botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

גמלאות - קצבה מלאה ושיעורה (סעיף 200 לחוק)

1. הדין
סעיף 200 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"200. קצבה מלאה ושיעורה (תיקונים: התשנ"ה (מס' 3), התשס"ג (מס' 5), (מס' 6), התשס"ח (מס' 9))
(א) נכה יחיד שהכנסתו מעבודה או ממשלח-יד אינה עולה על 21% מהשכר הממוצע, ושנקבעה לו דרגת אי-כושר להשתכר של 100% זכאי לקצבת יחיד מלאה כמשמעותה בסעיף 127לז(א), כשהיא מוגדלת ב- 7% (להלן: "קצבה חודשית מלאה").
(ב) שיעור הקצבה המלאה ליחיד יהיה 25% מהסכום הבסיסי (לקצבה בשיעור זה ייקרא להלן: "קצבת יחיד מלאה").
(ג) היו לנכה תלויים שהם תושבי ישראל, תשולם לו בעדם, בנוסף לקצבה חודשית מלאה, תוספת תלויים כדלהלן:
(1) בעד בן זוג שהכנסתו אינה עולה על הסכום הנקוב בפרט 1 שבלוח ט' - 12.5% מהסכום הבסיסי;
(2) בעד כל אחד משני ילדיו הראשונים - 10% מהסכום הבסיסי; לעניין זה, "ילד" - כהגדרתו בסעיף 238.
(ד) תוספת התלויים המשתלמת לפי סעיף-קטן (ג) תוגדל ב- 7%."



2. כללי
אין בית-הדין מוסמך לחרוג מהוראות החוק ולהורות על תשלום תוספת למערער מעבר להוראות החוק {ראה לעניין זה עב"ל 42593-10-13 אברהם שלומוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2015(2), 611 (2015); סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי; סעיף 238(2) לחוק הביטוח הלאומי}.

המילים "שהם תושבי ישראל" הוספו לסעיף 200 לחוק הביטוח הלאומי במסגרת חוק ההסדרים. בדברי ההסבר להצעת החוק {ה"ח הממשלה 4, מיום 23.10.02, 46} נאמר: "מוצע להבהיר בחוק הביטוח הלאומי כי תוספות המשתלמות למבוטח בעד התלויים בו ישולמו רק בעד תלויים שהם תושבי ישראל" {ב"ל (ת"א) 48371-05-10 איהאב נאסר ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 10630 (2013)}.

ב- ב"ל (ת"א) 48371-05-10 {איהאב נאסר ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 10630 (2013)} קבע בית-הדין כי לנוכח הוראת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי התובעת אינה בגדר "תושבת ישראל" לפי חוק הביטוח הלאומי, ולנוכח הוראת סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי התובעים אינם זכאים לתוספת תלויים בעד התובעת לקצבת הנכות המשולמת לתובע. תוצאה זו נובעת משילוב הוראת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי וחוק הוראת השעה. התביעה נדחתה.

3. תכליתה של תוספת התלויים בקצבת נכות כללית
פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי מתווה את התנאים לקבלת קצבת נכות כללית, וקובע בין-היתר כי "היו לנכה תלויים שהם תושבי ישראל, תשולם לו בעדם, בנוסף לקצבה חודשית מלאה, תוספת תלויים כדלהלן..." {סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי כאשר סעיף-קטן (2) קובע זכאות בשיעור 10% מהסכום הבסיסי "בעד כל אחד משני ילדיו הראשונים"}.

אשר לתכליתה של תוספת התלויים בנכות כללית. נכה כללי מוגדר כמבוטח, שאינו מסוגל לעבוד ולפרנס עצמו ואת משפחתו, בהתאם למבחנים שנקבעו בחוק.

קצבת נכות כללית חודשית מקנה לנכה תחליף של פרנסה מינימלית, שהנכה היה משתכר, לו יכול היה לעבוד. תוספת תלויים לקצבת נכות כללית בגין בן זוג {סעיף 200(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי} ותוספת תלויים לקצבת נכות כללית בגין ילד {סעיף 200(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי} מיועדות כתחליף לפרנסה שהנכה היה מביא להם, אילולא נכותו.

תשלום תוספת התלויים נחשב "לטובתו" של הנכה במובן, שטובת הנכה כוללת את פרנסת בני משפחתו. אולם, אם הנכה עלול שלא להשתמש בתוספת התלויים לטובת התלויים, מצוות החוק הינה להעביר אותה לידי התלויים, היינו: בת זוגו או ילדיו {באמצעות בת זוגו}.

