botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

ביטוח שאירים - הכשרה מקצועית ודמי מחיה לאלמנה וליתום (סעיף 265 לחוק)

1. הדין
סעיף 265 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"265. הכשרה מקצועית ודמי מחיה לאלמנה וליתום
(א) השר, בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע הוראות ותנאים בדבר:
(1) מתן הכשרה מקצועית לאלמנה או לאלמן, לרבות דמי מחיה והוצאות אבחון;
(2) תשלומי דמי מחיה והוצאות אבחון בעד יתום שעיקר זמנו מוקדש ללימודים על-יסודיים או להכשרה מקצועית.
(ב) לעניין סעיף זה, "יתום" - יתום שהוא ילד, והוא בבחינת תלוי לפי סעיף 247(2), ומשתלמת מכוח הורהו קצבת שאירים."

2. כללי
מטרת דמי המחיה, היא להביא לכך שיתום אשר נותר עם הורה אחד שמקבל בעדו קצבת שאירים, ואשר לומד בלימודים על-יסודיים (או מצוי בהכשרה מקצועית), יקבל סיוע מהנתבע, בדרך של קבלת דמי מחיה, אלא שמטעמים תקציביים - אותו סיוע הותנה במבחן הכנסה, כך שאם הכנסת ההורה שנותר בחיים (בצירוף הכנסת היתום, אם היא קיימת) עולה על "ההכנסה המותרת" (כהגדרת המונח בתקנה 1 לתקנות דמי מחיה), תישלל זכאות זו.

מכאן, שההנחה היא שכאשר ההכנסה של ההורה שנותר בחיים (בצירוף הכנסת היתום, אם היא קיימת) עולה על "ההכנסה המותרת" - יש בתא המשפחתי די הכנסה פנויה כדי שהיתום יוכל להתמיד בלימודיו גם בלא קבלת דמי המחיה {ב"ל (נצ') 33318-01-13 פלונית - באמצעות אביה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 9211 (2014)}.

3. זקיפת הכנסות בשל שווי רכב צמוד, כ"הכנסה" אשר שוללת את זכאות התובעת לקבלת דמי מחיה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (נצ') 33318-01-13 {פלונית - באמצעות אביה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 9211 (2014)} הסוגיה שנדונה היא האם נכון להביא בחשבון זקיפת הכנסות בשל שווי רכב צמוד, שמקבל אביה של התובעת, כ"הכנסה" אשר שוללת את זכאות התובעת לקבלת דמי מחיה על-פי סעיף 265(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת היא קטינה, ובתקופה הרלוונטית לתובענה זו, היתה התובעת תלמידה בבית-ספר תיכון. לתובעת עוד שלושה אחים צעירים ממנה.

ביום 05.04.11, ארעה תאונת דרכים, אשר בה נהרגה אמהּ של התובעת. בן זוגה של המנוחה, נותר אלמן, ואב ל- 4 ילדים, שהתובעת היא הבכורה מביניהם. א' הגיש לנתבע תביעה לקצבת שאירים, בעבורו ובעבור ילדיו. הנתבע קיבל את התביעה והחל לשלם קצבת שאירים.

בנוסף לקצבת השאירים, אישר הנתבע תשלום של דמי מחיה לתובעת. כשהנתבע עשה זאת, הוא הביא בחשבון את הכנסתו של א', מעבודתו כשכיר.

ביום 30.10.12, הודיע הנתבע ל- א', כי החל מיום 01.01.12, הוא מפסיק את תשלום דמי המחיה לתובעת. הפסקה זו, היתה על-סמך טענת הנתבע כי הכנסותיו של א' שוללות את הזכאות לכך.

בית-הדין קבע, כי השוני שהנתבע מייחס להכנסתו של התובע, החל משנת 2012, נבע מכך שבשנה זו {וגם בדצמבר 2011, אלא שאין מחלוקת לגבי חודש זה}, מעבידתו של א' "הצמידה" לו כלי רכב, ובשל כך, נזקפה לזכותו "הכנסה" על-פי הוראות מכוח פקודת מס הכנסה. הסכום של ההכנסה שנזקפה בשל "הצמדת" המכונית, נראה על-ידי הנתבע כהכנסה אשר שוללת את זכאותה של התובעת לקבלת דמי מחיה.

על-פי מה שהוסכם על-ידי באי-כוחם של הצדדים - המחלוקת בתובענה זו, נגעה לשאלה אם הנתבע צדק בכך שהוא ראה את ה"הכנסה" שנזקפה לזכותו של א', בשל "הצמדת" המכונית, כהכנסה של ממש.

