פיקוח (סעיף 383 לחוק)

סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"383. פיקוח
(א) מי שהסמיכו לכך המוסד רשאי להיכנס, בכל עת סבירה, לכל מקום שיש לו יסוד להניח שעובד בו אדם כעובד עצמאי או שמועבד בו עובד, או לשם חקירה בקשר לתביעה או לתשלום גמלה, ובלבד שלא יהא רשאי להיכנס בכוח למקום מגורים לשם חקירה כאמור אלא על-פי צו מאת שופט בית-משפט השלום.
(ב) מי שהוסמך כאמור בסעיף-קטן (א) רשאי לדרוש כי יוצג בפניו כל פנקס או מסמך אחר בדבר האנשים העובדים באותו מקום, הן כעובדים והן כעובדים עצמאיים, ולחקור כל אדם בכל עניין הנוגע לחוק זה, ובלבד שלא יידרש אדם לתת תשובה או עדות העלולות להפלילו.
(ג) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 146."

ממצאי חקירות החוקר הינה, למעשה, פרישה עובדתית של המצב הנתון באשר למבוטח נבדק, כאשר החוקר הנמצא בשטח הוא "העיניים" של פקיד התביעות המצוי במשרד, והוא, למעשה, מצלם עבורו מצב נתון, על-מנת שיוכל לבסס את החלטתו באשר למתן קצבה או לשלילתה.

מכאן שפקיד התביעות נותן אמון מלא בממצאי החקירה בבואו ליתן את החלטתו וכדי שפקיד תביעות יפעל בניגוד לממצאי החוקר ו/או המלצתו הרי שיהיה עליו להתבסס על דו"ח אחר וזאת בדומה לסתירת חוות-דעת של מומחה.

מהאמור לעיל עולה כי ברמה המהותית יש לממצאי החקירה של החוקר, מעמד של המלצה {ס"ע (נצ') 22023-07-10 אלי מלול נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2010(4), 9746 (2010)}.

בית-הדין הארצי התייחס לתועלת הרבה שיש לממצאי החקירה של חוקרי הנתבע ולהודעות שהם גובים וזאת עת ציין בדיון מא/72-00 (ארצי) {לאה פרידמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יב, 309}, כי "אין 'הודעה' שקיבל 'מי שהוסמך לכך על-ידי המוסד לביטוח לאומי' במסגרת סעיף 196... חסרת תועלת למוסד לביטוח לאומי ואין היא חסרת משקל. התועלת היא בכך שיש בה כדי לסייע למוסד - לפקיד התביעות - לברר את כל הקשור בדרישה לגמלה ומשקלה הוא בכך, שדברים שנאמר באותה 'הודעה' יכולים לסייע בהתדיינות לעמוד על מהימנות עד, כך שסתירה בין עדות ובין 'הודעה' יש להסביר וליישב... ככל ש'החקירה' מפורטת יותר ומההודעה עולה ברורות מה הן השאלות שהוצגו ומה הן התשובות לשאלות - התועלת ב'הודעה' מבחינת המוסד לביטוח לאומי, רבה יותר".

מאחר שממצאי החקירה של החוקר מסייעים במידה ניכרת ובעלי משקל משמעותי בהחלטת פקיד התביעות ומאחר וסמכותו של החוקר לחקור, הוסדרה בסעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי והיא כפי שניתן לראות רחבה ומקיפה והואיל ופקיד התביעות אינו "יוצא לשטח" לברר את הממצאים שאסף עבורו החוקר הרי שבהחלט ניתן לראות בעבודתו של החוקר כמקימה את הבסיס המהותי ביותר לקביעת פקיד התביעות האם לקבל או לדחות הענקת זכות {ס"ע (נצ') 22023-07-10 אלי מלול נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2010(4), 9746 (2010)}.

ב- ע"פ (ת"א) 70487/04 {ליליאן בת שמעון טולדנו ואח' נ' מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי), תק-מח 2007(4), 9728 (2007)} נדונה פסלות הודאה שניתנה בפני חוקר הביטוח הלאומי.

במקרה דנן, הודאתה של המערערת ניתנה בפני חוקר הביטוח הלאומי. אין מחלוקת, כי החוקר היה, בעת חקירת המערערת על ידו, בעל הסמכה כחוקר על-פי סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי וגם בעל הרשאה לערוך חקירות בקשר לביצוע עבירות לפי חוק הביטוח הלאומי לפי סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות).

בעדותו הבהיר החוקר, כי הוא חוקר אנשים מכוח חוק הביטוח הלאומי, סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי, ואף הציג את תעודת הסמכתו כחוקר.