כאשר נכה מקבל קצבת נכות ותוספת תלויים בגין ילדיו, והוא מתגרש, התוספת משולמת לילדיו, באמצעות אם ילדיו, וזאת כאשר המוסד לביטוח לאומי בדעה, שהאם תשתמש בתוספת התלויים לטובת התלויים.

כך, נכה גרושה, שקיבלה תוספת תלויים בגין ילדיה, מכיוון שאבי הילדים הינו נכה, תמשיך לקבל התוספת גם כאשר היא נישאת פעם נוספת לנכה אחר, שיש לו ילדים. מכאן, כי תוספת התלויים משולמת למי שישתמש בה לטובת התלויים, ולא לטובת הנכה. הילדים הינם בעלי זכות משפטית, במובן זה שהם הנהנים מתוספת התלויים {ראה גם דב"ע נה/0-196 המוסד לביטוח לאומי נ' אבנר אשואל, פד"ע כט 466 (1996)}.

תוספת התלויים נגזרת איפוא מזכאותו של הנכה לקצבת הנכות עצמה, ואין לה זכות קיום עצמאית. תוספת התלויים יונקת את קיומה מעמידת הנכה עצמו בתנאי החוק לקבלת הקצבה כמו גם בתנאי החוק לקבלת תוספת התלויים, מבלי שקיימת זכאות לתלויים במנותק מזכאותו של הנכה.

במקביל לכך, המחוקק וההלכה הפסוקה הכירו בכך שתשלום תוספת התלויים הינו "לטובת התלויים" {כלשון בית-הדין בעניין אשואל} ומקנה לתלויים עצמם "זכות משפטית". המחוקק אף הכיר באפשרות להפריד בין תשלום קצבת הנכות עצמה, לבין תשלומה של תוספת התלויים, על-מנת לוודא כי התוספת אכן תשתלם לצרכיהם של התלויים.

הדרך הפרקטית בה מבוצעת ההפרדה, באותם מצבים בהם הדבר נדרש, הינה באמצעות סעיף 304 לחוק הביטוח הלאומי, המהווה חלק מהפרק העוסק ב"גמלאות - הוראות כלליות".

הוראת הסעיף מאפשרת מינוי "מקבל גמלה" כאשר "הזכאי לגמלה או האדם שלידיו צריכה הגמלה להינתן אינו יכול לגבותה, או כי מתן הגמלה לידי כל אחד מאלה אינו לטובת הזכאי או לטובת האדם שבשבילו היא ניתנת" {סעיף 304(א) לחוק הביטוח הלאומי}, ומדגישה כי "שולמה גמלה למי שמונה לפי סעיף זה כמקבל הגמלה, יראו את התשלום כתשלום לזכאי" {סעיף-קטן (ג)} - על-מנת למנוע דרישה לכפל תשלום.

באותו אופן קובע סעיף 305 לחוק הביטוח הלאומי, כי כאשר אדם זכאי לתוספת תלויים בעד בן זוגו, "רשאי המוסד לשלם את התוספת במישרין לבן הזוג, אם בן הזוג ביקש זאת ולתקופה שביקש". הדבר מלמד כי קיימת הפרדה מלאה, בכל הנוגע לדרך התשלום {להבדיל מעצם הזכאות}, בין תשלום קצבת הנכות עצמה לבין תשלום תוספת התלויים; הפרדה זו נועדה להגשים את תכלית תשלומה של תוספת התלויים, ולוודא כי הינה מגיעה לידי התלויים עצמם {בן הזוג או הילדים, לפי העניין} ולצורך מילוי צרכיהם, שהמחוקק יצא מנקודת הנחה כי נפגעים נוכח היעדר יכולתו של הנכה להשתכר {ראה גם עב"ל 10501-06-13 המוסד לביטוח לאומי נ' אוריאנה יצחקי ביטון, תק-אר 2014(4), 2529 (2014)}.
ב- עב"ל 10501-06-13 {המוסד לביטוח לאומי נ' אוריאנה יצחקי ביטון, תק-אר 2014(4), 2529 (2014)} בדחותו את הערעור קבע בית-הדין כי הקפאת תשלומה של קצבת הנכות הכללית מכוח סעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי למר רונן יצחקי - אין משמעה הקפאת תשלומה של תוספת התלויים מכוח הסעיפים 200(ג)(2) ו- 304 לחוק הביטוח הלאומי לידי המשיבה עבור ילדיה. משכך, המשיבה זכאית היתה להמשך תשלומה של תוספת התלויים לידיה בתקופת מאסרו של מר יצחקי.

