכותה התפקודית נבחנה על בסיס סווגה החדש "כעקרת בית" ומאחר ונמצא כי היא לא איבדה 50% ויותר מכושר התפקוד ככזו, נשללה זכאותה לגמלת נכות כללית.

בית-הדין דן בשאלות הבאות: האם כדין שינה המוסד לביטוח לאומי את סיווג התובעת מ"נכה מבוטחת" ("משתכרת") ל"עקרת בית", מהו "המועד הקובע" לעניין בחינת הסיווג - מועד היווצרות הליקוי בשנת או מועד הגשת התביעה לדון מחדש במצב הרפואי של התובעת.

בית-הדין פסק כי לסוגיית הסיווג נודעת משמעות רבה המשליכה על קביעת הזכאות לקצבת נכות כללית, שכן, לצורך הגדרתה של מבוטחת כ"נכה", באופן המזכה אותה בגמלת נכות כללית, צריך שיתקיימו בה שני תנאים מוקדמים מצטברים: הראשון, דרגת נכות רפואית העולה על סף מסויים, השני דרגת נכות תפקודית העולה על-סף מסויים.

עם-זאת, שיעורי הרפואית הנדרשים כתנאי סף ואופן קביעת הנכות התפקודית שונים הם שעה שמדובר ב"עקרת בית" לעומת "נכה מבוטחת" ("משתכרת").

הגדרת "המועד הקובע" לעניין ביצוע הסיווג הינה תלוית נסיבות ונגזרת, בין-היתר, מההכרעה בשאלת הזיקה הסיבתית שבין הפסקת העבודה לבין חומרת הליקוי הרפואי והתפקודי שגרם לה ואשר הצדיק אותה, הווי אומר מעמידת המבוטחת בתנאי הסף של הנכות הרפואית והתפקודית במועד הפסקת העבודה.

כלומר, ככל שבמועד היווצרות הליקוי הופסקה עבודתה של המבוטחת כתוצאה מהליקוי ובד-בבד אף הוכרה זכאותה לגמלת נכות כנכה מבוטחת, נוכח אחוזי הנכות הרפואית והתפקודית שנקבעו לה, אזי לא יהיה מקום לבחון את סווגה מחדש במועד הגשתה של כל תביעה ותביעה במסגרתה מתבקשת הערכה מחודשת של מצבה הרפואי, אלא אם התקיימו נסיבות המצדיקות זאת, המוכפפות לתכלית הסוציאלית של הגמלה.

כך למשל, יכול ותקום הצדקה לשינוי הסיווג כאמור שעה שקיימת תקופה משמעותית וממושכת במהלכה לא עמדה המבוטחת בתנאי הסף המזכים בגמלת נכות "כנכה מבוטחת" באופן שאיפשר לכאורה את חזרתה והשתלבותה במעגל העבודה.

נסיבות אלה או נסיבות מצדיקות אחרות לא התקיימו בתובעת, אשר אחוזי הנכות הרפואית שלה הופחתו, באופן ששלל את זכאותה לגמלה, לתקופת זמן של שנה אחת בלבד מתוך תקופה כוללת של כ- 7 שנים.

לאור האמור, קבע בית-הדין כי שינוי הסיווג של התובעת "מנכה מבוטחת" ל"עקרת בית" לצורך קביעת זכאותה לגמלת נכות כללית, נעשה שלא כדין ומשכך בטל.

17. "אלמנה" - נישואין שערכו כחמישה חודשים
ב- ב"ל (חי') 18395-03-10 {מורן הריס נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו 31.01.13)}, דן בית-הדין בדחיית תביעה לקצבת שאירים משום שהתובעת אינה עונה על הגדרת "אלמנה".

התובעת, הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת שאירים בגין פטירת בעלה המנוח. התובעת היתה נשואה למנוח במשך 5 חודשים בלבד, עובר למועד פטירתו ממחלה קשה.

המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובעת, מן הטעם שאינה עונה על הגדרת "אלמנה" לפי סעיף 238(1) לחוק הביטוח הלאומי, בהיותה אשתו משך פחות משנה ומשלא ילדה לו ילד.