לעומת-זאת, ראש אגף החקירות במוסד לביטוח לאומי, שהיה נוכח במרבית פרק הזמן בו נחקרה המערערת העיד, כי החקירה בוצעה במסגרת הסמכות שלהם לחקור על עבירה כנגד המוסד לביטוח לאומי במסגרת פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות).

בהמשך הדברים מציין ראש אגף החקירות במוסד לביטוח לאומי, כי החוקרים מטעם המוסד לביטוח לאומי מודעים להבדל בין ההסמכה לפי סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי לבין חקירה במסגרת פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), כך שאם במהלך החקירה - המתחילה בדרך-כלל לפי סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי - עולה חשד לביצוע עבירה על חוק המוסד לביטוח לאומי, אזי יש להזהיר את הנחקר.

בית-המשפט הגיע למסקנה, בניגוד לדעתו של בית-משפט קמא, שדין ההודאה להיפסל משום הפרה בוטה של משולש הזכויות.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת שלקיחתה של המערערת על-ידי שני חוקרים ממקום עבודתה למשרד הראשי של הביטוח הלאומי לא היתה למטרת שיחת רעים. היא נלקחה למטרת חקירה.

בין אם החקירה התנהלה על-פי סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי ובין אם התנהלה היא על-פי פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) היה על החוקר להזהיר את המערערת בתחילת חקירתה ולהעמיד אותה על הזכות שלא להפליל את עצמה ועל זכותה לשתוק ולא לומר דבר טרם שמסרה את גרסתה.

סעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) מקנה לנחקר את הזכות הבסיסית שלא להשיב לשאלות שהתשובות עליהן "יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת אשמה פלילית" - זכות החסיון מפני הפללה עצמית.

זכות בסיסית זו, שמוצאת את ביטויה בדברי חקיקה אחרים {סעיף 47(א) לפקודת הראיות; סעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996}, נמצאת גם בסעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי וביתר שאת.

בעוד שסעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) מאפשר לחוקר לשאול שאלות מפלילות ומנגד מקנה לנחקר את הזכות שלא להשיב עליהן, סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי אוסר על חוקר מלכתחילה לשאול שאלות מפלילות: "מי שהוסמך כאמור בסעיף-קטן (א) רשאי לדרוש... ולחקור כל אדם בכל עניין הנוגע לחוק זה, ובלבד שלא יידרש אדם לתת תשובה או עדות העלולות להפלילו".

הטעם להבדל ברור, ונעוץ באופי החקירה. בחקירה בפני חוקר שכזה, שאינו איש משטרה, עלול הנחקר להרגיש חופשי ומשוחרר יותר, ולהפליל את עצמו בלי משים.

משום כך, אל לו לחוקר המוסמך על-פי חוק הביטוח הלאומי להעמיד, מלכתחילה, בפני הנחקר שאלות מפלילות, אל לו מלכתחילה להעמיד בפני הנחקר את האפשרות להשיב לשאלות כאלה.

ודוק! עבירה על סעיף 398 לחוק הביטוח הלאומי אף היא בגדר עבירה פלילית. בצד עבירה זו עונש של שנת מאסר. חוקר הביטוח הלאומי, החוקר מכוח הסמכתו על-פי סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי, חוקר למעשה את הנחקר על עבירה פלילית שביצע. הנחקר אף עומד בפני סכנה שכתב האישום שיוגש כנגדו לא יהא דווקא מכוח סעיף זה אלא מכוח סעיף מחמיר יותר, 415 לחוק העונשין.

במצב דברים זה זכאי הנחקר שזכויותיו על-פי משולש הזכויות האמור תשמרנה לו, גם בחקירה מכוח סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי.

החוקר היה חייב באזהרת המערערת נוכח הוראת סעיף 383(ב) לחוק הביטוח הלאומי משום שעל-פי הוראת סעיף זה, אין לדרוש מאדם ליתן תשובה לשאלה העלולה להפלילו.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי החוקר, בעניינינו, כשל באזהרת המערערת. בין אם חקירתו את המערערת היתה לפי פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) ובין אם לפי סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי לא הוזהרה המערערת בתחילת חקירתה ולא הועמדה על זכויותיה טרם מסירת גרסתה.

משמעות האזהרה ותכליתה היא להעמיד את הנחקר על זכויותיו בטרם יפליל את עצמו, ולא לאחר-מכן. אין כל משמעות ונפקות לאזהרה שבאה לאחר הפללה עצמית.

מכאן החשיבות בהעמדת הנחקר על זכויותיו בתחילת החקירה ולא במהלכה אחרי שכבר הפליל את עצמו. החוקר לא אמר למערערת, כי היא נחקרת בחשד של קבלת גמלה במירמה - עבירה לפי סעיף 398 לחוק הביטוח הלאומי. כך גם עולה מהמזכר שהוגש במסגרת משפט הזוטא בו כתב החוקר, כי הציג את מטרת החקירה "תביעה לדמי לידה". זאת ותו לא. כך יש להבין גם את תשובתו של החוקר במשפט הזוטא, כי כשהתחיל לחקור את המערערת הסביר לה למה היא נמצאת, מה מטרת החקירה ובאיזה נושא, ואם טוען החוקר אחרת - היכן האזהרה שהיה עליו לתיתה טרם תחילת החקירה?