עוד קבע בית-הדין, כי אין חולק שהכנסתו של א' לכשעצמה, אם אין מביאים בחשבון את זקיפת ההכנסה בשל המכונית הצמודה, אינה עולה על ההכנסה המותרת, כהגדרת מונח זה בתקנה 1 לתקנות דמי מחיה {ואכן, בטרם נזקפה לזכותו של א' "הכנסה" בשל "הצמדת" המכונית, שילם הנתבע דמי מחיה לתובעת}.

בית-הדין קבע, כי יש לבחון את השווי האמיתי של טובת ההנאה האמורה, ורק שווי אמיתי זה, אמור להיות מובא בחשבון כחלק מ"ההכנסה הקובעת" של א'.
השווי של השימוש ב"מכונית צמודה" כפי שנקבע בתקנות שווי השימוש, אינו קשור כלל לשאלת ההכנסה האמיתית של התא המשפחתי של היתום.

אמנם, ההורה שנותר בחיים מקבל טובת הנאה מעצם העובדה שמעבידו העמיד לרשותו כלי רכב, אך אין לו אפשרות "לתרגם" את טובת ההנאה האמורה לשם עזרה ליתום בלימודיו. ברור שאין הוא יכול לעשות שימוש בשווי שנקבע לפי תקנות שווי השימוש, לשם עזרה בלימודים.

נכון הוא, כי העמדת "מכונית צמודה" לרשותו של ההורה שנותר בחיים, חוסכת ממנו הוצאות אחרות {נסיעה בתחבורה ציבורית או רכישת מכונית משל עצמו}, כך שייתכן שההכנסה הפנויה שלו גבוהה יותר מאשר של עובד שמשתכר משכורת זהה, בלא שיש לו "מכונית צמודה".

אולם, הפער בהכנסה הפנויה אינו צפוי להיות דווקא בשיעור שנקבע לפי תקנות שווי השימוש. אלא יש לשום את השווי האמיתי של טובת ההנאה שצומחת להורה מכך שיש לו "מכונית צמודה". שומה זו - אמורה להתבסס על נסיבותיו של אותו הורה, ואם היא תיערך כראוי, היא תשקף את שווי ההכנסה שיש להביא בחשבון לצורך בחינת "ההכנסה הקובעת" לפי תקנות דמי מחיה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי על הנתבע לשום את טובת ההנאה האמורה, על-פי הנסיבות הספציפיות של א' {סוג המכונית, מספר הנסיעות ש- א' נוסע במכונית לצרכיו הפרטיים וכיוצ"ב}.

על-כן, על הנתבע לקבוע את שווי טובת ההנאה האמורה, על-פי שומה שיערוך. בטרם עריכת השומה, יהיה על הנתבע לאפשר לא' לטעון בפניו את טיעוניו בעניין שווי טובת ההנאה. לאחר עריכת השומה, יבדוק הנתבע אם ההכנסה {כולל טובת ההנאה בשל השימוש במכונית} עולה על "ההכנסה המותרת" לפי תקנות דמי מחיה או אם לאו. אם יתברר שההכנסה אינה עולה על "ההכנסה המותרת" - יהיה על הנתבע לשלם לתובעת דמי מחיה.





4. לא התקיימו בילדיה של התובעת תנאי הזכאות לתשלום דמי מחיה שכן הם לא למדו במסגרת על-יסודית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 2920/04 {ברנע רות נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(1), 6831 (2005)} התובעת הגישה לנתבע "תביעה לדמי מחיה בעד יתום". בתביעה ביקשה התובעת תשלום דמי מחיה עבור ילדיה. בהחלטה מיום 16.02.04, דחה פקיד התביעות את תביעת התובעת בהיעדר עילה.

נכון למועד הגשת התביעה, למדו ילדיה של התובעת, אליהם מתייחסת התביעה בכיתה ח' של בית הספר התיכון האיזורי באר טוביה. מכוח סעיף 265 לחוק הביטוח הלאומי, ישלם הנתבע "דמי מחיה... בעד יתום שעיקר זמנו מוקדש ללימודים על יסודיים או להכשרה מקצועית".

בית-הדין קבע, כי ילדיה של התובעת, להם מתייחסת התביעה לתשלום דמי מחיה לא למדו במסגרת על-יסודית בתקופה לה התייחסה התביעה לתשלום דמי מחיה; וטרם סיימו 8 שנות לימוד נכון לאותו מועד.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי לא התקיימו בילדיה של התובעת תנאי הזכאות לתשלום דמי מחיה בהתאם לסעיף 265 לחוק הביטוח הלאומי ותקנה 10 לתקנות הביטוח הלאומי (הכשרה מקצועית ותנאי מחיה), התשל"ט-1979 {ייקרא להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"}.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי הזכות לתשלום דמי מחיה היא זכות שונה מהזכות למענק לימודים המשולם להורה יחיד מכוח סעיף 74 לחוק הביטוח הלאומי.