עקב דחיית התביעה ביקשה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי לצרף לתקופת הנישואין, גם את התקופה בה גרה לטענתה עם המנוח כידועתו בציבור.

לאחר שדרישת התובעת נבחנה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, נדחתה התביעה במכתב, מן הטעם שלא נמצאו הוכחות על ניהול משק בית משותף בין התובעת למנוח בתקופה הקודמת למועד נישואיהם, וזאת בהסתמך בעיקר על תביעות שהגיש המנוח בחייו למוסד לביטוח לאומי, ובהן לא ציין את דבר מגוריו המשותפים עם התובעת.

בית-הדין קבע כי ישנם שני מבחנים לבחינת שאלת היותה של ידועה בציבור כאשתו: האחד, האם בני הזוג מנהלים מערכת זוגית אינטימית משותפת המעידה על רצונם לקשור את גורלם זה בזו ולהתנהל כיחידה משפחתית אחת, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על-פי דין.

והשני, ניהול משק בית משותף כפועל יוצא של חיים משותפים ביחידה משפחתית, כמקובל וכנהוג בין בני הזוג.

עוד קבע, כי שאלת ההכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא שאלה שבעובדה, שנדרשות ראיות להוכחתה וההכרעה תיעשה על יסוד בחינת מכלול נסיבות העניין.

בית-הדין קבע כי עלה בידי התובעת להוכיח שהיתה בגדר ה"ידועה בציבור" של המנוח, החל ממועד מגוריה המשותפים עם המנוח, עובר למועד נישואיהם הפורמאליים ועד ליום פטירתו של המנוח.

בית-הדין קבע כי עלתה תמונה, לפיה בני הזוג התגוררו יחדיו עד למועד פטירת המנוח, השניים התנהלו כיחידה משפחתית אחת לכל דבר ועניין, תוך שיחסיהם היו מושתתים על אהבה ומסירות, והם ניהלו משק בית משותף, במסגרתו שילם המנוח את עיקר הוצאות הבית והתובעת דאגה מצידה למשק הבית על כל הכרוך בכך.

18. גירושין למראית עין
ב- ע"א (ת"א) 27186-03-11 {הלן בלזר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.12.12)}, דן בית-הדין בתביעת התובעת להכיר בה כ"ידועה בציבור" של המנוח.

התובעת והמנוח נישאו זה לזו והתגרשו בבית-דין רבני כעבור 7 שנים, כאשר על-פי פסק-הדין בבית-הדין הרבני, התובעת והמנוח נפרדו עוד קודם לכן.

מחומר הראיות עלה כי התובעת והמנוח התגרשו רק למראית עין וזאת בכדי ליצור מצג שווא בעיני נושיו של המנוח.

בית-הדין קבע כי למרות הקבוע בפסיקה כי לצורך הוכחת מעמד של "ידועים בציבור" לאחר גירושין, יש צורך בראיות מוחשיות וחד-משמעיות המצביעות על יצירת מעמד חדש של "ידועים בציבור" למרות הגירושין, הגירושין של המנוח והתובעת לא התממשו וכי לא היתה פרידה ארוכה או משמעותית בין בני הזוג.

בית-הדין קבע כי בני הזוג המשיכו להתגורר יחד למרות הגירושין, שאיש לא היה ער להם {מלבד, ככל הנראה, נושי המנוח}, נדחית טענת המוסד לביטוח לאומי כי המנוח עבר להתגורר אצל התובעת רק לאחר שחלה ואין בכך משום חיי זוגיות.

19. את מעמדה של התובעת יש לבחון ללא קשר לנישואים ולגירושים שאירעו שנים קודם לכן
ב- ב"ל (ת"א) 13087-12-10 {שרה ג'בלי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.11.12)}, דן בית-הדין בתביעתה של התובעת להכיר בה כ"ידועה בציבור" של המנוח.

בית-הדין קבע כי הגדרת ידועים בציבור הנה הגדרה משפטית ולא הגדרה מילולית.