בשום מסמך - לא במזכר, לא בהודאה הכתובה, לא בקלטת ולא בתמליל אין תיעוד על כך שהודע למערערת, בתחילת חקירתה, כי היא חשודה בביצוע עבירה פלילית כלשהיא.

הראיה הטובה ביותר לכך - האזהרה המאוחרת שניתנה במהלך החקירה. החוקר אמר למערערת, כך על-פי ההקלטה והתמליל, כי היא עברה עבירה על החוק בכך שהגישה תביעה כוזבת לביטוח הלאומי. זו האזהרה היחידה והיא ניתנה במהלך החקירה ולאחר שהמערערת הפלילה את עצמה.

באת-כוח המשיבה לא טענה לאזהרה אחרת למעט לאותה אזהרה מאוחרת. גם בית-המשפט קמא לא קבע שניתנה אזהרה אחרת, וסמך את החלטתו לדחיית טענות המערערת במשפט הזוטא על אזהרה זו.

משכך, גם אם התבצעה חקירתה של המערערת בשני שלבים חובה היתה על החוקר להעמיד אותה על זכויותיה כבר בפתח השלב הראשון, שלב חקירתה על-פי חוק הביטוח הלאומי, דבר שלא נעשה.

העולה מהמקובץ, כי החוקר הזמין את המערערת לחקירה בידיעה ברורה שהוא עומד לחקור אותה בחשד לביצוע עבירה על חוק הביטוח הלאומי, עבירה שיכולה להעמיד אותה בפני אישום פלילי. הוא שאל אותה שאלות מפלילות, בניגוד להוראות סעיף 383(ב) לחוק הביטוח הלאומי, ובלי להזהירה, ורק אחרי שהפלילה את עצמה הזהיר אותה.

בחקירתו במסגרת משפט הזוטא אמר החוקר: "אני מבקש להבהיר, ברגע שהנאשמת הפלילה את עצמה, אני ביקשתי לעצור את החקירה כדי לקבל ממנה עדות תחת אזהרה בהתאם לקבוע בחוק". בכל הכבוד, המערערת הפלילה את עצמה בשלב הרבה יותר מוקדם מהשלב בו עצר החוקר את החקירה ובכל מקרה, גם בשלב בו עשה כן, מה טעם באזהרה לאחר הפללה?!
החקירה אותה הוביל החוקר היתה בגדר פעולה בניגוד לסמכותו. חוק הביטוח הלאומי לא הסמיך אותו לדרוש מהמערערת שתפליל את עצמה. החוק במפורש מורה לחוקר שלא לשאול שאלות שהתשובות עליהן עלולות להפליל את הנחקר, המערערת בעניינינו. ואם תאמר, מוסמך היה החוקר לשאול שאלות מפלילות שכן סמכותו מוקנית לו גם מכוח סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילי (עדות), קל וחומר שהיה עליו להזהיר את המערערת מתחילת חקירתה, להביא בפניה את החשד המועלה כנגדה ולהסביר לה את זכויותיה - זכות לחסיון מפני הפללה עצמית ולצידה זכות השתיקה.

אין מחלוקת שזה לא נעשה.

אם לא די בכך, גם האזהרה עצמה לא היתה כדין. האזהרה לא העמידה את המערערת על מלוא זכויותיה.

בנסיבות שתוארו לעיל, נפגעו משמעותית זכויותיה של המערערת. המערערת לא הוזהרה טרם שמסרה את גרסתה המפלילה. היא לא הועמדה בפני זכותה לחסיון מפני הפללה עצמית ולא הובהרה לה זכותה לשתוק ולא לומר דבר מפליל טרם שמסרה את גרסתה המפלילה. האזהרה - זו המאוחרת - הונחה בפניה אחרי שמסרה את גרסתה המפלילה ובכך איבדה מטעמה ומתכליתה.

משכך, בנסיבות המקרה יש לפסול את ההודאה גם אם המשמעות של תוצאה זו קבלת הערעור וזיכוי המערערת מחמת הספק. זוהי תוצאה מתחייבת מהפגיעה בזכויותיה של המערערת. זהו המחיר שחברה מתוקנת במדינה מתוקנת צריכה לשלם כדי לשמור על זכויותיו של נאשם בהליך פלילי, זכויות שיש מי שרואה בהן זכויות חוקתיות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פיקוח (סעיף 383 לחוק)