4. כיצד יש לפרש את התיבות "שני ילדיו הראשונים" שבסעיף 200(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי?
לעיתים, עולה השאלה כיצד יש לפרש את התיבות "שני ילדיו הראשונים" שבסעיף 200(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי? האם יש לקבוע כי הכוונה היא לשני הילדים הראשונים, גם אם אינם מתגוררים עם הנכה? או שמא יש לומר כי הכוונה היא לשני הילדים הראשונים המצויים במשמורת הנכה, אף אם אינם הילדים הראשונים במשפחה?

פסיקת בתי-הדין נדרשה לא אחת להכריע בשאלה מי מבני זוג נתונים יקבל לידיו את תוספת התלויים, כל מקרה ונסיבותיו המיוחדות.

מהפרשות שהוכרעו בפסיקה, וכפי שנראה להלן, קשה לחלץ בקלות הכרעה וזאת משני טעמים: האחד, מאחר שכל אחד ואחד מהמקרים שהובאו בפני בית-הדין הארצי, כלל נסיבות מאוד מסויימות שיש לאבחנן. הטעם השני הוא שבכל אחת מהפרשות שנדונו בפסיקה ניתן למצוא תימוכין לכל אחת משתי האפשרויות הפרשניות שמנינו לעיל.

ב- דב"ע (ארצי) מה/43-0 {המוסד לביטוח לאומי נ' טובה פרץ, פד"ע טז 413 (1985)} נדון עניינם של בני זוג שהתגרשו ולהם 2 בנות. שתי הבנות נותרו בידי הגרושה, שאינה נכה. האב היה זכאי לקצבת נכות ולתוספת תלויים עבור שתי הבנות. התוספת שולמה בפועל לידי הגרושה {מכוח החלטה שיפוטית}. האב נישא בשנית לאישה הזכאית אף היא לקצבת נכות ונולדו לו ממנה שני ילדים שעבורם שולמה תוספת תלויים מכוח קצבת הנכות הבסיסית של אמם.

המוסד לביטוח לאומי סבר כי בנסיבות העניין לא זכאי האב לתוספת תלויים בגין בנותיו מנישואיו הראשונים ועל-כן שלל אותה ממנו. בית-הדין האיזורי הורה למוסד לביטוח לאומי לחזור ולשלם לידי אם הבנות {הגרושה שאינה נכה} את תוספת התלויים.

בית-הדין הארצי דחה את ערעור המוסד לביטוח לאומי וקבע כי יש לשלם את תוספת התלויים לידי הגרושה המחזיקה בבנות ומטפלת בהן.

ב- דב"ע (ארצי) נה/196-0 {המוסד לביטוח לאומי נ' אבנר אשואל, פד"ע כט 466 (1996)} דובר על זכאי לקצבת נכות {"האב"} שהתגרש מאשתו {שאינה נכה} ושממנה נולדו להם שני ילדים. הגרושה ביקשה מהמוסד לקבל לידיה את תוספת התלויים בנימוק שהילדים נמצאים ברשותה. האב לא הגיב להודעת המוסד על כוונתו למנות את הגרושה כמקבלת תוספת התלויים עבור הילדים. הגרושה אכן מונתה כמקבלת הקצבה כאמור והחלה לקבלה. כעבור 7 שנים פנה האב בבקשה לקבל את התוספת לידיו ובקשתו נדחתה. האב פנה לבית-הדין האיזורי לעבודה. הגרושה לא צורפה כצד להליך ולא נכחה בדיון. תביעת האב נתקבלה והמוסד לביטוח לאומי חוייב לשלם לידיו את תוספת התלויים.

בית-הדין האיזורי נימק החלטתו בכך שמסעיף 304 לחוק הביטוח הלאומי למדים כי מתן הגמלה חייב להיות לטובת הזכאי, היינו הנכה, וכי כאשר בפני בית-הדין מונחת השאלה לידי מי תשולם התוספת, הוא אינו רשאי להתחשב בטובת הילדים.