בני זוג הידועים בציבור הם כאלה, כל עוד מתקיים בהם המבחן הכפול. המבחן הסובייקטיבי של רצון לקשירת חיים יחדיו, וכפועל יוצא ממנו המבחן האובייקטיבי של ניהול משק בית משותף. לעניין הוכחת הקשר הזוגי כאמור כיוון הבחינה הוא הפוך, כלומר המבחן האובייקטיבי מעיד על קיום לכאורה של המבחן הסובייקטיבי.
מהעדויות עלה כי התובעת והמנוח התגוררו יחד מעת שהודיע לה על מחלתו ועד פטירתו. מדובר במגורים משותפים למעלה משנה, פרק זמן שיש בו להעיד על רצינות הקשר.

בנוסף, התובעת ניהלה עם המנוח משק בית משותף, שניהם נשאו בהוצאות הבית לרבות כלכלה משותפת.

אף לאחר פטירת המנוח, התובעת היא זו שטיפלה בעריכת הלווייתו של המנוח ובהוצאות קבורתו.

בני הזוג התגרשו, המשיכו להתגורר יחד במשך שנתיים ואז נפרדו, לאחר-מכן, לשלוש שנים. אין מדובר במגורים משותפים סמוך לאחר הגירושין או סמוך לפרידה ולפיכך את מעמדה של התובעת יש לבחון ללא קשר לנישואים ולגירושים שאירעו שנים קודם לכן.

בית-הדין קבע כי טענת המוסד לביטוח לאומי כי המנוח עבר להתגורר עם התובעת רק על-מנת לקבל טיפולים למחלתו לא הוכחה.

20. קבלת טענת התובע כי הוא חי עם המנוחה, וניהל איתה משק בית משותף
ב- ב"ל 12675-12-11 {ויגדר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.10.12)}, דן בית-הדין בתביעה אשר הוגשה לאחר שהמוסד לביטוח לאומי דחה תביעה לקצבת שארים אשר הגיש התובע, בטענה כי התובע אינו עונה על הגדרת אלמן בהתאם לחוק הביטוח הלאומי.

התובע טען כי הוא חי עם המנוחה, וניהל איתה משק בית משותף. שניהם יצאו לטיולים יחד, וכן לאירועים משפחתיים. התובע גם סעד את המנוחה שהיתה חולה. בני הזוג אומנם נפרדו לזמן מה, אולם אחר כך חזרו לחיות יחד.

לטענת המוסד לביטוח לאומי, בני הזוג הצהירו על עצמם בפני הנתבע כ"גרושים", וכל אחד מהם מסר כי הוא חי לבדו. התובע לא הצליח להוכיח את תביעתו, והעדויות שנשמעו לא תמכו בתביעה. בנוסף, הטענה בדבר הפרידה הזמנית נולדה רק לאחר שהמוסד לביטוח לאומי המציא מסמכים המחלישים את התביעה.

מעדות התובע עלה, כי התובע והמנוחה נישאו זה לזה והתגרשו כעבור 20 שנה, ולאור-זאת החלו לגור בנפרד, בשתי דירות שהיו בבעלותם באותו בניין ובאותה קומה, דלת מול דלת.

כעבור מספר שבועות מאז הגירושים, חזרו השניים לחיות יחד כזוג לכל דבר. השניים אומנם לא נישאו שוב ברבנות, אולם התובע רכש טבעת וקידש את המנוחה בפני עדים רבים, כך שמבחינת הדין היהודי השניים למעשה נישאו מחדש כדת משה וישראל.

השניים חזרו לחיות יחד כזוג בכל המובנים, התגוררו יחד באותה דירה, ניהלו משק בית משותף, רכשו יחד מוצרים ומצרכים, הלכו יחד לאירועים משפחתיים, אירחו בני משפחה וחברים, שילמו יחד את החשבונות השוטפים של הבית ועוד.

אומנם, במהלך התקופה נפרדו השניים לפרק זמן מסויים, שארך כשנה וחצי. ברם, לאחר-מכן חזרו השניים לחיות יחד ולהיות ידועים בציבור עד לפטירת המנוחה.

בית-הדין קבע כי התובע והמנוחה היו ידועים בציבור.

21. ידועה בציבור - פירוד על-פי רצון אחד מבני הזוג
ב- ב"ל 20784-07-10 {עדנה סרגוסי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.09.12)}, דן בית-הדין בהחלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות את תביעתה של התובעת לקבלת קצבת שאירים.

התובעת טענה כי אמנם לא התגוררה עם המנוח מספר שנים טרם פטירתו, אולם מדובר במגורים נפרדים מאולצים אשר נבעו מסיבות אובייקטיביות, ועל-כן יש לראות בה כעונה להגדרת "אלמנה" על-פי חוק הביטוח הלאומי.

לטענת המוסד לביטוח לאומי, התובעת אינה זכאית לקבלת הקצבה עקב מותו של המנוח, מאחר והיא אינה עונה להגדרת "אלמנה" שבסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, הואיל ובני הזוג התגוררו בנפרד. כמו-כן התובעת לא היתה זכאית למזונות מהמנוח, והוא לא נשא במזונותיה טרם פטירתו.

בית-הדין קבע כי בחוק הביטוח הלאומי נקבעה אמת-מידה אובייקטיבית שמעבר לה יש לראות אישה כ"נפרדת" מבעלה, באופן השולל ממנה קבלת הקצבה כחוק.

על-פי סעיף 238(2) לחוק הביטוח הלאומי, לא תחשב אשתו של מבוטח לאלמנה אם "בחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על-פי פסק-דין של בית-משפט או של בית-דין מוסמך או על-פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו...".

משחלפו שלוש שנים מתוך חמש השנים שקדמו לפטירת המנוח, ובכללם 12 חודשים שלפני פטירתו, בהם היו בני הזוג פרודים, אין האישה מוגדרת כ"אלמנה" על-פי חוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע כי נטל ההוכחה כי האישה היתה נפרדת מבעלה שלוש שנים לפחות מתוך החמש שקדמו לפטירה, לרבות 12 החודשים האחרונים, מוטל על המוסד לביטוח לאומי, רק לאחר-מכן על האלמנה להוכיח כי אכן נשא המבוטח במזונותיה.

הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך.

העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים.

עם-זאת, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם, לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על-פי רצונו של אחד מבני הזוג.

במקרה הראשון, יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו, לעומת-זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג.

בית-הדין קבע כי לא היו נסיבות אובייקטיביות מוצדקות שבעקבותיהן נוצר הפירוד.

בית-הדין קבע כי לא הוכחו מגורים משותפים של המנוח והתובעת סמוך לפטירת המנוח, כדרישת סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, וגם לא תלות כלכלית לפיכך דין התביעה להידחות.

22. הדרישה שבסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי חמורה מזו שבחוק הבטחת הכנסה
ב- ב"ל 1366-08-11 {כפיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.12)}, דן בית-הדין בתביעת התובעת נגד דחיית תביעתה לקצבת שאירים, בגין פטירת המנוח ממנו התגרשה שנדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובעת לקצבת שאירים, בגין פטירתו של המנוח ממנו התגרשה, בטענה כי היא לא היתה "ידועה בציבור של המנוח".

בית-הדין קבע כי על-מנת להיות זכאית לקצבת שאירים בגין פטירתו של המנוח, על התובעת להוכיח כי היא היתה בגדר "ידועה בציבור" שלו בתקופה של לפחות שנה בטרם הפטירה.

בית-הדין קבע כי הדרישה שבסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי חמורה מזו שבחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, אשר מגדיר "בני זוג לרבות איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו".

השוני העיקרי הוא בהיבט של פרק הזמן הנדרש לבדיקת הזכאות.

כך, לעניין חוק הבטחת הכנסה נעשית בדיקת קיום "משק בית משותף" בכל פרק זמן שבו מדובר, ובגינו נבדקת הזכאות לקצבה.

לעניין קצבת השאירים, נדרשת יציבות של קשר בין בני הזוג, בתקופות הנקובות בחוק הביטוח הלאומי. במקרה של התובעת, לאור גילה, נדרשת שנה.

התובעת הצהירה על-כך שאין לה בן זוג "ידוע בציבור" לצורך קבלת קצבת הבטחת הכנסה כחצי שנה לפני פטירת המנוח, כך גם הצהיר המנוח בתביעה שהוא הגיש למוסד לביטוח לאומי.

התובעת מנסה לשנות את גרסתה דאז ולטעון כי הם אכן היו בני זוג, אך לא דיברה אמת עקב מצוקתה אז.