בית-הדין הארצי דן בתכליתה של תוספת התלויים וקבע כי יש לשלם את תוספת התלויים לידי מי שישתמש בה לטובת הילדים ולא לטובת הנכה.
ב- עב"ל (ארצי) 536/07 {המוסד לביטוח לאומי נ' צפורה יצחק, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.01.09)} עסקינן בבני זוג נכים שכל אחד מהם היה זכאי לגמלת נכות, ולהם שני ילדים משותפים. לבן הזוג ילדה נוספת מנישואים קודמים, ועבורה השתלמה תוספת תלויים בגין קצבת הנכות של אמה {בת הזוג הקודמת}.

המשיבה עתרה לתשלום התוספת בגין 2 הילדים המשותפים מכוח קצבת הנכות של בעלה. בקשתה אושרה על-ידי בית-הדין הארצי, תוך שנקבע כי יש לראות את שני הילדים שנולדו לבן הזוג הנכה מאשתו השניה, במסגרת התא המשפחתי החדש שהקים, כשני ילדיו הראשונים, כל עוד אין הוא מקבל תוספת תלויים בגין הילדים שאינם בחזקתו, סך כל תוספת התלויים המשתלמת לו אינו עולה על תשלום בגין שני ילדים ואשתו הנכה אינה מקבלת תוספת תלויים עבור ילדיהם המשותפים.

ב- עב"ל 435/07 {המוסד לביטוח לאומי נ' ניסים כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.09)} עסקינן בבני זוג שהתגרשו. שניהם הוכרו כנכים והיו זכאים לקצבת הנכות הבסיסית. למר כהן היו במועדים הרלוונטיים שלושה ילדים: הבכורה מגרושתו גב' בן דוד ושני ילדים נוספים מאשתו באותה העת. עבור הבת הבכורה שולמה תוספת תלויים לגב' בן דוד, מכוח נכותה שלה. מר כהן קיבל תוספת תלויים עבור אחד מילדיו. בשלב מסויים החל מר כהן לקבל את התוספת גם עבור ילדו השלישי, אך התשלום הופסק בטענה שיש לשלם את התוספת לשני ילדיו הראשונים של הנכה בלבד, לפי סדר לידתם. כנגד כך הגיש מר כהן תביעה לבית-הדין האיזורי וזה קבע כי מר כהן זכאי לתשלום תוספת התלויים גם עבור בנו השלישי.

בפסיקתו התבסס בית-הדין האיזורי על פסק-הדין של בית-הדין הארצי בפרשת טובה פרץ.

בית-הדין הארצי דחה את הערעור וקבע כי "סעיף 200(ג)(2) לחוק, לעניין תוספת תלויים בעד הילדים הראשונים, צריך להתפרש על-פי תכליתו... תכליתו בכללותה הינה תמיכה כספית במשפחה. במילים אחרות, תשלום תוספת תלויים בגין בן זוג וילדים נועד לסייע לנכה בקיום המשפחה וגידול הילדים, נוכח קושי הנכה, עקב נכותו ומיעוט ההכנסה המשפחתית לקיימה, כפי שהדבר ניתן היה להיעשות על ידו אלמלא נכותו. לכן, מסקנת האמור הינה כי תשלום תוספת התלויים לילדים צריך להתפרש בהקשר של היחידה המשפחתית וצרכיה ולא במנותק הימנה... תשלום תוספת התלויים למשפחה כאמור אינה בלתי-מותנית ובלתי-מוגבלת... לגבי ילדים התמיכה מוגבלת לשני הילדים הגדולים ביותר העונים על הגדרת ילד".

על-אף שניתן כאמור למצוא בפסיקה תימוכין לכאן ולכאן, הרי שמגמת הפסיקה העוברת כחוט השני בכל פסקי הדין ובהתאמה לתכלית החוק כבא להבטיח את הביטחון הסוציאלי, היא שכאשר מדובר במחלוקת שבין המבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי יש לפרש את החוק באופן הרחב ביותר, כך שניתן יהא להעניק את הגמלה למספר גדול יותר של ילדים ככל האפשר.

ב- ב"ל (ב"ש) 4531-07-11 {מסעוד רפי אברהם ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 12507 (2013)} התובע טען כי סעיף 200(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי קובע במפורש כי תוספת התלויים משולמת בעבור כל אחד משני הילדים הראשונים, ומשאלו מצויים בחזקתו ולא בחזקת התובעת - יש לשלם את התוספת המלאה לכיסו.