בית-הדין קבע כי אין לקבל שינוי גרסה זה. התובעת אחראית למעשיה והצהירה באופן מודע כי היא אינה ידועה בציבור של המנוח.

הניסיון לשנות את גרסתה, לאור שינוי הנסיבות, כדי לזכות בקצבת שאירים, מגלה חוסר תום-לב ודינו להידחות.

לאור הראיות, ובהתחשב בהצהרת התובעת עצמה, קבע בית-הדין כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל שהוטל עליה על-מנת להוכיח שהיא היתה "ידועה בציבור" של המנוח בתקופה הנדרשת בחוק הביטוח הלאומי, ולכן היא אינה זכאית לקצבת שאירים.

23. אין לדעת מהתובעת מתי באמת חיו יחדיו ולכמה זמן בכל "תקופה" כזו
ב- ב"ל (ת"א) 17640-06-11 {ירדנה פז נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.04.12)}, דן בית-הדין בדחיית תביעה לקבלת קצבת שאירים על-פי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת טענה כי המנוח התגורר בביתה, משחרורו ממאסר ועד לפטירתו, עוד טענה כי נישאה למנוח אך משהשתמש בסמים התגרשו.

כעבור מספר שנים נישאו שוב וחיו יחד לסירוגין, כשהיה "נקי" חזר הביתה וכשהשתמש - הוציאה אותו מהבית.

לטענתה, הצהרותיו של המנוח על מגורים בנפרד ממנה ניתנו, כנראה, בהיותו תחת השפעת סמים/לא הבין הנדרש ממנו.

בית-הדין קבע כי אין לדעת מהתובעת מתי באמת חיו יחדיו ולכמה זמן בכל "תקופה" כזו, כאשר לא התייחס בית-הדין כלל לשאלה כלכלית, משנבחנו כנשואים.

משלא הוכח בפני בית-הדין כי תנאי החוק לביטוח לאומי נתקיימו בתובעת, דחה בית-הדין את התביעה.

24. גמלת שאירים ומענק פטירה - התיישנות התביעה
ב- ב"ל 2383/10 {נירנברג אילנה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.04.12)}, דן בית-הדין בתביעות התובעת לגמלת שאירים ולמענק פטירה בעבור אמה המנוחה וכן בנוגע לזכותה לקבל את גמלת השאירים של אמה בגין אביה. אשר התיישנו.

בית-הדין קבע כי תביעותיה של התובעת התיישנו. בנוסף, לתובעת לא היתה זכאות להגיש תביעה לגמלת שאירים בשם אמה, כיורשת של אמה, ולא קמה זכותה לפי דין, התובעת אף איננה זכאית למענק פטירה בעבור אמה.

בית-הדין קבע כי התובעת איננה עונה על הגדרת "ילד" לפי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי ולפיכך איננה זכאית למענק פטירה בגין אמה.

25. פרק י"א לחוק הביטוח הלאומי, עושה שימוש בקריטריון הגיל כמבחן לזכויות שאירים, תוך קביעת רף נמוך יותר ככל שהגיל גבוה יותר
ב- ב"ל (חי') 31362-11-11 {אורי אשכולי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 414 (2012)} נדונה תביעה לתשלום קצבת שאירים.

הנתבע דחה את התביעה מהטעם שזכאותו של התובע לקצבה האמורה פקעה עת שולם לו מענק מכוח הוראת סעיף 255 לחוק הביטוח הלאומי.

התובע טען כי הינו אלמן שהכנסתו אינה עולה על הסכום המתקבל לפי פרט 1 של לוח ט' לחוק הביטוח הלאומי.

טענתו העיקרית של התובע היא כי תשלום מענק הפקיעה אינו שולל ממנו לעתור לתשלום קצבת שאירים מכוח טענתו כי הינו אלמן אשר הכנסתו אינה עולה על רף ההכנסה.

עוד נטען, כי אין מקום לאבחן בין מקרה של אלמן שהכנסתו נמוכה מרף ההכנסה, לגביו נקבע כי תשלומו של מענק הפקיעה אינו שולל תשלום קצבת שאירים.

הנתבע מכחיש את זכאות התובע לקצבת שאירים וטוען כי מששולם מענק הפקיעה, הרי מכוח הוראת סעיף 260 לחוק הביטוח הלאומי אין התובע זכאי עוד לתשלום קצבת שאירים.

לאחר שנבחנו לטענות הצדדים, המסקנה המתבקשת היא כי דין התביעה להידחות. התובע אינו מכחיש כי שולם לו מענק פקיעה.

בית-הדין דחה את התביעה בקובעו כי הוראת סעיף 260 לחוק הביטוח הלאומי מהווה קביעה מפורשת של המחוקק לפיה במקרה, כמו זה של התובע, שבמועד שבו פסק להיות אלמן שעמו ילדה והיה למי שהכנסתו אינה נופלת מרף ההכנסה, ולאחר ששולם לו מענק פקיעה - לא יוכל עוד לעתור לתשלום קצבת שאירים גם אם הכנסתו תיפול מהרף האמור.

עוד נקבע כי פרק י"א לחוק הביטוח הלאומי, עושה שימוש בקריטריון הגיל כמבחן לזכויות שאירים, תוך קביעת רף נמוך יותר ככל שהגיל גבוה יותר. גם מטעם זה יש לדחות את טענת התובע להחלה בעניינו של ההלכה שנפסקה בעניין מוסקוביץ {נה/0-243 מוסקוביץ נ' המל"ל, פד"ע כט' 426 (1996)}.

26. אפליה בנושא קצבת שאירים
ב- בג"צ 9163/02 {יעקב וינטראוב נ' שר העבודה והרווחה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (09.08.06)} נדונה הטענה בדבר קיומה של אפליה בנושא קצבת שאירים {ראה גם ב"ל (ב"ש) 13876-07-10 רפי קדושים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2011(1), 7376 (2011)}. ובמה דברים אמורים.

הוראת סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי היא בבחינת "דין שמור" מפני תקיפה חוקתית, זאת בהתאם להוראת סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

כלומר, ההוראה שבסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי היתה קיימת שנים רבות ערב תחילתו של חוק היסוד. אמנם, הנוסח המשולב של חוק הביטוח - שבו נכללת הוראת סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי - הוא משנת 1995, אך הוראה דומה הופיעה גם בנוסחו הקודם של החוק.

לשונה של ההוראה היא לשון ברורה וחד-משמעית. פרשנות שתבטל את האבחנה בין אלמן לאלמנה, אינה בגדר פעילות פרשנית משפטית, כי אם התערבות בלשונה של הוראת החוק עצמה.

השינוי הינו שינוי המושתת על טעמים שבמדיניות סוציאלית וכרוך בעלות תקציבית גבוהה, הוא עניין המונח, בראש ובראשונה, לפתחו של המחוקק, ואילו בית-המשפט נדרש לנהוג בריסון ובזהירות.

27. האם אישה שהיתה עגונה ובמשך 28 שנים סירב בעלה לתת לה "גט", זכאית לקצבת שאירים כשבעלה הולך לבית עולמו?
ב- ב"ל (נצ') 2276/06 {אילנה מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6362 (2008)} פנתה התובעת למוסד בתביעה לתשלום קצבת שאירים, אך תביעתה נדחתה בהסתמך על סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, מהטעם שהיא חיה בנפרד מבעלה תקופה של שלוש שנים בתוך חמש השנים שקודם פטירתו, הוא לא נשא בתשלום מזונותיה ולא היה בידיה פסק-דין למזונות.

בפני בית-הדין עלתה השאלה האם אישה שהיתה עגונה ובמשך 28 שנים סירב בעלה לתת לה "גט", כפי שמאושר במסמכי בית-הדין הרבני, זכאית לקצבת שאירים כשבעלה הולך לבית עולמו.

בית-הדין קבע, בסיכומם של דברים, כי בנסיבות המקרה מושא התביעה, הוא לא השתכנע כי התובעת לא קיבלה פסק-דין למזונות בשל הנימוקים שהציגה.

עוד נקבע כי לא התקיימו בתובעת התנאים המזכים אישה שחיה בנפרד מבעלה, להיחשב כאלמנתו לצורך הזכאות לקבלת קצבת שאירים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטוח זקנה וביטוח שאירים (סעיפים 238 עד 269 לחוק)