התובעת, מנגד, טענה כי מאחר שתוספת התלויים היא גמלה המשולמת לנכה, ומאחר שהיא הנכה הזכאית לקצבת נכות ולא התובע, ומאחר שבמשמורתה שני ילדים נוספים שפרנסתם עליה - זכאית היא לתשלום התוספת במלואה ולא התובע. לדבריה, את הסעיפים הרלוונטיים שבחוק יש לפרש כמורים על תשלום תוספת התלויים עבור שני הילדים הראשונים הנמצאים בחזקת הנכה ושפרנסתם עליו.

הנתבע מצידו טען כי בסעיף 304 לחוק הקנה לו המחוקק שיקול-דעת בשאלה למי תשולם גמלה. לעמדתו, בנסיבותיו המיוחדות של העניין, הפעיל שיקול-דעת סביר לאחר בדיקה מעמיקה של הנתונים וקבלת חוות-דעת רלוונטיות, ראה לנגד עיניו את טובת הילדים, והחלטתו אינה חורגת ממתחם הסבירות ואינה מצריכה התערבות של בית-הדין.

על-פי הנפסק בפרשת טובה פרץ, לא פשוט להכריע בשאלה במקרה דנן. מחד, המילים המודגשות במשפט "זכאותו האינדיבידואלית של אחד מבני הזוג לקצבה המשתלמת לו, מכוח עצמו, עבורו ועבור התלויים בו" - תומכות בגרסת התובעת, שבבסיסה הקשר הבלתי-נפרד שבין הנכה לבין קצבת הנכות ותוספת התלויים. מאידך, תוצאת פסק-הדין - תשלום התוספת לגרושה שאינה נכה, המחזיקה והמטפלת בבנות - תומכת בעמדת התובע, שלפיה, "הולכת" התוספת אחר "הילדים הראשונים" ומשולמת לידי המטפל בהם בפועל.

גם את פרשת אבנר אשואל ניתן לאבחן מהמקרה דנן. בפרשה זו, האב שתבע את קבלת התוספת לכיסו תואר כאדם ה"מתגורר עם אימו וישן כל היום" וכפי הנראה ביקש לעשות בה שימוש שאינו לטובת הילדים, ואילו בבמקרה דנן נראה כי כל אחד מהתובעים מבקש לעשות שימוש בתוספת התלויים לטובת הילדים. ומכאן שחוזרים אנו לשאלה - למי מהילדים.

בית-הדין קבע כי בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן שככלל הדין עם התובע וכי תשלום התוספת צריך להיעשות עבור שני הילדים הראשונים כרונולוגית, המצויים בחזקתו, כל עוד לא מתקבלת עבורם גמלה ממקור אחר.

יחד-עם-זאת, כעולה מהוראות סעיף 304(א) לחוק הביטוח הלאומי, לנתבע שיקול-דעת לקבוע לידי מי תשולם התוספת לטובת שני הילדים הראשונים. הנתבע אימץ את המלצת פקידת השיקום והורה על חלוקת התוספת בין שני התובעים באופן שווה.

בית-הדין התרשם כי במסגרת שיקול-הדעת בחן הנתבע את מערכת היחסים בין התובעים, שוחח עם עובדי הרווחה השונים שטיפלו במשפחה, בחן את הרקע לפירוק התא משפחתי ואת מערכת היחסים עם הילדים המצויים במשמורתו של התובע, והשיקול העיקרי שבגינו החליט לפצל את התוספת היה לאפשר אף לתובעת לקיים קשר עם הילדים הראשונים ולספק להם חלק מצרכיהם.

בית-הדין הגיע למסקנה כי לא נפל כל פגם בהחלטה. כאמור, הוראות סעיף 304(א) לחוק הביטוח הלאומי מאפשרות לנתבע להעביר את התוספת, כולה או חלקה, לידי מי שלעמדתו ישתמש בה לטובת הזכאי, היינו שני הילדים הראשונים כרונולוגית.

בית-הדין התרשם כי הנתבע הונחה על-פי הכלל כי על התוספת להגיע לידי הגורם שיפעל לרווחת הילדים הראשונים. הנתבע הפעיל שיקול-דעת ההולם את רגישות המקרה ונסיבותיו המיוחדות וכי החלטתו ניתנה לאחר חקירה, דרישה ובדיקה של כלל נסיבות העניין ובהתאם לסמכותו על-פי סעיף 304 לחוק הביטוח הלאומי. לפיכך, בית-הדין, בדחותו את התביעה, קבע כי אין מקום להתערב בהחלטת הנתבע.